Save " Minhag -> Halacha"
Minhag -> Halacha

מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.

MISHNA: In a place where the people were accustomed to perform labor on Passover eve until midday, one may do so on that day. In a place where the people were accustomed not to perform labor, one may not do so. The performance of labor on the eve of Passover is not prohibited by Torah law, but is dependent on local custom. If one travels from a place where people perform labor on Passover eve to a place where people do not perform labor, or from a place where people do not perform labor on Passover eve to a place where people perform labor, the Sages impose upon him the stringencies of both the place from which he left and the stringencies of the place to which he went. In both cases, he may not perform labor.

הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לֹא יַעֲשֶׂה בַּיִּשּׁוּב מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת אֲבָל עוֹשֶׂה הוּא בַּמִּדְבָּר. וְהַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לֹא יַעֲשֶׂה. נוֹתְנִין עָלָיו חֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחֻמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם. וְאַף עַל פִּי כֵן לֹא יִתְרָאֶה בִּפְנֵיהֶם שֶׁהוּא בָּטֵל מִפְּנֵי הָאִסּוּר. לְעוֹלָם אַל יְשַׁנֶּה אָדָם מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת. וְכֵן מִי שֶׁדַּעְתּוֹ לַחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ נוֹהֵג כְּאַנְשֵׁי מְקוֹמוֹ בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחֲמִיר. וְהוּא שֶׁלֹּא יִתְרָאֶה בִּפְנֵי אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם שֶׁהוּא בּוֹ מִפְּנֵי הַמַּחֲלֹקֶת:

One who goes from a place where they do [work] to a place where they do not do [it] should not do [work] in the town [so as not to cause] disagreement. But the may do [it] in a wilderness [adjacent to it]. However one who goes from a place where they not do [work] to a place where they do [it] should not do [work at all]. We place upon one [both] the stringincies of the place from which one came and the stringincies of the place to which one went. And nevertheless he should not appear as if he is idle on account of the prohibition. [That is because] one should never deviate [from local custom, so as not to cause] disagreement. And likewise one who has in mind to return to his place should act like the people of his place—whether to be lenient or to be stringent. And this is so long as he does not appear as one who [is acting differently than the custom of place he is in] in front of the people of the place [so as not to cause] disagreement.

אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַב הוּנָא אָמַר: מִנְהָג כְּרַבִּי מֵאִיר. וְרַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: נָהֲגוּ הָעָם כְּרַבִּי מֵאִיר.

Rav Yehuda said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. And Rav Huna said: No clear halakhic ruling was issued in his favor, but the custom is in accordance with the opinion of Rabbi Meir. Therefore, if someone asks, he should be instructed to act accordingly. And Rabbi Yoḥanan said: It is not even a custom established by the Sages. Rather, the people were accustomed to act in accordance with the opinion of Rabbi Meir, and we do not tell them they have acted inappropriately.

מַאן דְּאָמַר הֲלָכָה כְּרַבִּי מֵאִיר דָּרְשִׁינַן לַהּ בְּפִירְקָא מַאן דְּאָמַר מִנְהָג מִידְרָשׁ לָא דָּרְשִׁינַן אוֹרוֹיֵי מוֹרֵינַן וּמַאן דְּאָמַר נָהֲגוּ אוֹרוֹיֵי לָא מוֹרֵינַן וְאִי עָבֵיד עָבֵיד וְלָא מַהְדְּרִינַן לֵיהּ

The Gemara clarifies these statements. The one who said that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Meir means that this ruling is taught in the public lectures on Shabbat. The one who said that the custom is in accordance with the opinion of Rabbi Meir means that one does not teach this in public, but if someone comes to ask for a practical ruling, one instructs them in private that this is the halakha. And the one who said that the people act in accordance with the opinion of Rabbi Meir means that one does not even instruct someone that this is the halakha, but if he acts in accordance with Rabbi Meir, he has acted in a valid manner and we do not require him to return and recite the prayer again.

מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִמְכּוֹר בְּהֵמָה דַּקָּה לַגּוֹיִם — מוֹכְרִין, מָקוֹם שֶׁלֹּא נָהֲגוּ לִמְכּוֹר — אֵין מוֹכְרִין. וּבְכׇל מָקוֹם אֵין מוֹכְרִין לָהֶם בְּהֵמָה גַּסָּה, עֲגָלִים וּסְיָיחִין, שְׁלֵמִין וּשְׁבוּרִין. רַבִּי יְהוּדָה מַתִּיר בַּשְּׁבוּרָה. בֶּן בְּתִירָא מַתִּיר בַּסּוּס.

MISHNA: Apropos different local customs discussed in the first mishna in this chapter, this mishna discusses various halakhot with regard to which there are different customs. In a place where the people were accustomed to sell small livestock to gentiles, one may sell them. In a place where the people were not accustomed to sell them due to certain concerns and decrees, one may not sell them. However, in every place, one may sell to gentiles neither large livestock, e.g., cows and camels, nor calves or foals, whether these animals are whole or damaged. The Sages prohibited those sales due to the concern lest the transaction be voided or one side reconsider, creating retroactively a situation where a Jew’s animal performed labor for the gentile on Shabbat in violation of an explicit Torah prohibition. Rabbi Yehuda permits the sale of a damaged animal because it is incapable of performing labor. Ben Beteira permits the sale of a horse for riding, because riding a horse on Shabbat is not prohibited by Torah law.

מתני׳ השוכר את הפועלים ואמר להם להשכים ולהעריב מקום שנהגו שלא להשכים ושלא להעריב אינו רשאי לכופן מקום שנהגו לזון יזון לספק במתיקה יספק הכל כמנהג המדינה

MISHNA: With regard to one who hires laborers and tells them to rise exceptionally early and to continue working until exceptionally late, if this is in a locale where laborers are not accustomed to rising so early or to continuing to work until so late, the employer is not permitted to compel them to do so. In a locale where employers are accustomed to feeding their laborers, the employer must feed them. If they are in a locale where an employer is accustomed to providing their laborers with sweet foods, he must provide such food. Everything is in accordance with the regional custom in these matters.

אמר אמימר לקני ובטני שריין שקנאי ובטנאי מקום שנהגו לאכול אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין אטו במנהגא תליא מילתא אין ולא קשיא הא באתרא דשכיחי פרס ועזניה הא באתרא דלא שכיחי פרס ועזניה

Ameimar says: The laknei and batnei birds are permitted. As for the sakna’ei and batna’ei birds, in any place that it is customary to eat them, one may eat them; in any place that it is customary not to eat them, one may not eat them. The Gemara asks: Is that to say that the matter of whether it is permitted depends on custom? The Gemara responds: Yes, but it is not difficult: This place where they are forbidden is a place where the peres and ozniyya are found. Since they are similar to these birds, one must be concerned that people will confuse them, even though the sakna’ei and batna’ei are themselves kosher. That place where they are permitted is a place where the peres and ozniyya are not found.

כָּל דָּבָר שֶׁהוּא מִנְהָג אַף עַל פִּי שֶׁמִּנְהַג נְבִיאִים הוּא כְּגוֹן נְטִילַת עֲרָבָה בִּשְׁבִיעִי שֶׁל חַג וְאֵין צָרִיךְ לוֹמַר מִנְהַג חֲכָמִים כְּגוֹן קְרִיאַת הַלֵּל בְּרָאשֵׁי חֳדָשִׁים וּבְחֻלּוֹ שֶׁל מוֹעֵד שֶׁל פֶּסַח אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְכֵן כָּל דָּבָר שֶׁיִּסְתַּפֵּק לְךָ אִם טָעוּן בְּרָכָה אִם לָאו עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּלֹא בְּרָכָה. וּלְעוֹלָם יִזָּהֵר אָדָם בִּבְרָכָה שֶׁאֵינָהּ צְרִיכָה וְיַרְבֶּה בַּבְּרָכוֹת הַצְּרִיכוֹת. וְכֵן דָּוִד אָמַר (תהילים קמה ב) ״בְּכָל יוֹם אֲבָרְכֶךָּ״:
סְלִיק הִלְכוֹת בְּרָכוֹת

For a practice that is only customary, even if traced to the prophets, for example, taking the willow branch on the seventh day of the feast of Tabernacles, and—needless to add—if it is ascribed to the Sages, for example, reciting the Hallel on new moons and the intermediate days of Passover, no blessing is to be recited at its performance. Thus also any act, in regard to which you are in doubt whether it requires a blessing or not, should be performed without a blessing. One should always carefully avoid saying blessings unnecessarily; and should be heedful to recite, as often as there may be occasion, the blessings that are requisite. And so David said "Every day I will bless Thee and praise Thy name forever" (Ps. 145:2).

וּמִי אִיכָּא בַּל יַחֵל מִדְּרַבָּנַן אִין וְהָתַנְיָא דְּבָרִים הַמּוּתָּרִין וַאֲחֵרִים נָהֲגוּ בָּהֶן אִיסּוּר אִי אַתָּה רַשַּׁאי לְהַתִּירָן בִּפְנֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ

The Gemara asks: But is there a prohibition of: He shall not profane, by rabbinic law? The Gemara answers: Yes, and it is taught in a baraita: With regard to matters that are permitted, but others are accustomed to observe a prohibition with regard to them, you may not permit these matters before those people, as it is stated: “He shall not profane his word” (Numbers 30:3). If they contravene their custom they are in violation of the prohibition: He shall not profane his word, by rabbinic law, as that is similar to violating a vow.

במגילה הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחרש שוטה וקטן ר׳ יהודה מכשיר בקטן. א"ר לוי מגלת אסתר צריך לקרותה בלילה ולשנותה ביום שנאמר (תהילים ל׳:י״ג) למען יזמרך כבוד בלילה ולא ידום ביום (לפיכך נהגו לקרותה במוצאי שבת שתים) ר"מ כי החליף בכנשתא שמע קליהון דסדרא אמר עד מתי אתם עושים את התורה קרויות קרויות אמרו ליה משום יזמרך כבוד ושבקון ונהגו העם לומר כן לאומרה במוצאי שבתות של אדר עד שיעברו חמשה עשר באדר ומקרי היכי קרי בשבת ראשונה של אדר קורין העם ביחד עד בלילה ההוא ובמוצאי שבת שניה קורין מבלילה ההוא עד ודובר שלום לכל זרעו: בשיר השירים קורין אותו בלילי ימים טובים של גליות האחרונים חציו בלילה אחד וחציו בלילה השני. רות במוצאי יום טוב ראשון של עצרת עד חציו ומשלים במוצאי יום טוב האחרון. ויש אומרים בכולן מתחילין במוצאי שבת שלפניהם ונהגו העם כך שאין הלכה נקבעת עד שיהא מנהג וזה שאמרו מנהג מבטל הלכה מנהג ותיקין אבל מנהג שאין לו ראיה מן התורה אינו אלא כטועה בשקול הדעת:

As regards the scroll of Esther, all are qualified to read it except a deaf person, an imbecile and a minor. R. Judah declared a minor to be qualified. R. Levi said: The scroll of Esther must be read [on Purim] at night and repeated in the daytime, as it is stated, So that my glory may sing praise to Thee—i.e. by night, and not be silent—i.e. by day. (Therefore it is customary to read it at the termination of the Sabbath of two [successive weeks].) [41a] When R. Meir once passed by a Synagogue he heard the reading of a section [of the scroll of Esther]. ‘How long,’ he said to them, ‘will you be cutting up the Torah into sections?’ [‘We do it’], they replied, ‘on account of my glory may sing praise unto Thee’, and he allowed them [to continue the practice]. People have adopted the practice of reading it on two Saturday nights of Adar until fifteen days of the month have elapsed. In what manner is it read? At [the termination of] the first Sabbath of Adar the people read together up to In that night, and on the next Saturday night they read from In that night up to and speaking peace to all his seed.
In the case of the Song of Songs, it is read on the last [two] nights of the [Passover] Festival, half of it on the first night and the other half on the second night.
Ruth [is read] on the termination of the first day of Pentecost to [the end of] its [first] half, and concluded on the termination of the last day of the Festival. Others hold that with all the Festivals, we begin to read [the respective scrolls] on the Saturday night preceding them. People have also adopted the following procedure, viz. that no ruling is authoritatively laid down unless a custom had been definitely established. As regards the saying of the Rabbis that ‘a custom cancels a ruling’, it applies to a custom of the pious men of old; but a custom which has no support from the Torah is only like an error of judgment.

א"ל אמינא לך אנא איסורא דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן (אסתר ט, לא) לקיים את ימי הפורים בזמניהם זמנים הרבה תיקנו להם חכמים ואת אמרת לי מנהגא

Reish Lakish said to Rabbi Yoḥanan: I speak to you of a prohibition, as residents of villages are prohibited from reading the Megilla with a blessing on the fifteenth of Adar, as Rav Shemen bar Abba said that Rabbi Yoḥanan said: The verse “to confirm these days of Purim in their appointed times” (Esther 9:31) teaches that the Sages instituted many times for their reading, and it is prohibited to deviate from these dates. And you speak to me about a custom that does not involve a prohibition. How can a prohibition be established in a manner that involves the formation of factions among the people?

מַתְנִי׳ מִי שֶׁהָיָה עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה אוֹ קָטָן מַקְרִין אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִין וְתָבֹא לוֹ מְאֵירָה אִם הָיָה גָּדוֹל מַקְרֶא אוֹתוֹ עוֹנֶה אַחֲרָיו הַלְלוּיָהּ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִכְפּוֹל יִכְפּוֹל לִפְשׁוֹט יִפְשׁוֹט לְבָרֵךְ יְבָרֵךְ הַכֹּל כְּמִנְהַג הַמְּדִינָה:

MISHNA: With regard to one for whom a Canaanite slave, a woman, or a minor was recitinghallel, he repeats after them what they are saying word for word. The mishna notes: And may a curse come to him for being so ignorant that he needs them to recite it for him. If an adult male was recitinghallelon his behalf, he need not repeat each word, as the adult male can fulfill the obligation to recite hallel on his behalf. Rather, he simply answers: Halleluya, to each phrase that is recited. In a place where they were accustomed to repeat certain verses, he, too, should repeat them. If the custom is to recite them plainly, without repetition, he should recite them plainly. In a place where the custom is to recite a blessing when reciting hallel, he should recite a blessing. Everything is in accordance with the local custom in these matters.

גמ׳ מדקתני האוכל מכלל דאיכא דוכתא ביהודה נמי דלא אכיל אמר אביי ש"מ ביהודה נמי מקומות מקומות יש כדתניא א"ר יהודה ביהודה בראשונה היו מייחדין את החתן ואת הכלה שעה אחת קודם כניסתן לחופה כדי שיהא לבו גס בה ובגליל לא היו עושין כן

GEMARA: The Gemara infers: From the fact that the mishna teaches the halakha employing the phrase: A man who eats, by inference one may conclude that there is also a place in Judea where the groom does not eat at the house of his father-in-law, and does not enter into seclusion with his betrothed. Abaye said: Conclude from it that in Judea too there are different places with different customs, as it is taught in a baraita that Rabbi Yehuda said: In Judea, at first they would seclude the groom and bride together for a brief period before their entry into the wedding canopy, so that he would grow accustomed to her companionship in order to ease the awkwardness when they would consummate the marriage. And in the Galilee they did not do so.

כי עם קדוש אתה ליהוה. קַדֵּשׁ אֶת עַצְמְךָ בַּמֻּתָּר לְךָ – דְּבָרִים הַמֻּתָּרִים וַאֲחֵרִים נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר, אַל תַּתִּירֵם בִּפְנֵיהֶם (שם):

כי עם קדוש אתה ליהוה FOR THOU ART AN HOLY PEOPLE UNTO THE LORD — This implies: show yourself holy (abstinent) in respect to things which are permitted to you — i.e. things that are actually permitted but which some treat as forbidden you should not treat as permissible in their presence (Sifrei Devarim 104:7).

כי עם קדוש אתה ליהוה א-להיך. [קדש עצמך במותר לך.] דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם. (כי עם קדוש אתה ליהוה א-להיך. קדש א"ע [=את עצמך]).

"for a holy people are you to the L-rd your G-d": Sanctify yourself with what is permitted to you, viz.: That which is permitted and others forbid to themselves (as a special act of piety), you are forbidden to permit to yourselves in their presence.

אִתְּמַר רַבִּי יוֹחָנָן וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי חַד אָמַר עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים וְחַד אָמַר עֲרָבָה מִנְהַג נְבִיאִים תִּסְתַּיַּים דְּרַבִּי יוֹחָנָן הוּא דְּאָמַר יְסוֹד נְבִיאִים דְּאָמַר רַבִּי אֲבָהוּ אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עֲרָבָה יְסוֹד נְבִיאִים הוּא תִּסְתַּיַּים

It was stated that there is a dispute between Rabbi Yoḥanan and Rabbi Yehoshua ben Levi. One said that the mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets, as Haggai, Zechariah, and Malachi instituted it in the Temple as obligatory. And one said that the mitzva of the willow branch is an ancient custom practiced by the prophets and adopted by others as well. It was not instituted as a binding ordinance. The Gemara suggests: Conclude that it was Rabbi Yoḥanan who said that it is an ordinance of the prophets, as Rabbi Abbahu said that Rabbi Yoḥanan said: The mitzva of the willow branch is an ordinance of the prophets. The Gemara concurs: Indeed, conclude that it is so.

וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״. ״מַיִם עֲמוּקִּים עֵצָה בְלֶב אִישׁ״ — זֶה עוּלָּא. ״וְאִישׁ תְּבוּנָה יִדְלֶנָּה״ — זֶה רַבָּה בַּר בַּר חָנָה. וְאִינְהוּ כְּמַאן סַבְרוּהָ? כִּי הָא דְּאָמַר רַבִּי בִּנְיָמִין בַּר יֶפֶת אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: מְבָרְכִין עַל הָאוּר בֵּין בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת בֵּין בְּמוֹצָאֵי יוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכֵן עַמָּא דָּבַר.

but a man of understanding will draw it out” (Proverbs 20:5). Counsel in the heart of man is like deep water; that is a reference to Ulla, who had a thought but did not articulate it. But a man of understanding will draw it out; that is a reference to Rabba bar bar Ḥana, who understood the allusion even though it was not articulated. The Gemara asks: And in accordance with whose opinion do Ulla and Rabba bar bar Ḥana hold, leading them to reject Rabbi Abba’s statement of Rabbi Yoḥanan’s opinion? The Gemara answers: They hold in accordance with that which Rabbi Binyamin bar Yefet said that Rabbi Yoḥanan said: One recites the blessing over fire both at the conclusion of Shabbat and at the conclusion of Yom Kippur. And that is how the people act.

א"ל רבי יוחנן לרב שמן בר אבא הני ביעי חשילתא שריין ואת לא תיכול משום (משלי א, ח) ואל תטוש תורת אמך

Rabbi Yoḥanan said to Rav Shemen bar Abba: These crushed testicles are permitted for consumption, but you should not eat them due to the dictum: “And do not forsake the Torah of your mother” (Proverbs 1:8). Since Rav Shemen bar Abba was from Babylonia, where it was customary to be stringent, it was prohibited for him to eat crushed testicles even when he was in Eretz Yisrael.

בְּנֵי בַיְישָׁן נְהוּג דְּלָא הֲווֹ אָזְלִין מִצּוֹר לְצִידוֹן בְּמַעֲלֵי שַׁבְּתָא. אֲתוֹ בְּנַיְיהוּ קַמֵּיהּ דְּרַבִּי יוֹחָנָן, אָמְרוּ לוֹ: אֲבָהָתִין אֶפְשָׁר לְהוּ, אֲנַן לָא אֶפְשָׁר לַן. אֲמַר לְהוּ: כְּבָר קִיבְּלוּ אֲבוֹתֵיכֶם עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: ״שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּוֹרַת אִמֶּךָ״.

As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. In deference to Shabbat, they adopted a stringency and would not interrupt their Shabbat preparations even for a short sea voyage. Their children came before Rabbi Yoḥanan to request that he repeal this custom. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers to earn a living without traveling to the market on Friday; however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). In addition to adhering to one’s father’s rebuke, i.e., halakha, one is also required to preserve his mother’s teaching, i.e., ancestral customs.

העיד רבי יהושע בן זרוז בן חמיו של רבי מאיר לפני רבי על ר"מ שאכל עלה של ירק בבית שאן והתיר רבי את בית שאן כולה על ידו

§ The Gemara resumes its discussion of the statement that the righteous would not experience mishaps. Rabbi Yehoshua ben Zeruz, son of the father-in-law of Rabbi Meir, testified before Rabbi Yehuda HaNasi about Rabbi Meir that he ate the leaf of a vegetable in Beit She’an without tithing or separating teruma, as he holds that Beit She’an is not part of Eretz Yisrael and therefore is not sacred with its sanctity. And Rabbi Yehuda HaNasi permitted all the produce of Beit She’an on the basis of his testimony.

מתני׳ פסקה להכניס לו כספים סלעה נעשה ששה דינרין החתן מקבל עליו עשרה דינרים לקופה לכל מנה ומנה רבן שמעון בן גמליאל אומר הכל כמנהג המדינה:

MISHNA: If she pledged to bring him money and not articles to serve as a dowry, her sela, i.e., four dinars, becomes six dinars with respect to the husband’s obligation in the marriage contract. This follows the standard outlined in the previous mishna: The groom increases his obligation by one half since he will profit from this money. Additionally, the groom accepts upon himself to give ten dinars to the account for her needs, for each and every hundred dinars that she brings. Rabban Shimon ben Gamliel says: Everything is in accordance with the regional custom.

ולמה לי תלתא תסגי בחד אמר רב חנן בר רבא כדי להאכילן שלש לשונות בחרדל אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם מלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם ואכלו סלקא דעתך אלא אימא נראו כמי שאכלו ושתו

The Gemara asks: And why do I need three calves? One calf should be sufficient for three guests. Rav Ḥanan bar Rava said: Abraham prepared three calves in order to feed the guests three tongues with mustard, a particular delicacy. With regard to this incident, Rabbi Tanḥum bar Ḥanilai says: A person should never deviate from the local custom, as Moses ascended to heaven on high and did not eat bread while he was there, whereas the ministering angels descended down to this world, as guests visiting Abraham, and they ate bread. You say: And they ate bread? Can it enter your mind that they actually ate food? Rather, say that they merely appeared as though they ate and drank.

תא שמע דאמר רבי יוחנן בן נורי היאך הלכה זו רווחת בישראל נעשה כדברי ב"ש הולד ממזר לדברי ב"ה נעשה כדברי ב"ה הולד פגום לדברי ב"ש בואו ונתקן להן לצרות

§ The Gemara offers an alternative resolution: Come and hear, as Rabbi Yoḥanan ben Nuri said: How should one act with regard to this halakha of rival wives? In what form should it become widespread among the Jewish people? If we act in accordance with the statement of Beit Shammai and permit a rival wife in levirate marriage, the offspring will be a mamzer according to the statement of Beit Hillel. If we act in accordance with the statement of Beit Hillel and grant full exemption to the rival wives, the offspring will be of flawed lineage according to the opinion of Beit Shammai, as he is the child of a woman prohibited in marriage by a regular prohibition. Although he is not a mamzer, his lineage is nevertheless defective. Instead, let us enact a general decree for rival wives

כיון שראה תקופת טבת וראה יום שמאריך והולך אמר מנהגו של עולם הוא הלך ועשה שמונה ימים טובים לשנה האחרת עשאן לאלו ולאלו ימים טובים הוא קבעם לשם שמים והם קבעום לשם עבודת כוכבים

Once he saw that the season of Tevet, i.e., the winter solstice, had arrived, and saw that the day was progressively lengthening after the solstice, he said: Clearly, the days become shorter and then longer, and this is the order of the world. He went and observed a festival for eight days. Upon the next year, he observed both these eight days on which he had fasted on the previous year, and these eight days of his celebration, as days of festivities. He, Adam, established these festivals for the sake of Heaven, but they, the gentiles of later generations, established them for the sake of idol worship.

רבין חסידא אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה קידשה לנפשיה והתניא מה שעשה עשוי אלא שנהג בו מנהג רמאות לא יהבוה ניהליה איבעי ליה לאודועי סבר אדהכי והכי אתא איניש אחרינא מקדש לה

The Gemara relates: Ravin the Pious was appointed an agent and went to betroth a woman to his son, but in the end he betrothed her to himself. The Gemara raises a difficulty: But isn’t it taught in the aforementioned baraita: What he did is done, but he has treated him in a deceitful manner? How could a pious individual act in this fashion? The Gemara answers: The woman’s family would not give her to the son, and agreed only to let her marry the father. The Gemara further asks: Even so, before betrothing her he should have first informed his son that they refuse to let her marry him. The Gemara explains that Ravin thought: In the meantime, while I am busy reporting back to my son, someone else will come and betroth her.

מַאי וְסָר מֵרָע אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר שְׁמוּאֵל אִיּוֹב וַותְּרָן בְּמָמוֹנוֹ הָיָה מִנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם נוֹתֵן חֲצִי פְּרוּטָה לַחֶנְוָנִי אִיּוֹב וִיתְּרָהּ מִשֶּׁלּוֹ

The Gemara clarifies the meaning of the aforementioned verse: What is meant by “and turns away from evil”? Rabbi Abba bar Shmuel says: Job was forgiving with his money. It is the way of the world that one pays the storekeeper for even half-peruta of merchandise purchased from him. But if somebody bought an item of such little value from Job, he would forgive him his half-peruta.

רַבִּי טַרְפוֹן אוֹמֵר ״בּוֹרֵא נְפָשׁוֹת רַבּוֹת וְחֶסְרוֹנָן״. אֲמַר לֵיהּ רָבָא בַּר רַב חָנָן לְאַבָּיֵי, וְאָמְרִי לַהּ לְרַב יוֹסֵף: הִלְכְתָא מַאי? אֲמַר לֵיהּ: פּוֹק חֲזִי מַאי עַמָּא דָּבַר.

We learned in the mishna that Rabbi Tarfon says: Over water one recites: Who creates the many forms of life and their needs. Rava bar Rav Ḥanan said to Abaye, and some say to Rav Yosef: What is the halakha in this dispute? He said to him: Go out and observe what the people are doing and act accordingly.

את תהא יתבא בביתי ומיתזנא מנכסי כל ימי מיגר אלמנותיך בביתי חייב שהוא תנאי בית דין כך היו אנשי ירושלים כותבין אנשי גליל היו כותבין כאנשי ירושלים אנשי יהודה היו כותבין עד שירצו היורשין ליתן לך כתובתיך לפיכך אם רצו יורשין נותנין לה כתובתה ופוטרין אותה:

Similarly, if he omitted from the marriage contract the clause: You will sit in my house and be sustained from my property all the days you live as a widow in my house, he is nevertheless obligated as though he had written it, as it is a stipulation of the court. The mishna comments: The residents of Jerusalem would write in this manner, that a widow may remain in her husband’s house throughout her widowhood, and the residents of the Galilee would write in this manner as well, like the inhabitants of Jerusalem. In contrast, the residents of Judea would write: Until the heirs want to give you your marriage contract. Consequently, if the heirs wish, they may give her marriage contract to her and release her, and she must find her own living arrangements and provide for herself.

רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בוֹשְׁתּוֹ וּדְמֵי בּוֹשֶׁת אוֹרְחָיו וְכֵן הָיָה רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר מִנְהָג גָּדוֹל הָיָה בִּירוּשָׁלָיִם הַמּוֹסֵר סְעוּדָה לַחֲבֵרוֹ וְקִלְקְלָהּ נוֹתֵן לוֹ דְּמֵי בׇשְׁתּוֹ וּדְמֵי בּוֹשֶׁת אוֹרְחָיו

The baraita continues: Rabban Shimon ben Gamliel says: If the owner had invited guests to eat the food and due to the worker’s actions he was unable to serve them, then the worker must give him compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests. And similarly, Rabban Shimon ben Gamliel would say: There was a great custom in Jerusalem that if one gives raw materials for a meal to another to prepare the meal for him, and that person spoils it, that person gives the former compensation for his humiliation and compensation for the humiliation of his guests.

וְהַשְׁתָּא דְּיָדְעִינַן בִּקְבִיעָא דְיַרְחָא מַאי טַעְמָא עָבְדִינַן תְּרֵי יוֹמֵי מִשּׁוּם דִּשְׁלַחוּ מִתָּם הִזָּהֲרוּ בְּמִנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם בִּידֵיכֶם זִמְנִין דְּגָזְרוּ הַמַּלְכוּת גְּזֵרָה וְאָתֵי לְאִקַּלְקוּלֵי

The Gemara asks: And now that we know the determination of the first day of the new month, what is the reason that we observe two Festival days in the Diaspora? Because they sent a warning from there, from Eretz Yisrael: Although now there is a fixed calendar and there is no uncertainty, be careful to observe the custom of your fathers that you received, because at times the monarchy will issue decrees of persecution restricting Torah study and the fixed calendar may be forgotten. And the people will come to have their proper observance of the Festivals be disrupted again. However, the fundamental halakha is that the observance of two Festival days is based on uncertainty.

וכי תימא אעביד לחומרא נמצא אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים

And if you would say: I will act stringently, in accordance with the opinion of Rabbi Aḥai, then you are casting aspersions on the earlier bills of divorce, i.e., bills of divorce written in previous generations, as the agents who delivered them did not examine them to this extent.

הגזירות והתקנות והמנהגות כו' עובר בלא תעשה. מבואר מדברי רבינו שגם במנהג איכא נמי לאו דלא תסור. וקשה לי טובא דהא בפרק לולב וערבה (סוכה דף מ"ד) פליגי ר' יוחנן ור' יהושע בן לוי חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר ערבה מנהג נביאים. ופירש"י ד"ה מנהג, וזה לשונו, ונפקא מינה דלא בעיא ברכה דליכא למימר וציונו דאפילו בכלל לא תסור ליתא ע"כ. והכי נמי מפורש שם בגמרא ההוא גברא דאייתי ערבה לקמיה דר"א ב"ר צדוק חביט חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים הן. הרי להדיא דבמנהג ליכא לאו דלא תסור ולכך אין צריך לברך דאיך יאמר וציונו [עיין שבת כ"ג א]. ועיין פסקי תוס' דתענית [אות ס'] דהלל דראש חדש אין צריך ברכה דהוא מנהג. ועיין תוס' תענית [כ"ח ע"ב] ד"ה אמר:

חוקים לא טובים. ר' אבהו אזל לאלכסנדריאה ואטעינון לולבין בשובתא שמע ר' מימר מן מי יכול להון רבי אבהו בכל שתא. ר' יוסי מישלח כתיב להון אף על פי שכתבו לכם סדרי מועדות אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש:

אַף בְּמוֹכֵר וְלוֹקֵחַ אֵין כָּל אֵלּוּ הַדְּבָרִים וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מֵעִנְיָנִים אֲמוּרִים אֶלָּא בְּמָקוֹם שֶׁאֵין שָׁם מִנְהָג וְלֹא שֵׁמוֹת יְדוּעִים לְכָל דָּבָר וְדָבָר בִּפְנֵי עַצְמוֹ. אֲבָל בְּמָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁהַמּוֹכֵר כָּךְ מָכַר כָּךְ הֲרֵי זֶה מָכוּר וְסוֹמְכִין עַל הַמִּנְהָג. וְכֵן מָקוֹם שֶׁאֵין קוֹרִין אֶלָּא בַּיִת לְבַיִת לְבַדּוֹ אוֹ שֶׁקּוֹרִין בַּיִת לְבַיִת וְכָל סְבִיבוֹתָיו וּלְכָל שֶׁעַל גַּבָּיו הוֹלְכִין אַחַר לְשׁוֹן אַנְשֵׁי הַמָּקוֹם. וְכֵן הַדִּין בְּמוֹכֵר חָצֵר אוֹ שָׂדֶה אוֹ עִיר אוֹ מִטַּלְטְלִין בַּכּל הוֹלְכִין אַחַר הַשֵּׁמוֹת הָעֲרוּכוֹת בְּפִי הַכּל:

אל תסג גב ול עולם. א"ר שמעון בן יוחאי אם ראית מנהג שעשו אבותינו אל תשנה אותו כגון אברהם תקן תפלת השחר, יצחק תפלת המנחה, יעקב תפלת ערבית, שלא תאמר אף אני אוסיף אחרת, תלמוד לומר אשר עשו אבותיך. א"ר יוחנן לא עשו אלא לכל הדורות:

כל שלא נהג כמנהג זה אינו יכול לטעון טענת בתולים תמן תנינן כל גפן יש בה יין ושאין בה יין טרוקטי ר' ירמיה בעי מעתה אין טענת בתולים כר' יודה אמר רבי יוסה כל גרמא אמרה שיש טענת בתולים כרבי יודה דתני אמר רבי יודה ביהודה בראשונה היו מעמידין שני שושבינין א' משל חתן וא' משל כלה אף על פי כן לא היו מעמידין אלא לנישואין ובגליל לא היו עושין כן וכו' עד ישינין במקום חתן ובמקום כלה ובגליל לא היו עושין כן מאי כדון עליה להביא ראייה שהיא ממשפחת טרוקטי רבי ירמיה סבר מימר מנהג יהודה בגליל אמר ליה רבי יוסי וכי מנהג יהודה בגליל עדות תורה היא אלא מנהג יהודה ביהודה ומנהג גליל בגליל מכיון דתימר אינה עדות תורה לא יעמוד אלא שלא יפרצו בנות ישראל בזימה אם בשביל שלא יפרצו בנות ישראל בזימה אפילו מעמיד לא יהא נאמן רבי יוסי בשם רבי אילא אין אדם עשוי להוציא יציאותיו ולהוציא שם רע על אשתו אם משום שאין אדם עשוי להוציא יציאותיו ולהוציא שם רע על אשתו אפילו אינו מעמיד יהא נאמן אמר רבי הילא מפני חשד אחד מפני פרוץ אחר מה אנן קיימין אם בשפישפש ומצא הרי מצא אם בשלא מצא הרי פישפש לא פישפש אלא הכין אנן קיימין בשלא פישפש ומצא היא אומרת דם בתולים היא והוא אומר לא כי אלא דם צפור היא הורע כוחו שלא נהג כמנהג זה הדא דתימר שלא להפסידה מכתובתה אבל לקיימה אינו רשאי משום ספק סוטה ותייא כיהוה דתנינן תמן בתולה ואלמנה וכו' וכולהן מן ההין דאמר רבי הילא בשם רבי לעזר מצא פתח פתוח אסור לקיימה משום ספק סוטה תני טענת בתולים כל שהן מעשה באשה אחת שלא נמצא לה בתולים אלא כעין החרדל ובאת לפני רבי ישמעאל בי רבי יוסי אמר לה כמותך ירבו בישראל רבי זכריה חתניה דרבי לוי מקללה כאינשי ראויה לסמייה סגי נהורא חבריה אמר מקנתר לה כל אשה שדמיה מעוטין וולדיה מעוטין רבי יוסי אמר

המשנה מנהג ראשונים כמו פיוטים וקרוב"ץ שהנהיגו לומר אין צור חלף קרוב"ץ הקליר וזהו המנהג ואמר קרוב"ץ אחרות עובר משום אל תשיג גבול עולם אשר עשו אבותיך לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים:

הוון בעיי מימר מאן דמר מותר למכור מותר לייחד מאן דאמר אסור למכור אסור לייחד. ר' יונה רבי לעזר בשם רב ואפילו כמאן דאמר מותר למכור אסור לייחד. מה בין למכור מה בין לייחד תמן מכיון שהוא מוכרה לו כבהמתו של עכו"ם היא ברם הכא בהמתו של ישראל היא והוא חשוד עליה: מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין. למה שהיא מוציאה מידי גיזה. הגע עצמך שהיתה עז. שהוא מוציאה מידי בכורה. הגע עצמך שהיה זכר. שהוא מוציאו מידי מתנות. מעתה חיטין אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי חלה יין ושמן אל ימכור לו שהוא מוציאן מידי ברכה: בכל מקום אין מוכרין להן בהמה גסה. מה בין גסה מה בין בהמה דקה בהמה גסה יש בה חיוב חטאת בהמה דקה אין בה חיוב חטאת. ואינו חולב ואינו גוזז. תמן הוא מתחייב ברם הכא היא מתחייבת. וכיון שהוא מוכרה לו לא בהמתו של עכו"ם הוא ברם הכא בהמתו של ישראל הוא והוא חשוד עליה. א"ר אימי בבליי בשם רבנין דתמן פעמי' שהוא מוכרה לו לניסיון והוא מחזירה לו לאחר ג' ימים ונמצא עובר עבירה בבהמתו של ישראל. מעתה לניסיון אסור שלא לניסיון מותר. זו מפני זו. עבר ומכר קונסין בו כשם שקונסין להלכה כך קונסין למנהג. מניין שקונסין בו למנהג. חד ב"נ זבין גמלא לחד ארמאי אתא עובדא קומי רשב"ל וקנסיה בכיפלה בגין דייחזר ליה גמלא. א"ר יוסה בי ר' בון לסרסור קנסו והוון צווחין ליה ברא דמסרסק לארמאה. מה ר' שמעון בן לקיש כר' יודה דתנן בשם ר' יודה הלוקח בהמה מן העכו"ם וילדה בכור מעלה עמו בשוה ונותן חצי דמים לכהן נתנה לו בקבלה מעלה עמו אפילו עשר דמים בשוה ונותן כל הדמים לכהן וחכמים אומרים הואיל ואצבע העכו"ם באמצע נפטרה מן הבכורה. ר' שמעון בן לקיש כר' יודה

ויאמר לבן לא יעשה כן במקומנו. (נז) מיכן שאין משנים ממנהג המקום. הלא תראה משה רבינו עלה אל מקום המלאכים ולא אכל. המלאכים ירדו למקום בני אדם. ונראו כאוכלים.

עובדא ושאל לריש לקיש והורי ליה כר' נתן כל שבעה. א"ל דילמא תרין עובדין אינון אנן אמרין ליה על דר' חייא בר בא ואתון אמרין ליה על דריש לקיש. ועוד מן הדא ר' חמא אבוי דר' אושעיא הוה ליה עובדא שאל לרבנן ואסרון. ר' יוסי בעי איילן רבנן. רבנן דהכא או רבנן דרומיא. אין תימר רבנן דהכא ניחא אין תימר רבנן דרומיא רברבייא קומוי והוא שאל לזעירייא. אין תימר רבנן דרומייא אינון שריין ואינון אסרין. דתני מקום שנהגו להרחיץ אחר המיטה מרחיצין ובדרום מרחיצין. א"ר יוסי בי ר' אבון מי שהוא מתיר את הרחיצה הזאת עושה אותה כאכילה ושתייה. הדא דתימר ברחיצה של תענוג אבל ברחיצה שאינה של תענוג מותר כהדא דשמואל בר אבא עלו בו חטטין אתון שיילון לר' יסא מהו דיסחי אמר לו דלא יסחי מיית הוא. אין בעי אפילו בתשעה באב. אין בעי אפילו ביום הכפורים. רבי יוסי ברבי חנינא ראו אותו טובל אם לקירויו לא ידעין אם להקר גופו שאין רחיצת צונין רחיצה לא ידעין. הורי ר' בא כהין תניא. הורי ר' אחא בבא מן הדרך והיו רגליו קיהות עליו שמותר להרחיצן במים. תני אבל ומנודה שהיו מהלכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל. לכשיבואו אל העיר יחלוצו. וכן בתשעה באב וכן בתענית ציבור. תני במקום שנהגו לשאול אבילים בשבת שואלין ובדרום שואלין. ר' הושעיא רובא אזל לחד אתר וחזא אביליא בשובתא ושאיל בון אמר לון אני איני יודע מנהג מקומכם אלא שלום עליכם כמנהג מקומינו. ר' יוסי בי ר' חלפתא משבח בדר' מאיר קומי ציפוראי אדם גדול אדם קדוש אדם צנוע. חד זמן חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. א"ל אהן דאת מתני שבחיה אמר לון מה עיסקיה. א"ל חמא אבילייא בשובתא ושאל בון. אמר לון בעי אתון מידע מהו חיליה בא להודיעכם שאין אבל בשבת. הדא דכתיב (משלי י׳:כ״ב) ברכת יהוה היא תעשיר זו ברכת שבת. ולא יוסיף עצב עמה זו אבילות. כמה דתימא (שמואל ב י״ט:ג׳) נעצב המלך על בנו:

וַיְהִי שָׁם עִם יהוה, וְכִי אֶפְשָׁר לוֹ לְאָדָם לִהְיוֹת אַרְבָּעִים יוֹם בְּלֹא מַאֲכָל וּבְלֹא מִשְׁתֶּה, רַבִּי תַּנְחוּמָא בְּשֵׁם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן רַבִּי אָבִין בְּשֵׁם רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הַמָּשָׁל אוֹמֵר אֲזַלְתְּ לְקַרְתָּא הַלֵּךְ בְּנִימוּסֶיהָ, לְמַעְלָה שֶׁאֵין אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה עָלָה משֶׁה וְנִדְמָה לָהֶם, לְמַטָּה שֶׁיֵּשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה יָרְדוּ מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָכְלוּ וְשָׁתוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית יח, ח): וְהוּא עֹמֵד עֲלֵיהֶם תַּחַת הָעֵץ וַיֹּאכֵלוּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן נִרְאִין כְּאוֹכְלִין, רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן מִסְתַּלֵּק. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם יהוה, מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי יוֹחָנָן שֶׁהָיָה עוֹלֶה מִטְבֶרְיָא לְצִפּוֹרִי, הָיָה רַבִּי חִיָּא תַּלְמִידוֹ אֶצְלוֹ, וְהָיָה רַבִּי יוֹחָנָן רוֹאֶה כֶּרֶם, אָמַר לְרַבִּי חִיָּא, אֵין אַתָּה רוֹאֶה כֶּרֶם זֶה שֶׁהָיָה שֶׁלִּי וּמָכַרְתִּי אוֹתוֹ בְּכָךְ וְכָךְ, אוֹתָהּ שָׁעָה בָּכָה רַבִּי חִיָּא בַּר אַבָּא וְאָמַר לוֹ, לֹא הִנַּחְתָּ לְעֵת זִקְנוּתְךָ כְּלוּם, אָמַר לוֹ וְכִי קַלָּה הִיא בְּעֵינֶיךָ שֶׁמָּכַרְתִּי דָּבָר שֶׁנִּבְרָא בְּשִׁשָּׁה יָמִים, וְקָנִיתִי דָּבָר שֶׁנִּתַּן לְאַרְבָּעִים יוֹם, עוֹלָם כֻּלּוֹ וּמְלוֹאוֹ נִבְרָא בְּשִׁשָּׁה יָמִים, אֲבָל הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְאַרְבָּעִים יוֹם. לֶחֶם לֹא אָכַל, אֲבָל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה אָכַל, וּמַיִם לֹא שָׁתָה, אֲבָל מֵימֶיהָ שֶׁל תּוֹרָה שָׁתָה, וְהָיָה לָמֵד תּוֹרָה בַּיּוֹם, וּפוֹשֵׁט אוֹתָהּ בֵּינוֹ לְבֵין עַצְמוֹ בַּלַּיְלָה, וְלָמָּה הָיָה עוֹשֶׂה כָּךְ, אֶלָּא לְלַמֵּד אֶת יִשְׂרָאֵל שֶׁיְהוּ יְגֵעִים בַּתּוֹרָה בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ הָיָה אוֹמֵר לְתַלְמִידָיו בּוֹאוּ וְלִמְּדוּ תוֹרָה דְּשָׁחֲרִין וּדְקָרִין בַּלַּיְלָה. וְרַבִּי יוֹחָנָן הָיָה אוֹמֵר לְתַלְמִידָיו בּוֹאוּ וְלִמְדוּ תוֹרָה דְּאִימְטִין. אֶלָּא אַף עַל פִּי כֵן מוֹדֶה הָיָה רַבִּי יוֹחָנָן שֶׁאֵין רִנָּה שֶׁל תּוֹרָה אֶלָּא בַּלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (איכה ב, יט): קוּמִי רֹנִי בַלַּיְלָה, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי לא, טו): וַתָּקָם בְּעוֹד לַיְלָה. רַבָּנִין אָמְרֵי בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְהִי שָׁם עִם יהוה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לָיְלָה, לְכָךְ הִתְקִינוּ חֲכָמִים שֶׁיְהוּ הַמַּשְׁנִין יוֹשְׁבִין בַּבֹּקֶר וּבָעֶרֶב, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וגו'. דָּבָר אַחֵר, וַיְהִי שָׁם עִם יהוה, לֶחֶם לֹא אָכַל וּמַיִם לֹא שָׁתָה בָּעוֹלָם הַזֶּה, אֲבָל לָעוֹלָם הַבָּא הוּא אוֹכֵל מִלַּחְמָהּ שֶׁל תּוֹרָה וְהוּא שׁוֹתֶה מֵימֶיהָ, לְפִיכָךְ לֶחֶם לֹא אָכַל, אֶלָּא מֵאַיִן הָיָה אוֹכֵל, מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הָיָה נִזּוֹן, וְאַל תִּתְמַהּ הַחַיּוֹת שֶׁנּוֹשְׂאוֹת אֶת הַכִּסֵּא מִזִּיו הַשְּׁכִינָה הֵן נִזּוֹנוֹת.

דכתיב (דברים לב) ודם ענב תשתה חמר ואת אמרת הכין: תני רבי אומר במה דברים אמורים בשביעית אבל בשאר שני שבוע בית שמאי אומרים יש לו חומש ויש לו ביעור. על דעתיה דהדין תנייה לא למדו לנטע רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית ודכוותיה אין נטע רבעי בשביעית. מעתה אל יהיו לו קדושה. קדושתו מאיליו למדו (ויקרא יט) קודש הילולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. ויהא מותר לאונן. תני מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור. בגין רבי שמעון דרבי שמעון פוטר מן הביעור. ויפדה במחובר לקרקע. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר אחד שביעית ואחד שאר שניש בוע בית שמאי אומרים אין לו חומש ואין לו ביעור. על דעתיה דהדין תנייא לא למדו נטע רבעי ממעשר שני כל עיקר. מעתה אל יהא לו קדושה וקדושתו מאיליו למדו קודש הילולים הרי הוא כקודש שקורין עליו את ההלל. ויהא מותר לאונן. מגיד שהוא אסור לאונן. ויהא חייב בביעור. בגין דר"ש דר"ש פוטר מן הביעור. ויפדה במחובר לקרקע. רבי זעירא בעי קומי רבי אבהו מניין שהוא טעון פדיון שנאמר קודש הילולים קודש חילולים. לא מתמנעין רבנין דרשי בין ה"א לחי"ת. תני רבי אייבי בר נגרי קומי רבי לא דרבי ישמעאל (ויקרא יט) ואם גאל יגאל איש ממעשרו חמישיתו יוסף עליו פרט לנטע רבעי שאין חייבים עליו חומש. חזר ותנא קומוי שתי גאולות הן אחת למעשר שני ואחת לנטע רבעי. תמן תנינן ר' יודה אומר אין לנכרי כרם רבעי וחכמים אומרים יש לו. א"ר לעזר כיני מתניתא אין לנכרי כרם רבעי כל עיקר. רב ביבי אמר קומי רבי זעירא בשם רבי לעזר אתייא דרבי יודה כבית שמאי. על דעתיה דר' כמה דבית שמאי אמרו לא למדו לנטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית ודכוות' אין נטע רבעי בשביעית. כן רבי יודה אומר לא למדו לנטע רבעי אלא ממעשר שני [כמה דתימר אין מעשר שני] בסוריא ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. א"ל חמי מה אמר לא אמר אלא אין לו חומש ואין לו ביעור הא שאר כל הדברים יש לו. רבי יודה אומר אין לנכרי נטע רבעי בסוריא. שמואל בר אבא בעי הא בית שמאי אומרים לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בשביעית ודכוותה אין נטע רבעי בשביעית. ודכוותה שלישית ושישית הואיל ואין בהן מעשר שני לא יהא בהן נטע רבעי. א"ר יוסי שלישית ושישית אע"פ שאין בהן מעשר שני יש בהן מעשרות. שביעית אין לו מעשרות כל עיקר. חיפה שאל הא רבי יודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימא אין מעשר שני בסוריא ודכוותה אין נטע רבעי בסוריא. ודכוותה לא למדו תרומת תורה אלא מתרומת מעשר כמה דתימר אין תרומת מעשר במדבר ודכוותיה לא תהא תרומת תורה במדבר. א"ר יוסי לא למדו ממנו אלא לשיעורין. תני רבי יוסי בי רבי יודה אמר רבי לעזר ב"ר שמעון אומר לא נתחייבו ישראל בנטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה שבע שכיבשו ושבע שחילקו. אמר רב חסדא אתיא דרבי יוסי בי רבי יודה בשיטת רבי יודה אבוי. כמה דרבי יודה אמר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני בסוריא ודכוותיה אין נטע רבעי בסוריא. כן רבי יוסי בי רבי יודה אומר לא למדו נטע רבעי אלא ממעשר שני. כמה דתימר אין מעשר שני אלא לאחר ארבע עשרה שנה ודכוותה אין נטע רבעי אלא לאחר ארבע עשרה שנה. א"ר יוסי והוא בשיטת אבוי סוריא למודה מארבע עשרה שנה ואין ארבע עשרה שנה למודה מסוריא. כתיב (ויקרא יט) ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם וגומר. רבי יוסי הגלילי אומר הרי את כמוסיף פירות חמישית על פירות רביעית. מה פירות חמישית לבעלין אף פירות רביעית לבעלין. רבי זעירא רבי יסא בשם רבי יוחנן אתיא דרבי יוסי הגלילי [כרבי יודה] כמה דרבי יודה אומר עושה אותו כנכסיו כן רבי יוסי הגלילי עושה אותו כנכסיו. ר' ירמיה בעי קומי רבי זעירא כדברי מי שהוא עושה אותו כנכסיו מהו שיהא חייב במעשרות. א"ל כיהוה דאמר ר' יהושע בן לוי דאמר רבי אבין בשם ר' יהושע בן לוי לא סוף דבר הלכה זו אלא כל הלכה שהיא רופפת בבית דין ואין אתה יודע מה טיבה צא וראה היאך הציבור נוהג ונהוג. ואנן חמיין ציבורא דלא מפרשין. אמר רבי מנא אילו אמר כבית שמאי ויש ציבור כבית שמאי. אמר רבי אבין כלום למדנו נטע רבעי אלא ממעשר שני כמה דתימר אין מעשר שני חייב במעשרות ודכוותה אין נטע רבעי חייב במעשרות. רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן עיסת מעשר שני חייב במעשרות ודכוותה אין נטע רבעי חייב במעשרות. רבי בא רבי חייא בשם רבי יוחנן עיסת מעשר שני בירושלים כרבי מאיר פטורה מן החלה כרבי יודה חייבת בחלה. אמר רבי יודה לא אמרו אלא בירושלים הא בגבולין לא. רבי בא בר כהן בעי קומי רבי יוסי כדברי מי שמחייב בפרט מהו שתהא חייבת בחלה. א"ל ולא רבי יודה היא. וסברינן מימר כל הדא הילכתא רבי יודה כבית שמאי:

אמר רב הושעיה זאת אומרת המנהג מבטל את ההלכה א"ר אימי כל המוציא מחבירו עליו להביא ראייה חוץ מזו בני טיבריא לא משכימין ולא מעריבין בני בית מעון משכימין ומעריבין בני טיבריא שעלו לשכר בית מעון נשכרין בבית מעון בני בית מעון שירדו לשכר בטיבריא נשכרין בטיבריא אבל שעולה מטיבריא לשכר פועלין מבית מעון יכילו מימר לון כן סלקת במחשבתכון דלא הוינא משכח מיגר פועלין מטיבריא אלא בגין דשמעי' עליכון דאתון משכימין ומעריבין בגין כן סלקית הכא מקום שאין מנהג יהודה בן בוני רבי אמי רב יהודה תניי בית דין הוא שתהא השכמה של פועלין והערבה של בעל הבית ומאי טעמא תשת חשך ויהי לילה הכפירים שואגים לטרף תתן להם ילקוטון תזרח השמש יאספון יצא אדם לפעלו ערבית בין השכמה בין הערבה משל בעל הבית עד איכן עד כדי למלאות לו חבית מים ולצלות לו דגה ולהדליק לו נר

איש על דגלו באותות לבית אבותם (במדבר ב, ב). האר"י ז"ל היה אומר כמו שיש ד' דגלים, כך יש ד' כתות בישראל חלוקים באיזה מנהגים. ספרד, אשכנז, קטלונייא, אטלייא, וכל אחד ישאר בדגלו לנהוג מנהגו. ואלו ואלו דברי אלהים חיים:

איש על דגלו . The Arizal used to say that just as there were four flags in the camp of the Israelites, so the Jewish people are made up of four "classes," each one observing their own respective customs. He divided them into the Sefardim, Ashkenazim, Catalonians and Italians. Each group remains loyal to the customs handed down by its ancestors, and each set of customs is valued equally in the eyes of G–d.

וכל הבארות אשר חפרו. יגיד הכתוב כי מתוך הקנאה שנתקנאו בו פלשתים סתמו כל הבארות אשר חפרו בימי אברהם אביו כדי שלא יוכל יצחק להועיל עצמו בהן ולהשקות זריעותיו ומקנהו, ואח"כ נתגבר יצחק וחפר אותן וקרא להן כשמות אשר קרא להן אביו, ועשה כן לכבוד אביו. וממה שהתורה הודיעה זה נראה שנחשב לו לזכות ויש בזה התעוררות וק"ו שאל ישנה אדם מדרך אבותיו, שהרי יצחק אפילו שמות הבארות שקרא אותן אביו לא רצה לשנותן וזה ק"ו לדרכי האבות ומנהגותיהם ומוסר שלהם, ואולי מפני זה לא נשתנה שמו כמו שאר האבות וזו מדה, כנגד מדה, כן פירש הגאון ז"ל.

וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו, “and all the wells which the servants of his father had dug, etc.” The Torah simply tells us that the Philistines were so jealous of Yitzchak’s success that they closed down wells which Avraham had dug in order to deny Yitzchak the opportunity of benefiting from his father’s foresight. They wanted to deny Yitzchak the water he needed to sustain his herds and flocks. Eventually, Yitzchak bestirred himself and he redug the same wells making sure he kept the names his father had given to these wells. The Torah reports this seemingly insignificant detail to acquaint us with the meticulous way Yitzchak adhered to the norms his father had taught him. Perhaps, this is even the reason why the Torah never reports that Yitzchak’s own name was changed, as distinct from the names of both his father and his son Yaakov. This would be a further illustration of the principle of מדה כנגד מדה, that G’d responds in kind. [Yitzchak had been named already prior to his birth and never needed to have his name adjusted in order to encourage him to become more perfect. Ed.]

אֲמַרוּ לֵיהּ יָדְעִינַן דְּמִיטְרָא מֵחֲמַת מָר הוּא דַּאֲתָא אֶלָּא לֵימָא לַן מָר הָנֵי מִילֵּי דִּתְמִיהָא לַן מַאי טַעְמָא כִּי יָהֵיבְנָא לְמָר שְׁלָמָא לָא אַסְבַּר לַן מָר אַפֵּיהּ אֲמַר לְהוּ שְׂכִיר יוֹם הֲוַאי וְאָמֵינָא לָא אֶיפַּגַּר וּמַאי טַעְמָא דְּרָא מָר צִיבֵי אַחַד כַּתְפֵּיהּ וּגְלִימָא אַחַד כַּתְפֵּיהּ אֲמַר לְהוּ טַלִּית שְׁאוּלָה הָיְתָה לְהָכִי שְׁאַלִי וּלְהָכִי לָא שְׁאַלִי

They said to him: We know that the rain has come on the Master’s account. However, let the Master please say and explain to us these aspects of your behavior that are puzzling to us: What is the reason that when we greeted the Master, the Master did not return our greeting? He said to them: I am a day laborer, hired for the day, and I said to myself that I may not delay my work to answer you. They further inquired: And what is the reason that the Master carried the firewood on one shoulder and his cloak on the other shoulder? He said to them: It was a borrowed robe. I borrowed it for this purpose, to wear it, and I did not borrow it for that purpose, to place wood on it.

בבל וכל פרוודהא נהוג כרב נהרדעא וכל פרוודהא נהוג כשמואל ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא אתו לקמיה דרב נחמן שמעה לקלה דבת מחוזא היא

The Gemara comments: Babylonia and all of its surrounding towns [parvadaha] act in accordance with the opinion of Rav; Neharde’a and all of its towns act in accordance with the opinion of Shmuel. The Gemara relates: There was a certain woman of Meḥoza who was married to a man from Neharde’a. They came before Rav Naḥman to discuss her marriage contract. He heard from her voice that she was from Meḥoza, whose residents had a distinctive accent.

אמר ריב"ל הדא דאת אמר בבניין של שמחה אבל אם היה כותלו גוהה סותרו ובונהו אמר שמואל בכותלא דגניי. בי רבי בא בר כהן אמר קומי רבי יוסי רבי אחא בשם רבי יעקב בר אידי אסור לארס אשה בע"ש הדא דאת אמר שלא לעשות סעודת אירוסין הא לארס יארס. שמואל אמר אפי' בט"ב יארס שלא יקדמנו אחר. מחלפה שיטתיה דשמואל תמן הוא אמר (תהילים ס״ח:ז׳) מושיב יחידים ביתה (תהילים ס״ב:י׳) במאזנים לעלו' המה מהבל יחד והכא הוא אמר הכין אלא שלא יקדמנו אחר בתפלה. אפילו כן לא קיימה. א"ר יונה הדא דאת אמר מרוח ומלבוש ברם מרוח ומתקנה. כן אנן אמרינן הדין קצרה אסור ליה מיעבד עיבדתיה. מתני' פליגא על ר' יונה שבת שחל ט' באב להיות בתוכה אסורין מלספר ומלכבס ובחמישי מותרין מפני כבוד השבת רבי יונה בשם רב המנונא לתספורת הושבה. רבי בא בר כהן אמר קומי ר' יוסה רבי אחא בשם ר' אבהו ט' באב שחל להיות בשבת שתי שבתות מותרות לאחריו מהו רבי יוחנן אמר לאחריו אסור רשב"ל אמר לאחריו מותר דרשה רבי חייה בא בר לציפוראיי ולא קבלון עליהון. א"ר אימי לר' יסי ואין בן אחוי של ר' חייה הגדול חלוק עליו. א"ל בפירוש פליגין רבי יוחנן אמר לאחריו אסור רשב"ל אמר לאחריו מותר מה עבד לה רשב"ל פתר לה ט' באב שחל להיות בשבת ולית שמע מינה כלום. רבי יצחק בן אלעזר מן דהוה תשעה באב נפק הוה מכריז ופתחון ספרייא ומאן דבעי יספר כתיב (הושע ב׳:י״ג) והשבתי כל משושה חגה חדשה ושבתה וכל מועדה דרומאי נהגין חגה צפוראיי נהגין חדשה טיבריאי נהגי שבתה חזרין רבנן דטיבריא למינהוג כרבנן דציפורין. ר' ירמיה בשם רבי חייה בר בא בדין היה שיהו מתענין בעשירי שבו נשרף בית אלהינו ולמה בתשיעי שבו התחילו הפורענות ותני כן בשביעי נכנסו לתוכו בשמיני היו מקרקרין בו בתשיעי הציתו בו את האור ובעשירי נשרף. רבי יהושע בן לוי ציים תשיעי ועשירי רבי אבון ציים תשיעי ועשירי רבי לוי ציים תשיעי ולילי עשירי. ר' בא בר זבדא בשם רבי חנינה ביקש רבי

למי נצרכה לרבי מאיר ורבי מאיר אמר אין חולצין במנעל. תני אמר רבי יוסי מעשה שהלכתי לנציבין וראיתי שם זקן אחד ונמתי לו בקי לך ר' יהודה בן בתירה מימיך ונומה לי ר' שולחני הייתי בעירי ועל שולחני היה תדיר. ונמתי לו ראית חולץ בימיך במה היה חולץ במנעל או בסנדל. אמר לי רבי וכי יש סנדל במקומינו ואמרתי מה ראה ר"מ לומר אין חולצין במנעל. ר' בא רב יהודה בשם רב אם יבא אליהו ויאמר שחולצין במנעל שומעין שלו. שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו. שהרי הרבים נהגו לחלוץ בסנדל. והמנהג מבטל את ההלכה. רבי זעירה רבי ירמיה בשם רב אם יבוא אליהו ויאמר שאין חולצין במנעל שומעין לו. שאין חולצין בסנדל אין שומעין לו שהרי הרבים נהגו להיות חולצין בסנדל. והמנהג מבטל את ההלכה. רבי זעירא מחוי לרבי בא בר יצחק כפף. אמר ליה ועבדין כן. אמר ליה ועבדין. אמר ליה הא רבן כפף. רבי זעירא מחוי לר' בא בר יצחק כיצד הוא עושה קושרו כדי שיהא יכול להלך בו מאליו. כיצד הוא עושה אמר רבי חנניה ברי' דרבי הילל עונבו כדי שיכול להתירו באחת מידיו. כיצד הוא עושה מתרתן בימין ותופסתן בשמאל ושומטת עקב בימין וגוררתן בימין כדי שתהא חליצה והתרה בימין. רב אמר עיקר חליצה התרת הרצועה. לא כן אמר רבי בא בשם רב יהודה רבי זריקן מטי בה בשם רב דברי חכמים חלצה ולא רקקה. רקקה ולא חלצה לא עשה כלום עד שתחלוץ ותרוק. אע"ג דרב אמר עד שתחלוץ ותרוק מודה רב עיקר חליצה התרת הרצועות. רב אמר עיקר חזקה הכנסת פירות. לא כן אמר רב והן שראו אותו מנכש ומעדר. אע"ג דאמר רב והן שראו אותו מנכש ומעדר. מודה רב עיקר חזקה הכנסת פירות. אמר רבי ינאי חלץ הוא והחזירה היא חלצה היא והתירה הוא חליצתה פסולה. אם רצה להחזיר לא יחזיר. למה משום שאין שתיהן בה. או משום שאינן על סדר. מה נפק מן ביניהון חזרה והתירה. תאמר משום שאין שתיהן בה הרי שתיהן בה.

ובתלמודין לא רצו להזכיר ענין זה, רק אמרו ברמז דגבא טורא בינייהו. ונראה דרומז גם כן למה שאמרו בהחליל צדיקים נדמה להם כהר. כי אותו דבר מועט של יצר רע, שיש אצלם שצריכים לנצחו, לגודל פחדם מהחטא ומהיצר שלא יחטיאם חס ושלום לעבור שמץ כל שהוא על רצון קונם, הוא אצלם כהר. ורצה לומר דמה שהבדיל ביניהם הוא ענייני טענות של אותו הר הידוע לצדיקים. דר' פנחס בן יאיר חשש עליו, וגרם דנתפס גם הוא, וכמאן דאמר אין מיתה בלא חטא. וזה שאמר רבי בתלמודין, אם בחייהם כך וכו' עיי"ש במהרש"א נדחק. ולפי מה שכתבתי דנפטר, אז שפיר שייך לשון זה דאם בחייהם כך שלא זכה להיות עמו יחד כי היה גדול מיניה, במיתתו על אחת כמה וכמה. והוא היפוך מה שכתוב בירושלמי כנזכר. והא והא איתי, דכפי מה שהיה אז לשעתיה דראה שעלתה לו לרבי פנחס בן יאיר שלא נהנה ממנו מסתמא הדין עמו דהיה גדול אז ממנו, ואם בחייו כל שכן במותו דגדול ממנו. אך לעולם הבא כשיבוא גם רבי לשם אחר שיגיע לשלימות מעלתו, שפיר יזכה להיות עמו. ונראה דגם אחר כך עד פטירת ר' אלעזר ברבי שמעון לא היה עדיין רבי המיוחד בדור בקדושתו, ולא קרו ליה עדיין רבינו הקדוש עד אחר כך בסוף ימיו, אחר שקיבל עליו גם כן יסורין, שהרי אשתו דר' אלעזר ברבי שמעון שלחה ליה כלי שנשתמש בו קודש וכו' (בהפועלים שם) שקראתו חול לגבי ר' אליעזר ברבי שמעון. ודבר שאינו כלל לא נכתב בתלמוד. ועוד שגם הוא הודה לה וקיבל גם הוא עליו יסורין. ונראה לי דגם ר' אליעזר היה מאותו שורש, ושלשתן שהיו גם כן בדור אחד היו ג' ראשונים שבקומת הקדושה שבאותו דור בזמן שהיו שלשתן במעמד אחד בחיים. כידוע דכל קומה כלול מי', והם י' קדושות דתנן בפרק א' דכלים בעולם וכן הם בשנה. דרך משל קדושות שבת ויום הכיפורים ויום טוב וחול המועד וראש חודש הרי יהוה קדושות מפורשות בתורה, וערב פסח שקדוש מפני הקרבת הקרבן בו ובכללו פסח שני. וכן זמני קרבן עצים לאותם משפחות וכדומה הרי ו'. וחנוכה ופורים שהם קדושות מדברי סופרים הרי ח'. וט"ו באב שהוא קדוש בקדושת יום טוב מצד המנהג, שיש כמה דברים שאינם לא מדברי תורה ולא מדברי סופרים, רק מצד מנהג ישראל שהוא גם כן תורה. וכך ט"ו באב דלא נזכר בשום מקום מצוה שיהיה יום טוב כלל, רק מה שספרו בסוף תענית דלא היו ימים טובים לישראל כט"ו באב וכו' שנהגו בו ישראל יום טוב ומנהג ישראל תורה שהרי אמרו בו בגמרא שם אחר כך הרבה טעמים על שהיה יום טוב. וכולם טעמים למנהג לבד, שהרי לא אמרו שמפני כן צריך לעשותו יום טוב, אלא שבשביל כן נהגו כן. דשורש קדושתו הוא מצד המנהג לבד, ויש בכח מנהגי ישראל לקבוע קדושה באותו דבר הנהוג, כמו בדברי תורה. והעשירית, הוא הקדושה שיש בכל ימי החול, בעת עסקו בתורה ובתפלה ובמצות, שאין לך יום פנוי מהם. ורגע עשיית המצוה וכל שכן עסק בתורה וכן בתפלה, הוא קדוש לאלהיו ומכניס קדושה באותה שעה. והיא מושכת עמה שאר היום. דכמו דיום אחד בשנה חשוב שנה, כן שעה אחת ביום חשוב יום. וזהו גם כן בכלל שבת של חול, שלא זזה שכינה אאותה שעה שמושיך בה קדושת השבת, וזה המדגירה העשירית הכוללת כל ישראל שאפילו ריקנין שבישראל מלאים מצות כרימון, כמו שהקדושה העשירית במקום הוא ארץ ישראל הכללת לכל ישראל, שכולם נטלו חלק בארץ.

וַיִּסַּע יִשְׂרָאֵל וְכָל אֲשֶׁר לוֹ וַיָּבֹא בְּאֵרָה שָׁבַע (בראשית מו, א), לְהֵיכָן הָלַךְ, אָמַר רַב נַחְמָן שֶׁהָלַךְ לָקֹץ אֲרָזִים שֶׁנָּטַע אַבְרָהָם זְקֵנוֹ בִּבְאֵר שָׁבַע, הֵיךְ מָה דְאַתְּ אָמַר (בראשית כא, לג): וַיִּטַּע וגו'. כְּתִיב (שמות כו, כח): וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן בְּתוֹךְ הַקְּרָשִׁים, אָמַר רַבִּי לֵוִי וְהַבְּרִיחַ הַתִּיכֹן שְׁנַיִם וּשְׁלשִׁים אַמָּה הָיוּ בוֹ, מֵהֵיכָן מָצְאוּ אוֹתוֹ לַשָּׁעָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ מֻצְנָעִין עִמָּהֶם מִימוֹת יַעֲקֹב אָבִינוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כד): וְכֹל אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ עֲצֵי שִׁטִּים, אֲשֶׁר יִמָּצֵא אִתּוֹ אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא אֲשֶׁר נִמְצָא אִתּוֹ. אָמַר רַבִּי לֵוִי מִמִּגְדַל צְבָעֲיָא קְצָצוּם וֶהֱבִיאוּם עִמָּהֶם לְמִצְרַיִם וְלֹא נִמְצָא בָהֶם לֹא קֶשֶׁר וְלֹא פֶקַע. אָעִין דְּשִׁטִּים הֲוָה בְּמִגְדְּלָא וְהָיוּ נוֹהֲגִים בָּהֶם אִסּוּר מִשּׁוּם קְדֻשַּׁת הָאָרוֹן, אֲתוֹן וְשָׁאֲלוּן לְרַבִּי חֲנִינָא חַבְרֵיהוֹן וְרַבָּנָן, אָמַר לָהֶם אַל תְּשַׁנּוּ מִמִּנְהַג אֲבוֹתֵיכֶם.

ואין הקב"ה רואה את הנולד. ולא שמיע דא"ר סימון בשם רבי יהושע בן לוי אין הקב"ה דן את האדם אלא בשעה שהוא עומד בה מ"ט (בראשית כא) אל תיראי כי שמע אלהים אל קול הנער באשר הוא שם. א"ר לוי כתיב (תהילים ה) לא יתיצבו הוללים לנגד עיניך למה ששנאת כל פועלי און דרש ר' יששכר דכפר מנדי (איוב יד) כי הוא ידע מתי שוא וירא און ולא יתבונן. א"ר יהושע בן לוי (איוב ח) אם זך וישר הייתה אין כתיב כאן אלא אם זך וישר אתה א"ר חייה בר בא (משלי ל) זרזיר מתנים או תיש ומלך אלקום עמו. בנוהג שבעולם זה מבקש לנצח זרזירו וזה מבקש לנצח זרזירו אבל הקב"ה אינו כן אלא ומלך אלקום עמו לא בעי תקום על דידיה (תהילים קג) כי לא לנצח יריב ולא לנצוח יריב. א"ר לעזר פדא בסיליוס או נימוס או גריפות. בנוהג שבעולם מלך בשר ודם גוזר גזירה. רצה מקיימה רצו אחרים מקיימים אותה אבל הקב"ה אינו כן אלא גוזר גזירה ומקיימה תחילה מאי טעמא ושמרו את משמרתי אני יהוה אני הוא ששימרתי מצותיה של תורה תחילה. א"ר סימון כתיב (תהילים יט) מפני שיבה תקום והדרת פני זקן ויראת מאלהיך אני יהוה אני הוא שקיימתי עמודת זקן תחילה. א"ר סימון כתיב (דברים ד) ומי גוי גדול אשר לו חקים ומשפטים צדיקים וגו' ר' חמא בי ר' חנינה ור' הושעיה חד אמר אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם אדם יודע שיש לו דין לובש שחורים ומתעטף שחורים ומגדל זקנו שאינו יודע היאך דינו יוצא אבל ישרראל אינן כן אלא לובשים לבנים ומתעטפן לבנים ומגלחין זקנם ואוכלין ושותין ושמחים יודעין שהקב"ה עושה להן ניסים. וחורנה אמר אי זו אומה כאומה הזאת בנוהג שבעולם השלטון אומר הדין היום והליסטים אומר למחר הדין למי שומעין לא לשלטון אבל הקב"ה אינו כן אמרו ב"ד היום ראש השנה הקב"ה אומר למלאכי השרת העמידו בימה יעמדו סניגורין יעמדו קטיגורין שאמרו בני היום ראש השנה. נמלכו ב"ד לעברה למחר הקב"ה אומר למלאכתי השרת העבירו בימה יעברו סינגורין יעברו קטיגורין שנמלכו בני לעברה למחר מ"ט (תהילים פ״א:ה׳) כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב אם אינו חוק לישראל כביכול אינו משפט לאלהי יעקב. ר' קריספא בשם ר' יוחנן לשעבר (ויקרא כג) אלה מועדי יהוה מיכן ואילך אשר תקראו אותם. א"ר אילא אם קריתם אותם הם מועדי ואם לאו אינן מועדי. אמר ר' סימון כתיב (תהילים מ) רבות עשית אתה יהוה אלהי נפלאותיך ומחשבותיך אלינו לשעבר רבות עשית מיכן והילך נפלאותיך ומחשבותיך אלינו. א"ר לוי למלך שהיה לו אירלוגין כיון שעמד בנו מסרה לו. אמר רבי יוסה בר חנינה למלך שהיה לו שומרה כיון שעמד בנו מסרה לו אמר רבי אחא למלך שהיה לו טבעת כיון שעמד בנו מסרה לו אמר רבי חייה בר בא לנגר שהיו לו כלי נגרות כיון שעמד בנו מסרה לו אמר ר' יצחק למלך שהיו לו אוצרות כיון שעמד בנו מסרם לו ורבנן אמרי לרופא שהיה לו נרתיק של רפואות כיון שעמד בנו מסרה לו: ובראש השנה כל באי העולם עוברין לפניו כבני מרון. ר' אחא אמר כהדין דירין ורבנן אמרי כהדא במגנימין

כִּ֣י יְסִֽיתְךָ֡ אָחִ֣יךָ בֶן־אִ֠מֶּ֠ךָ אֽוֹ־בִנְךָ֨ אֽוֹ־בִתְּךָ֜ א֣וֹ ׀ אֵ֣שֶׁת חֵיקֶ֗ךָ א֧וֹ רֵֽעֲךָ֛ אֲשֶׁ֥ר כְּנַפְשְׁךָ֖ בַּסֵּ֣תֶר לֵאמֹ֑ר נֵֽלְכָ֗ה וְנַֽעַבְדָה֙ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֔ים אֲשֶׁר֙ לֹ֣א יָדַ֔עְתָּ אַתָּ֖ה וַאֲבֹתֶֽיךָ׃

If your brother, your own mother’s son, or your son or daughter, or the wife of your bosom, or your closest friend entices you in secret, saying, “Come let us worship other gods”—whom neither you nor your fathers have experienced—

ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין ושמאל. שלא ישנו את מצות האל ית' בפרט ענין המשפט. ולא ימירו את שאר המצות במנהגי הדיוט ומצות אנשים מלומדה כ''ש כשיעשו זה לכבוד קדמונים שהנהיגו אותם המנהגים לא לכבוד קונם ולא לשמור מצותיו. אמנם התוכחות עד יולך יהוה אותך ואת מלכך היו בבית שני בימי אנטיוכס וזולתו עד שצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה וגלה אחד מהם במצות פומפיא''ו לרומ''ה ומשם והלאה עד ונסחתם היו עד חרבן הבית על יד רומיים ומשם והלאה הם תוכחות בגלות נמשכות אליו. והתחיל בתוכחות באמרו אם לא תשמע בקול יהוה אלהיך לשמור לעשות את כל מצותיו וחוקותיו אשר אנכי מצוך היום וזה בלי ספק כאשר הומרה שמירת מצות התורה במנהגים שונים וזולתם והוסג אחור משפט. וכן אחר שאמר יולך יהוה אותך ואת מלכך שהוא החלק השני חזר ואמר כי לא שמעת בקול יהוה אלהיך לשמור מצותיו וחוקותיו אשר צוך כלומר אבל שמרת מה שצוו או הנהיגו אחרי' זולתו אשר לא כתורתו כמו שספרו ז''ל (גטין) שלא היו תורמין ולא מעשרין והוצרכו לתקון יוחנן כ''ג ולגזור על הדמאי והיו נועלי' דלת בפני לוין מפני השמטה והוצרך הלל לתקן פרוזבול ובטלו מי סוטה ועגלה ערופה וסנהדרין מרוב הפושעים בסוף בית שני באופן שבטל כל משפט כמו שספרו ז''ל שגברו בעלי זרוע. ובכן ירדו לטמיון הם ונכסיהם ובאלה התבאר' סבת חורבן בית שני והתמדת חורבנו בהתמדת סבתו:

Moses concludes the blessings applicable to the period of the Second Temple by warning ולא תסור מכל הדברים אשר אנכי מצוה אתכם היום ימין או שמאל, meaning that the people are not to introduce changes in the commandments of the Torah, and especially not to make any changes in the social legislation, משפטים. Neither are they to introduce variations in the observance of certain commandments which were part of the culture of nations that lived in the land of Canaan, and which had been well entrenched in the entire region. Especially, is this forbidden if by adopting those habits, which, though unrelated to idolatry and of no religious significance, you adopt them in order thereby to display some respect for the culture of the members of those tribes still residing in your midst. In the Torah’s view this would constitute ללכת אחרי אלוהים אחרים לעבדם, that you are on the path to adopt idolatrous practices, eventually even worshipping those idols. However, the admonitions up unto verse 36 i.e. יולך יהוה אותך ואת מלכך, refer to periods during the Second Temple, the period of the Seleucids until the Hasmoneans started their uprising to rid the land of the Neo Greeks. Eventually, Aristobulus, a King of the Hasmonean Dynasty, was exiled by the Romans to Rome at the command of Pompey. Starting with this incident up until verse 63 ונסחתם, Moses refers to the period of the destruction of the Second Temple by the Romans. What follows are admonitions dealing with our present exile.

לא לעולם לבעלי דינין ורבי נחמיה היא דתניא רבי נחמיה אומר כך היה מנהגן של נקיי הדעת שבירושלים מכניסין לבעלי דינין ושומעין דבריהן ומכניסין את העדים ושומעין דבריהם ומוציאין אותן לחוץ ונושאין ונותנין בדבר (גמרו את הדבר מכניסין אותן כו')

The Gemara reverses its interpretation of the mishna: No, actually it can be explained that the judges would bring in the litigants; and it is in accordance with the opinion of Rabbi Neḥemya. As it is taught in a baraita that Rabbi Neḥemya says: This was the custom of the scrupulous people of Jerusalem: When they would judge, they would bring in the litigants and hear their statements, and then they would bring in the witnesses and hear their statements in the presence of the litigants, and then they would take them all outside of the courtroom and discuss the matter in their absence. Once they finished the matter they would bring them, i.e., the litigants, in, to hear their verdict.

מַה כְּתִיב לְמַעְלָה מִן הָעִנְיָן (ויקרא כ, כז): וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְעֹנִי, רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין אָמַר בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי וְאִישׁ זֶה שָׁאוּל, וְאִשָּׁה זוֹ אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, רַבִּי לֵוִי בְּשֵׁם רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא מַה כְּתִיב (דברים כח, יג): וְהָיִיתָ רַק לְמַעְלָה, מוּטָב הָיָה לוֹ לִשְׁאֹל בָּאוּרִים וְתֻמִּים שֶׁל מַעְלָן וְלֹא בָּאוֹב וְיִדְעֹנִי שֶׁל מַטָּן, הוּא שֶׁאָמַר לַעֲבָדָיו (שמואל א כח, ז): בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ, לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁנִּכְנַס לִמְדִינָה וְגָזַר וְאָמַר כָּל הַתַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ כָּאן יִשָּׁחֲטוּ בַּלַּיְלָה, בִּקֵּשׁ לָצֵאת אָמַר יֵשׁ כָּאן תַּרְנְגוֹל שֶׁיִּקְרָא, אָמְרוּ לוֹ לֹא אַתָּה הוּא שֶׁגָּזַרְתָּ וְאָמַרְתָּ כָּל תַּרְנְגוֹלִים שֶׁיֵּשׁ כָּאן יִשָּׁחֲטוּ. כָּךְ שָׁאוּל הֵסִיר אֶת הָאוֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְעוֹנִים מִן הָאָרֶץ וְהוּא אוֹמֵר: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, אַף עַל פִּי כֵן (שמואל א כח, ז): וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב, (שמואל א כח, ח): וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל, נַעֲשָׂה חָפְשִׁי לַמַּלְכוּת, (שמואל א כח, כח): וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, מָאנִין פָּנִיקָא. (שמואל א כח, כח): וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, זֶה אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, אָמַר רַבִּי אַיְבוּ לִמְדָתְךָ תּוֹרָה דֶּרֶךְ אֶרֶץ שֶׁלֹּא יְהֵא אָדָם יוֹצֵא לַדֶּרֶךְ בְּפָחוֹת מִשְּׁנַיִם, שֶׁאִם יֵצֵא סוֹפוֹ נַעֲשָׂה עֶבֶד לְעַבְדּוֹ, דְּאָמַר רַבִּי אַיְבוּ שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם נָהֲגוּ בְּדֶרֶךְ אֶרֶץ, אַבְרָהָם וְשָׁאוּל, בְּאַבְרָהָם מַהוּ אוֹמֵר (בראשית כב. ג): וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח אֶת שְׁנֵי נְעָרָיו עִמּוֹ, וּמִי הָיוּ יִשְׁמָעֵאל וֶאֱלִיעֶזֶר, בְּשָׁאוּל מַהוּ אוֹמֵר: וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ, וּמִי הָיוּ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא, (שמואל א כח, ח): וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה, וְכִי לַיְלָה הָיָה, אֶלָּא מְלַמֵּד שֶׁהָיָה הַשָּׁעָה אֲפֵלָה לָהֶם כְּלָיְלָה, (שמואל א כח, ח י): וַיֹּאמֶר קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ וגו' וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּיהוה, לְמָה שָׁאוּל דּוֹמֶה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה, אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ מָשָׁל לְאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה אֵצֶל אוֹהֲבָהּ וְנִשְׁבַּעַת בְּחַיֵּי בַּעְלָהּ, כָּךְ שָׁאוּל שׁוֹאֵל בְּאוֹב וְיִדְעֹנִי וְאוֹמֵר: חַי יהוה אִם יִקְרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה. (שמואל א כח, יא): וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶת מִי אַעֲלֶה לָךְ, מֵאוֹתָן שֶׁאָמְרוּ (שמות ה, ב): מִי יהוה, אוֹ מֵאוֹתָן שֶׁאָמְרוּ (שמות טו, יא): מִי כָמֹכָה, (שמואל א כח, יא): וַיֹּאמֶר אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי, עֲבָדַת מַה דַּעֲבָדַת, אֲמָרַת מַה דַּאֲמָרַת וַאֲסִיקְתֵּיהּ, כֵּיוָן דַּחֲמִיתֵּיהּ אִזְדַּחֲלַת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כח, יב): וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וְכִי מִנַּיִן הָיְתָה יוֹדַעַת שֶׁהוּא שָׁאוּל, אֶלָּא לֹא כְּשֵׁם שֶׁעוֹלֶה לְהֶדְיוֹט הוּא עוֹלֶה לְמֶלֶךְ, לְהֶדְיוֹט עוֹלֶה פָּנָיו לְמַטָּה וּלְמֶלֶךְ פָּנָיו לְמַעְלָה. (שמואל א כח, יג): וַיֹּאמֶר לָהּ [המלך] אַל תִּירְאִי, כֵּיוָן דְּשָׁמַע אֱלֹהִים דְּחַל. וְיֵשׁ אוֹמְרִים צַדִּיקִים עָלוּ עִמּוֹ בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. (שמואל א כח, יד): וַיֹּאמֶר לָהּ מַה תָּאֳרוֹ, וְלָא הֲוָה מַכִּיר לֵיהּ, אֶלָּא שְׁלשָׁה דְּבָרִים נֶאֶמְרוּ בְּמִי שֶׁמַּעֲלֶה מֵת בִּזְכוּרוֹ, הַמַּעֲלֵהוּ רוֹאֶה וְאֵינוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ, מִי שֶׁצָּרִיךְ לוֹ שׁוֹמֵעַ קוֹלוֹ וְאֵינוֹ רוֹאֵהוּ, וּמִי שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לוֹ לֹא שׁוֹמֵעַ וְלֹא רוֹאֶה. כָּךְ הָאִשָּׁה שֶׁהֶעֶלְתָה אֶת שְׁמוּאֵל רָאֲתָה אוֹתוֹ וְלֹא שָׁמְעָה קוֹלוֹ, שָׁאוּל שֶׁהָיָה צָרִיךְ לוֹ שָׁמַע קוֹלוֹ וְלֹא רָאָהוּ, אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא שֶׁלֹּא הָיוּ צְרִיכִים לוֹ לֹא רוֹאִין אוֹתוֹ וְלֹא שׁוֹמְעִין אוֹתוֹ. (שמואל א כח, יד): וַתֹּאמֶר אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל, עַל שׁוּם (שמואל א ב, יט): וּמְעִיל קָטֹן תַּעֲשֶׂה לּוֹ אִמּוֹ. (שמואל א כח, טו): וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִּי לְהַעֲלוֹת אֹתִי, רַבִּי הֲוָה פָּשֵׁיט קְרָיָה וְכַד הֲוָה מָטֵי לְהָדֵין פְּסוּקָא הֲוָה בָּכֵי (עמוס ד, יג): כִּי הִנֵּה יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, מַהוּ מַגִּיד לְאָדָם מַה שֵּׂחוֹ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יַעְבֵּץ אָמַר יוֹצֵר הָרִים וּבֹרֵא רוּחַ, רַב הוּנָא בְּשֵׁם רַבִּי יַעְבֵּץ אָמַר אוֹחֳרֵי, תֹּהוּ חשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, אֲפִלּוּ דְּבָרִים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ, אֲפִלּוּ שִׂיחָה קַלָּה שֶׁאָדָם מֵשִׂיחַ עִם אִשְׁתּוֹ הֵן נִכְתָּבִין עַל פִּנְקָסוֹ שֶׁל אָדָם וְקוֹרְאִין לְפָנָיו בִּשְׁעַת מִיתָתוֹ, וּמִי כוֹתְבָן (עמוס ד, יג): עֹשֵׂה שַׁחַר עֵיפָה, וְחַבְרֵיהּ (צפניה ב, ג): בַּקְּשׁוּ אֶת יהוה כָּל עַנְוֵי הָאָרֶץ, וְחַבְרֵיהּ (עמוס ה, טו): שִׂנְאוּ רָע וְאֶהֱבוּ טוֹב, וְחַבְרֵיהּ (איכה ג, כט): יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ, וְחַבְרֵיהּ (קהלת יב, יד): כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים, וְחַבְרֵיהּ (שמואל א כח, טו): וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִּי לְהַעֲלוֹת אֹתִי, אָמַר לוֹ לֹא הָיָה לְךָ לְהַרְגִּיז בּוֹרְאֲךָ אֶלָּא עֲשִׂיתַנִי עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אֵין אַתָּה יוֹדֵעַ כְּשֵׁם שֶׁנִּפְרָעִין מִן הָעוֹבְדִין כָּךְ נִפְרָעִין מִן הַנֶּעֱבָדִין. וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהָיָה שְׁמוּאֵל סָבוּר שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין וְנִתְיָרֵא וְהֶעֱלָה לְמשֶׁה עִמּוֹ, שֶׁאֵין אֱלֹהִים אֶלָּא משֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז, א): רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וַהֲרֵי דְבָרִים קַל וָחֹמֶר מַה שְּׁמוּאֵל שֶׁכָּתוּב בּוֹ (שמואל א ג, כ): וַיֵּדַע כָּל יִשְׂרָאֵל מִדָּן וְעַד בְּאֵר שָׁבַע כִּי נֶאֱמָן שְׁמוּאֵל לְנָבִיא לַיהוה, עַל יְדֵי שֶׁהָיָה סָבוּר שֶׁהוּא יוֹם הַדִּין נִתְיָרֵא, אָנוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. (שמואל א כח, טו): וַיֹּאמֶר שָׁאוּל צַר לִי מְאֹד וגו', וְלָמָּה לֹא אָמַר לוֹ בָּאוּרִים וְתֻמִּים, אָמַר רַבִּי יִצְחָק בֶּן רַבִּי חִיָּא (משלי יד, י): לֵב יוֹדֵעַ מָרַת נַפְשׁוֹ, שֶׁאִלּוּ אָמַר לוֹ בָּאוּרִים וְתֻמִּים הָיָה לוֹ לוֹמַר אַתָּה הוּא שֶׁגָּרַמְתָּ עַל עַצְמְךָ, לֹא אַתָּה הוּא שֶׁהִכִּיתָ נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים. (שמואל א כח, טו טז): וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה, וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי, אֲמַר לֵיהּ הֵידָא לִי גַּבֵּי שַׂנְאָךְ הִידָא לִי גַּבֵּי עָרֶךָ. (שמואל א כח, יז): וַיַּעַשׂ יהוה לוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיָדִי וגו' וַיִּתְּנָהּ לְרֵעֲךָ לְדָוִד, אֲמַר לֵיהּ וְלֵית הָלֵין מִלַּיָּא קַדְמָיָתָא דַּהֲוֵית אֲמַר לִי, כַּד הֲוֵית גַּבִּי הֲוֵית אָמַר (שמואל א טו, כח): וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ, וְכַדּוּן אַתְּ אָמַר לִי הֵידָא לִי גַּבֵּי שָׂנְאָךְ וְהֵידָא לִי גַּבֵּי עָרֶךָ. אֲמַר לֵיהּ כַּד הֲוֵינָא גַּבָּךְ הֲוֵינָא בְּעוֹלָם דְּשֶׁקֶר, וַהֲוֵית שְׁמִיעַ מִנִי מִלִּין שִׁקְרִין דַּהֲוֵינָא דָחֵיל מִנָּךְ דְּלָא תִקְטֵילוּנְנִי, וְכַדּוּן דַּאֲנָא בְּעוֹלָם דְּקוּשְׁטָא לֵית אַתְּ שְׁמִיעַ מִנִּי אֶלָּא מִלִּין דִּקְשׁוֹט, לֹא חִנָּם עָשָׂה לְךָ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא זֶה אֶלָּא (שמואל א כח, יח יט): כַּאֲשֶׁר לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יהוה אֱלֹהֶיךָ וְלֹא עָשִׂיתָ חֲרוֹן אַפּוֹ בַּעֲמָלֵק, וְיִתֵּן יהוה גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עַמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים. אֲמַר לֵיהּ וְאִין מֵיעֲרַק, אֲמַר לֵיהּ אִין עֲרַקְתְּ אַתְּ מִשְׁתְּזֵיב, וְאִם אַתְּ מְקַבֵּל עָלֶיךָ מִדַּת הַדִּין (שמואל א כח, יט): מָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, מַאי עִמִּי, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן עִמִּי בִּמְחִיצָתִי. כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע אֶת דִּבְרֵי שְׁמוּאֵל נִתְיָרֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א כח, כ): וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל. אָמַר לוֹ אַבְנֵר וַעֲמָשָׂא מָה אָמַר לְךָ שְׁמוּאֵל, אָמַר לָהֶם אָמַר לִי לְמָחָר אַתְּ נָחֵית לִקְרָבָא וְנָצַח, וְלֹא עוֹד אֶלָּא בָּנֶיךָ מִתְמַנִּין רַבְרְבִין, נָטַל שְׁלשָׁה בָּנָיו וְיָצָא לַמִּלְחָמָה. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ, בְּאוֹתָהּ שָׁעָה קָרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְאָמַר לָהֶם בֹּאוּ וּרְאוּ בְּרִיָּה שֶׁבָּרָאתִי בְּעוֹלָמִי, בְּנֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם אָדָם הוֹלֵךְ לְבֵית הַמִּשְׁתֶּה אֵינוֹ מוֹלִיךְ בָּנָיו עִמּוֹ, מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן, וְזֶה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה וְיוֹדֵעַ שֶׁנֶּהֱרַג, וְנוֹטֵל בָּנָיו עִמּוֹ, וְשָׂמֵחַ עַל מִדַּת הַדִּין שֶׁפּוֹגַעַת בּוֹ. אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, מְלַמֵּד שֶׁהֶרְאָהוּ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹפְטָיו, דּוֹר דּוֹר וּמְלָכָיו, דּוֹר דּוֹר וַחֲכָמָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַנְהִיגָיו, דּוֹר דּוֹר וּמַשְׁנָיו, דּוֹר דּוֹר וְשׁוֹטְרָיו, דּוֹר דּוֹר וּפַרְנָסָיו, דּוֹר דּוֹר וְחוֹמְסָיו, דּוֹר דּוֹר וְגַזְלָנָיו, דּוֹר דּוֹר וּנְבִיאָיו. וְהֶרְאָהוּ שָׁאוּל וּבָנָיו נוֹפְלִים בֶּחָרֶב. אָמַר לְפָנָיו מֶלֶךְ רִאשׁוֹן שֶׁיַּעֲמֹד עַל בָּנֶיךָ יִדָּקֵר בְּחֶרֶב, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְלִי אַתָּה אוֹמֵר אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים שֶׁהָרַג שֶׁהֵם מְקַטְרְגִים אוֹתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֹּאמֶר יהוה אֶל משֶׁה אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים בְּנֵי אַהֲרֹן. תָּנוּ רַבָּנָן עַל חֲמִשָּׁה חַטָּאִים נֶהֱרַג אוֹתוֹ צַדִּיק, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים א י, יג): וַיָּמָת שָׁאוּל בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל בַּיהוה, וְעַל שֶׁהָרַג נוֹב עִיר הַכֹּהֲנִים, וְעַל שֶׁחָמַל עַל אֲגָג, וְעַל שֶׁלֹּא שָׁמַע לִשְׁמוּאֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א י, ח): שִׁבְעַת יָמִים תּוֹחֵל עַד בּוֹאִי אֵלֶיךָ, וְלֹא עָשָׂה כָּךְ, וְעַל שֶׁשָּׁאַל בְּאוֹב וְיִדְעֹנִי (דברי הימים א י, יד): וְלֹא דָּרַשׁ אֶת יהוה וַיְמִיתֵהוּ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב לד, יא): כִּי פֹעַל אָדָם יְשַׁלֶּם לוֹ וּכְאֹרַח אִישׁ יַמְצִאֶנּוּ, וּכְתִיב (ויקרא כ, כז): וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְעֹנִי מוֹת יוּמָתוּ.

גמ׳ ת"ר שאלו פלוסופין את הזקנים ברומי אם אלהיכם אין רצונו בעבודת כוכבים מפני מה אינו מבטלה אמרו להם אילו לדבר שאין העולם צורך לו היו עובדין הרי הוא מבטלה הרי הן עובדין לחמה וללבנה ולכוכבים ולמזלות יאבד עולם מפני השוטים אלא עולם כמנהגו נוהג ושוטים שקלקלו עתידין ליתן את הדין

GEMARA:The Sages taught: Certain philosophers [filosofin] asked the Jewish Sages who were in Rome: If it is not your God’s will that people should engage in idol worship, for what reason does He not eliminate it? The Sages said to them: Were people worshipping only objects for which the world has no need, He would eliminate it. But they worship the sun and the moon and the stars and the constellations. Should He destroy the world because of the fools? Rather, the world follows its course, and the fools who sinned will be held to judgment in the future for their transgressions.

אָמְרוּ לוֹ: רַבִּי, שָׁכַח וְלֹא הֵבִיא סַכִּין מֵעֶרֶב שַׁבָּת, מַהוּ? אָמַר לָהֶן: הֲלָכָה זוֹ שָׁמַעְתִּי וְשָׁכַחְתִּי, אֶלָּא הַנַּח לָהֶן לְיִשְׂרָאֵל, אִם אֵין נְבִיאִים הֵן — בְּנֵי נְבִיאִים הֵן.

They said to Hillel: Our teacher, if one forgot and did not bring a knife on the eve of Shabbat and cannot slaughter his Paschal lamb, what is the law? Since he could have brought the knife before Shabbat, he cannot bring it on Shabbat; but what should he do in this situation? He said to them: I once heard this halakha from my teachers but I have forgotten it. But leave it to the Jewish people; if they are not prophets to whom God has revealed His secrets, they are the sons of prophets, and will certainly do the right thing on their own.

רִבִּי יִרְמְיָה בְּעִי קוֹמֵי רִבִּי זְעִירָא כְּדִבְרֵי מִי שֶׁהוּא עוֹשֶׂה אוֹתוֹ כִּנְכָסָיוֹ מַהוּ שֶׁיְּהֵא חַיָיב בְּמַעְשְׂרוֹת. אָמַר לֵיהּ כַּיהוה דְּאָמַר רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּאָמַר רִבִּי אָבִין בְּשֵׁם רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי לֹא סוֹף דָּבָר הֲלָכָה זוּ אֶלָּא כָּל הֲלָכָה שֶׁהִיא רוֹפֶפֶת בְּבֵית דִּין וְאֵין אַתְּ יוֹדֵעַ מַה טִיבָהּ צֵא וּרְאֵה מַה הַצִּיבּוּר נוֹהֵג וּנְהוֹג. וַאֲנָן חָמֵיי צִיבּוּרָא דְּלָא מַפְרְשִׁין. אָמַר רִבִּי מָנָא אִילּוּ נֶאֱמַר כְּבֵית שַׁמַּאי וְיֵשׁ צִיבּוּר כְּבֵית שַׁמַּאי. אָמַר רִבִּי אָבִין כְּלוּם לָמְדוּ נֶטַע רְבָעִי אֶלָּא מִמַּעֲשֵׂר שֵׁנִי כְּמַה דְּתֵימַר אֵין מַעֲשֵׂר שֵׁנִי חַיָיב בְּמַעְשְׂרוֹת. וְדִכְוָותָהּ אֵין נֶטַע רְבָעִי חַיָיב בְּמַעְשְׂרוֹת.

Rebbi Jeremiah asked before Rebbi Zeïra: According to those who declare it his property, should it not be subject to tithes? He said to him, according to what Rebbi Joshua ben Levi said, as Rebbi Abin said in the name of Rebbi Joshua ben Levi, not only this practice, but in any practical question which is weak in court and you do not know how to decide, go out and see how the public acts, and act accordingly. And we see that they do not give. Rebbi Mana said, that is, if the practice would follow the House of Shammai. But is there any public that acts according to the House of Shammai? Rebbi Abin said, they learned the rules of the vineyard of the fourth year only from the Second Tithe; just as you say that the Second Tithe is not subject to tithes, so the yield of the fourth year is not subject to tithes.

כל המנהגים שאמרו חכמים שיש לילך אחר המנהג זהו מנהג שנהגו לעשות [סייג והרחקה כגון ההיא דתניא (פסחים נ’) מקום שנהגו לעשות] מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושים שלא לעשות אין עושים דמן התורה אסור לעשות מלאכה מחצות ואילך שהתחיל זמן שחיטת הפסח ויש מקומות שעשו הרחקה ונמנעו מעשות מלאכה כל היום ואין לשנות המנהג וכן ההיא דתנן (פסחים נ"ג) מקום שנהגו למכור בהמה דקה לגוי מוכרין מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין מקום שנהגו לאכול צלי בלילי פסחים אוכלין מקום שנהגו שלא לאכול אין אוכלין מקום שנהגו להדליק נר בליל יה"כ מדליקין שלא להדליק אין מדליקין מקום שנהגו (פסחים נ"ד) לעשות מלאכה בתשעה באב עושין שלא לעשות אין עושין ואמרינן בגמרא (פסחים נ’) בני ביישן נהוג דלא הוי אזלין מצור לצידון במעלי יומא דשבתא אתו בנייהו קמיה דרבי יוחנן אמרו ליה אבהתין הוה אפשר להו אנן לא אפשר לן מאי אמר להו כבר קבלו עליהם אבותיכם וכתיב שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך כל אלו המנהגים הם לדבר מצוה לעשות סייג והרחקה ואמרו חז"ל שאין לשנותן אבל אם נהגו במקומות מנהג שיש בו עבירה יש לשנות המנהג אפילו הנהיגו גדולים את המנהג דאין בית דין מתנין לעקור דבר מן התורה [ואפילו סנהדרי גדולה היושבת בלשכת הגזית אין לה כח לעקור דבר מן התורה] אלא בשב ואל תעשה אבל לא בקום עשה ואפילו הוא נביא אין שומעין לו אם לא הוחזק לנו כאליהו בהר הכרמל ששמעו לו לשחוט קדשים בחוץ ומשום מגדר מילתא ולא מיבעיא מנהג של עבירה שיש לשנותו אלא אפילו מנהג שעשו לסייג ולהרחקה ויכול לבא ממנו קלקול יש לבטל המנהג כדאמרינן בפרק מקום שנהגו (פסחים נ’) בני חוזאי נהגו דהוו מפרשי חלה מארוזא אתו ואמרו ליה לרב יוסף אמר להו ניכלה זר באפייהו משום דחיישינן דילמא אתו לאפרושי מחיוב על הפטור ומהפטור על החיוב כי מתוך המנהג יהיו סבורין דאורז מין דגן הוא וכן אמרינן בירושלמי במקום שההלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג פי' אם יש רפיון בהלכה שאין ברור לך כמי נפסקה ההלכה וראית שנוהגין הלך אחר המנהג דיש לתלות שנראה לגדולים שהנהיגו המנהג שהלכה כן אבל במקום שאין רפיון בהלכה אין לך לילך אחר המנהג שהוא כנגד ההלכה זה דין מנהגים שהן בענין איסור והיתר ובענין ממון יש כח ביד בית דין לתקן תקנות בענין ממון לפי הזמן והצורך אפילו להעביר מדין תורה וליטול מזה וליתן לזה כדתניא בפ"ק דבתרא (ח’) ורשאין בני העיר להתנות על השערים והמדות ועל שכר הפועלים ולהסיע על קיצתן פי' להסיעו להעביר [אדין] מדברי תורה על קיצתן שעשו ואמרינן ביבמות פרק האשה רבה (פ"ט) אמר ר' יצחק מנין שהפקר בית דין הפקר שנאמר וכל אשר לא יבא לשלשת ימים בעצת הזקנים והשרים יחרם כל רכושו רבי אלעזר אומר מהכא אלה הנחלות אשר נחלו אלעזר הכהן ויהושע בן נון וראשי האבות למטות וכי מה ענין ראשים אצל אבות אלא לומר לך מה האבות מנחילין את בניהם כל מה שירצו אף ראשים מנחילין [את העם] כל מה שירצו וכל זה בתקנה שבית דין מתקנים ומפקירים ממון זה ונותנין אותו לזה אבל על פי המנהג לא ידעתי איך יתנו ממונו של זה לזה דבשלמא בענין איסור מתפשט המנהג שנהגו כל בני המדינה לנהוג איסור בדבר אחד אף על פי שבשאר מדינות נוהגין היתר כגון תרבא דאיתרא שבני ארץ ישראל אוכלין אותו ובני בבל נהגו בו איסור וכן עשיית מלאכה בערבי פסחים ובט' באב וכיוצא בהן אבל ממון מה שייך מנהג תקנת נישואין שעשו חכמים הראשונים אינו מפורש בה ואפילו לא ברמז שנתנו כח לאשה להנחיל נכסיה למי שתרצה והדור שעמדו אחריהם והתחילו במנהג זה שהאשה מנחלת נכסיה למי שתרצה וכתבו הסופרים וחתמו העדים ודאי מנהג של טעות היה ואף אם היה באותו הדור דיין שדן לקיים מה שכתבו הסופרים ועל ידי כך פשט המנהג אין זה המנהג שראוי לסמוך עליו לענין הוצאת ממון דאי אפשר להוציא ממון אלא בתקנת בית דין ודאי אם היה הדיין מפרש דבריו שהוציא הדין מתוך תקנת הראשונים היינו שומעין לו אבל ראיתי דברי הדיין שדן מתחלה שהאשה יכולה להנחיל למי שתרצה והוא לא פירש שהוציא דין זה מתוך התקנה אלא נראה לו לדון כך ולאו כל כמיניה להוציא ממון אלא בהפקר בית דין וכן שמעתי מדיין אחד שעמד אחר הדיין הראשון ודן כדיין הראשון ולא היה יכול לברר זה מתוך התקנה אלא היה דן כפי המנהג וכפסק הדיין הראשון ואמרתי שאין זה מנהג שראוי להוציא ממון על ידו הלכך אפי' נהגו כן דור אחר דור ע"פ הראשונים פשט טעות המנהג וצריך לבטלו כי הוא לעבור על דברי תורה להעביר נחלה מן הראוי ליורשה שלא על פי הפקר בית דין ועוד כי חכמי התקנה הראשונים הטילו חרם שלא לעבור על התקנה ולא להוסיף עליה ולא לגרוע ממנה וחכמי הדור שעמדו אחריהם אם נמלכו לשנות את התקנה בגרעון או בתוספת היו צריכין לעשות קיבוץ והסכמה להתיר תחלה את החרם שהטילו הראשונים ואח"כ יחדשו מה שירצו וכל זמן שלא עשו זה אין כח במנהג לבטל את התקנה נאם אשר בן הרב רבי יחיאל זצ"ל.

All the customs for which the Sages said that one should follow the custom, that is for a custom made to prevent a transgression such as the one in Pesachim 50: a place in which it is customary to do work on the eve of Passover until noon one does work, and if not to do work one does not. For according to the Torah it is forbidden to do work from noon onwards, for it is the beginning of the time to slaughter the Passover sacrifice. And there are places where they distanced and refrained from work the entire day, and the custom should not be changed. And likewise, the Mishnah (Pesachim 53): in places with a custom to sell small animals to non-Jews one sells, places with a custom not to sell one does not; in places with a custom to eat roasted meat on Passover eve one eats, in places with a custom not to eat one does not; in places with a custom to light candles Yom Kippur eve one lights, in places with a custom not to light one does not; in places with a custom (Pesachim 54) to work on the 9th of Av one works, in places with a custom not to work one does not. And it says in Pesachim 50 As the mishna discusses the requirement to observe local customs, the Gemara relates: The residents of Beit She’an were accustomed not to travel from Tyre to market day in Sidon on Shabbat eve. Their children came before Rabbi Yoḥanan. They said to him: Due to their wealth, it was possible for our fathers however, it is not possible for us to do so. He said to them: Your fathers already accepted this virtuous custom upon themselves, and it remains in effect for you, as it is stated: “My son, hear your father’s rebuke and do not abandon your mother’s teaching” (Proverbs 1:8). All these customs are to distance from Torah transgressions. And the Sages said not to change them. But if there is a custom in a place to transgress, it should be changed even if great rabbis follow the custom, for a court cannot remove a biblical law, even the Sanhedrin in Jerusalem has no such right, except to withhold action but not to perform actions. Even a prophet is not heeded, unless he is established as Elijah on the Carmel, who was obeyed to offer sacrifices outside the temple on a special occasion. And not only should one change a custom to transgress, but also a custom to distance from transgression bit which may result in transgressions should be changed. As it is said in Perek Makom Shenahagu (Pesachim 50b): The residents of the city of Ḥozai were accustomed to separate hallah from rice dough. They came and told Rav Yosef about this custom. He said to them: Let a non-priest eat this dough in their presence to show them unequivocally that this custom has no legal basis. For we are concerned that they will end up mixing up what is permitted with what is forbidden. For from this custom they will think that rice is a type of grain. This is also in the Yerushalmi: If you become unsure of the Halakha do the customary, meaning that if there is a loosening in the Halakha, you become unsure of what the Halakha is, and you see the customary actions of others, then follow their customs. For you can rely for the great rabbis to lead others to follow the Halakha. But if you are sure of knowing the Halakha you have no right to follow the custom that contradicts the Halakha. This is the ruling for customs related to what is permitted and forbidden. In financial matters the courts have the power to make financial regulations according to the times and needs. Even to transgress a Torah law and to transfer assets from one to another, per the Baraita in the first Perek of Baba Batra 8a: Similarly, it is permitted for the residents of the city to set the measures, the prices and the wages, and to fine people for violating their specifications. And it is said in Yevamot Perek Ha'Isha Raba (89): As Rabbi Yitzhak said: From where is it derived that property declared ownerless by the court is ownerless? As it is stated: “And whoever does not come within three days, according to the council of the princes and the Elders, all his property should be forfeited...” (Ezra 10:8). Rabbi Elazar says that the proof is from here: “These are the inheritances that Elazar the priest, and Joshua, son of Nun, and the heads of the fathers’ houses of the tribes...” (Joshua 19:51). What do heads have to do with fathers? This comes to tell you: Just as fathers bequeath to their sons anything they want to, so too, the heads bequeath to the people anything they want to. And all this by making regulations that declare one person's assets ownerless and give it to another. But according to a custom I do not know how they take money from one to another. Understandably with transgressions the custom spreads so that everyone in one place considers the same act a transgression. Even if in other places it is permitted, such as a certain fat that is eaten in Israel but not in Babel. Also working on Passover eve and Av 9th and others. But in finance when the early Sages introduced a marital custom for which there is no source nor hint to allow the wife to bequeath her assets to whom she wishes. And later generations continued this custom to allow the wife to bequeath to whom she wishes. And the scribes wrote and the witnesses signed, even though this is certainly a mistake. And even if there was a judge in the generation who permitted what was written, and through this, the custom is spread and perpetuated. This is not a custom on which one may rely to take assets from one to another. For one may only transfer assets by a court order. Certainly if the judge based his ruling on the early Sages we would listen. But I have seen that judges rule to begin with that the wife has the right to bequeath to whom she wishes, without relying on the earlier ruling, but believe this is the halakha. And it is not permitted to transfer assets, it can only be declared ownerless by the court. Also heard of a judge who ruled in agreement to an earlier judge, but was not able to justify his ruling; he just considered it the custom since he followed the earlier judge. And I said this is not appropriate. Even if judges repeated the same judgment generation after generation based on the first ruling, it is a mistaken custom, and it has to be abolished. For it allows a Torah transgression to move assets away from the rightful heir, other than allowing the court to declare assets ownerless. Also when Sages setup a regulation they obligated others to follow it, without additions nor detractions. And if later Sages wish to add to or detract from the regulation they need to first abolish the first regulation and then to institute a new one as they wish. And as long as they did not do so, there is no power in a custom to abolish a regulation. Asher ben HaRav Yechiel.