(ב) פסים. לְשׁוֹן כְּלִי מֵילָת, כְּמוֹ כַּרְפַּס וּתְכֵלֶת, וּכְמוֹ כְּתֹנֶת הַפַּסִּים דְּתָמָר וְאַמְנוֹן, וּמִ"אַ עַ"שֵׁ צָרוֹתָיו, שֶׁנִּמְכַּר לְפוֹטִיפַר וְלַסּוֹחֲרִים וְלַיִּשְׁמְעֵאלִים וְלַמִּדְיָנִים:
(א) וַיְהִ֣י אַחֲרֵי־כֵ֗ן וּלְאַבְשָׁל֧וֹם בֶּן־דָּוִ֛ד אָח֥וֹת יָפָ֖ה וּשְׁמָ֣הּ תָּמָ֑ר וַיֶּאֱהָבֶ֖הָ אַמְנ֥וֹן בֶּן־דָּוִֽד׃ (ב) וַיֵּ֨צֶר לְאַמְנ֜וֹן לְהִתְחַלּ֗וֹת בַּֽעֲבוּר֙ תָּמָ֣ר אֲחֹת֔וֹ כִּ֥י בְתוּלָ֖ה הִ֑יא וַיִּפָּלֵא֙ בְּעֵינֵ֣י אַמְנ֔וֹן לַעֲשׂ֥וֹת לָ֖הּ מְאֽוּמָה׃ (ג) וּלְאַמְנ֣וֹן רֵ֗עַ וּשְׁמוֹ֙ יֽוֹנָדָ֔ב בֶּן־שִׁמְעָ֖ה אֲחִ֣י דָוִ֑ד וְי֣וֹנָדָ֔ב אִ֥ישׁ חָכָ֖ם מְאֹֽד׃ (ד) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ מַדּ֣וּעַ אַ֠תָּ֠ה כָּ֣כָה דַּ֤ל בֶּן־הַמֶּ֙לֶךְ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר הֲל֖וֹא תַּגִּ֣יד לִ֑י וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אַמְנ֔וֹן אֶת־תָּמָ֗ר אֲח֛וֹת אַבְשָׁלֹ֥ם אָחִ֖י אֲנִ֥י אֹהֵֽב׃ (ה) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ יְה֣וֹנָדָ֔ב שְׁכַ֥ב עַל־מִשְׁכָּבְךָ֖ וְהִתְחָ֑ל וּבָ֧א אָבִ֣יךָ לִרְאוֹתֶ֗ךָ וְאָמַרְתָּ֣ אֵלָ֡יו תָּ֣בֹא נָא֩ תָמָ֨ר אֲחוֹתִ֜י וְתַבְרֵ֣נִי לֶ֗חֶם וְעָשְׂתָ֤ה לְעֵינַי֙ אֶת־הַבִּרְיָ֔ה לְמַ֙עַן֙ אֲשֶׁ֣ר אֶרְאֶ֔ה וְאָכַלְתִּ֖י מִיָּדָֽהּ׃ (ו) וַיִּשְׁכַּ֥ב אַמְנ֖וֹן וַיִּתְחָ֑ל וַיָּבֹ֨א הַמֶּ֜לֶךְ לִרְאוֹת֗וֹ וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֤וֹן אֶל־הַמֶּ֙לֶךְ֙ תָּבוֹא־נָ֞א תָּמָ֣ר אֲחֹתִ֗י וּתְלַבֵּ֤ב לְעֵינַי֙ שְׁתֵּ֣י לְבִב֔וֹת וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדָֽהּ׃ (ז) וַיִּשְׁלַ֥ח דָּוִ֛ד אֶל־תָּמָ֖ר הַבַּ֣יְתָה לֵאמֹ֑ר לְכִ֣י נָ֗א בֵּ֚ית אַמְנ֣וֹן אָחִ֔יךְ וַעֲשִׂי־ל֖וֹ הַבִּרְיָֽה׃ (ח) וַתֵּ֣לֶךְ תָּמָ֗ר בֵּ֛ית אַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ וְה֣וּא שֹׁכֵ֑ב וַתִּקַּ֨ח אֶת־הַבָּצֵ֤ק (ותלוש) [וַתָּ֙לׇשׁ֙] וַתְּלַבֵּ֣ב לְעֵינָ֔יו וַתְּבַשֵּׁ֖ל אֶת־הַלְּבִבֽוֹת׃ (ט) וַתִּקַּ֤ח אֶת־הַמַּשְׂרֵת֙ וַתִּצֹ֣ק לְפָנָ֔יו וַיְמָאֵ֖ן לֶאֱכ֑וֹל וַיֹּ֣אמֶר אַמְנ֗וֹן הוֹצִ֤יאוּ כׇל־אִישׁ֙ מֵעָלַ֔י וַיֵּצְא֥וּ כׇל־אִ֖ישׁ מֵעָלָֽיו׃ (י) וַיֹּ֨אמֶר אַמְנ֜וֹן אֶל־תָּמָ֗ר הָבִ֤יאִי הַבִּרְיָה֙ הַחֶ֔דֶר וְאֶבְרֶ֖ה מִיָּדֵ֑ךְ וַתִּקַּ֣ח תָּמָ֗ר אֶת־הַלְּבִבוֹת֙ אֲשֶׁ֣ר עָשָׂ֔תָה וַתָּבֵ֛א לְאַמְנ֥וֹן אָחִ֖יהָ הֶחָֽדְרָה׃ (יא) וַתַּגֵּ֥שׁ אֵלָ֖יו לֶאֱכֹ֑ל וַיַּֽחֲזֶק־בָּהּ֙ וַיֹּ֣אמֶר לָ֔הּ בּ֛וֹאִי שִׁכְבִ֥י עִמִּ֖י אֲחוֹתִֽי׃ (יב) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אָחִי֙ אַל־תְּעַנֵּ֔נִי כִּ֛י לֹא־יֵעָשֶׂ֥ה כֵ֖ן בְּיִשְׂרָאֵ֑ל אַֽל־תַּעֲשֵׂ֖ה אֶת־הַנְּבָלָ֥ה הַזֹּֽאת׃ (יג) וַאֲנִ֗י אָ֤נָה אוֹלִיךְ֙ אֶת־חֶרְפָּתִ֔י וְאַתָּ֗ה תִּֽהְיֶ֛ה כְּאַחַ֥ד הַנְּבָלִ֖ים בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וְעַתָּה֙ דַּבֶּר־נָ֣א אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ כִּ֛י לֹ֥א יִמְנָעֵ֖נִי מִמֶּֽךָּ׃ (יד) וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֣עַ בְּקוֹלָ֑הּ וַיֶּחֱזַ֤ק מִמֶּ֙נָּה֙ וַיְעַנֶּ֔הָ וַיִּשְׁכַּ֖ב אֹתָֽהּ׃ (טו) וַיִּשְׂנָאֶ֣הָ אַמְנ֗וֹן שִׂנְאָה֙ גְּדוֹלָ֣ה מְאֹ֔ד כִּ֣י גְדוֹלָ֗ה הַשִּׂנְאָה֙ אֲשֶׁ֣ר שְׂנֵאָ֔הּ מֵאַהֲבָ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֲהֵבָ֑הּ וַֽיֹּאמֶר־לָ֥הּ אַמְנ֖וֹן ק֥וּמִי לֵֽכִי׃ (טז) וַתֹּ֣אמֶר ל֗וֹ אַל־אוֹדֹ֞ת הָרָעָ֤ה הַגְּדוֹלָה֙ הַזֹּ֔את מֵאַחֶ֛רֶת אֲשֶׁר־עָשִׂ֥יתָ עִמִּ֖י לְשַׁלְּחֵ֑נִי וְלֹ֥א אָבָ֖ה לִשְׁמֹ֥עַֽ לָֽהּ׃ (יז) וַיִּקְרָ֗א אֶֽת־נַעֲרוֹ֙ מְשָׁ֣רְת֔וֹ וַיֹּ֕אמֶר שִׁלְחוּ־נָ֥א אֶת־זֹ֛את מֵעָלַ֖י הַח֑וּצָה וּנְעֹ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃ (יח) וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים וַיֹּצֵ֨א אוֹתָ֤הּ מְשָֽׁרְתוֹ֙ הַח֔וּץ וְנָעַ֥ל הַדֶּ֖לֶת אַחֲרֶֽיהָ׃ (יט) וַתִּקַּ֨ח תָּמָ֥ר אֵ֙פֶר֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וּכְתֹ֧נֶת הַפַּסִּ֛ים אֲשֶׁ֥ר עָלֶ֖יהָ קָרָ֑עָה וַתָּ֤שֶׂם יָדָהּ֙ עַל־רֹאשָׁ֔הּ וַתֵּ֥לֶךְ הָל֖וֹךְ וְזָעָֽקָה׃
(א) כתנת פסים. לכוש מצבעים מתחלפים היה דרך משל כשיעור פסת יד מצבע אחד וכן תמשך להיות מצבעים רבים:
(א) מעילים. ת"י כרדוטין והמעיל הזה עשוי כתכונת הכתונת כי כן אמר ועליה כתונת פסים לא כמו המעיל הכתוב בתורה והיה זה המלבוש ידוע ביניהם ויונתן שתרגם כרדוטין כך תרגום אפוד בד כרדוט דבוץ:
(ח) וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף (בראשית לז, ג), רַבִּי יְהוּדָה וְרַבִּי נְחֶמְיָה, רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר שֶׁהָיָה זִיו אִיקוֹנִין שֶׁלּוֹ דּוֹמֶה לוֹ. רַבִּי נְחֶמְיָה אָמַר שֶׁכָּל הֲלָכוֹת שֶׁמָּסְרוּ שֵׁם וְעֵבֶר לְיַעֲקֹב מְסָרָן לוֹ. (בראשית לז, ג): וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים, רֵישׁ לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה אָמַר, צָרִיךְ אָדָם שֶׁלֹא לְשַׁנּוֹת בֵּן מִבָּנָיו, שֶׁעַל יְדֵי כְּתֹנֶת פַּסִּים שֶׁעָשָׂה אָבִינוּ יַעֲקֹב לְיוֹסֵף, (בראשית לז, ד): וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וגו'. פַּסִּים, שֶׁהָיְתָה מַגַּעַת עַד פַּס יָדוֹ. דָּבָר אַחֵר, פַּסִים, שֶׁהָיְתָה דַקָּה וְקַלָּה בְּיוֹתֵר וְנִטְמֶנֶת בְּפַס יַד. פַּסִּים, שֶׁהֵפִיסוּ עָלֶיהָ אֵיזֶה מֵהֶם יוֹלִיכָהּ לְאָבִיו, וְעָלַת לִיהוּדָה. פַּסִּים, עַל שֵׁם צָרוֹת שֶׁהִגִּיעוּהוּ, פֵּ"א פּוֹטִיפַר, סמ"ך סוֹחֲרִים, יו"ד יִשְׁמְעֵאלִים, מ"ם מִדְיָנִים. דָּבָר אַחֵר, פַּסִּים, רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה (תהלים סו, ה): לְכוּ וּרְאוּ מִפְעֲלוֹת אֱלֹהִים, וּכְתִיב בַּתְרֵיהּ (תהלים סו, ו): הָפַךְ יָם לְיַבָּשָׁה, לָמָּה וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ, בִּשְׁבִיל שֶׁיִּקָרַע הַיָּם לִפְנֵיהֶם, פַּסִּים, פַּסיָם.
(8) “And when his brothers saw that their father loved him more than all his brothers, they hated him, and could not speak peaceably to him.” [Gen 37:4] Rabbi Ahva ben Zeira said: From the very disgrace of the tribal ancestors you learn their virtues. Elsewhere it says, “And Avshalom did not speak to Amnon for good or bad,” [Shmuel II 13:22] keeping in his heart what he felt in his heart. Whereas here, “And could not speak peaceably to him” – what was in their heart was on their tongues.
(א) לכבוד ולתפארת שיהיה נכבד ומפואר במלבושים נכבדים ומפוארים, כמו שאמר הכתוב כחתן יכהן פאר (ישעיה סא י), כי אלה הבגדים לבושי מלכות הן, כדמותן ילבשו המלכים בזמן התורה, כמו שמצינו בכתנת"... ועשה לו כתנת פסים" (בראשית לז ג), שפירושו מרוקמת כדמות פסים...
. וכן הדרך במעיל וכתנת, וכתוב " ועליה כתנת פסים כי כן תלבשנה בנות המלך הבתולות מעילים" (שמואל ב י״ג:י״ח), ופירושו כי עליה כתנת פסים נראית ונגלית, כי המנהג ללבוש בנות המלך הבתולות מעילים שתתעלפנה בהן, ונמצא שכתנת הפסים עליה מלבוש עליון, ולכן אמר וכתנת הפסים אשר עליה קרעה (שם שם יט):...
By way of the Truth, [the mystic teachings of the Cabala,] majesty is to kavod (glory) and to tiphereth (splendor), the verse thus stating that they should make holy garments for Aaron to minister in them to the Glory of G-d Who dwells in their midst, and to the Splendor of their strength, as it is written, For Thou art the Glory of their strength, and it is further stated, Our holy and our beautiful house, where our fathers praised Thee, meaning [“the house of] our Holy One” which is the Glory, and “of our Splendor” which is the Splendor of Israel. And it is further stated, Strength and beauty are in His Sanctuary, and similarly, To beautify the place of My Sanctuary, and I will make the place of My feet glorious — meaning, that the place of the Sanctuary will be glorified by the Splendor, and the place of His feet, which is the place of the Sanctuary, will be honored by the presence of the Glory of G-d. And in Israel will He glorify Himself also means that in Israel He will show and designate His Splendor. Likewise He says further with respect to the garments of all of Aaron’s sons, that they are for splendor and for beauty. Of the sacrifices He also says, they will come up with ‘ratzon’ (‘will’ — acceptance) on Mine altar, and I will glorify My glorious house. Thus the altar is His Will and the house of His Glory is the Splendor.
The [priestly] garments had to be made with the intention to be used for that purpose. It is possible that in making them, intent of heart [for what they symbolize] was also needed on the part of their makers. It is for this reason that He said, And thou shalt speak unto all that are wise-hearted, whom I have filled with the spirit of wisdom — who will understand what they will do. And the Rabbis have already said [of Alexander the Great, that when asked by his generals why he descended from his chariot to bow before the High Priest Simon the Just, he answered]: “His image glistened before me whenever I had a victory.”
(ב) פסים, מענין פס ידיו, והיתה הכתונת עשויה פס אחד מצבע אחד ופס אחד מצבע אחר, כמו כלי מילת שעשוים פסים פסים, והיתה הכתונת נאה וזה היה גורם לו שישנאו אותו מלבד שהיה מדבר עליהם רע אל אביהם. וארז"ל (שבת י') לעולם אל יטיל אדם קנאה בין הבנים שבשביל חמשת סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף על בניו נתקנאו בו אחיו וירדו אבותינו למצרים:
(א) ויעקב אהב את יוסף וגו' עד וילכו אחיו לרעות. בא הכתוב הזה להודיע שהיתה אהבת יעקב ליוסף מפני חכמתו ושלמותו לא מפני שהוא בנו. לפי שאהבה אשר היא מהאב לבנים היא מפאת הדמיון ולכן תמצא בב"ח שאין להם שכל. ואם היתה אהבת יעקב אל יוסף מהצד שהוא בנו היה ראוי שיאהב את שאר בניו יותר ממנו כי האהבה היא כפי הדבר האהוב' ולכן בהכרח לאהוב י"א בני' מלאהוב בן אחד לבדו. אבל הוא ע"ה אהב את יוסף מכל בניו וזה מורה שהית' אהבתו אותו אהבה אמתית אהבה שהיא תלויה בדבר שלמו' חכמה והשכל והיא אהבת הטוב במה שהוא טוב. ואמרו כי בן זקונים הוא לו ענינו שבעבור שלמעלה שבח הכתוב את יוסף שהיה משתדל זריז ומהיר במלאכתו משרת את בני בלהה ואת בני זלפה כדרך הנערי' והיה אפשר שיחשב לו זה בטבע יצירתו ומזגו ולא מפאת שכלו לבחירת המעלה אשר היא כפי הבחירה והשכל לכן העיד הכתוב שלא היה כן כי לא היה יוסף בכל המקומו' ובכל הזמנים נער מהיר וזריז במעשיו כי הוא היה פועל ההפכים כפי המקומות ר"ל בהיותו עם אחיו הבחורים היה נער ובהיותו אצל אביו הזקן היה בן זקונים הוא לו בשובה ונחת ומתינות כמנהג הזקנים וזה טעם כי בן זקונים הוא לו ר"ל עם בני בלהה ובני זלפה היה נער ובערכו וישיבתו אצל אביו היה בן זקונים ולפי שהיו פעולותיו משוערות כפי הזמן והמקומות נראה שהיה חכם בכל מעשיו ולכן אהב אותו אביו מכל בניו. ואם לזה כיון אונקלוס במה שתרגם ארי בר חכים הוא ליה שמצא בו אביו טעם זקנים לא טעם נערים שבנינם סתירה לרתיחת טבעם ומעוט התבוננותם בדרכי השכל היטיב לראות בפי' הפסוק הזה באמת. והכלל שלא היה יוסף לבניי עצל כבד הפעלות גם לא היה אדומיי מהיר המעשים בלתי מיושב כי השקט לא יוכל אבל היה שלם השכל פועל בבחירה כפי התבונ' פעם המהירות ופעם ההתישבות וכן בשאר המדות ולכן אהבו אביו אהבת המעלה והטוב ועשה לו כתונת פסים כי למה שהכיר בו היותו גדול הערך מאחיו רצה שיהיה כן מלבושו בערך אל מלבושי אחיו בגדי קדש לכבוד ולתפארת וכבר הזהירו חז"ל על מלבושי החכמים שיהיו נקיים וטובים. ואמרו תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה. ואמרו אסור לתלמיד חכם לילך במנעלים מטולאים וזולת זה הרבה. ולזה רצה יעקב אבינו שיהיה לסימן ואות לבוש מעלתו בגדי משי לא זולתו מהאחים כי היו המלבושים בימים ההם נערכים כפי מעלת האיש וכמו שהיה במצרים שאין עבד לובש בגדי שרים ולכן הלביש פרעה ליוסף בגדי שש והנה א"כ כתונת פסים היא לאות שלמותו...
(א) את כתנתו את כתנת הפסים. פרש״י את כתנתו זה חלוק והוא ממ״ר וצ״ל שהיה לבוש על בשרו שתי כתנות דזה ודאי א״א לומר שהציגוהו ערום וכך נמכר אח״כ אלא כמש״כ. אבל לפי פשוטו היינו כתנתו היינו כתונת הפסים והכי מוכח מלשון המקרא ל״א ול״ב והא דכתיב פעמים הוא משום שהיה בזה שהפשיטוהו החלוק שני טעמים דבאמת היה הנהוג לכל אנשי המעלה ללבוש כתונת על בגדיו כמו שהיו אח״כ כהני ה׳ אפילו שלא בשעת עבודה לובשים מעיל. ובשמואל כתיב "..ומעיל קטון תעשה לו אמו..". וכל האחים לבשו כך, אך של יוסף היה כתונת פסים חשוב ומצויר באריגתו כמש״כ הרמב״ן ס״פ תצוה. והנה הנהוג היה כשהיה איש המעלה אשם והגיע לעונש גופו. אזי מסירים תחלה ממנו אות המעלה שלו. וכענין דאי׳ בירושל׳ הוריות פ״ג נשיא שחטא מעבירין אותו ואח״כ מלקין אותו ע״כ כשבאו להעניש את יוסף הסירו מעליו את כתנתו אפילו אם לא היתה של פסים. ועוד טעם אחר את כתונת הפסים. טעם מיוחד שהיה כתונת הפסים ורעה עינם לראות הכתונת עליו וגם כי נדרש הי׳ להביאה לאביהם כמו שיבואר במקרא ל״ב:
(כ) וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו (בראשית לז, לד), רַבִּי פִּינְחָס בְּשֵׁם רַבִּי הוֹשַׁעְיָא אָמַר, שְׁבָטִים גָּרְמוּ לַאֲבִיהֶם לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לָהֶם, בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית מד, יג): וַיִּקְרְעוּ שִׂמְלֹתָם וגו'. יוֹסֵף גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, עָמַד בֶּן בְּנוֹ וְנִפְרַע לוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע ז, ו): וַיִּקְרַע יְהוֹשֻׁעַ שִׂמְלֹתָיו. בִּנְיָמִין גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, וְהֵיכָן נִפְרַע לוֹ, בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ד, א): וַיִּקְרַע מָרְדְּכַי אֶת בְּגָדָיו. מְנַשֶּׁה גָּרַם לַשְּׁבָטִים לִקְרֹעַ, לְפִיכָךְ נִתְקָרְעָה נַחֲלָתוֹ, חֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ הַיַּרְדֵּן וְחֶצְיָהּ בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. (בראשית לז, לד): וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו, אָמַר רַבִּי אַיְּבוּ לְפִי שֶׁתָּפַס יַעֲקֹב אָבִינוּ אֶת הַשַֹּׂק לְפִיכָךְ אֵינוֹ זָז לֹא מִמֶּנּוּ וְלֹא מִבָּנָיו וְלֹא מִבְּנֵי בָנָיו עַד סוֹף כָּל הַדּוֹרוֹת, וְאֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא מִבְּנֵי בָנָיו גְּדוֹלִים, דָּוִד שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א כא, טז): וַיִּפֹּל דָּוִיד וְהַזְּקֵנִים מְכֻסִּים בַּשַֹּׂקִּים. אַחְאָב (מלכים א כא, כז): וַיָּשֶׂם שַׂק עַל בְּשָׂרוֹ. יוֹרָם (מלכים ב ו, ל): וַיַּרְא הָעָם וְהִנֵּה הַשַֹּׂק עַל בְּשָׂרוֹ. מָרְדְּכַי (אסתר ד, א): וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר. (בראשית לז, לד): וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים, אֵלּוּ עֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם שָׁנָה.
(י) וַיֹּ֕אמֶר גַּם־עַתָּ֥ה כְדִבְרֵיכֶ֖ם כֶּן־ה֑וּא אֲשֶׁ֨ר יִמָּצֵ֤א אִתּוֹ֙ יִהְיֶה־לִּ֣י עָ֔בֶד וְאַתֶּ֖ם תִּהְי֥וּ נְקִיִּֽם׃ (יא) וַֽיְמַהֲר֗וּ וַיּוֹרִ֛דוּ אִ֥ישׁ אֶת־אַמְתַּחְתּ֖וֹ אָ֑רְצָה וַֽיִּפְתְּח֖וּ אִ֥ישׁ אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ (יב) וַיְחַפֵּ֕שׂ בַּגָּד֣וֹל הֵחֵ֔ל וּבַקָּטֹ֖ן כִּלָּ֑ה וַיִּמָּצֵא֙ הַגָּבִ֔יעַ בְּאַמְתַּ֖חַת בִּנְיָמִֽן׃ (יג) וַֽיִּקְרְע֖וּ שִׂמְלֹתָ֑ם וַֽיַּעֲמֹס֙ אִ֣ישׁ עַל־חֲמֹר֔וֹ וַיָּשֻׁ֖בוּ הָעִֽירָה׃ (יד) וַיָּבֹ֨א יְהוּדָ֤ה וְאֶחָיו֙ בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֔ף וְה֖וּא עוֹדֶ֣נּוּ שָׁ֑ם וַיִּפְּל֥וּ לְפָנָ֖יו אָֽרְצָה׃
(יד) וַתָּ֩סַר֩ בִּגְדֵ֨י אַלְמְנוּתָ֜הּ מֵֽעָלֶ֗יהָ וַתְּכַ֤ס בַּצָּעִיף֙ וַתִּתְעַלָּ֔ף וַתֵּ֙שֶׁב֙ בְּפֶ֣תַח עֵינַ֔יִם אֲשֶׁ֖ר עַל־דֶּ֣רֶךְ תִּמְנָ֑תָה כִּ֤י רָאֲתָה֙ כִּֽי־גָדַ֣ל שֵׁלָ֔ה וְהִ֕וא לֹֽא־נִתְּנָ֥ה ל֖וֹ לְאִשָּֽׁה׃
(יב) וַתִּתְפְּשֵׂ֧הוּ בְּבִגְד֛וֹ לֵאמֹ֖ר שִׁכְבָ֣ה עִמִּ֑י וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ בְּיָדָ֔הּ וַיָּ֖נׇס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ (יג) וַיְהִי֙ כִּרְאוֹתָ֔הּ כִּֽי־עָזַ֥ב בִּגְד֖וֹ בְּיָדָ֑הּ וַיָּ֖נׇס הַחֽוּצָה׃ (יד) וַתִּקְרָ֞א לְאַנְשֵׁ֣י בֵיתָ֗הּ וַתֹּ֤אמֶר לָהֶם֙ לֵאמֹ֔ר רְא֗וּ הֵ֥בִיא לָ֛נוּ אִ֥ישׁ עִבְרִ֖י לְצַ֣חֶק בָּ֑נוּ בָּ֤א אֵלַי֙ לִשְׁכַּ֣ב עִמִּ֔י וָאֶקְרָ֖א בְּק֥וֹל גָּדֽוֹל׃ (טו) וַיְהִ֣י כְשׇׁמְע֔וֹ כִּֽי־הֲרִימֹ֥תִי קוֹלִ֖י וָאֶקְרָ֑א וַיַּעֲזֹ֤ב בִּגְדוֹ֙ אֶצְלִ֔י וַיָּ֖נׇס וַיֵּצֵ֥א הַחֽוּצָה׃ (טז) וַתַּנַּ֥ח בִּגְד֖וֹ אֶצְלָ֑הּ עַד־בּ֥וֹא אֲדֹנָ֖יו אֶל־בֵּיתֽוֹ׃