(יד) וֶֽאֱלִישָׁע֙ חָלָ֣ה אֶת־חׇלְי֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יָמ֖וּת בּ֑וֹ וַיֵּ֨רֶד אֵלָ֜יו יוֹאָ֣שׁ מֶלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֵּ֤בְךְּ עַל־פָּנָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אָבִ֣י ׀ אָבִ֔י רֶ֥כֶב יִשְׂרָאֵ֖ל וּפָרָשָֽׁיו׃
(14) Elisha had been stricken with the illness of which he was to die, and King Joash of Israel went down to see him. He wept over him and cried, “Father, father! Israel’s chariots and horsemen!”
(יא) וַיְהִ֗י הֵ֣מָּה הֹלְכִ֤ים הָלוֹךְ֙ וְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם וַיַּ֙עַל֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖ה הַשָּׁמָֽיִם׃ (יב) וֶאֱלִישָׁ֣ע רֹאֶ֗ה וְה֤וּא מְצַעֵק֙ אָבִ֣י ׀ אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו וְלֹ֥א רָאָ֖הוּ ע֑וֹד וַֽיַּחֲזֵק֙ בִּבְגָדָ֔יו וַיִּקְרָעֵ֖ם לִשְׁנַ֥יִם קְרָעִֽים׃
(11) As they kept on walking and talking, a fiery chariot with fiery horses suddenly appeared and separated one from the other; and Elijah went up to heaven in a whirlwind. (12) Elisha saw it, and he cried out, “Oh, father, father! Israel’s chariots and horsemen!” When he could no longer see him, he grasped his garments and rent them in two.
עד אברהם לא היה זקנה כל דחזי לאברהם אמר האי יצחק כל דחזי ליצחק אמר האי אברהם בעא אברהם רחמי דליהוי ליה זקנה שנאמר (בראשית כד, א) ואברהם זקן בא בימים עד יעקב לא הוה חולשא בעא רחמי והוה חולשא שנאמר (בראשית מח, א) ויאמר ליוסף הנה אביך חולה עד אלישע לא הוה איניש חליש דמיתפח ואתא אלישע ובעא רחמי ואיתפח שנא' (מלכים ב יג, יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו:
Apropos the death of Elisha, the Gemara says: Until the time of Abraham there was no aging, and the old and the young looked the same. Anyone who saw Abraham said: That is Isaac, and anyone who saw Isaac said: That is Abraham. Abraham prayed for mercy, that he would undergo aging, as it is stated: “And Abraham was old, well stricken in age” (Genesis 24:1). There is no mention of aging before that verse. Until the time of Jacob there was no weakness, i.e., illness. Jacob prayed for mercy and there was weakness, as it is stated: “And one said to Joseph: Behold, your father is ill” (Genesis 48:1). Until the time of Elisha, there was no ill person who recovered, and Elisha came and prayed for mercy and recovered, as it is stated: “And Elisha was fallen ill of his illness from which he was to die” (II Kings 13:14). That is the first mention of a person who was ill and who did not die from that illness.
תנו רבנן שלשה חלאין חלה אלישע אחד שדחפו לגיחזי בשתי ידיו ואחד שגירה דובין בתינוקות ואחד שמת בו שנאמר (מלכים ב יג, יד) ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו:
The Sages taught: Elisha fell ill with three illnesses: One was due to the fact that he pushed Gehazi away with both hands, i.e., he banished Gehazi without granting him a chance to repent (see II Kings, chapter 5). One was due to the fact that he incited bears against young children (see II Kings 2:23–25). And one was the illness from which he died, as it is stated: “Now Elisha fell ill of his illness from which he was to die” (II Kings 13:14).
(טו) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ אֱלִישָׁ֔ע קַ֖ח קֶ֣שֶׁת וְחִצִּ֑ים וַיִּקַּ֥ח אֵלָ֖יו קֶ֥שֶׁת וְחִצִּֽים׃ (טז) וַיֹּ֣אמֶר ׀ לְמֶ֣לֶךְ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְכֵּ֤ב יָֽדְךָ֙ עַל־הַקֶּ֔שֶׁת וַיַּרְכֵּ֖ב יָד֑וֹ וַיָּ֧שֶׂם אֱלִישָׁ֛ע יָדָ֖יו עַל־יְדֵ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ (יז) וַיֹּ֗אמֶר פְּתַ֧ח הַחַלּ֛וֹן קֵ֖דְמָה וַיִּפְתָּ֑ח וַיֹּ֤אמֶר אֱלִישָׁ֤ע יְרֵה֙ וַיּ֔וֹר וַיֹּ֗אמֶר חֵץ־תְּשׁוּעָ֤ה לַֽיהֹוָה֙ וְחֵ֣ץ תְּשׁוּעָ֣ה בַאֲרָ֔ם וְהִכִּיתָ֧ אֶת־אֲרָ֛ם בַּאֲפֵ֖ק עַד־כַּלֵּֽה׃
(15) Elisha said to him, “Get a bow and arrows”; and he brought him a bow and arrows. (16) Then he said to the king of Israel, “Grasp the bow!” And when he had grasped it, Elisha put his hands over the king’s hands. (17) “Open the window toward the east,” he said; and he opened it. Elisha said, “Shoot!” and he shot. Then he said, “An arrow of victory for the LORD! An arrow of victory over Aram! You shall rout Aram completely at Aphek.”
שדר עלוייהו לנירון קיסר כי קאתי שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים למערב אתא נפל בירושלים לארבע רוחות השמים אתא נפל בירושלים א"ל לינוקא פסוק לי פסוקיך אמר ליה (יחזקאל כה, יד) ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל וגו' אמר קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא ערק ואזל ואיגייר ונפק מיניה ר"מ
The Roman authorities then sent Nero Caesar against the Jews. When he came to Jerusalem, he wished to test his fate. He shot an arrow to the east and the arrow came and fell in Jerusalem. He then shot another arrow to the west and it also fell in Jerusalem. He shot an arrow in all four directions of the heavens, and each time the arrow fell in Jerusalem. Nero then conducted another test: He said to a child: Tell me a verse that you learned today. He said to him as follows: “And I will lay My vengeance upon Edom by the hand of My people Israel” (Ezekiel 25:14). Nero said: The Holy One, Blessed be He, wishes to destroy His Temple, and He wishes to wipe his hands with that man, i.e., with me. The Romans are associated with Edom, the descendants of Esau. If I continue on this mission, I will eventually be punished for having served as God’s agent to bring about the destruction. So he fled and became a convert, and ultimately Rabbi Meir descended from him.
ויעבר אברם בארץ עד מקום שכם ... ודע כי כל גזירת עירין כאשר תצא מכח גזירה אל פועל דמיון תהיה הגזרה מתקיימת על כל פנים ולכן יעשו הנביאים מעשה בנבואות כמאמר ירמיהו שצוה לברוך והיה ככלותך לקרוא את דברי הספר הזה תקשור עליו אבן והשלכתו אל תוך פרת ואמרת ככה תשקע בבל וגו' (ירמיה נא סג סד) וכן ענין אלישע בהניחו זרועו על הקשת (מלכים ב יג טז-יז) ויאמר אלישע ירה ויור ויאמר חץ תשועה לה' וחץ תשועה בארם ונאמר שם (בראשית י״ב:י״ט) ויקצוף עליו איש האלהים ויאמר להכות חמש או שש פעמים אז הכית את ארם עד כלה ועתה שלש פעמים תכה את ארם ולפיכך החזיק הקב"ה את אברהם בארץ ועשה לו דמיונות בכל העתיד להעשות בזרעו והבן זה ואני מתחיל לפרש הענינים בפרט בפסוקים בעזרת השם:
AND ABRAM PASSED THROUGH THE LAND...
Concerning all decisions of “the guardians [angels],” know that when they proceed from a potential decree to a symbolic act, the decree will in any case be effected. It is for this reason that the prophets often perform some act in conjunction with the prophecies, just as Jeremiah commanded Baruch his disciple, And it shall be, when thou hast made an end of reading this book, that thou shalt bind a stone to it, and cast it into the midst of the Euphrates, and thou shalt say: Thus shall Babylon sink. Likewise is the matter of Elisha when he put his arm on the bow [held by Joash, King of Israel]: And Elisha said, Shoot. And he shot. And he said, The Eternal’s arrow of victory, even the arrow of victory against Aram. And it is further stated there, And the man of G-d was wroth with him, and said, Thou shouldst have smitten five or six times; then hadst thou smitten Aram till thou hadst consumed it whereas now thou shalt smite Aram but thrice. It is for this reason that the Holy One, blessed be He, caused Abraham to take possession of the Land and symbolically did to him all that was destined to happen in the future to his children. Understand this principle.
(יח) וַיֹּ֛אמֶר קַ֥ח הַחִצִּ֖ים וַיִּקָּ֑ח וַיֹּ֤אמֶר לְמֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵל֙ הַךְ־אַ֔רְצָה וַיַּ֥ךְ שָׁלֹשׁ־פְּעָמִ֖ים וַֽיַּעֲמֹֽד׃ (יט) וַיִּקְצֹ֨ף עָלָ֜יו אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לְהַכּ֨וֹת חָמֵ֤שׁ אוֹ־שֵׁשׁ֙ פְּעָמִ֔ים אָ֛ז הִכִּ֥יתָ אֶת־אֲרָ֖ם עַד־כַּלֵּ֑ה וְעַתָּ֕ה שָׁלֹ֥שׁ פְּעָמִ֖ים תַּכֶּ֥ה אֶת־אֲרָֽם׃ {פ}
(18) He said, “Now pick up the arrows.” And he picked them up. “Strike the ground!” he said to the king of Israel; and he struck three times and stopped. (19) The man of God was angry with him and said to him, “If only you had struck five or six times! Then you would have annihilated Aram; as it is, you shall defeat Aram only three times.”
(כ) וַיָּ֥מׇת אֱלִישָׁ֖ע וַֽיִּקְבְּרֻ֑הוּ וּגְדוּדֵ֥י מוֹאָ֛ב יָבֹ֥אוּ בָאָ֖רֶץ בָּ֥א שָׁנָֽה׃ (כא) וַיְהִ֞י הֵ֣ם ׀ קֹבְרִ֣ים אִ֗ישׁ וְהִנֵּה֙ רָא֣וּ אֶֽת־הַגְּד֔וּד וַיַּשְׁלִ֥יכוּ אֶת־הָאִ֖ישׁ בְּקֶ֣בֶר אֱלִישָׁ֑ע וַיֵּ֜לֶךְ וַיִּגַּ֤ע הָאִישׁ֙ בְּעַצְמ֣וֹת אֱלִישָׁ֔ע וַיְחִ֖י וַיָּ֥קׇם עַל־רַגְלָֽיו׃ {פ}
(20) Elisha died and he was buried. Now bands of Moabites used to invade the land at the coming of every year. (21) Once a man was being buried, when the people caught sight of such a band; so they threw the corpse into Elisha’s grave and made off. When the [dead] man came in contact with Elisha’s bones, he came to life and stood up.
ויחי ויקם על רגליו - אותו הנקבר נביא השקר היה הוא הנביא אשר השיב את עידו לאכול ולשתות בבית אל ונענש עידו על ידו והמיתו הארי וכשמת לאחר ימים קברוהו אצל אלישע ולא הוכשר אצל המקום שיקבר אצלו והחייהו:
He came to life and stood up: This person was the false prophet (from I Kings 13), the man who caused the death of the prophet...when he died, they buried him next to Elisha, but since it wasn't fitting for him to be buried there he came back to life.
(א) וְהִנֵּ֣ה ׀ אִ֣ישׁ אֱלֹהִ֗ים בָּ֧א מִיהוּדָ֛ה בִּדְבַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֶל־בֵּֽית־אֵ֑ל וְיָרׇבְעָ֛ם עֹמֵ֥ד עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ לְהַקְטִֽיר׃ (ב) וַיִּקְרָ֤א עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֔ה וַיֹּ֙אמֶר֙ מִזְבֵּ֣חַ מִזְבֵּ֔חַ כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה הִנֵּה־בֵ֞ן נוֹלָ֤ד לְבֵית־דָּוִד֙ יֹאשִׁיָּ֣הֽוּ שְׁמ֔וֹ וְזָבַ֣ח עָלֶ֗יךָ אֶת־כֹּהֲנֵ֤י הַבָּמוֹת֙ הַמַּקְטִרִ֣ים עָלֶ֔יךָ וְעַצְמ֥וֹת אָדָ֖ם יִשְׂרְפ֥וּ עָלֶֽיךָ׃ (ג) וְנָתַן֩ בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא מוֹפֵת֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֣ה הַמּוֹפֵ֔ת אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר יְהֹוָ֑ה הִנֵּ֤ה הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ נִקְרָ֔ע וְנִשְׁפַּ֖ךְ הַדֶּ֥שֶׁן אֲשֶׁר־עָלָֽיו׃ (ד) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ הַמֶּ֜לֶךְ אֶת־דְּבַ֣ר אִישׁ־הָאֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֨ר קָרָ֤א עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ בְּבֵֽית־אֵ֔ל וַיִּשְׁלַ֨ח יָרׇבְעָ֧ם אֶת־יָד֛וֹ מֵעַ֥ל הַמִּזְבֵּ֖חַ לֵאמֹ֣ר ׀ תִּפְשֻׂ֑הוּ וַתִּיבַ֤שׁ יָדוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר שָׁלַ֣ח עָלָ֔יו וְלֹ֥א יָכֹ֖ל לַהֲשִׁיבָ֥הּ אֵלָֽיו׃ (ה) וְהַמִּזְבֵּ֣חַ נִקְרָ֔ע וַיִּשָּׁפֵ֥ךְ הַדֶּ֖שֶׁן מִן־הַמִּזְבֵּ֑חַ כַּמּוֹפֵ֗ת אֲשֶׁ֥ר נָתַ֛ן אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים בִּדְבַ֥ר יְהֹוָֽה׃ (ו) וַיַּ֨עַן הַמֶּ֜לֶךְ וַיֹּ֣אמֶר ׀ אֶל־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים חַל־נָ֞א אֶת־פְּנֵ֨י יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ וְהִתְפַּלֵּ֣ל בַּעֲדִ֔י וְתָשֹׁ֥ב יָדִ֖י אֵלָ֑י וַיְחַ֤ל אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶת־פְּנֵ֣י יְהֹוָ֔ה וַתָּ֤שׇׁב יַד־הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֵלָ֔יו וַתְּהִ֖י כְּבָרִאשֹׁנָֽה׃ (ז) וַיְדַבֵּ֤ר הַמֶּ֙לֶךְ֙ אֶל־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים בֹּֽאָה־אִתִּ֥י הַבַּ֖יְתָה וּֽסְעָ֑דָה וְאֶתְּנָ֥ה לְךָ֖ מַתָּֽת׃ (ח) וַיֹּ֤אמֶר אִישׁ־הָֽאֱלֹהִים֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ אִם־תִּתֶּן־לִי֙ אֶת־חֲצִ֣י בֵיתֶ֔ךָ לֹ֥א אָבֹ֖א עִמָּ֑ךְ וְלֹא־אֹ֤כַל לֶ֙חֶם֙ וְלֹ֣א אֶשְׁתֶּה־מַּ֔יִם בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ (ט) כִּי־כֵ֣ן ׀ צִוָּ֣ה אֹתִ֗י בִּדְבַ֤ר יְהֹוָה֙ לֵאמֹ֔ר לֹא־תֹ֥אכַל לֶ֖חֶם וְלֹ֣א תִשְׁתֶּה־מָּ֑יִם וְלֹ֣א תָשׁ֔וּב בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁ֥ר הָלָֽכְתָּ׃ (י) וַיֵּ֖לֶךְ בְּדֶ֣רֶךְ אַחֵ֑ר וְלֹא־שָׁ֣ב בַּדֶּ֔רֶךְ אֲשֶׁ֛ר בָּ֥א בָ֖הּ אֶל־בֵּֽית־אֵֽל׃ {פ}
(יא) וְנָבִ֤יא אֶחָד֙ זָקֵ֔ן יֹשֵׁ֖ב בְּבֵֽית־אֵ֑ל וַיָּב֣וֹא בְנ֡וֹ וַיְסַפֶּר־ל֣וֹ אֶת־כׇּל־הַמַּעֲשֶׂ֣ה אֲשֶׁר־עָשָׂה֩ אִישׁ־הָאֱלֹהִ֨ים ׀ הַיּ֜וֹם בְּבֵֽית־אֵ֗ל אֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַֽיְסַפְּר֖וּם לַאֲבִיהֶֽם׃ (יב) וַיְדַבֵּ֤ר אֲלֵהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם אֵי־זֶ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ הָלָ֑ךְ וַיִּרְא֣וּ בָנָ֗יו אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־בָּ֖א מִיהוּדָֽה׃ (יג) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּנָ֔יו חִבְשׁוּ־לִ֖י הַחֲמ֑וֹר וַיַּחְבְּשׁוּ־ל֣וֹ הַחֲמ֔וֹר וַיִּרְכַּ֖ב עָלָֽיו׃ (יד) וַיֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיִּ֨מְצָאֵ֔הוּ יֹשֵׁ֖ב תַּ֣חַת הָאֵלָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו הַאַתָּ֧ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אתָ מִיהוּדָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽנִי׃ (טו) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לֵ֥ךְ אִתִּ֖י הַבָּ֑יְתָה וֶאֱכֹ֖ל לָֽחֶם׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֥א אוּכַ֛ל לָשׁ֥וּב אִתָּ֖ךְ וְלָב֣וֹא אִתָּ֑ךְ וְלֹא־אֹ֣כַל לֶ֗חֶם וְלֹֽא־אֶשְׁתֶּ֤ה אִתְּךָ֙ מַ֔יִם בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ (יז) כִּֽי־דָבָ֤ר אֵלַי֙ בִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֔ה לֹא־תֹאכַ֣ל לֶ֔חֶם וְלֹא־תִשְׁתֶּ֥ה שָׁ֖ם מָ֑יִם לֹא־תָשׁ֣וּב לָלֶ֔כֶת בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־הָלַ֥כְתָּ בָּֽהּ׃ (יח) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ גַּם־אֲנִ֣י נָבִיא֮ כָּמ֒וֹךָ֒ וּמַלְאָ֡ךְ דִּבֶּ֣ר אֵלַי֩ בִּדְבַ֨ר יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר הֲשִׁבֵ֤הוּ אִתְּךָ֙ אֶל־בֵּיתֶ֔ךָ וְיֹ֥אכַל לֶ֖חֶם וְיֵ֣שְׁתְּ מָ֑יִם כִּחֵ֖שׁ לֽוֹ׃ (יט) וַיָּ֣שׇׁב אִתּ֗וֹ וַיֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם בְּבֵית֖וֹ וַיֵּ֥שְׁתְּ מָֽיִם׃ (כ) וַיְהִ֕י הֵ֥ם יֹֽשְׁבִ֖ים אֶל־הַשֻּׁלְחָ֑ן {פ}
וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֥ר הֱשִׁיבֽוֹ׃ (כא) וַיִּקְרָ֞א אֶל־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁר־בָּ֤א מִֽיהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה יַ֗עַן כִּ֤י מָרִ֙יתָ֙ פִּ֣י יְהֹוָ֔ה וְלֹ֤א שָׁמַ֙רְתָּ֙ אֶת־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (כב) וַתָּ֗שׇׁב וַתֹּ֤אכַל לֶ֙חֶם֙ וַתֵּ֣שְׁתְּ מַ֔יִם בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־תֹּ֥אכַל לֶ֖חֶם וְאַל־תֵּ֣שְׁתְּ מָ֑יִם לֹֽא־תָב֥וֹא נִבְלָתְךָ֖ אֶל־קֶ֥בֶר אֲבֹתֶֽיךָ׃ (כג) וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י אׇכְל֥וֹ לֶ֖חֶם וְאַחֲרֵ֣י שְׁתוֹת֑וֹ וַיַּחֲבׇשׁ־ל֣וֹ הַחֲמ֔וֹר לַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֥ר הֱשִׁיבֽוֹ׃ (כד) וַיֵּ֕לֶךְ וַיִּמְצָאֵ֧הוּ אַרְיֵ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ וַיְמִיתֵ֑הוּ וַתְּהִ֤י נִבְלָתוֹ֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וְהַֽחֲמוֹר֙ עֹמֵ֣ד אֶצְלָ֔הּ וְהָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמֵ֖ד אֵ֥צֶל הַנְּבֵלָֽה׃ (כה) וְהִנֵּ֧ה אֲנָשִׁ֣ים עֹבְרִ֗ים וַיִּרְא֤וּ אֶת־הַנְּבֵלָה֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וְאֶת־הָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמֵ֖ד אֵ֣צֶל הַנְּבֵלָ֑ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיְדַבְּר֣וּ בָעִ֔יר אֲשֶׁ֛ר הַנָּבִ֥יא הַזָּקֵ֖ן יֹשֵׁ֥ב בָּֽהּ׃ (כו) וַיִּשְׁמַ֣ע הַנָּבִיא֮ אֲשֶׁ֣ר הֱשִׁיב֣וֹ מִן־הַדֶּ֒רֶךְ֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֣ים ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר מָרָ֖ה אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּתְּנֵ֨הוּ יְהֹוָ֜ה לָאַרְיֵ֗ה וַֽיִּשְׁבְּרֵ֙הוּ֙ וַיְמִתֵ֔הוּ כִּדְבַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ (כז) וַיְדַבֵּ֤ר אֶל־בָּנָיו֙ לֵאמֹ֔ר חִבְשׁוּ־לִ֖י אֶֽת־הַחֲמ֑וֹר וַֽיַּחֲבֹֽשׁוּ׃ (כח) וַיֵּ֗לֶךְ וַיִּמְצָ֤א אֶת־נִבְלָתוֹ֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וַֽחֲמוֹר֙ וְהָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמְדִ֖ים אֵ֣צֶל הַנְּבֵלָ֑ה לֹֽא־אָכַ֤ל הָֽאַרְיֵה֙ אֶת־הַנְּבֵלָ֔ה וְלֹ֥א שָׁבַ֖ר אֶֽת־הַחֲמֽוֹר׃ (כט) וַיִּשָּׂ֨א הַנָּבִ֜יא אֶת־נִבְלַ֧ת אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים וַיַּנִּחֵ֥הוּ אֶֽל־הַחֲמ֖וֹר וַיְשִׁיבֵ֑הוּ וַיָּבֹ֗א אֶל־עִיר֙ הַנָּבִ֣יא הַזָּקֵ֔ן לִסְפֹּ֖ד וּלְקׇבְרֽוֹ׃ (ל) וַיַּנַּ֥ח אֶת־נִבְלָת֖וֹ בְּקִבְר֑וֹ וַיִּסְפְּד֥וּ עָלָ֖יו ה֥וֹי אָחִֽי׃ (לא) וַיְהִי֮ אַחֲרֵ֣י קׇבְר֣וֹ אֹתוֹ֒ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־בָּנָיו֙ לֵאמֹ֔ר בְּמוֹתִי֙ וּקְבַרְתֶּ֣ם אֹתִ֔י בַּקֶּ֕בֶר אֲשֶׁ֛ר אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים קָב֣וּר בּ֑וֹ אֵ֚צֶל עַצְמֹתָ֔יו הַנִּ֖יחוּ אֶת־עַצְמֹתָֽי׃
(יא) וְנָבִ֤יא אֶחָד֙ זָקֵ֔ן יֹשֵׁ֖ב בְּבֵֽית־אֵ֑ל וַיָּב֣וֹא בְנ֡וֹ וַיְסַפֶּר־ל֣וֹ אֶת־כׇּל־הַמַּעֲשֶׂ֣ה אֲשֶׁר־עָשָׂה֩ אִישׁ־הָאֱלֹהִ֨ים ׀ הַיּ֜וֹם בְּבֵֽית־אֵ֗ל אֶת־הַדְּבָרִים֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וַֽיְסַפְּר֖וּם לַאֲבִיהֶֽם׃ (יב) וַיְדַבֵּ֤ר אֲלֵהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם אֵי־זֶ֥ה הַדֶּ֖רֶךְ הָלָ֑ךְ וַיִּרְא֣וּ בָנָ֗יו אֶת־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֤ר הָלַךְ֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים אֲשֶׁר־בָּ֖א מִיהוּדָֽה׃ (יג) וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־בָּנָ֔יו חִבְשׁוּ־לִ֖י הַחֲמ֑וֹר וַיַּחְבְּשׁוּ־ל֣וֹ הַחֲמ֔וֹר וַיִּרְכַּ֖ב עָלָֽיו׃ (יד) וַיֵּ֗לֶךְ אַֽחֲרֵי֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֔ים וַיִּ֨מְצָאֵ֔הוּ יֹשֵׁ֖ב תַּ֣חַת הָאֵלָ֑ה וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֗יו הַאַתָּ֧ה אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים אֲשֶׁר־בָּ֥אתָ מִיהוּדָ֖ה וַיֹּ֥אמֶר אָֽנִי׃ (טו) וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו לֵ֥ךְ אִתִּ֖י הַבָּ֑יְתָה וֶאֱכֹ֖ל לָֽחֶם׃ (טז) וַיֹּ֗אמֶר לֹ֥א אוּכַ֛ל לָשׁ֥וּב אִתָּ֖ךְ וְלָב֣וֹא אִתָּ֑ךְ וְלֹא־אֹ֣כַל לֶ֗חֶם וְלֹֽא־אֶשְׁתֶּ֤ה אִתְּךָ֙ מַ֔יִם בַּמָּק֖וֹם הַזֶּֽה׃ (יז) כִּֽי־דָבָ֤ר אֵלַי֙ בִּדְבַ֣ר יְהֹוָ֔ה לֹא־תֹאכַ֣ל לֶ֔חֶם וְלֹא־תִשְׁתֶּ֥ה שָׁ֖ם מָ֑יִם לֹא־תָשׁ֣וּב לָלֶ֔כֶת בַּדֶּ֖רֶךְ אֲשֶׁר־הָלַ֥כְתָּ בָּֽהּ׃ (יח) וַיֹּ֣אמֶר ל֗וֹ גַּם־אֲנִ֣י נָבִיא֮ כָּמ֒וֹךָ֒ וּמַלְאָ֡ךְ דִּבֶּ֣ר אֵלַי֩ בִּדְבַ֨ר יְהֹוָ֜ה לֵאמֹ֗ר הֲשִׁבֵ֤הוּ אִתְּךָ֙ אֶל־בֵּיתֶ֔ךָ וְיֹ֥אכַל לֶ֖חֶם וְיֵ֣שְׁתְּ מָ֑יִם כִּחֵ֖שׁ לֽוֹ׃ (יט) וַיָּ֣שׇׁב אִתּ֗וֹ וַיֹּ֥אכַל לֶ֛חֶם בְּבֵית֖וֹ וַיֵּ֥שְׁתְּ מָֽיִם׃ (כ) וַיְהִ֕י הֵ֥ם יֹֽשְׁבִ֖ים אֶל־הַשֻּׁלְחָ֑ן {פ}
וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהֹוָ֔ה אֶל־הַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֥ר הֱשִׁיבֽוֹ׃ (כא) וַיִּקְרָ֞א אֶל־אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁר־בָּ֤א מִֽיהוּדָה֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֖ה אָמַ֣ר יְהֹוָ֑ה יַ֗עַן כִּ֤י מָרִ֙יתָ֙ פִּ֣י יְהֹוָ֔ה וְלֹ֤א שָׁמַ֙רְתָּ֙ אֶת־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֥ר צִוְּךָ֖ יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶֽיךָ׃ (כב) וַתָּ֗שׇׁב וַתֹּ֤אכַל לֶ֙חֶם֙ וַתֵּ֣שְׁתְּ מַ֔יִם בַּמָּקוֹם֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֵלֶ֔יךָ אַל־תֹּ֥אכַל לֶ֖חֶם וְאַל־תֵּ֣שְׁתְּ מָ֑יִם לֹֽא־תָב֥וֹא נִבְלָתְךָ֖ אֶל־קֶ֥בֶר אֲבֹתֶֽיךָ׃ (כג) וַיְהִ֗י אַחֲרֵ֛י אׇכְל֥וֹ לֶ֖חֶם וְאַחֲרֵ֣י שְׁתוֹת֑וֹ וַיַּחֲבׇשׁ־ל֣וֹ הַחֲמ֔וֹר לַנָּבִ֖יא אֲשֶׁ֥ר הֱשִׁיבֽוֹ׃ (כד) וַיֵּ֕לֶךְ וַיִּמְצָאֵ֧הוּ אַרְיֵ֛ה בַּדֶּ֖רֶךְ וַיְמִיתֵ֑הוּ וַתְּהִ֤י נִבְלָתוֹ֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וְהַֽחֲמוֹר֙ עֹמֵ֣ד אֶצְלָ֔הּ וְהָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמֵ֖ד אֵ֥צֶל הַנְּבֵלָֽה׃ (כה) וְהִנֵּ֧ה אֲנָשִׁ֣ים עֹבְרִ֗ים וַיִּרְא֤וּ אֶת־הַנְּבֵלָה֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וְאֶת־הָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמֵ֖ד אֵ֣צֶל הַנְּבֵלָ֑ה וַיָּבֹ֙אוּ֙ וַיְדַבְּר֣וּ בָעִ֔יר אֲשֶׁ֛ר הַנָּבִ֥יא הַזָּקֵ֖ן יֹשֵׁ֥ב בָּֽהּ׃ (כו) וַיִּשְׁמַ֣ע הַנָּבִיא֮ אֲשֶׁ֣ר הֱשִׁיב֣וֹ מִן־הַדֶּ֒רֶךְ֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֣ים ה֔וּא אֲשֶׁ֥ר מָרָ֖ה אֶת־פִּ֣י יְהֹוָ֑ה וַיִּתְּנֵ֨הוּ יְהֹוָ֜ה לָאַרְיֵ֗ה וַֽיִּשְׁבְּרֵ֙הוּ֙ וַיְמִתֵ֔הוּ כִּדְבַ֥ר יְהֹוָ֖ה אֲשֶׁ֥ר דִּבֶּר־לֽוֹ׃ (כז) וַיְדַבֵּ֤ר אֶל־בָּנָיו֙ לֵאמֹ֔ר חִבְשׁוּ־לִ֖י אֶֽת־הַחֲמ֑וֹר וַֽיַּחֲבֹֽשׁוּ׃ (כח) וַיֵּ֗לֶךְ וַיִּמְצָ֤א אֶת־נִבְלָתוֹ֙ מֻשְׁלֶ֣כֶת בַּדֶּ֔רֶךְ וַֽחֲמוֹר֙ וְהָ֣אַרְיֵ֔ה עֹמְדִ֖ים אֵ֣צֶל הַנְּבֵלָ֑ה לֹֽא־אָכַ֤ל הָֽאַרְיֵה֙ אֶת־הַנְּבֵלָ֔ה וְלֹ֥א שָׁבַ֖ר אֶֽת־הַחֲמֽוֹר׃ (כט) וַיִּשָּׂ֨א הַנָּבִ֜יא אֶת־נִבְלַ֧ת אִישׁ־הָאֱלֹהִ֛ים וַיַּנִּחֵ֥הוּ אֶֽל־הַחֲמ֖וֹר וַיְשִׁיבֵ֑הוּ וַיָּבֹ֗א אֶל־עִיר֙ הַנָּבִ֣יא הַזָּקֵ֔ן לִסְפֹּ֖ד וּלְקׇבְרֽוֹ׃ (ל) וַיַּנַּ֥ח אֶת־נִבְלָת֖וֹ בְּקִבְר֑וֹ וַיִּסְפְּד֥וּ עָלָ֖יו ה֥וֹי אָחִֽי׃ (לא) וַיְהִי֮ אַחֲרֵ֣י קׇבְר֣וֹ אֹתוֹ֒ וַיֹּ֤אמֶר אֶל־בָּנָיו֙ לֵאמֹ֔ר בְּמוֹתִי֙ וּקְבַרְתֶּ֣ם אֹתִ֔י בַּקֶּ֕בֶר אֲשֶׁ֛ר אִ֥ישׁ הָאֱלֹהִ֖ים קָב֣וּר בּ֑וֹ אֵ֚צֶל עַצְמֹתָ֔יו הַנִּ֖יחוּ אֶת־עַצְמֹתָֽי׃
(1) a man of God arrived at Bethel from Judah at the command of the LORD. While Jeroboam was standing on the altar to present the offering, the man of God, at the command of the LORD, cried out against the altar: (2) “O altar, altar! Thus said the LORD: A son shall be born to the House of David, Josiah by name; and he shall slaughter upon you the priests of the shrines who bring offerings upon you. And human bones shall be burned upon you.” (3) He gave a portent on that day, saying, “Here is the portent that the LORD has decreed: This altar shall break apart, and the ashes on it shall be spilled.” (4) When the king heard what the man of God had proclaimed against the altar in Bethel, Jeroboam stretched out his arm above the altar and cried, “Seize him!” But the arm that he stretched out against him became rigid, and he could not draw it back. (5) The altar broke apart and its ashes were spilled—the very portent that the man of God had announced at the LORD’s command. (6) Then the king spoke up and said to the man of God, “Please entreat the LORD your God and pray for me that I may be able to draw back my arm.” The man of God entreated the LORD and the king was able to draw his arm back; it became as it was before. (7) The king said to the man of God, “Come with me to my house and have some refreshment; and I shall give you a gift.” (8) But the man of God replied to the king, “Even if you give me half your wealth, I will not go in with you, nor will I eat bread or drink water in this place; (9) for so I was commanded by the word of the LORD: You shall eat no bread and drink no water, nor shall you go back by the road by which you came.” (10) So he left by another road and did not go back by the road on which he had come to Bethel. (11) There was an old prophet living in Bethel; and his sons came and told him all the things that the man of God had done that day in Bethel [and] the words that he had spoken to the king. When they told it to their father, (12) their father said to them, “Which road did he leave by?” His sons had seen the road taken by the man of God who had come from Judah. (13) “Saddle the ass for me,” he said to his sons. They saddled the ass for him, and he mounted it (14) and rode after the man of God. He came upon him sitting under a terebinth and said to him, “Are you the man of God who came from Judah?” “Yes, I am,” he answered. (15) “Come home with me,” he said, “and have something to eat.” (16) He replied, “I may not go back with you and enter your home; and I may not eat bread or drink water in this place; (17) the order I received by the word of the LORD was: You shall not eat bread or drink water there; nor shall you return by the road on which you came.” (18) “I am a prophet, too,” said the other, “and an angel said to me by command of the LORD: Bring him back with you to your house, that he may eat bread and drink water.” He was lying to him. (19) So he went back with him, and he ate bread and drank water in his house. (20) While they were sitting at the table, the word of the LORD came to the prophet who had brought him back. (21) He cried out to the man of God who had come from Judah: “Thus said the LORD: Because you have flouted the word of the LORD and have not observed what the LORD your God commanded you, (22) but have gone back and eaten bread and drunk water in the place of which He said to you, ‘Do not eat bread or drink water [there],’ your corpse shall not come to the grave of your fathers.” (23) After he had eaten bread and had drunk, he saddled the ass for him—for the prophet whom he had brought back. (24) He set out, and a lion came upon him on the road and killed him. His corpse lay on the road, with the ass standing beside it, and the lion also standing beside the corpse. (25) Some men who passed by saw the corpse lying on the road and the lion standing beside the corpse; they went and told it in the town where the old prophet lived. (26) And when the prophet who had brought him back from the road heard it, he said, “That is the man of God who flouted the LORD’s command; the LORD gave him over to the lion, which mauled him and killed him in accordance with the word that the LORD had spoken to him.” (27) He said to his sons, “Saddle the ass for me,” and they did so. (28) He set out and found the corpse lying on the road, with the ass and the lion standing beside the corpse; the lion had not eaten the corpse nor had it mauled the ass. (29) The prophet lifted up the corpse of the man of God, laid it on the ass, and brought it back; it was brought to the town of the old prophet for lamentation and burial. (30) He laid the corpse in his own burial place; and they lamented over it, “Alas, my brother!” (31) After burying him, he said to his sons, “When I die, bury me in the grave where the man of God lies buried; lay my bones beside his.
ויחי ויקם על רגליו. תחיה שלימה עד שכבר קם על רגליו לא כמו שהיה הענין בבן השונמית שהיתה תחייתו מעט מעט אך זה שב תכף לכחו לעמוד על רגליו או אפשר שיהיה הרצון בזה שכבר חיה לקום על רגליו לא ללכת לביתו לענינו הראשון אך היה זה להוציאו מהקבר ההוא לכבוד אלישע:
This was complete resurrection, in which he immediately stood on his feet. It was unlike the son of the Shunnamite who gradually returned to life. Here, he suddenly rose and stood up...But this was not to return home to his previous life, but merely to have him leave Elisha's grave for the honor of Elisha
לא היו קוברין כו': וכל כך למה לפי שאין קוברין רשע אצל צדיק דאמר ר' אחא בר חנינא מנין שאין קוברין רשע אצל צדיק שנאמר (מלכים ב יג, כא) ויהי הם קוברים איש והנה ראו את הגדוד וישליכו את האיש בקבר אלישע ויגע האיש בעצמות אלישע ויחי ויקם על רגליו
§ The mishna teaches that they would not bury the executed transgressor in his ancestral burial plot, but rather in one of two special graveyards set aside for those executed by the court. The Gemara explains: And why is all this necessary? It is necessary because a wicked man is not buried next to a righteous man. As Rav Aḥa bar Ḥanina says: From where is it derived that a wicked man is not buried next to a righteous man? As it is stated: “And it came to pass, as they were burying a man, that behold, they spied a raiding party; and they cast the man into the tomb of Elisha; and as the man came there, he touched the bones of Elisha, and he revived and stood up on his feet” (II Kings 13:21). The man, who was not righteous, was miraculously resurrected so that he would not remain buried alongside Elisha.
ויחי ויקם על רגליו. מרז"ל כי חיה והוליד בנים והטעם שחיה לקיים ברכת אליהו שנתן לו פי שנים ברוחו ואליהו החיה מת אחד והוא החיה שנים אחד בחייו בן השונמית ואחד במותו זה האיש ואמרו כי הוליד בן והאיש הזה היה שלום בן תקוה והוא מגדולי הדור והיה עושה צדקות בכל יום ומה צדקות היה עושה היה ממלא את החמת מים והיה יושב על פתח העיר וכל אדם שהיה בא מן הדרך היה משקה אותו ומשיב את נפשו ובזכות הצדקות שעשה שרתה רוח הקדש על אשתו שנאמר אל חולדה הנביאה אשת שלום בת תקוה וכשמת גמלו כל ישראל עמו חסד ויצאו עמו לקברו וראו הגדוד והשליכו האיש בקבר אלישע ויגע בעצמות אלישע וחיה ואחרי כן הוליד את חנמאל שנאמר הנה חנמאל בן דודך וכן אמר בתרגומו של תוספתא דין הוא שלום בן תקוה והוליד ית חנמאל בתריה ומהם אמרו שלא חיה אלא שלא יקבר עם אלישע הצדיק והאיש הזה היה רשע הה"ד אל תאסוף עם חטאים נפשי ודקדקו ויקם על רגליו על רגליו עמד ואל ביתו לא הלך א"כ לא חיה אלא כדי שלא יהיה נקבר אצל אלישע וכאשר יצא מן המערה מת ונקבר במקום אחר וברכת פי שנים נתקיימה כשריפא צרעת נעמן כי המצורע חשוב כמת:
The Rabbis said that he lives and had children, and the reason that he was revived was to fulfill Elijah's blessing to Elisha that he be granted a double portion of Elijah's spirit. Elijah resurrected one person, and Elisha resurrected two: one in his lifetime-the Shunammite's son, and one in his death-this man.
(ט) וַיְהִ֣י כְעׇבְרָ֗ם וְאֵ֨לִיָּ֜הוּ אָמַ֤ר אֶל־אֱלִישָׁע֙ שְׁאַל֙ מָ֣ה אֶעֱשֶׂה־לָּ֔ךְ בְּטֶ֖רֶם אֶלָּקַ֣ח מֵעִמָּ֑ךְ וַיֹּ֣אמֶר אֱלִישָׁ֔ע וִ֥יהִי נָ֛א פִּֽי־שְׁנַ֥יִם בְּרוּחֲךָ֖ אֵלָֽי׃ (י) וַיֹּ֖אמֶר הִקְשִׁ֣יתָ לִשְׁא֑וֹל אִם־תִּרְאֶ֨ה אֹתִ֜י לֻקָּ֤ח מֵֽאִתָּךְ֙ יְהִי־לְךָ֣ כֵ֔ן וְאִם־אַ֖יִן לֹ֥א יִהְיֶֽה׃ (יא) וַיְהִ֗י הֵ֣מָּה הֹלְכִ֤ים הָלוֹךְ֙ וְדַבֵּ֔ר וְהִנֵּ֤ה רֶֽכֶב־אֵשׁ֙ וְס֣וּסֵי אֵ֔שׁ וַיַּפְרִ֖דוּ בֵּ֣ין שְׁנֵיהֶ֑ם וַיַּ֙עַל֙ אֵ֣לִיָּ֔הוּ בַּֽסְעָרָ֖ה הַשָּׁמָֽיִם׃ (יב) וֶאֱלִישָׁ֣ע רֹאֶ֗ה וְה֤וּא מְצַעֵק֙ אָבִ֣י ׀ אָבִ֗י רֶ֤כֶב יִשְׂרָאֵל֙ וּפָ֣רָשָׁ֔יו וְלֹ֥א רָאָ֖הוּ ע֑וֹד וַֽיַּחֲזֵק֙ בִּבְגָדָ֔יו וַיִּקְרָעֵ֖ם לִשְׁנַ֥יִם קְרָעִֽים׃
(9) As they were crossing, Elijah said to Elisha, “Tell me, what can I do for you before I am taken from you?” Elisha answered, “Let a double portion of your spirit pass on to me.” (10) “You have asked a difficult thing,” he said. “If you see me as I am being taken from you, this will be granted to you; if not, it will not.” (11) As they kept on walking and talking, a fiery chariot with fiery horses suddenly appeared and separated one from the other; and Elijah went up to heaven in a whirlwind. (12) Elisha saw it, and he cried out, “Oh, father, father! Israel’s chariots and horsemen!” When he could no longer see him, he grasped his garments and rent them in two.
(כב) וַֽחֲזָאֵל֙ מֶ֣לֶךְ אֲרָ֔ם לָחַ֖ץ אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י יְהוֹאָחָֽז׃ (כג) וַיָּ֩חׇן֩ יְהֹוָ֨ה אֹתָ֤ם וַֽיְרַחֲמֵם֙ וַיִּ֣פֶן אֲלֵיהֶ֔ם לְמַ֣עַן בְּרִית֔וֹ אֶת־אַבְרָהָ֖ם יִצְחָ֣ק וְיַעֲקֹ֑ב וְלֹ֤א אָבָה֙ הַשְׁחִיתָ֔ם וְלֹא־הִשְׁלִיכָ֥ם מֵעַל־פָּנָ֖יו עַד־עָֽתָּה׃ (כד) וַיָּ֖מׇת חֲזָאֵ֣ל מֶֽלֶךְ־אֲרָ֑ם וַיִּמְלֹ֛ךְ בֶּן־הֲדַ֥ד בְּנ֖וֹ תַּחְתָּֽיו׃ (כה) וַיָּ֜שׇׁב יְהוֹאָ֣שׁ בֶּן־יְהוֹאָחָ֗ז וַיִּקַּ֤ח אֶת־הֶעָרִים֙ מִיַּד֙ בֶּן־הֲדַ֣ד בֶּן־חֲזָאֵ֔ל אֲשֶׁ֣ר לָקַ֗ח מִיַּ֛ד יְהוֹאָחָ֥ז אָבִ֖יו בַּמִּלְחָמָ֑ה שָׁלֹ֤שׁ פְּעָמִים֙ הִכָּ֣הוּ יוֹאָ֔שׁ וַיָּ֖שֶׁב אֶת־עָרֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ {פ}
(22) King Hazael of Aram had oppressed the Israelites throughout the reign of Jehoahaz. (23) But the LORD was gracious and merciful to them, and He turned back to them for the sake of His covenant with Abraham, Isaac, and Jacob. He refrained from destroying them, and He still did not cast them out from His presence. (24) When King Hazael of Aram died, his son Ben-hadad succeeded him as king; (25) and then Jehoash son of Jehoahaz recovered from Ben-hadad son of Hazael the towns which had been taken from his father Jehoahaz in war. Three times Joash defeated him, and he recovered the towns of Israel.
מֵאֵימָתַי תַּמָּה זְכוּת אָבוֹת? אָמַר רַב: מִימוֹת הוֹשֵׁעַ בֶּן בְּאֵרִי, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אֲגַלֶּה אֶת נַבְלֻתָהּ לְעֵינֵי מְאַהֲבֶיהָ וְאִישׁ לֹא יַצִּילֶנָּה מִיָּדִי״. וּשְׁמוּאֵל אָמַר: מִימֵי חֲזָאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַחֲזָאֵל מֶלֶךְ אֲרָם לָחַץ אֶת יִשְׂרָאֵל כֹּל יְמֵי יְהוֹאָחָז״. וּכְתִיב: ״וַיָּחׇן ה׳ אוֹתָם וַיְרַחֲמֵם וַיִּפֶן אֲלֵיהֶם לְמַעַן בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב וְלֹא אָבָה הַשְׁחִיתָם וְלֹא הִשְׁלִיכָם מֵעַל פָּנָיו עַד עָתָּה״. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר: מִימֵי אֵלִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי בַּעֲלוֹת הַמִּנְחָה וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא וַיֹּאמַר ה׳ אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל הַיּוֹם יִוָּדַע כִּי אַתָּה אֱלֹהִים בְּיִשְׂרָאֵל וַאֲנִי עַבְדֶּךָ וּבִדְבָרְךָ עָשִׂיתִי [אֵת] כׇּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וְגוֹ׳״. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: מִימֵי חִזְקִיָּהוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: ״לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָה וּלְשָׁלוֹם אֵין קֵץ עַל כִּסֵּא דָוִד וְעַל מַמְלַכְתּוֹ לְהָכִין אוֹתָהּ וּלְסַעֲדָהּ בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם קִנְאַת ה׳ צְבָאוֹת תַּעֲשֶׂה זֹּאת וְגוֹ׳״.
With regard to the statement that the merit of the Patriarchs has ceased, the Gemara asks: From when did the merit of the Patriarchs cease? Rav said: From the days of the prophet Hosea, son of Beeri, as it is stated: “And now I will uncover her lewdness in the sight of her lovers, and none shall deliver her out of My hand” (Hosea 2:12). Israel will no longer be saved by the merit of the Patriarchs. And Shmuel said: The merit of the Patriarchs ceased since the days of Hazael, as it is stated: “And Hazael, king of Aram, oppressed Israel all the days of Jehoahaz” (II Kings 13:22). And it is written there: “And the Lord was gracious to them, and had compassion on them, and turned toward them because of His covenant with Abraham, Isaac, and Jacob and would not destroy them; neither has He till now cast them away from His presence” (II Kings 13:23). That was the last time that the merit of the Patriarchs was mentioned. Rabbi Yehoshua ben Levi said: The merit of the Patriarchs ceased since the days of Elijah the Prophet, as it is stated: “And it came to pass at the time of the evening sacrifice, that Elijah the Prophet came near and said, Lord, God of Abraham, Isaac, and Israel, let it be known this day that you are God in Israel, and that I am Your servant, and that I have done all these things at Your word” (I Kings 18:36). By inference: Let it be known this day and not afterward because the merit of the Patriarchs will cease today. And Rabbi Yoḥanan said: The merit of the Patriarchs ceased since the days of Hezekiah, as it is stated: “For the increase of the realm and for peace without end, upon the throne of David, and upon his kingdom to order it, and to establish it with judgment and with justice; from now and forever the zeal of the Lord of hosts performs this” (Isaiah 9:6). That is to say, from this point on, the merit of the Patriarchs will not protect Israel, leaving only the zeal of the Lord.