שימוש בסבון מוקצף לניקוי עיניים בשבת

By Matan - Sadie Rennert Women's Institute for Torah Studies

שאלה: שו"ת הלכתי של מת"ן

שימוש בסבון מוקצף לניקוי עיניים בשבת הופיע במקור בשאלה

תוכן עניינים

תשובה
מקורות

סיון תשפ"א

שאלה

1) האם כל סוגי הסבון הנוזלי מותרים לשימוש בשבת?
2) האם מותר להשתמש בתכשיר לניקוי עיניים שיוצא מהמשאבה במצב של קצף?

תשובה מאת הרבנית חניטל אופן

הנושא כרוך בשלושה דיונים שונים:

חיטוי העיניים וגזירת חז”ל האוסרת רפואה בשבת משום חשש לשחיקת סממנים.
איסור “ממחק” ו”מוליד” בדילול תמיסה נוזלית סמיכה
איסור או “בונה” בהפיכת התמיסה לקצף
רפואת עיניים בשבת

בתלמוד הבבלי (שבת קיא ע”א) כתוב כי מי ש”חושש בשיניו” אסור לגמוע את החומץ משום גזירת שחיקת סממנים. הרא”ש (סוף סי’ ח’) והר”ן (פרק יד סוף ד”ה “ומהא”), חלוקים מהו מעמדו של מי שכואב לו עד מאד. הרא”ש מעמיד זאת כחולה שאין בו סכנה שמותר לעשות עבורו איסורי דרבנן, ואילו הר”ן אוסר משום ש”החושש בשיניו” משמעו כאב גדול ובכל זאת אסרו. השו”ע (או”ח שכח, א) פוסק כר”ן – שכל עוד הכאב אינו מפילו למשכב אסור לקחת תרופה להרגיעו.

אולם למחלות עיניים יש דין מיוחד. הגמרא במסכת ע”ז (דף כח ע”א) אומר רב יהודה שהעין קשורה ללב, ומשום כך מחלות עיניים אינן רק “סכנת איבר”, אלא דינן כפיקוח נפש. עם זאת, כאשר ברור שמדובר במיחוש קל בלבד, אסרו אף רפואת עיניים. לכן במסכת שבת (דף קח ע”ב) אסרו להזליף יין אל תוך העין, משום שזו דרך רפואה. עם זאת התירה הגמרא להניח יין על גב העין, משום שזהו דרך ניקיון. וכן פסק השו”ע (או”ח שכח, כ). כמו כן התירו בשבת לעשות רפואות שמטרתן למנוע מחלה ולא לרפא. לכן התירו לשים רטייה בשבת (שו”ע שם, כז) ולחטא פצעים ביין (שם סע’ כט).

יוצא אפוא, כי טיפול בעיניים יהיה מותר בשני מצבי קיצון: או בחולי מסוכן (דלקת), או כאשר מדובר בפעולות היגיינה שאף בריאים רגילים בה ואפילו כאשר המטרה היא לרפא אך התרופה אינה מרפאת אלא מונעת הידרדרות המצב.

בשאלה הנידונה, מדובר בניקוי העין, ולכן גם כאשר הוא נעשה בעקבות דלקת, הדבר מותר, וקל וחומר כאשר יש אנשים המשתמשים בסבונים כאלו באופן תדיר.

איסור מוליד

בשו”ע סימן שכו סעיף י פוסק הרמ”א שאסור לרחוץ ידיים עם גרגרי מלח ומים, וכל שכן בבורית (סוג סבון) או בשאר חלב, משום “שנימוח על ידיו והוי נולד”.

המושג “נולד” מופיע ברש”י על הסוגיה בשבת (דף נא ע”ב) האוסרת ריסוק של שלג וברד בידיים במטרה שיהפכו לנוזל. רש”י רואה בכך מלאכה משום “מוליד”, ונראה שמייצר (בורא) משהו חדש. ספר התרומה (סי’ רלה) והר”ן (דף כג ע”ב בדפי הרי”ף ד”ה “ואין”) נחלקו במעמדה של מלאכה זו. ספר התרומה מייחס לכך איסור עצמי, ואילו הר”ן רואה בזה רק חשש של “סרך מלאכה” וגזירה הנובעת ממלאכת “סוחט”. ההשלכה למעשה של מחלוקת זו היא בדבר תוצאה של המסה אשר נעשית מאליה. ספר התרומה אוסר אף הפשרה של שומן אשר נמס מאליו מחום השמש, ולדעת הר”ן רק ריסוק בידיים אסור. וכך נראה שפסק הרמב”ם (שבת כא, יג)[1].

בהקשר דומה מתיר השו”ע (שיח, טז) להניח קדירה של תבשיל עם שומן כנגד האש, על אף שהשומן הקרוש יהיה נימוח ויהפוך לנוזל. הרמ”א מגיה ומוסיף (בשם ר’ ירוחם) שמותר אף במקרה שהשומן אינו בלוע וספוג בגוף המאכל והינו נפרד וניכר בפני עצמו, אולם “יש מחמירין” (הר”ן) משום איסור “נולד”.

ואכן המשנה ברורה (סקק”ה) וכן ערוך השולחן (סעיף לב) שניהם עומדים על ההבחנה. במקרה של המסת שלג וברד לתוך מים הנמצאים בכוס, התוצאה של ה”נולד” אינה ניכרת בפני עצמה. לעומת זאת כאשר ישנו רוטב נפרד, הרי נוצרת הפרדה ברורה בין התבשיל ובין הנוזל אשר “נולד” מהרוטב וניכר בפני עצמו. לרמ”א להלכה מלכתחילה יש להחמיר, והוא מעיד שכך הוא המנהג. אולם, במקום צורך ניתן לסמוך על הדעה הראשונה.

בכל מקרה, הגדרת האיסור היא הפיכת מוצק, קשה או רך, לנוזל שלא על ידי בישול. אולם במקרה הנידון לפנינו מדובר בתמיסה נוזלית, ולכן גם במעשה הגורם לדילולה אין כאן שינוי מצב צבירה, ואין לחשוש למוליד. ואכן המשנה ברורה במקום (שכו ס”ק ל) כותב שמותר לרחוץ ידיים במי מלח שהוכנו מבעוד יום. (ומלבד זאת הוא מביא בשם המגן אברהם שמוצקים שאין רגילים להשתמש בהם במצב צבירה נוזלי, והמשקה איננו חשוב בפני עצמו כבורית וחלב, אין בהם איסור מוליד.

איסור ממחק

אולם המשנה ברורה (שכו סק”ל) מביא בשם התפארת ישראל שכאשר מדובר בבורית רכה, ועל ידי השימוש בה היא נעשית חלקה, יש לחוש לאיסור ממחק. לכן הוא מתיר מלכתחילה רק כאשר מוהלים את הבורית במים לפני השבת, כדי שתתקבל בלילה רכה.

החשש של מלאכת “ממחק” הינו מצד אב המלאכה “ממרח”. דוגמה לתולדת “ממחק” מצויה במשנה בשבת (כב, ג) שם מובא שאסור לתת שעוה על פי חבית כדי לאוטמה.

לעומת מסקנת המשנה ברורה, הרב משה פינשטיין (או”ח סימן קיג) דרש שהסבון יהיה במצב צבירה נוזלי ממש, מחשש של “ממחק”. אך רוב הפוסקים (ערוך השולחן שם, ציץ אליעזר ח”ו סי’ לד, הגאון רבי שלמה זלמן אוירבעך (שש”כ[2] יד הערה מט, יביע אומר ח”ד סי’ כז ועוד) אינם חוששים לכך כלל. ומסתפקים במצב צבירה שאיננו קשה, ותמהו על כך האחרונים.

אכן, ההשוואה של איסור זה לשימוש בסבון אינה פשוטה, שהרי מהרמב”ם (יא ו), וכן מהשו”ע (שכח כו) משמע שהגדרת מלאכת ממרח היא החלקת השכבה החיצונית של החפץ, והרי הסבון כבר חלק וכל המטרה היא להוריד שכבה כדי להשתמש בה ולהותירו חלק כפי שהיה. ואכן הרב עובדיה יוסף מביא בכמה תשובות כי היו פוסקים גדולים (שו”ת גינת ורדים, פחד יצחק ועוד) אשר התירו להשתמש בסבון רגיל, וכך הוא פוסק להלכה. למעשה, הרב עובדיה (יביע אומר או”ח חלק ד סימן כז) מעיד שאין נוהגים כך להלכה, ובנוסף לכך הוא כותב שלאשכנזים ראוי להחמיר מלכתחילה (יח”ד חלק ב סימן נ)[3].

יוצא לאור הנאמר כי השימוש בסבון ג’ל, לרוב השיטות, אינו אסור משום ממחק.

הקצפת הסבון

יצירת הקצף משנה את מצב הצבירה של הג’ל לקצף סמיך, ולכן יש לדון האם היא אסורה משום “בונה”. הציץ אליעזר (ח”ו סי’ לד) דן בהקפאת מים בשבת, והכנת גלידה. על בסיס הברייתא בשבת (דף צה ע”א) האוסרת הכנת גבינה משום מלאכת “בונה”. הוא מביא בשם הבן איש חי (שנה שנייה בשלח אות יט, שנה ראשונה במדבר אות י) אשר חושש לכך. וכן בשם שביתת השבת (ח”א ד, ה סי’ ב).

אולם נראה שהשוואה בין גיבון להקפאה אינה פשוטה, משום שהגלידה והקרח אינם מתקיימים מחוץ למקרר והם נמסים מאליהם, ואין כאן דמיון לגיבון מכיוון שמרגע שהוחמץ החלב ונוצרה הגבינה שוב לא תחזור להיות נוזלית לעולם. התלמוד הבבלי (דף לא ע”ב) והתלמוד הירושלמי (פ”ז ה”ב) חלוקים בשאלה האם בניין לשעה (זמני) אסור, או שאינו נחשב כבניין, הבבלי מתיר לפי חלק מהראשונים) והירושלמי אוסר. אמנם הירושלמי בפרק יב (א) דן בהקמת המשכן אשר היה באופן מובהק בנין לשעה, ושם ר’ יוסי סובר כמו המהלך בתלמוד הבבלי וטוען כי משום שהיה לפי הדיבור, הרי הוא היה כבניין לעולם. החת”ס (או”ח סימן עב) פוסק כבבלי, וכירושלמי בפרק יב ומתיר מלאכה שיש בה בניין לשעה.

בעניין הקפאת מים בשבת הציץ אליעזר דן משום איסור בונה, ומתיר לאור הנ”ל. אולם רבי שלמה זלמן אוירבעך מחמיר ואוסר לכתחילה הקפאת מים בשבת (שש”כ פרק י ד הערה יד) משום איסור נולד, ורק במקום צורך הוא מתיר. לעומת זאת הוא מתיר הפשרה שאינה משנה מהותית את התוצר, אלא רק את המרקם שלו. למשל: גלידה נחשבת למאכל גם כשהיא מופשרת ולכן אין בהפשרתה חשש משום נולד (פרק י ז-ח הערה כ).

ישנו דיון בעניין יצירת בועות סבון הנוצרות אגב שטיפת הכלים, שאינן בני קיימא ואין עניין בקיומן, רבי שלמה זלמן אוירבעך אינו חושש (שש”כ פרק טז סעיף ל, ובהערות פ-פא) לאור הנ”ל. אולם, לגבי בועות סבון משחק, שמשך קיומן הוא קצר, הוא מחמיר לכתחילה למבוגרים, אך מתיר לילדים. חלוקה שכזו מעידה על כך שאין כאן בעיה מהותית בעצם המעשה. אין ספק כי מעמד הבועות קל יותר אף ממעמד הקפאה, שכן הן זמניות לגמרי, ואכן הרב ליאור מתיר אף למבוגרים יצירת בועות בשבת משום שהן כלל אינן בגדר של “בר קיימא”. במקרה הנידון כאן הרי יצירת הקצף איננה מטרה העומדת בפני עצמה. מעמד הקצף של הסבון נועד כדי להקל על השימוש במוצר. מכאן ניתן להסיק שבמקרה של חיטוי עיניים שהוא צורך גדול לאנשים הזקוקים לכך באורח קבע, אפשר שגם לשיטת הרשז”א יש מקום להתיר זאת.

מסקנה

לאור כל הנאמר לעיל, לפי רוב הפוסקים, ניתן להשתמש בסבון ג’ל מוקצף לניקוי העיניים בשבת.

שתהיה שבת שלום ובריאות איתנה!

הרבנית חניטל אופן בוגרת המכון התלמודי העיוני במתן, MA בתלמוד – אוניברסיטת בר-אילן, בוגרת תוכנית יועצות הלכה במדרשת 'נשמת'. מלמדת גמרא ומדרש מזה 18 שנה בבתי מדרש שונים לנשים. בוגרת תוכנית תכנית 'הלכתא' ומרצה בתכנית 'מתיבתא' במתן. משמשת כיועצת הלכה ומהווה כתובת לייעוץ הלכתי בתחומי הלכה שונים

יש לך שאלה הלכתית? https://bit.ly/ask-shayla

[1] ואכן מלשון הרמב”ם משמע שזוהי תולדה של סוחט, וכן פירש המגיד משנה של ברמב”ם, והשלטי גיבורים עך הרי”ף (דף כג ע”ב אות ו).

[2] כל ההפניות לשש”כ הן על פי מהדורה ראשונה מהדורה שניה תשל”ט

[3] הרב קאפח (בפירושו שבת כאי ג) טוען כי לשיטת הרמב”ם בדין ריסוק שלג יוצא שאין כלל דין נולד ולכן לדעתו בהחלט מותר להשתמש בסבון בשבת . “לפיכך מותר בהחלט לדעת רבינו לרחוץ בסבון בשבת, אם משום שאין סחיטה בסבון כיום שהוא גוף קשה, אם משום שאין בשבת דין נולד כלל… וכן נהגו בתימן מדורות עולם לרחוץ כל גופו בסבון”

מקורות

שבת קי״א א:ג׳

מַתְנִי׳ הַחוֹשֵׁשׁ בְּשִׁינָּיו — לֹא יְגַמֵּעַ בָּהֶן אֶת הַחוֹמֶץ, אֲבָל מְטַבֵּל הוּא כְּדַרְכּוֹ, וְאִם נִתְרַפֵּא — נִתְרַפֵּא. הַחוֹשֵׁשׁ בְּמׇתְנָיו — לָא יָסוּךְ יַיִן וָחוֹמֶץ, אֲבָל סָךְ הוּא אֶת הַשֶּׁמֶן. וְלֹא שֶׁמֶן וֶורֶד. בְּנֵי מְלָכִים סָכִין שֶׁמֶן וֶרֶד עַל מַכּוֹתֵיהֶן, שֶׁכֵּן דַּרְכָּן לָסוּךְ בְּחוֹל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כׇּל יִשְׂרָאֵל בְּנֵי מְלָכִים הֵם.

Shabbat 111a:3

MISHNA: One who is concerned about pain in his teeth may not sip vinegar through them on Shabbat for medicinal purposes: however, he may dip his food in vinegar in his usual manner and eat it, and if he is healed by the vinegar, he is healed. One who is concerned about pain in his loins may not smear wine and vinegar on them on Shabbat because that is a medical treatment. However, one may smear oil on them. However, one may not use rose oil, which is very expensive and used exclusively as a cure. However, princes may smear with rose oil on their wounds on Shabbat because it is their usual manner to smear rose oil on themselves during the week for pleasure. Rabbi Shimon says: All of the Jewish people are princes, and it is permitted for them to smear rose oil on themselves on Shabbat.

פסקי הרא"ש על שבת י״ד:ח׳:א׳

מתני' אין אוכלין אזוב יון לפי שאינו מאכל בריאים אבל אוכל הוא את יועזר ושותה הוא את אבוב ראה. כל האוכלין אוכל אדם לרפואה וכל המשקין שותה הוא לרפואה חוץ ממימי דקלים וכוס של עיקרין מפני שהן לירוקה. אבל שותה הוא מי דקלים לצמאו וסך שמן של עיקרין שלא לרפואה:

Rosh on Shabbat 14:8:1

...

הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף לט עמוד ב
...ואפילו הכי לא שריא אלא ע"י [נכרי] היכא דליכא אפילו סכנת אבר אלמא דחולה שאין בו סכנת אבר אין צרכיו נעשין אלא ע"י נכרי אבל לא ע"י ישראל כלל ומסתברא דכי שרינן להו לומר על ידי נכרי ה"מ בחולה שהוא נופל מחמת חליו למשכב אבל במיחוש שאדם מתחזק בו והולך כבריא לא ולא עוד אלא אפילו דברים שהם מותרין לבריאים אסורין לו כל היכא שמעשיו מוכיחין שלרפואה הוא מתכוין וזו היא ששנינו [דף קיא א] החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ ואמרינן נמי בפרק אין מעמידין [דף כח א] דאפילו היכא דכייבי ליה טובא חושש קא קרי ליה לפי שדבר זה אינו חולי אלא מיחוש בעלמא:

אורח חיים שכ״ז:א׳

דיני סיכה בשבת. ובו ד' סעיפים:
החושש במתניו לא יסוך שמן וחומץ אבל סך הוא שמן לבדו אבל לא בשמן ורד משום דמוכחא מלתא דלרפואה עביד ואם הוא מקום שמצוי בו שמן ורד ודרך בני אדם לסוכו אפי' בלא רפואה מותר: הגה ובמקום שאין נוהגין לסוך בשמן כי אם לרפואה בכל שמן אסור (בית יוסף):

Shulchan Arukh, Orach Chayim 327:1

1. The Laws Governing Anointing Oneself on Shabbos, having 4 Seifim: A person who feels discomfort in his loins may not apply (a mixture of) oil and vinegar. One may, however, anoint oneself with oil (alone), but not with rose oil because it is very expensive and rare, and it is unusual to apply it other than for therapeutic purposes. In a place where rose oil is [easily] available and people commonly apply it even for purposes that are not curative, it is permitted to anoint oneself with it even for therapeutic purposes. RAMA: In a place where it is not customary to anoint with oil except for therapeutic purposes, it is forbidden to anoint oneself with any oil (Beis Yosef).

עבודה זרה כ״ח ב:י״א

וכי מדידי הוא דמר שמואל היא ההיא אמתא דהואי בי מר שמואל דקדחא לה עינא בשבתא צווחא וליכא דאשגח בה פקעא עינא למחר נפק מר שמואל ודרש עין שמרדה מותר לכוחלה בשבת מאי טעמא דשורייני דעינא באובנתא דליבא תלו

Avodah Zarah 28b:11

Rav Yehuda continues: But was it of my own accord that I issued this ruling? It is the ruling of Mar Shmuel, as demonstrated in the following incident: There was a certain maidservant who was in the house of Mar Shmuel whose eye became infected on Shabbat. She screamed in pain, but there was no one who attended to her. Eventually, her eye popped out of its socket. The next day, Mar Shmuel went out and taught: With regard to an eye that rebelled, it is permitted to apply blue eye shadow to it on Shabbat. What is the reason for this leniency, seeing as one may desecrate Shabbat only to treat life-threatening afflictions? The reason is that the tendons [shuraynei] of the eye are dependent upon the valves of the heart.

שבת ק״ח ב:י׳

מַהוּ לְמִימַּץ וּלְמִיפְתַּח? אֲמַר לֵיהּ: זוֹ לֹא שָׁמַעְתִּי, כַּיּוֹצֵא בָּהּ שָׁמַעְתִּי. דְּאָמַר רַבִּי זֵירָא, זִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב מַתְנָה וְזִימְנִין אָמַר לַהּ מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר עוּקְבָא, וְתַרְוַויְיהוּ מִשְּׁמֵיהּ דַּאֲבוּהּ דִּשְׁמוּאֵל וְלֵוִי אָמְרִין, חַד אָמַר: יַיִן, בְּתוֹךְ הָעַיִן — אָסוּר, עַל גַּב הָעַיִן — מוּתָּר. וְחַד אָמַר: רוֹק תָּפֵל [אֲפִילּוּ] עַל גַּב הָעַיִן — אָסוּר.

Shabbat 108b:10

Ravin asked another question: When one washes himself on Shabbat in water from the Dead Sea, what is the halakha? Is it permitted for him to close and open his eyes in the water so that the water gets inside? Rabbi Yirmeya said to him: That case I did not hear; however, with regard to a similar case, placing wine in one’s eye on Shabbat, I did hear. As Rabbi Zeira said, sometimes he said it in the name of Rav Mattana and sometimes he said it in the name of Mar Ukva, and they both said it in the name of Shmuel’s father and in the name of Levi: One of them said: With regard to placing wine inside the eye on Shabbat, it is prohibited because it heals; on the eye, it is permitted. And one of them said: Bland saliva, saliva from one who has not eaten since waking, even placing it on the eye on Shabbat is prohibited because it is commonly used as medicine.

אורח חיים שכ״ח:כ׳

אין נותנין יין לתוך העין וליתנו על גביו אם פותח וסוגר העין אסור ואם אינו פותח וסוגר מותר ורוק תפל אפי' על גביו אסור דמוכחא מלתא דלרפואה קעביד:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 328:20

...

אורח חיים שכ״ח:כ״ז

מכה שנתרפא נותנין עליה רטייה שאינו אלא כמשמרה:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 328:27

...

אורח חיים שכ״ח:כ״ט

מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין כדי להעמיד הדם אבל לא בחומץ מפני שהוא חזק ויש בו משום רפואה ואם הוא מעונג אף היין לו כמו החומץ ואסור:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 328:29

...

אורח חיים שכ״ו:י׳

מותר לרחוץ ידיו במורסן: הגה דגיבול כלאחר יד שרי ואסור לרחוץ ידיו במלח [אגודה] כ"ש בבורית שקורין זיי"ף בל"א [בנימין זאב סימן רע"ח] או בשאר חלב שנימח על ידו והוי נולד [פרק במה אשה וסמ"ג והגה"מ פכ"א וטור סי' שכ"ח]:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 326:10

10. It is permitted to rinse one’s hands together with bran. RAMA: because this is considered as kneading [dough] in an irregular manner. It is forbidden to rinse one's hands with salt [Agudah] and certainly not with soap called זיי"ף in Arabic [Binyamin Ze'ev] or other products made from [animal] fat because these [substances] will dissolve in the process, thus bringing a new entity into existence on Shabbos. [Chapter Bameh Ishah; Sma"g; Hagahos Maimoni; Tur]

רש"י על שבת נ״א ב:ה׳:ב׳

כדי שיזובו מימיו - משום דקא מוליד בשבת ודמי למלאכה שבורא המים האלו:

Rashi on Shabbat 51b:5:2

...

הר"ן על הרי"ף מסכת שבת דף כג עמוד ב
ואין מרסקין וכו'. משברין לחתיכות קטנות:

משנה תורה, הלכות שבת כ״א:י״ג

כְּבָשִׁין וּשְׁלָקוֹת שֶׁסְּחָטָן. אִם לְרַכֵּךְ גּוּפָן מֻתָּר וְאִם לְהוֹצִיא מֵימֵיהֶן אָסוּר. וְאֵין מְרַסְּקִין אֶת הַשֶּׁלֶג שֶׁיָּזוּבוּ מֵימָיו. אֲבָל מְרַסֵּק הוּא לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אוֹ לְתוֹךְ הַכּוֹס. הַשּׁוּם וְהַבֹּסֶר וְהַמְּלִילוֹת שֶׁרִסְּקָן מִבְּעוֹד יוֹם. אִם מְחֻסָּרִין דִּיכָה אָסוּר לוֹ לִגְמֹר דִּיכָתָן בְּשַׁבָּת. וְאִם מְחֻסָּרִין שְׁחִיקָה בַּיָּד מֻתָּר לוֹ לִגְמֹר שְׁחִיקָתָן בְּשַׁבָּת. לְפִיכָךְ מֻתָּר לִגְמֹר שְׁחִיקַת הָרִיפוֹת בָּעֵץ הַפָּרוּר בְּתוֹךְ הַקְּדֵרָה בְּשַׁבָּת אַחַר שֶׁמּוֹרִידִין אוֹתָהּ מֵעַל הָאֵשׁ:

Mishneh Torah, Sabbath 21:13

[In the case of] pickled and boiled [vegetables] that he squeezed: If it was to soften them, it is permissible; but if it was to extract their liquids, it is forbidden. And we may not crush snow to have its water flow, but one may crush [it] into a bowl or into a cup. [In the case of] garlic, unripe grapes or stalks [of wheat] that one crushed while it was still day: If they lack grinding, it is forbidden for him to finish their grinding on Shabbat. But if they [only] lack pounding by hand, it is permissible for him to finish their pounding on Shabbat. Hence it is permissible to pound groats with a wooden cooking spoon inside the pot on Shabbat, once we have taken it off the fire.

אורח חיים שי״ח:ט״ז

מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואף ע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח: הגה וכל שכן קדירה שיש בו רוטב שנקרש שכשהשומן נימוח אינו בעין דשרי (ר' ירוחם ח"ג) ויש מחמירין (ר"ן פרק במה טומנין) ונהגו להחמיר מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 318:16

16. It is permitted to place an Empanada [this is a type of layered bread with slivers of fat within] close to fire in a place that is Yad soledes bo even though the congealed fat within will melt. RAMA: all the more so a pot that has congealed gravy inside [may be heated], for when the fat melts it is unnoticeable. (Rabbeinu Yerucham). Some authorities are stringent (R"an, Perek Bameh Tomnin), and that is the custom. However, when necessary one may rely on the first opinion.

משנה ברורה שי״ח:ק״ה

(קה) ויש מחמירין - ס"ל דגם בזה שייך איסור נולד ואפי' בקדרה שהשומן מעורב עם המרק ולא דמי להא דאמרינן אבל נותן הוא לתוך הכוס דהתם אין הברד ניכר כלל כשנמחה בהכוס אבל שומן שנמחה צף למעלה וניכר הוא ואפי' להניחו בחמה שיהיה נמחה ג"כ אסור לדעה זו. ודע דאפי' להיש מחמירין אינו אסור כ"א כשיש הרבה שומן על הפשטיד"א שכשיהיה נימוח יהיה זב לחוץ ויהיה מינכר בפ"ע אבל אם אין על הפשטיד"א כ"כ שומן או שמעמידו כ"כ בריחוק מקום מן החום שלא יהיה נימוח עד שיזוב לחוץ אלא מעט ממנו יהיה נימוח בתוכו לבד או אם השליך לחוץ השומן שעליו מותר לחמם הפשטיד"א לכו"ע ואף שעדיין נפשר וזב מבשר שומן שבתוכו דבר מועט הוא ושרי לכו"ע וכן מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן אע"פ שמקצתו זב כיון דדבר מועט הוא הנפשר לא חשיב ושרי. כתבו האחרונים כד של מים או שאר משקין שנקרש מלמעלה שרי לכו"ע להעמידו במקום שלא יגיע ליד סולדת בו דהקרח כשימס יהיה מתערב תיכף תוך המשקים שתחתיו ואינו ניכר:

Mishnah Berurah 318:105

...

ערוך השולחן, אורח חיים שי״ח:ל״ב

וכתבו רבותינו בעלי הש"ע סעיף ט"ז: "מותר ליתן אינפאנד"א (זהו כמו קוגי"ל שלנו) כנגד האש במקום שהיד סולדת, ואף על פי שהשומן שבה שנקרש חוזר ונמוח. וכל שכן קדירה שיש בו רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. ויש מחמירין, ונהגו להחמיר, מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברה ראשונה" עכ"ל. ביאור הדברים: דכיון דבדבר יבש אין בישול אחר בישול, לכן מותר ליתנו כנגד האש, וזה שהשומן חוזר ונימוח - אין זה אסור משום נולד, דהא ממילא קא הוי, וזהו כמו שנותנין שלג וברד בכוס, דמותר, וכמו שאנו נותנים צוקער בכוס של חמין וגם שומן במאכל, וכל שכן בקדירה שהשומן אינו ניכר כשנתערב בהתבשיל. ואף על גב דהאינפאנד"א הוי טיגון, ויש בישול אחר טיגון לשיטה זו, מכל מקום גם עתה אינו בישול אלא טיגון, ואין טיגון אחר טיגון. אבל היש מחמירין אוסרין מטעם שהשומן נימוח והוי נולד, ולא דמי לשלג וברד וצוקער ושמן שנותנין בתבשילין או בחמין, דהתם נמחה ואינו ניכר, מה שאין כן בכאן ניכר השומן לבדו ואסור, וקדירה באמת מותר מטעם שאינו ניכר בפני עצמו. ואפילו לדיעה זו, מכל מקום אין האינפאנד"א עצמה נאסר. ולדינא: לכתחלה נהגו להחמיר, מיהו העיקר כדיעה ראשונה, ובמקום צורך יש לסמוך על דיעה זו. וכל זה אינו ענין לחזרה לתנור או לכירה, דבשם יש איסור אחר שמא יחתה. אמנם לסמוך להקאכלין – מותר, כמ"ש בסימן רנ"ג, ועיין מ"ש בסימן ש"ך סעיף כ"ג.

Arukh HaShulchan, Orach Chaim 318:32

...

משנה ברורה שכ״ו:ל׳

(ל) והוי נולד - ודמי לריסוק שלג וברד שנתבאר לעיל בסימן ש"כ שאסור ג"כ מטעם זה ועיין במ"א שכתב בשם ש"ג שיש מתירין בזה דס"ל דמה שאסרו חז"ל לרסק שלג וברד הוא משום גזירת סחיטת פירות העומדין למשקין שאף השלג וברד למימיהם הם עומדים וא"כ בורית ושאר חלב שאינם עומדים למשקין מותר לכתחלה ועיין בספר תפארת ישראל שכתב דבבורית שלנו שהיא רכה לכו"ע אסור משום ממחק וכעין מה דאיתא לענין שעוה בסימן שי"ד סי"א ע"ש וכן מצאתי בספר דברי מנחם בשם המעש"ר בפ' כ"ב מהלכות שבת דין י"ג דהוא ממרח וממחק והוא אב מלאכה ופסיק רישא וכו' והוא פשוט ויש להזהיר העם ע"ז מאד עכ"ל ולבד כ"ז משמע ברש"י דף נ' ע"ב דבורית משיר השער וכ"כ הר"ן וכן הוא מנהג כל ישראל להחמיר בזה:

Mishnah Berurah 326:30

...

משנה שבת כ״ב:ג׳

שׁוֹבֵר אָדָם אֶת הֶחָבִית לֶאֱכֹל הֵימֶנָּה גְרוֹגָרוֹת, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִתְכַּוֵּן לַעֲשׂוֹת כְּלִי. וְאֵין נוֹקְבִים מְגוּפָה שֶׁל חָבִית, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. וַחֲכָמִים מַתִּירִין. וְלֹא יִקְּבֶנָּה מִצִּדָּהּ. וְאִם הָיְתָה נְקוּבָה, לֹא יִתֵּן עָלֶיהָ שַׁעֲוָה, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְמָרֵחַ. אָמַר רַבִּי יְהוּדָה, מַעֲשֶׂה בָא לִפְנֵי רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי בַּעֲרָב, וְאָמַר, חוֹשְׁשָׁנִי לוֹ מֵחַטָּאת:

Mishnah Shabbat 22:3

A person may break a barrel on Shabbat in order to eat dried figs from it, provided he does not intend to make a vessel. And one may not perforate the plug of a barrel to extract wine from it; rather, one must remove the plug entirely to avoid creating a new opening for the barrel. This is the statement of Rabbi Yehuda. And the Rabbis permit puncturing the plug, but they too restrict this leniency and say that one may not perforate the plug of the barrel on its side. And if it was already perforated, one may not apply wax to it to seal the hole, because in doing so he spreads the wax evenly on the barrel and thereby violates the prohibited labor of smoothing. Rabbi Yehuda said: An incident of that kind came before Rabban Yoḥanan ben Zakkai in the city of Arav, and he said: I am concerned for him, because he may be liable to bring a sin-offering as a result of this.

משנה תורה, הלכות שבת י״א:ו׳

הַמְפָרֵק דּוּכְסוּסְטוּס מֵעַל הַקְּלָף הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַפְשִׁיט וְחַיָּב. (הַמְפָרֵק מִן הָעוֹר כְּדֵי לַעֲשׂוֹת קָמֵעַ חַיָּב). הַדּוֹרֵס עַל הָעוֹר בְּרַגְלוֹ עַד שֶׁיִּתְקַשֶּׁה אוֹ הַמְרַכְּכוֹ בְּיָדוֹ וּמוֹשְׁכוֹ וּמַשְׁוֶה אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁהָרַצְעָנִין עוֹשִׂין הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְעַבֵּד וְחַיָּב. הַמּוֹרֵט נוֹצָה מִן הָאֶבְרָה הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מוֹחֵק וְחַיָּב. וְכֵן הַמְמָרֵחַ רְטִיָּה כָּל שֶׁהוּא אוֹ שַׁעֲוָה אוֹ זֶפֶת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִדְּבָרִים הַמִּתְמָרְחִין עַד שֶׁיַּחֲלִיק פְּנֵיהֶם חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק. וְכֵן הַשָּׁף בְּיָדוֹ עַל הָעוֹר הַמָּתוּחַ בֵּין הָעַמּוּדִים חַיָּב מִשּׁוּם מוֹחֵק:

Mishneh Torah, Sabbath 11:6

One who separates the lower hide from the upper hide is surely [doing] a subcategory of skinning, so he is liable. (One who separates enough of the hide to make an amulet is liable.) One who tramples the hide with his foot until it becomes hard or one who softens it with his hand and pulls it and straightens it in the way that the strap-makers do is surely [doing] a subcategory of curing, so he is liable. One who plucks the plumage from a wing is surely [doing] a subcategory of smoothing, so he is liable. Likewise, one who spreads a minimal amount of a plaster bandage, wax, tar or that which is similar to them from the things that are spreadable, until their surface is flattened is liable on account of smoothing. Likewise, one who pounds a hide stretched between two poles with his hand is liable on account of smoothing.

אורח חיים שכ״ח:כ״ו

מגלה קצת רטייה ומקנח פי המכה וחוזר ומגלה קצתה השני ומקנחה ורטייה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח:

Shulchan Arukh, Orach Chayim 328:26

...

שבת צ״ה א:ב׳

תָּנוּ רַבָּנַן: הַחוֹלֵב וְהַמְחַבֵּץ וְהַמְגַבֵּן — כִּגְרוֹגֶרֶת. הַמְכַבֵּד, וְהַמְרַבֵּץ, וְהָרוֹדֶה חַלּוֹת דְּבַשׁ, שָׁגַג בְּשַׁבָּת — חַיָּיב חַטָּאת, הֵזִיד בְּיוֹם טוֹב — לוֹקֶה אַרְבָּעִים, דִּבְרֵי רַבִּי אֱלִיעֶזֶר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אֶחָד זֶה וְאֶחָד זֶה אֵינוֹ אֶלָּא מִשּׁוּם שְׁבוּת.

Shabbat 95a:2

The Sages taught in a baraita: One who milks an animal, and one who sets milk to curdle, and one who makes cheese, in the measure of a dried fig-bulk, and one who sweeps the house, and one who sprinkles water on the floor, and one who removes honeycombs, if he did so unwittingly on Shabbat, he is liable to bring a sin-offering. If he did so intentionally on a Festival, he receives forty lashes; this is the statement of Rabbi Eliezer. And the Rabbis say: Both this, on Shabbat and that, on a Festival, these actions are only prohibited due to a rabbinic decree, not by Torah law. Therefore, one is neither liable to bring a sin-offering nor to receive lashes for performing those actions.

שבת ל״א ב:ז׳

אֲמַר לֵיהּ רַבָּה: מִכְּדֵי כׇּל מְלָאכוֹת יָלְפִינַן לְהוּ מִמִּשְׁכָּן, וְהָתָם סוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת שֶׁלֹּא בִּמְקוֹמוֹ הוּא! אֲמַר לֵיהּ: שָׁאנֵי הָתָם כֵּיוָן דִּכְתִיב ״עַל פִּי ה׳ יַחֲנוּ״, כְּסוֹתֵר עַל מְנָת לִבְנוֹת בִּמְקוֹמוֹ דָּמֵי.

Shabbat 31b:7

Rabba said to him: That reasoning is implausible. After all, all labors prohibited on Shabbat, we derive them from the labors performed in the Tabernacle, and there it was a case of dismantling in order to build elsewhere. They would dismantle the Tabernacle and reconstruct it at the next encampment. Ulla said to Rabba: That is not a proof, as there, in the case of the Tabernacle, it is different. Since it is written: “At the commandment of the Lord they encamped” (Numbers 9:23). The time and place of their travels and their encampments were not determined by them but rather by the word of God. Consequently, when they took down the Tabernacle it was tantamount to demolishing in order to build in the same place. Since the demolition and the construction were both accomplished at the command of God, there was never a case of destruction without a constructive purpose.

תלמוד ירושלמי שבת ז׳:ב׳:נ״ד-נ״ט

מה בניין היה במשכן. שהיו נותנין קרשים על גבי אדנים. ולא לשעה היתה. א"ר יוסי מכיון שהיו חונים ונוסעים על פי הדיבור כמי שהיא לעולם. א"ר יוסי בי רבי בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לשעה. הדא אמרה בנין לשעה בנין. הדא אמרה אפילו מן הצד. הדא אמרה אפילו נתון על גבי דבר אחר. הדא אמרה בנין על גבי כלים בנין. אדנים כקרקע הן...

Jerusalem Talmud Shabbat 7:2:54-59

...

תלמוד ירושלמי שבת י״ב:א׳:ב׳-ד׳

מה בנין היה במשכן שהיו נותנים קדשים ע"ג אדנים. ולא לשעה היתה. א"ר יוסה מכיון שהיו נוסעים וחונים ע"פ הדיבור כמי שהוא לעולם. א"ר יוסי בי ר' בון מכיון שהבטיחן הקב"ה שהוא מכניסן לארץ כמי שהוא לעולם.

Jerusalem Talmud Shabbat 12:1:2-4

...

קישורים למקורות נוספים:

ספר התרומה רלה

אג"מ או"ח קיג

ציץ אליעזר ו לד