שמיטה חברתית

^{לקראת שנת השמיטה הקרובה נבחן את אחת מעקרונות היסוד של מצוות השמיטה והוא העקרון החברתי, הדרישה לראות את החלשים והעניים שבחברה. המערך מיועד לצעירים ומבוגרים ללא רקע קודם}

^{כתיבה: דוד ביטון וחופית מעתוק}

דברים ט״ו:ב׳-י״א

(ב) וְזֶה֮ דְּבַ֣ר הַשְּׁמִטָּה֒ שָׁמ֗וֹט כׇּל־בַּ֙עַל֙ מַשֵּׁ֣ה יָד֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יַשֶּׁ֖ה בְּרֵעֵ֑הוּ לֹֽא־יִגֹּ֤שׂ אֶת־רֵעֵ֙הוּ֙ וְאֶת־אָחִ֔יו כִּֽי־קָרָ֥א שְׁמִטָּ֖ה לַיהֹוָֽה׃ (ג) אֶת־הַנׇּכְרִ֖י תִּגֹּ֑שׂ וַאֲשֶׁ֨ר יִהְיֶ֥ה לְךָ֛ אֶת־אָחִ֖יךָ תַּשְׁמֵ֥ט יָדֶֽךָ׃ (ד) אֶ֕פֶס כִּ֛י לֹ֥א יִֽהְיֶה־בְּךָ֖ אֶבְי֑וֹן כִּֽי־בָרֵ֤ךְ יְבָֽרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֔ה בָּאָ֕רֶץ אֲשֶׁר֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ נֹֽתֵן־לְךָ֥ נַחֲלָ֖ה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ (ה) רַ֚ק אִם־שָׁמ֣וֹעַ תִּשְׁמַ֔ע בְּק֖וֹל יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ לִשְׁמֹ֤ר לַעֲשׂוֹת֙ אֶת־כׇּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֔את אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּֽוֹם׃ (ו) כִּֽי־יְהֹוָ֤ה אֱלֹהֶ֙יךָ֙ בֵּֽרַכְךָ֔ כַּאֲשֶׁ֖ר דִּבֶּר־לָ֑ךְ וְהַֽעֲבַטְתָּ֞ גּוֹיִ֣ם רַבִּ֗ים וְאַתָּה֙ לֹ֣א תַעֲבֹ֔ט וּמָֽשַׁלְתָּ֙ בְּגוֹיִ֣ם רַבִּ֔ים וּבְךָ֖ לֹ֥א יִמְשֹֽׁלוּ׃ {ס} (ז) כִּֽי־יִהְיֶה֩ בְךָ֨ אֶבְי֜וֹן מֵאַחַ֤ד אַחֶ֙יךָ֙ בְּאַחַ֣ד שְׁעָרֶ֔יךָ בְּאַ֨רְצְךָ֔ אֲשֶׁר־יְהֹוָ֥ה אֱלֹהֶ֖יךָ נֹתֵ֣ן לָ֑ךְ לֹ֧א תְאַמֵּ֣ץ אֶת־לְבָבְךָ֗ וְלֹ֤א תִקְפֹּץ֙ אֶת־יָ֣דְךָ֔ מֵאָחִ֖יךָ הָאֶבְיֽוֹן׃ (ח) כִּֽי־פָתֹ֧חַ תִּפְתַּ֛ח אֶת־יָדְךָ֖ ל֑וֹ וְהַעֲבֵט֙ תַּעֲבִיטֶ֔נּוּ דֵּ֚י מַחְסֹר֔וֹ אֲשֶׁ֥ר יֶחְסַ֖ר לֽוֹ׃ (ט) הִשָּׁ֣מֶר לְךָ֡ פֶּן־יִהְיֶ֣ה דָבָר֩ עִם־לְבָבְךָ֨ בְלִיַּ֜עַל לֵאמֹ֗ר קָֽרְבָ֣ה שְׁנַֽת־הַשֶּׁ֘בַע֮ שְׁנַ֣ת הַשְּׁמִטָּה֒ וְרָעָ֣ה עֵֽינְךָ֗ בְּאָחִ֙יךָ֙ הָֽאֶבְי֔וֹן וְלֹ֥א תִתֵּ֖ן ל֑וֹ וְקָרָ֤א עָלֶ֙יךָ֙ אֶל־יְהֹוָ֔ה וְהָיָ֥ה בְךָ֖ חֵֽטְא׃ (י) נָת֤וֹן תִּתֵּן֙ ל֔וֹ וְלֹא־יֵרַ֥ע לְבָבְךָ֖ בְּתִתְּךָ֣ ל֑וֹ כִּ֞י בִּגְלַ֣ל ׀ הַדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה יְבָרֶכְךָ֙ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכׇֽל־מַעֲשֶׂ֔ךָ וּבְכֹ֖ל מִשְׁלַ֥ח יָדֶֽךָ׃ (יא) כִּ֛י לֹא־יֶחְדַּ֥ל אֶבְי֖וֹן מִקֶּ֣רֶב הָאָ֑רֶץ עַל־כֵּ֞ן אָנֹכִ֤י מְצַוְּךָ֙ לֵאמֹ֔ר פָּ֠תֹ֠חַ תִּפְתַּ֨ח אֶת־יָדְךָ֜ לְאָחִ֧יךָ לַעֲנִיֶּ֛ךָ וּלְאֶבְיֹנְךָ֖ בְּאַרְצֶֽךָ׃ {ס}

Deuteronomy 15:2-11

(2) This shall be the nature of the remission: every creditor shall remit the due that he claims from his fellow; he shall not dun his fellow or kinsman, for the remission proclaimed is of the LORD. (3) You may dun the foreigner; but you must remit whatever is due you from your kinsmen. (4) There shall be no needy among you—since the LORD your God will bless you in the land that the LORD your God is giving you as a hereditary portion— (5) if only you heed the LORD your God and take care to keep all this Instruction that I enjoin upon you this day. (6) For the LORD your God will bless you as He has promised you: you will extend loans to many nations, but require none yourself; you will dominate many nations, but they will not dominate you. (7) If, however, there is a needy person among you, one of your kinsmen in any of your settlements in the land that the LORD your God is giving you, do not harden your heart and shut your hand against your needy kinsman. (8) Rather, you must open your hand and lend him sufficient for whatever he needs. (9) Beware lest you harbor the base thought, “The seventh year, the year of remission, is approaching,” so that you are mean to your needy kinsman and give him nothing. He will cry out to the LORD against you, and you will incur guilt. (10) Give to him readily and have no regrets when you do so, for in return the LORD your God will bless you in all your efforts and in all your undertakings. (11) For there will never cease to be needy ones in your land, which is why I command you: open your hand to the poor and needy kinsman in your land.

אביעד הכהן (2011), פרשיות ומשפטים, עמ' 264 .תל אביב: ידיעות אחרונות וספרי חמד

אדם מישראל מתנתק בשנת השמיטה מן האדמה, שממנה לוקח ואליה ישוב. ... בתרגום ללשון מודרנית, ניתן לומר כי בשנת השמיטה חייב אדם להתנתק משגרת יומו, מעמלו, ממסך המחשב שאליו הוא מרותק, ממפעלו ובית עסקו, ולהקדיש את השנה לעבודת האדם. להגשים את אחריותו החברתית.

שאלות לדיון:

מהי ה"קרקע" המוזכרת בדברים?
מה דעתכם על פרשנותו של אביעד הכהן, מהי ה"קרקע" שאותה הוא מזכיר
אילו אתגרים מעלה שנת השמיטה? איזו השראה ניתן לקבל משנת שמיטה לימינו?
אילו ערכים היינו מעוניינים להטמיע בחברה בשנת השמיטה?
כיצד ניתן להפוך את שנת השמיטה לשנה משמעותית, כזו שמשפיעה על שש שנות המעשה שאחריה, כזו שמצפים לה?

הקרקע המוזכרת בפרשה בדברים מדברת על קרקע פיזית, אבל אביעד הכהן מציע להתאים את המצווה לחיים בימינו ולהתנתק מהקרקע של חיינו, לצאת מהשגרה ולבחון את חיינו ואופן התנהלותנו.

קראו את מילות השיר וענו על השאלות הבאות:

לפי המשורר, מה יחסינו לאדמת הארץ, ומה דעתו על כך?

"ושמיטה כהלכה אתה כבר יודע לעשות
שאתה רץ לקחת עוד ועוד אדמות?
בספק מרמה, בחשד גזל, בחסות חשיכה
בחסינות מושל? הזו גאולה? הזה כבודה?
כגנב במחתרת יהודה?
ולמי תמכור את "שדך" בשנת שמיטה
או אולי תתאסלם או תתנצר לשנה?
ולפני מי תיתמם שביעית אחר שביעית
בעוד האדמה אשר תחתיך כשפחה נשבית?
בעיני מי זה מוצא חן? אדמה אתה לוקח -
גאולה לא נותן. או אולי אצבעותיך
הדוקות מאוד מאוד מאוד מאוד מאוד -
מאומנות להרפות? מיומנות לשחרר?
מתורגלות לשמוט?"

שורה זו באה להצביע על הקשר ההכרחי בין בעלות על האדמה ליחס אליה - אסור לנו 'לקחת' אדמה בלי שאנו יודעים לשמוט אותה, על כל המשמעויות שבכך.

האם לדעתכם השמיטה מלמדת אותנו, בנוסף ליחס לאדמה, גם יחס לגויים הסובבים אותנו (שהרי אנחנו זקוקים להם כיום לצורך קיום השמיטה)?

השיר "מדרש יונתי" של מאיר אריאל הוא שיר בסגנון נבואי, שבו בדומה לנביאי הספר הגדולים- ישעיהו, ירמיהו ויחזקאל, מאיר אריאל מטיף בפני שומעיו על היחס לירושלים, לאדמה, לארץ ישראל, וגם על קיום השמיטה- אם כי לא במובן ההלכתי פורמלי של "שמיטה חקלאית" אלא במובן המהותי של "צדק חברתי". בבית האחרון מאיר אריאל מסיים בנימה אופטימית בה הוא מתכתב עם חזונו של ירמיהו "אחרי כן יקרא לך עיר הצדקה קריה נאמנה: ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה".

(יאיר טיקטין)
השיר מלין על הדרך שבה אנו כחברה שומרים שמיטה, מוצאים דרכים לקיים את האיסורים אך ללא המהות החברתית שבהם.

השמיטה כחזון/ ד"ר ג'רמי בנשטיין, 'מה עניין שמיטה לצרכנות?', אתר טבע עברי

במדינת ישראל של היום קשה מאוד לטעון שדווקא רעיון כמו שנת שמיטה, על ערכיה המסורתיים, יכול להוות השראה לאנשי סביבה, חברה וכלכלה שמתמודדים עם בעיות מודרניות מאוד... אך אנו שקועים כל-כך בהקשר החברתי והפוליטי שלנו ובהשקפת עולמנו, שקשה לנו מאוד לבקר אותם מבפנים. לפעמים, על-מנת לקבל פרספקטיבה על מצבנו ולדמיין שאפשר אחרת, יש לחפש "נקודת ארכימדס" מחוץ למערכת הנוכחית, שממנה ניתן להתחיל לנסח חזון אחר, חלופי. ישנן כמה אפשריות למלא תפקיד זה, אך מסורות דתיות ותרבותיות, שלנו ושל שכנינו, בהחלט עשויות לשמש לנו מעוף למחשבה ומנוף לעשייה. אין זה מדע בדיוני. ממש כך חיו אבותינו כאן, בארץ הזאת. הארץ הזאת ואנו בתוכה זקוקים לכל סיוע אפשרי על-מנת להתמודד עם האתגרים, הסביבתיים והחברתיים כאחד, הפוקדים אותנו כאן ועכשיו.

הבא לתקן- יתחיל בו בעצמו /מרטין בובר, דרכו של אדם עפ"י תורת החסידות, עמ' 32-49

אמרנו קודם שכל אדם חייב לעשות את חשבון נפשו , לבור לו את דרכו המיוחדת לעשות את יישותו חטיבה אחת שבאחדות ולהתחיל בו בעצמו. והינה נאמר לנו עכשיו , שחייבים אנו לשכוח את עצמנו. ... ואין אנו צריכים אלא לשאול שאלה זו בלבד: "לשם מה?" לשם מה אני חייב לעשות את חשבון נפשי, לשם מה אני צריך לבור לי את דרכי המיוחדת ולשם מה מוטל עלי לעשות את ישותי חטיבה אחת שבאחדות? התשובה לשאלה זו היא :לא לשמי אני חייב לעשות כן. לפיכך ...הבא לתקן יתחיל בו בעצמו :הווה אומר , יתחיל אבל לא יסיים: חייב אדם לצאת לדרכו מעצמו, ולא לכוון את דרכו אל עצמו , מוטל עליו לתפוס את עצמו, אבל חלילה לו שיהא נתפס אל עצמו ויטפל בעצמו"

שאלות לדיון וסיכום:

מה המסר החברתי שג'רמי בנשטיין לומד מהשמיטה?
האם אתם מסכימים עם מסר זה?
מה המסר החברתי שבובר מביא? האם אתם מסכימים איתו?
מה לדעתכם הקשר לשנת שמיטה?
מה יכולה ללמד אותנו שנת השמיטה בהקשר של מקומנו בעולם?

בדף לימוד זה ראינו מגוון תפיסות שונות לדרכים בהן יכולה להתבטא האחריות החברתית שיש לנו, ראינו שאנו נדרשים לשמוט את הקרקע וניסינו להבין מה היא הקרקע בחיינו, בין אם ההרגלים או השגרה. ד"ר בנשטיין מציע לנצל את שנת השמיטה כדי לבחון את התנהלותנו מבחינה חברתית, כלכלית וסביבתית, על מנת להצליח להתמודד עם אתגרי השעה.