קרח מה ראה לשטות זו?
(ח) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֶל־קֹ֑רַח שִׁמְעוּ־נָ֖א בְּנֵ֥י לֵוִֽי׃ (ט) הַמְעַ֣ט מִכֶּ֗ם כִּֽי־הִבְדִּיל֩ אֱלֹהֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל אֶתְכֶם֙ מֵעֲדַ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל לְהַקְרִ֥יב אֶתְכֶ֖ם אֵלָ֑יו לַעֲבֹ֗ד אֶת־עֲבֹדַת֙ מִשְׁכַּ֣ן יהוה וְלַעֲמֹ֛ד לִפְנֵ֥י הָעֵדָ֖ה לְשָׁרְתָֽם׃ (י) וַיַּקְרֵב֙ אֹֽתְךָ֔ וְאֶת־כׇּל־אַחֶ֥יךָ בְנֵי־לֵוִ֖י אִתָּ֑ךְ וּבִקַּשְׁתֶּ֖ם גַּם־כְּהֻנָּֽה׃
(8) Moses said further to Korah, “Hear me, sons of Levi. (9) Is it not enough for you that the God of Israel has set you apart from the community of Israel and given you access to Him, to perform the duties of the LORD’s Tabernacle and to minister to the community and serve them? (10) Now that He has advanced you and all your fellow Levites with you, do you seek the priesthood too?
רב לכם בני לוי. ... וְקֹרַח שֶׁפִּקֵּחַ הָיָה מָה רָאָה לִשְׁטוּת זֶה? עֵינוֹ הִטְעַתּוּ, רָאָה שַׁלְשֶׁלֶת גְּדוֹלָה יוֹצְאָה מִמֶּנּוּ — שְׁמוּאֵל שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן — אָמַר בִּשְׁבִילוֹ אֲנִי נִמְלָט, וְכ"ד מִשְׁמָרוֹת עוֹמְדוֹת לִבְנֵי בָנָיו, כֻּלָּם מִתְנַבְּאִים בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁנֶּאֱמַר "כָּל אֵלֶּה בָנִים לְהֵימָן" (מלכים א כ"ה), אָמַר אֶפְשָׁר כָּל הַגְּדֻלָּה הַזֹּאת עֲתִידָה לַעֲמֹד מִמֶּנִּי וַאֲנִי אֶדּוֹם? לְכָךְ נִשְׁתַּתֵּף לָבֹא לְאוֹתָהּ חֲזָקָה, שֶׁשָּׁמַע מִפִּי מֹשֶׁה שֶׁכֻּלָּם אוֹבְדִים וְאֶחָד נִמְלָט, "אֲשֶׁר יִבְחַר יהוה הוּא הַקָּדוֹשׁ" — טָעָה וְתָלָה בְעַצְמוֹ, וְלֹא רָאָה יָפֶה, לְפִי שֶׁבָּנָיו עָשׂוּ תְשׁוּבָה, וּמֹשֶׁה הָיָה רוֹאֶה. — תַּנְחוּמָא:
(1) רב לכם בני לוי means, “It is a great (an important) thing that I have told you, ye sons of Levi”). But were they not fools in that although he so sternly warned them they nevertheless undertook to offer! They, however, sinned against their own souls (i.e., they were regardless of their lives) as it is said, (17:3) “the censers of these sinners against their souls”. — But Korah who certainly was a clever (lit., open-eyed) man, what reason had he to commit this folly? His mind’s eye misled him. He saw by prophetic vision a line of great men (more lit., a great chain) descending from him, amongst them the prophet Samuel who was equal in importance to Moses and Aaron together (cf. Psalms 99:6: משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו), and he said to himself, “On his account I shall escape the punishment”. And he further saw twenty-four Mishmars (shifts of Levites who formed the Temple Choir) arising among his grand-children, all of them prophesying by the Holy Spirit, — as it is said, (I Chronicles 25:5) “All these (prominent musicians) were sons of Heiman” (Heiman was a descendant of Korah; cf. I Chronicles 6:18—23). — He said, “Is it possible that all this dignity is to arise from me and I shall remain silent (be myself of no importance)?” On this account he joined the others in order to attain to that prerogative, because he had indeed heard from the mouth of Moses that all else of them would perish and one would escape: "He whom the Lord will choose will be holy". He mistakenly applied this to himself. But he had not seen correctly, for his sons repented of their rebellious attitude and therefore did not die at that time (cf. Numbers 26:11), and it was from them that Samuel and the Levitical singers were descended. Moses, however, foresaw this. (Midrash Tanchuma, Korach 5). (2) רב לכם means, a great responsibility have you taken upon yourselves in rebelling against the Holy One, blessed be He.
... וכן מצינו בשמואל הרמתי שהיה שקול כמשה. שנאמר (ירמיה טו א) אם יעמד משה ושמואל. ונאמר (תהלים צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. ואתה מוצא כל מה שכתוב בזה כתוב בזה. זה לוי וזה לוי. זה אמר שירה וזה אמר שירה. זה מלך על ישראל וזה מלך על ישראל. זה מלך מ' שנה וזה מלך מ' שנה. זה עשה מלחמות וזה עשה מלחמות. זה הרג מלכים וזה הרג מלכים. זה בנה מזבחות וזה בנה מזבחות. זה הקריב וזה הקריב. זה בקריאה וזה בקריאה. זה התפלל על ישראל וזה התפלל על ישראל. זה שמש בכהונה וזה שמש בכהונה...
(ח) וַיֹּֽאמְר֤וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל אַל־תַּחֲרֵ֣שׁ מִמֶּ֔נּוּ מִזְּעֹ֖ק אֶל־יהוה אֱלֹהֵ֑ינוּ וְיֹשִׁעֵ֖נוּ מִיַּ֥ד פְּלִשְׁתִּֽים׃ (ט) וַיִּקַּ֣ח שְׁמוּאֵ֗ל טְלֵ֤ה חָלָב֙ אֶחָ֔ד (ויעלה) [וַיַּֽעֲלֵ֧הוּ] עוֹלָ֛ה כָּלִ֖יל לַיהוה וַיִּזְעַ֨ק שְׁמוּאֵ֤ל אֶל־יהוה בְּעַ֣ד יִשְׂרָאֵ֔ל וַֽיַּעֲנֵ֖הוּ יהוה׃ (י) וַיְהִ֤י שְׁמוּאֵל֙ מַעֲלֶ֣ה הָעוֹלָ֔ה וּפְלִשְׁתִּ֣ים נִגְּשׁ֔וּ לַמִּלְחָמָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵ֑ל וַיַּרְעֵ֣ם יהוה בְּקוֹל־גָּ֠ד֠וֹל בַּיּ֨וֹם הַה֤וּא עַל־פְּלִשְׁתִּים֙ וַיְהֻמֵּ֔ם וַיִּנָּגְפ֖וּ לִפְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃
(8) and they implored Samuel, “Do not neglect us and do not refrain from crying out to the LORD our God to save us from the hands of the Philistines.” (9) Thereupon Samuel took a suckling lamb and sacrificed it as a whole burnt offering to the LORD; and Samuel cried out to the LORD in behalf of Israel, and the LORD responded to him. (10) For as Samuel was presenting the burnt offering and the Philistines advanced to attack Israel, the LORD thundered mightily against the Philistines that day. He threw them into confusion, and they were routed by Israel.
ויעלה עולה. כן כתיב וקרי ויעלהו ודרשו רבותינו ז"ל הכתיב ואמרו ויעלה כתיב שהיתה נקבה ומכאן סמכו שעולת נקבה כשרה בבמת יחיד וקבלו גם כן כי זר מקריב בבמת יחיד כי משחרב משכן שילה ובאו להם לנוב הותרו הבמות כל זמן שהיה אהל מועד בנוב וגבעון עד שנבנה בית עולמים שנאסרו ושוב לא היה להם היתר ואמרו אין הבמה נתרת אלא על ידי נביא כי שמואל העלה ראשון בבמת יחיד משחרב משכן שילה וכן בגלגל יהושע העלה בבמת יחיד ראשון שנאמר אז יבנה יהושע:
... ובקשו משמואל שיתפלל לשם בעבורם בדרך שיושיעם מיד פלשתים, והנה להגיע הנבואה לו והדבקות האלהי העלה שמואל עולה ליהוה כי העולה תיישיר לזה כמו שבארנו בפירושינו לדברי התורה ואפשר שהעלה אותה על ידי כהן כי שמואל לא היה כהן ואפשר שהיתה הוראת שעה והנה אז הותרה במת יחיד כי כבר חרב משכן שילה ולא היה שם עדיין במת צבור, ועם העלותו העולה התפלל שמואל לשם יתברך בעבור ישראל...
(יג) זֶה שֶׁאַתָּה מוֹצֵא בְּדִבְרֵי נְבִיאִים שֶׁהַכֹּהֲנִים הָיוּ חוֹגְרִין אֵפוֹד בַּד לֹא הָיוּ כֹּהֲנִים גְּדוֹלִים. שֶׁאֵין הָאֵפוֹד שֶׁל כֹּהֵן גָּדוֹל אֵפוֹד בַּד. וְאַף הַלְוִיִּם הָיוּ חוֹגְרִין אוֹתוֹ שֶׁהֲרֵי שְׁמוּאֵל הַנָּבִיא לֵוִי הָיָה וְנֶאֱמַר בּוֹ (שמואל א ב יח) "נַעַר חָגוּר אֵפוֹד בָּד". אֶלָּא אֵפוֹד זֶה הָיוּ חוֹגְרִים אוֹתוֹ בְּנֵי הַנְּבִיאִים וּמִי שֶׁהוּא רָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו רוּחַ הַקֹּדֶשׁ לְהוֹדִיעַ כִּי הִגִּיעַ זֶה לְמַעֲלַת כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁמְּדַבֵּר עַל פִּי הָאֵפוֹד וְהַחשֶׁן בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ:
למדנו ששמואל היה לוי ושימש בכהונה ממש. הקריב קרבנות, אמנם בהוראת שעה, היה חגור אפוד בד.
וזה מה שקרח ראה בטעותו. שטענתו הייתה שגם הוא רוצה להיות כהן, "וביקשתם גם כהונה". לא סתם שראה שיוצא ממנו אדם גדול, הוא ראה את שמואל מזרעו, לוי, שמשמש בכהונה וחשב שזוהי טענתו שלו, שישמש גם הוא קרח בכהונה.
תפקיד הכהן והלוי
(יג) בְּנֵ֥י עַמְרָ֖ם אַהֲרֹ֣ן וּמֹשֶׁ֑ה וַיִּבָּדֵ֣ל אַהֲרֹ֡ן לְֽהַקְדִּישׁוֹ֩ קֹ֨דֶשׁ קׇדָשִׁ֤ים הֽוּא־וּבָנָיו֙ עַד־עוֹלָ֔ם לְהַקְטִיר֩ לִפְנֵ֨י יהוה לְשָׁרְת֛וֹ וּלְבָרֵ֥ךְ בִּשְׁמ֖וֹ עַד־עוֹלָֽם׃ (יד) וּמֹשֶׁ֖ה אִ֣ישׁ הָאֱלֹהִ֑ים בָּנָ֕יו יִקָּרְא֖וּ עַל־שֵׁ֥בֶט הַלֵּוִֽי׃
(13) The sons of Amram: Aaron and Moses. Aaron was set apart, he and his sons, forever, to be consecrated as most holy, to make burnt offerings to the LORD and serve Him and pronounce blessings in His name forever. (14) As for Moses, the man of God, his sons were named after the tribe of Levi.
הלוי - שמירת המקדש. נציג של עם ישראל.
בניגוד לקרבנות, הלויים מקבלים מקבלים מימון מעם ישראל כי הם מייצגים את העם. לכן הלויים גם לא לוקחים חלק בארץ, לא בגלל הנדל"ן אלא כי את התבואה והמחייה הם מקבלים מישראל.
(ו) הַקְרֵב֙ אֶת־מַטֵּ֣ה לֵוִ֔י וְהַֽעֲמַדְתָּ֣ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֑ן וְשֵׁרְת֖וּ אֹתֽוֹ׃ (ז) וְשָׁמְר֣וּ אֶת־מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְאֶת־מִשְׁמֶ֙רֶת֙ כׇּל־הָ֣עֵדָ֔ה לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃ (ח) וְשָׁמְר֗וּ אֶֽת־כׇּל־כְּלֵי֙ אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וְאֶת־מִשְׁמֶ֖רֶת בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל לַעֲבֹ֖ד אֶת־עֲבֹדַ֥ת הַמִּשְׁכָּֽן׃
(6) Advance the tribe of Levi and place them in attendance upon Aaron the priest to serve him. (7) They shall perform duties for him and for the whole community before the Tent of Meeting, doing the work of the Tabernacle. (8) They shall take charge of all the furnishings of the Tent of Meeting—a duty on behalf of the Israelites—doing the work of the Tabernacle.
(לב) וְשָׁמְר֞וּ אֶת־מִשְׁמֶ֣רֶת אֹֽהֶל־מוֹעֵ֗ד וְאֵת֙ מִשְׁמֶ֣רֶת הַקֹּ֔דֶשׁ וּמִשְׁמֶ֕רֶת בְּנֵ֥י אַהֲרֹ֖ן אֲחֵיהֶ֑ם לַעֲבֹדַ֖ת בֵּ֥ית יהוה׃
(32) and so to keep watch over the Tent of Meeting, over the holy things, and over the Aaronites their kinsmen, for the service of the House of the LORD.
הכהן - כפרה וחיבור עם ישראל לשכינה.
הכוהנים מקבלים את חלקם מהקודש. הרמב"ן אומר שהם אוכלים משולחן הקב"ה, כביכול הקב"ה מכבד את הכהנים לאכול משולחנם. וכן כתוב עוד ברמב"ן שאכילת הכהנים נחשבת כאכילת מזבח. בניגוד ללויים, הסיבה שהכהנים לא מקבלים קרקע זה כי הם גרים אצל הקב"ה.
(לד) וְֽאַהֲרֹ֨ן וּבָנָ֜יו מַקְטִירִ֨ים עַל־מִזְבַּ֤ח הָעוֹלָה֙ וְעַל־מִזְבַּ֣ח הַקְּטֹ֔רֶת לְכֹ֕ל מְלֶ֖אכֶת קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים וּלְכַפֵּר֙ עַל־יִשְׂרָאֵ֔ל כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֔ה מֹשֶׁ֖ה עֶ֥בֶד הָאֱלֹהִֽים׃ {פ}
(34) But Aaron and his sons made offerings upon the altar of burnt offering and upon the altar of incense, performing all the tasks of the most holy place, to make atonement for Israel, according to all that Moses the servant of God had commanded.
ואתם תהיו לי ממלכת כהנים ובזה תהיו סגולה מכלם כי תהיו ממלכת כהנים להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא כלם בשם יהוה, ולעבדו שכם אחד, כמו שיהיה ענין ישראל לעתיד לבא, כאמרו ואתם כהני יהוה תקראו וכאמרו כי מציון תצא תורה:
(1) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים, this will make you special for only you will be a kingdom of priests, something that will be understood by all of mankind. This is because all of you will call on the holy name of G’d and serve Him simultaneously. This was to be a forerunner of what will happen in the distant future as predicted by the prophet Isaiah 61,6 “and you will be proclaimed ‘priests’ of the Lord.” This is also the true meaning of כי מציון תצא תורה, “the Torah emanates from Zion.” (Isaiah 2,3) [This statement is attributed to the nations of the world at that time. (2) וגוי קדוש, never to disappear from the stage of history. You will continue forever to exist as one man, as it will be in the distant future of which the prophet Isaiah 4,3 said “those who survive in Zion and those who will be left over in Jerusalem, all those who are inscribed for life in Jerusalem- shall be called ‘holy’.” [the author is making the point that somebody called קדוש is by definition immortal. Ed.] Our sages in Sanhedrin 92 describe this concept in the following words: “just as He, the Holy One, is forever, so the Jewish people are forever.” It had been G’d’s intention to make the Jewish people immortal at the time of the revelation at Mount Sinai, giving them the status that Adam had enjoyed before he sinned. Alas, just as Adam had sinned and had become mortal in Gan Eden, the Jewish people sinned with the golden calf and suffered the same fate as first man. The disaster is documented in Exodus 33,6 “the Children of Israel had to divest themselves of their jewelry which had been given them at Mount Chorev.”
לפני חטא העגל גם הכהונה וגם הלויה, היה תפקיד הבכורות.
לאחר חטא העגל התפקיד עבר,
ללויים: "לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יהוה"
לכהנים: "לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יהוה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ"
(ח) בָּעֵ֣ת הַהִ֗וא הִבְדִּ֤יל יהוה אֶת־שֵׁ֣בֶט הַלֵּוִ֔י לָשֵׂ֖את אֶת־אֲר֣וֹן בְּרִית־יהוה לַעֲמֹד֩ לִפְנֵ֨י יהוה לְשָֽׁרְתוֹ֙ וּלְבָרֵ֣ךְ בִּשְׁמ֔וֹ עַ֖ד הַיּ֥וֹם הַזֶּֽה׃
(8) At that time the LORD set apart the tribe of Levi to carry the Ark of the LORD’s Covenant, to stand in attendance upon the LORD, and to bless in His name, as is still the case.
בעת ההוא, בַּשָּׁנָה הָרִאשׁוֹנָה לְצֵאתְכֶם מִמִּצְרַיִם, וּטְעִיתֶם בָּעֵגֶל וּבְנֵי לֵוִי לֹא טָעוּ, הִבְדִּילָם הַמָּקוֹם מִכֶּם; וְסָמַךְ מִקְרָא זֶה לַחֲזָרַת בְּנֵי יַעֲקָן לוֹמַר שֶׁאַף בְּזוֹ לֹא טָעוּ בָהּ בְּנֵי לֵוִי אֶלָּא עָמְדוּ בֶּאֱמוּנָתָם:
(1) בעת ההוא הבדיל יהוה וגו׳ AT THAT TIME THE LORD SEPARATED [THE TRIBE OF LEVI] — This is to be connected with the former narrative (that which speaks of the tablets of stone, ending at v. 5; vv. 6—8 which contain reference to Aaron’s death being interpolated for the reason given by Rashi); (2) בעת ההוא AT THAT TIME accordingly means: In the first year of the Exodus from Egypt, when ye sinned by worshipping the golden calf, but the sons of Levi did not thus sin. — at that time God separated them from you. It places this verse in juxtaposition with the retreat to Bene Jaakon to tell you that in this matter also, the sons of Levi did not sin, but stood steadfast in their faith. (3) לשאת את ארון TO BEAR THE ARK — [This was the function of] the Levites (such as were not כהנים). (4) לעמד לפני יהוה לשרתו ולברך בשמו TO STAND BEFORE THE LORD, TO MINISTER UNTO HIM AND TO BLESS IN HIS NAME — This (to bless in His Name) was the function of the priests and refers to the “raising of the hands” (a technical term for reciting the priestly benediction which is done with uplifted hands) (Arakhin 11a).
... וַיְהִי, הַבְּכוֹרִים אָמְרוּ וָי, שֶׁנִּטְּלָה מֵהֶם הַכְּהֻנָּה, שֶׁעַד שֶׁלֹא הוּקַם הַמִּשְׁכָּן הָיוּ הַבָּמוֹת מֻתָּרוֹת וַעֲבוֹדָה בִּבְכוֹרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כד, ה): וַיִּשְׁלַח אֶת נַעֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וגו', וְכֵן כְּתִיב (שמות יט, כד): וְעָלִיתָ אַתָּה וְאַהֲרֹן עִמָּךְ וְהַכֹּהֲנִים וְהָעָם וגו', רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה וְרַבִּי, אֶחָד מֵהֶם אוֹמֵר הַכֹּהֲנִים אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, וַחֲבֵרוֹ אָמַר זֶה נָדָב וַאֲבִיהוּא, וְכֵן כְּתִיב (ישעיה יד, ה): שָׁבַר יהוה מַטֵּה רְשָׁעִים שֵׁבֶט וגו', אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר מַמָּל אֵלּוּ הַבְּכוֹרוֹת, לְפִי שֶׁהִקְרִיבוּ לִפְנֵי הָעֵגֶל, אָבְדוּ כְּהֻנָּה. וְכֵן אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל הַכֹּהֲנִים שֶׁעָבְדוּ לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בְּבִנְיָן רִאשׁוֹן, פְּסָלָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּמִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל מד, טו): וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם בְּנֵי צָדוֹק וגו', לְפִיכָךְ כְּשֶׁהוּקַם הַמִּשְׁכָּן צָוְחוּ הַבְּכוֹרִים וָי...
תפקיד הכהונה היא להפיץ את שם יהוה, להורות את תורתו, שכולם יקראו בשם יהוה.
שבט לוי לא היה בחטא העגל, אבל אהרון בסופו של דבר בנה את העגל, כביכול סייע להם. אבל חז"ל אומרים שבשביל זה הוא נבחר. לפעמים הדרך היא לא הדרך של חור שנהרג. לא תמיד צריך להגיב בלא, בחריפות, אלא לנסות להציל ממקום אחר, לרדוף אחר השלום.
רַבִּי בֶּרֶכְיָה בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא פָּתַר קְרָיָא בְּאַהֲרֹן, בְּשָׁעָה שֶׁעָשׂוּ יִשְׂרָאֵל אוֹתוֹ מַעֲשֶׂה, בַּתְּחִלָּה הָלְכוּ אֵצֶל חוּר, אָמְרוּ לוֹ (שמות לב, א): קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים, כֵּיוָן שֶׁלֹּא שָׁמַע לָהֶן עָמְדוּ עָלָיו וַהֲרָגוּהוּ... וַיַּרְא אַהֲרֹן, מָה רָאָה אִם בּוֹנִין הֵם אוֹתוֹ, זֶה מֵבִיא צְרוֹר וְזֶה אֶבֶן וְנִמְצֵאת מְלַאכְתָּם כָּלָה בְּבַת אַחַת, מִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ, אֲנִי מִתְעַצֵּל בִּמְלַאכְתִּי וְרַבֵּינוּ משֶׁה יוֹרֵד וּמַעֲבִירָהּ לָעֲבוֹדָה זָרָה. וּמִתּוֹךְ שֶׁאֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ אֲנִי בּוֹנֶה אוֹתוֹ בִּשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא... דָּבָר אַחֵר, וַיַּרְא אַהֲרֹן, מָה רָאָה, אָמַר אַהֲרֹן אִם בּוֹנִין הֵן אוֹתוֹ, הַסִּרְחוֹן נִתְלָה בָּהֶן, מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרְחוֹן בִּי וְלֹא בְּיִשְׂרָאֵל, רַבִּי אַבָּא בַּר יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַבָּא מָשָׁל לְבֶן מְלָכִים שֶׁנִּתְגָּאֶה לִבּוֹ עָלָיו וְלָקַח אֶת הַסַּיִּף לַחְתֹּךְ אֶת אָבִיו, אָמַר לוֹ פַּדְגוֹגוֹ אַל תְּיַגַּע אֶת עַצְמְךָ תֵּן לִי וַאֲנִי חוֹתֵךְ, הֵצִיץ הַמֶּלֶךְ עָלָיו אָמַר לוֹ יוֹדֵעַ אֲנִי לְהֵיכָן הָיְתָה כַּוָּנָתְךָ, מוּטָב שֶׁיִּתָּלֶה הַסִּרְחוֹן בְּךָ וְלֹא בִּבְנִי, חַיֶּיךָ מִן פָּלָטִין דִּידִי לֵית אַתְּ זָיַיע וּמוֹתַר פָּתוֹרִי אַתְּ אָכֵיל, עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע אֲנוֹנָס אַתְּ נָסֵיב. כָּךְ מִן פָּלָטִין דִּילִי לֵית אַתְּ זָיַיע (ויקרא כא, יב): וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא, וּמוֹתַר פָּתוֹרִי אַתְּ אָכֵיל, (ויקרא ב, ג): וְהַנּוֹתֶרֶת מִן הַמִּנְחָה, עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה אֲנוֹנָס אַתְּ נָסֵיב, אֵלּוּ עֶשְׂרִים וְאַרְבַּע מַתְּנוֹת כְּהֻנָּה שֶׁנִּתְּנוּה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַהֲרֹן, אָהַבְתָּ צֶדֶק, אָהַבְתָּ לְצַדֵּק אֶת בָּנַי, וְשָׂנֵאתָ מִלְּחַיְבָן, עַל כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ, אָמַר לוֹ חַיֶּיךָ שֶׁמִּכָּל שִׁבְטוֹ שֶׁל לֵוִי לֹא נִבְחַר לִכְהֻנָּה גְדוֹלָה אֶלָּא אַתָּה (ויקרא ח, ב): קַח אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אִתּוֹ.
(3) Rabbi Berachiyah said in the name of Rabbi Abbah Bar Kahana expounding on the verse about Aaron. At the time when the Israelites were about to commit the act [make the golden calf] they first came to Chur, and they said to him: "Make us a god!" Since he did not listen to them, they rose up and slew him. This is why it's later written in the prophets: "Also in your wings we find the blood of the souls of the innocent and the poor etc." This refers to the blood of Chur. . . . " Afterwards, they went to Aaron and said to him: "Make us a god." Aaaron had heard about what they did to Chur, and became afraid. It is therefore written: "Aaron was frightened and built an alter before them." Aaron was frightened that he might be the one who was going to be slaughtered. Aaron said, what should I do? They've already killed Chur, and he was was a prophet. Now if they kill me, the priest, they will fulfill the word later written in scripture: "Should priest and prophet be slain in the sanctuary of YHWH (Eicha 2:20)." If they kill me, they will all be exiled. Here is another interpretation (Davar Acher): Aaron saw this, and built an altar before it (Exodus 32:5). What did he see? He saw the situation playing out like this: If they build it, one will bring a pebble, another a larger stone, and they will finish the building of the idol in one day. If I build it, then I can delay and dally, and give time for our teacher Moses to come down the mountain and then destroy this idol worship. And if I build it, I can dedicate it to the name of the Holy one Blessed be God, therefore it is written: "Aaron called and said this shall be a festival for YHWH." It is not written a feast for the calf, but a feast to YHWH. Another interpretation: "And Aaron saw this, etc." What did he see? He saw the situation playing out as follows: "If they build it the sin will be upon them, but if it will be better if I build it, so that the sin should be upon me and not the people. Rabbi Abba Bar Yodan said in the name of Abbah, we can give a parable that demonstrates this. It's like the son of a king who became filled with pride in his heart and took a sword and rose up to try and cut his father. The son's tutor said to him: Don't trouble yourself, leave it to me and i'll do cut him for you." The king saw the tutor and said to him: "I know what your intention was, it was that you believed it better that the sin should be upon you than upon my son. As you live, you shall not leave my palace, and that which remains over from my table, you shall eat it, and you will receive twenty four perks. So too with Aaron: "You shall not leave my palace" is compared to "He shall not go out of the sanctuary Leviticus 21:12"And that which remains of the table, you shall eat it" is compared to: "That which is let of the meal-offering shall be Aaron's and his sons (Leviticus 2:3)." The twenty four perks is paralleled to the twenty four gifts of the priesthood assigned to Aaron and his sons. . . .
חור נועץ חרב. מקיים הכל כמו שצריך בצורה הטובה ביותר, אבל לאורך זמן, העולם לא יכול להתקיים על מידת הדין, וזה מעשה אהרון.
ולכן אהרון נקרא "איש חסידך". שהכהונה נמשכת ממקום החסד, הברכה.
לאיש חסידך. כל כהן גדול שבשבט לוי יקראנו חסיד בעבור שהוא מושך כח ממדת החסד שהיא מדתו של כהן והוא המברך לישראל בשם המפורש שנאמר (במדבר ו׳:כ״ג) כה תברכו, כי הוא ממשיך הברכה ממדתו אל המדה העשירית הנקראת כה שהיא מדת הדין, שנאמר (שמות ז׳:ט״ז-י״ז) והנה לא שמעת עד כה, וסמיך ליה בזאת תדע, ועם זה היה העולם מתברך מברכתו של כהן, וזהו שכתוב (תהילים קמ״ה:י׳) וחסידיך יברכוכה, יברכו כה, וזה מבואר.
(6) לאיש חסידך, every High Priest from the tribe of Levi is given the title חסיד, ‘the devout one.’ The reason for this is that it is the function of the High Priest to draw down to his people the heavenly attribute of חסד, (loving kindness). This is why the priests bless the people in order to channel this attribute and its beneficial effects to as many of his people as possible. The blessing is pronounced by invoking the tetragrammaton, the holy name not allowed for others to pronounce. The blessing originates in the tenth emanation, and this is why the Torah prefaces the formula of the words of the blessing with the word כה which is the attribute of Justice, as we know from Exodus where Moses tells Pharaoh in the name of G’d הנה לא שמעת עד כה, “here you have not listened until כה,” i.e. from now on the attribute of Justice will be invoked against you (Exodus 7,16) [This announcement had been the prelude to the first of the Ten Plagues. Ed.] Moses followed this (verse 17) by telling Pharaoh בזאת תדע, “through the attribute זאת you will know, etc.,” i.e. clear proof that both כה and זאת are כנויים, [similes for the attribute of Justice, most commonly appearing as elo-him. Ed.] At any rate, Moses refers to the fact that the whole world is blessed by means of the Priest, hence Psalms 145,10 וחסידך יברכוכה, “and Your devout ones shall bless You.” Instead of reading this as one word, David may mean that the word is to be read as יברכו כה, “will bless the attribute of Justice.”
ואמנם עוד עיקר שני יש בכונת החסידות, והוא טובת הדור, שהנה ראוי לכל חסיד שיתכוין במעשיו לטובת דורו כולו, לזכות אותם ולהגן עליהם. והוא ענין הכתוב (ישעיהו ג׳:י׳): "אמרו צדיק כי טוב כי פרי מעלליהם יאכלו", שכל הדור אוכל מפירותיו. וכן אמרו חז"ל (ב"ב ט"ו): היש בה עץ אם יש מי שמגין על דורו כעץ. ותראה שזהו רצונו של מקום שיהיו חסידי ישראל מזכים ומכפרים על כל שאר המדריגות שבהם, והוא מה שאמרו ז"ל בלולב ומיניו (ויקרא רבה): יבואו אלה ויכפרו על אלה. שאין הקב"ה חפץ באבדן הרשעים, אלא מצוה מוטלת על החסידים להשתדל לזכותם ולכפר עליהם. וזה צריך שיעשה בכונת עבודתו, וגם בתפלתו בפועל דהיינו שיתפלל על דורו לכפר על מי שצריך כפרה ולהשיב בתשובה מי שצריך לה, וללמד סניגוריא על הדור כולו.
(127) GOOD OF THE GENERATION: There is another primary principle regarding intention in Chasidut, namely, the good of the generation. For, it is proper for every Chasid to be motivated in his deeds for the good of his entire generation, to bring merit to them and to shield them. This is the intent of the verse: "Say of the righteous man that he is good, for they shall eat the fruits of their deeds" (Isaiah 3:10), that all of the generation eats of his fruits.
(128) Likewise our sages, of blessed memory, expounded (Bava Batra 15a): "'is there a tree there?' (Bamidbar 13:20) - is there a righteous person who shields the generation like a tree".
(129) You will see that this is the will of G-d, that the Pious of Israel bring merit and atone on all the other classes among them. This is what our sages, of blessed memory, said regarding the Lulav and its species: "let these come and atone for these" (Vayikra Raba 30:11).
(130) For the Holy One, blessed be He, does not desire the destruction of the wicked. It is rather a mitzva incumbent on the Pious to strive to bring merit to them and to atone for them.
(131) This intention needs to be included in his divine service and also be an actual part of his prayers, namely, to pray on behalf of his generation, to atone for he who needs atonement, to bring to repentance he who needs to repent, and to plead in defense of his entire generation.
מעשה פינחס זה כמו מעשה מנתח. מטרתו לעשות שלום בין ישראל לאביהם שבשמים. אבל אצל יפתח הזיזו את פינחס מכהונתו.
... ושמא תאמר אותן ארבעים ושנים אלף שנהרגו בימי יפתח הגלעדי מפני מה נהרגו יפתח נדר נדר שלא כהוגן ופנחס בן אלעזר היה עומד בימים ההם היה לו ליפתח לילך אצל פנחס ויתיר לו נדרו ולא הלך זה אמר אני ראש לכל ישראל ואלך אצל זה ופנחס אמר הוא צריך לי ואני אלך אצלו זה נוהג גדולה בעצמו אוי לה לגדולה שקוברת את בעליה אוי לה לגדולה שלעולם אינה גורמת טובה יפתח הגלעדי נדר נדר שלא כהוגן להעלות בתו ע"ג המזבח נתקבצו אליו אנשי אפרים לעשות עמו מריבה גדולה היה לו לפנחס שיאמר להם להתיר את נדרו ליפתח לא באתם אלא לעשות עמו מריבה באתם אלא לא די שהוא לא מיחה בבני אפרים אלא גם הוא לא התיר את נדרו ליפתח. הקב"ה שהוא יושב על כסא שופט צדק יהי שמו הגדול מבורך לעולם ולעולמי עולמים אמר מאחר ששם זה את נפשו בכפו ובא להציל את ישראל מיד מואב ובני עמון והם באו לעשות עמו מריבה גדולה ונתקבצו עליו לעשות מלחמה עמו. מיד יצא יפתח והרג בהם ארבעים ושנים אלף שנאמר (שופטים י״ב:א׳) ויצעק איש אפרים וגו' ויאמר ליפתח מדוע עברת להלחם בבני עמון ולנו לא קראת וגו' ביתך נשרוף עליך באש ויאמר יפתח אליהם איש ריב הייתי וגו' ואראה כי אינך מושיע ואשימה נפשי בכפי וגו' ולמה עליתם אלי היום הזה להלחם בי ויקבוץ יפתח את כל אנשי גלעד וילחם את אפרים וגו' וילכוד גלעד את מעברות הירדן לאפרים והיה כי יאמרו פליטי אפרים אעבורה ויאמרו לו אנשי גלעד האפרתי אתה ויאמר לא. ויאמרו לו אמר נא שבולת ויאמר סבולת אין סבולת אלא לשון ע"ז כאדם שאמר לחבירו שא בל. ולא יכין לדבר כן ויאחזו אותו וישחטוהו וגו' ויפול בעת ההיא מאפרים ארבעים ושנים אלף. מי הרג את כל אלה הוי אומר לא הרג אותן אלא פנחס שהיה סיפק בידו למחות ולא מיחה וגם היה לו להתיר את נדרו ליפתח ולא התיר ולא פנחס בלבד אלא כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו שנאמר (יחזקאל ג לג) ואתה בן אדם צופה נתתיך לבית ישראל ושמעת מפי דבר והזהרת אותם וגו' באמרי לרשע (נ"י כי אתה הזהרת רשע לפי שכל וכו') מות תמות ולא הזהרתו וגו' הוא רשע בעונו ימות ודמו מידך אבקש וגו' לפי שכל ישראל ערבים זה לזה. ולמה הן דומים לספינה שנקרע בה בית א' אין אומרים נקרע בה בית א' אלא כל הספינה נקרעה כלה כך הם ישראל שנאמר (יהושע כ״ב:כ׳) הלא עכן בן זרח מעל מעל בחרם ועל כל עדת ישראל היה קצף והוא איש א' לא גוע בעונו. ושמא תאמר אותן שבעים אלף שנהרגו בגבעת בנימין מפני מה נהרגו. לפי שהיה להם לסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר עמהם היה להם לילך ולקשור חבלים של ברזל במתניהם ולהגביה בגדיהם למעלה מארכובותיהן ויחזרו בכל עיירות ישראל יום אחד ללכיש יום אחד לבית אל יום אחד לחברון יום אחד לירושלים וכן בכל מקומות ישראל וילמדו את ישראל דרך ארץ בשנה ובשתים ובשלש עד שיתישבו ישראל בארצם. כדי שיתגדל ויתקדש שמו של הקב"ה בעולמות כולן שברא מסוף העולם ועד סופו. והם לא עשו כן אלא כשנכנסו לארצם כל אחד ואחד מהם נכנס לכרמו וליינו ולשדהו ואומרים שלום עליך נפשי כדי שלא להרבות עליהן את הטורח כך שנו חכמים במשנה הוי ממעט בעסק ועסוק בתורה והוי שפל רוח בפני כל אדם ואם בטלת מן התורה יש לך בטלים הרבה כנגדך וכשעשו בני בנימין דברים מכוערין ודברים שאינן ראויין באותה שעה בקש הקב"ה להחריב את כל העולם כולו אמר הקב"ה לא נתתי לאלו את א"י אלא כדי שיקראו וישנו ויעסקו בתורה כל ענין בזמנו וילמדו ד"א אמר הקב"ה לא כך כתבתי בתורתי אע"פ שאין בהם בישראל ד"ת אלא דרך ארץ בלבד יקוים בהם בישראל הכתוב (ויקרא כ״ו:ח׳) ורדפו מכם חמשה מאה ומאה מכם רבבה ירדופו וגו' אבל אם תעשו את התורה והמצות אחד מכם ירדוף אלף ושנים מכם יניסו רבבה. שנאמר (דברים ל״ב:ל׳) ירדוף אחד אלף ושנים יניסו רבבה וגו'. לפיכך בגבעת בנימין שלא היו עוסקין בתורה ובדרך ארץ. נתקבצו ויצאו למלחמה ונהרגו בהם שבעים אלף. ומי הרג את כל אלה הוי אומר לא הרג אותן אלא הסנהדרי גדולה שהניח משה ויהושע ופנחס בן אלעזר... באותה השעה ניטלה הכהונה מבני אלעזר בן אהרן וניתנה הכהונה לבני איתמר בן אהרן שבעים ושתים שנה עד שקלקלו בני עלי. מיד אמר הקב"ה מה בין זה לזה והלא אלעזר הוא בן אהרן ואיתמר הוא בן אהרן שנאמר (ישעיהו ס״ג:ה׳) ואביט ואין עוזר ואשתומם ואין סומך וגו'. באותה שעה אמר הקב"ה שתחזור הכהונה לבעליה שנאמר (שמואל א ב׳:ל׳) ויבא איש אלהים אל עלי וגו' אמור אמרתי ביתך ובית אביך יתהלכו לפני עד עולם ועתה נאם יהוה חלילה לי וגו' והקימותי לי כהן נאמן וגו' והתהלך לפני משיחי כל הימים זהו צדוק הכהן לפני דוד המלך...
(25) The people of Israel are similar to a ship. If there is a hole in the lower hold, one does not say, ‘Only the lower hold has a hole in it.’ Rather they must immediately recognize that the ship is liable to sink and that they must repair the hole down below.
אמר ר' יוסי בר בון אם נתיישנו דברי תורה בפיך אל תבוזה עליהן מה טעמא אל תבוז כי זקנה אמך. אמר ר' זעירא אם נזדקנה אומתך עמוד וגדרה כשם שעשה אלקנה שהיה מדריך את ישראל לפעמי רגלים. הה"ד (שמואל א א׳:ג׳) ועלה האיש מעירו וגו'. (תהילים קי״ט:קכ״ו)
... ויהי איש אחד מן הרמתים צופים מהר אפרים ושמו אלקנה וגו' (שמואל א א׳:א׳) אלקנה היה עולה לשילה ארבעה פעמים בשנה שלשה מן התורה ואחת שקיבל עליו הוא בנדבה שנאמר ועלה האיש ההוא מעירו מימים ימימה להשתחות ולזבוח ליהוה צבאות בשילה וגו' עלה אלקנה ואשתו ובניו ובני ביתו ואחיו ואחיותיו וכל קרוביו היו עולין עמו ואמר להם למדו דרך עבודה מן הכנענים ומן העכו"ם שעשו דרך עבודה לע"ז שלהם אע"פ שהם הבל וריק ק"ו שאתם צריכים לעשות דרך עבודה ולעלות לפני ארון ברית יהוה שהוא אל חי וקיים בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא אמר להם שיעלו כולם עמו וכשעולים עמו בדרך היו לנין ברחובה של עיר והיו מתקבצין האנשים לבד והנשים לבד שכן האיש היה מדבר עם האיש והאשה עם האשה וגדול עם הקטן והיתה המדינה מרגשת והיו שואלים להן להיכן תלכו ואומרים להם לבית האלהים שבשילה שמשם תצא תורה ומעשים טובים ואתם למה לא תבואו עמנו ונלך ביחד מיד עיניהם משגרות דמעות ואומרים להם נעלה עמכם וכן אמר להם עוד הפעם עד שעלו עמו לשנה הבאה חמשה בתים ולשנה האחרת עלו עמו עשרה בתים ולשנה האחרת הרגישו כולם לעלות והיו עולין עמו כמו ששים בתים ובדרך שהיה עולה שנה זו אינו עולה לשנה האחרת עד שהיו כל ישראל עולין והיה אלקנה מכריע את כל ישראל לכף זכות וחינך אותם במצות וזכו רבים על ידו. הקב"ה שהוא בוחן לבות וכליות א"ל לאלקנה אתה הכרעת את ישראל לכף זכות וחנכת אותם במצות וזכו רבים על ידך אני אוציא ממך בן שיכריע את כל ישראל לכף זכות ויחנך אותם במצות ויזכו רבים על ידו...
הכהן לא יכול להסתפק בזה שהוא בסדר. הוא איש חסד, צריך להשפיע.
אז לקחו מפינחס ונתנו לאיתמר, לבני עלי, והם לקחו והפכו את זה להכנסה נוספת. ואז "כל ביתך ימותו אנשים", ומשם הכהונה עברה לצדוק "והקימותי לי כהן נאמן" בזמן שלמה המלך, כאשר אביתר הלך עם אבשלום, וצדוק עם שלמה.
אנחנו רואים שבזמן השופטים, מי שמחליף את הכהנים והסנהדרין, זה אביו של שמואל, אלקנה, שהיה מסתובב בכל ישראל, ועולה לירושלים, מרים אירוע וסוחף את העם איתו לבית יהוה בשילה, על אף שהוא לוי, עושה תפקיד כהן.
ובזה זכה לשמואל. ואף שמואל נהג כך:
(טו) וַיִּשְׁפֹּ֤ט שְׁמוּאֵל֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל כֹּ֖ל יְמֵ֥י חַיָּֽיו׃ (טז) וְהָלַ֗ךְ מִדֵּ֤י שָׁנָה֙ בְּשָׁנָ֔ה וְסָבַב֙ בֵּֽית־אֵ֔ל וְהַגִּלְגָּ֖ל וְהַמִּצְפָּ֑ה וְשָׁפַט֙ אֶת־יִשְׂרָאֵ֔ל אֵ֥ת כׇּל־הַמְּקוֹמ֖וֹת הָאֵֽלֶּה׃ (יז) וּתְשֻׁבָת֤וֹ הָרָמָ֙תָה֙ כִּֽי־שָׁ֣ם בֵּית֔וֹ וְשָׁ֖ם שָׁפָ֣ט אֶת־יִשְׂרָאֵ֑ל וַיִּבֶן־שָׁ֥ם מִזְבֵּ֖חַ לַיהוה׃
(15) Samuel judged Israel as long as he lived. (16) Each year he made the rounds of Bethel, Gilgal, and Mizpah, and acted as judge over Israel at all those places. (17) Then he would return to Ramah, for his home was there, and there too he would judge Israel. He built an altar there to the LORD.
(יט) וַיִּגְדַּ֖ל שְׁמוּאֵ֑ל וַֽיהוה הָיָ֣ה עִמּ֔וֹ וְלֹא־הִפִּ֥יל מִכׇּל־דְּבָרָ֖יו אָֽרְצָה׃ (כ) וַיֵּ֙דַע֙ כׇּל־יִשְׂרָאֵ֔ל מִדָּ֖ן וְעַד־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע כִּ֚י נֶאֱמָ֣ן שְׁמוּאֵ֔ל לְנָבִ֖יא לַיהוה׃ (כא) וַיֹּ֥סֶף יהוה לְהֵרָאֹ֣ה בְשִׁלֹ֑ה כִּֽי־נִגְלָ֨ה יהוה אֶל־שְׁמוּאֵ֛ל בְּשִׁל֖וֹ בִּדְבַ֥ר יהוה׃
(19) Samuel grew up and the LORD was with him: He did not leave any of Samuel’s predictions unfulfilled. (20) All Israel, from Dan to Beer-sheba, knew that Samuel was trustworthy as a prophet of the LORD. (21) And the LORD continued to appear at Shiloh: the LORD revealed Himself to Samuel at Shiloh with the word of the LORD;
שמואל היה לוי, שבחלל שנוצר תיפקד כמו כהן, ולכן היתה ההוראת שעה ששמואל תיפקד ככהן.
שמואל שזכה, לא זכה בגלל החיפוש אחר השררה והכבוד, כמו קרח שחיפש כהונה.
אהרון זוכה לכהונה בגלל שהוא אוהב שלום ורודף שלום. הוא "מקריב" את עצמו בחטא העגל בשביל העם, לא בשביל עצמו.
וכן פינחס דאג לעם ישראל ולא לעצמו ונכנס וסיכן את עצמו ועשה "ניתוח" בעם.
וזה עיקר תפקיד הכהן, להיות בשביל עם ישראל, להורות את העם ולהדריך אותו לעבודת הקב"ה.