Save "Legends of the Torah: Bamidbar"
Legends of the Torah: Bamidbar
וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי (במדבר א, א), לָמָּה בְּמִדְבַּר סִינַי, מִכָּאן שָׁנוּ חֲכָמִים בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים נִתְּנָה הַתּוֹרָה, בָּאֵשׁ, וּבַמַּיִם, וּבַמִּדְבָּר. בָּאֵשׁ מִנַּיִן (שמות יט, יח): וְהַר סִינַי עָשַׁן כֻּלּוֹ וגו'. וּבַמַּיִם מִנַּיִן, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים ה, ד): גַּם שָׁמַיִם נָטָפוּ גַּם עָבִים נָטְפוּ מָיִם. וּבַמִּדְבָּר מִנַּיִן וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, וְלָמָּה נִתְּנָה בִּשְׁלשָׁה דְבָרִים הַלָּלוּ, אֶלָּא מָה אֵלּוּ חִנָּם לְכָל בָּאֵי הָעוֹלָם כָּךְ דִּבְרֵי תוֹרָה חִנָּם הֵם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נה, א): הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם, דָּבָר אַחֵר, וַיְדַבֵּר ה' אֶל משֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי, אֶלָּא כָּל מִי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה עַצְמוֹ כַּמִּדְבָּר, הֶפְקֵר, אֵינוֹ יָכוֹל לִקְנוֹת אֶת הַחָכְמָה וְהַתּוֹרָה, לְכָךְ נֶאֱמַר: בְּמִדְבַּר סִינָי.

"And God spoke to Moses in the Sinai Wilderness" (Numbers 1:1). Why the Sinai Wilderness? From here the sages taught that the Torah was given through three things: fire, water, and wilderness. How do we know it was given through fire? From Exodus 19:18: "And Mount Sinai was all in smoke as God had come down upon it in fire." How do we know it was given through water? As it says in Judges 5:4, "The heavens dripped and the clouds dripped water [at Sinai]." How do we know it was given through wilderness? [As it says above,] "And God spoke to Moses in the Sinai Wilderness." And why was the Torah given through these three things? Just as [fire, water, and wilderness] are free to all the inhabitants of the world, so too are the words of Torah free to them, as it says in Isaiah 55:1, "Oh, all who are thirsty, come for water... even if you have no money." Another explanation: "And God spoke to Moses in the Sinai Wilderness" — Anyone who does not make themselves ownerless like the wilderness cannot acquire the wisdom and the Torah. Therefore it says, "the Sinai Wilderness."

וַיְהִי אַחֲרֵי הַמַּגֵּפָה וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אֶלְעָזָר וְגוֹ', שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ. כָּל מָקוֹם שֶׁנָּפְלוּ, הוּזְקְקוּ לְמִנְיָן. מָשָׁל לְמַה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לִזְאֵב שֶׁנָּפַל עַל הַצֹּאן, הֻצְרַךְ בַּעַל הַצֹּאן לִמְנוֹתָם לֵידַע כַּמָּה חָסְרוּ. דָּבָר אַחֵר, לָמָּה מָנָה אוֹתָן כָּאן. מָשָׁל לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה. לְרוֹעֶה שֶׁמָּסַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת צֹאנוֹ בְּמִנְיָן. הִשְׁלִים שְׁמִירָתוֹ. כְּשֶׁהֶחְזִירָן, צָרִיךְ לִמְנוֹתָן. כָּךְ כְּשֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרַיִם, מְסָרָן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה בְּמִנְיָן, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְבַּר סִינַי וְגוֹ', שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ וְגוֹ' (במדבר א, א-ב). וְאַף כְּשֶׁיָּצְאוּ כְּתִיב: וַיִּסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל (שם לג, ה), הֲרֵי קִבְּלָן בְּמִנְיָן. בָּא לְהִפָּטֵר בְּעַרְבוֹת מוֹאָב, הֶחְזִירָם בְּמִנְיָן. לְכָךְ נֶאֱמַר: שְׁאוּ אֶת רֹאשׁ.

Every time that they fell, they were required to be numbered. The matter is comparable to the wolf who went into the midst of the flock. The owner of the flock was obliged to count them to know how many were missing. Another interpretation (of Numb. 26:2): Why did he count them here? The matter is comparable to a shepherd to whom the householder has delivered a flock after numbering them. [After] he has fulfilled his guardianship, when he returns them, it is necessary for them to be numbered. Thus when Israel went out from Egypt the Holy One, blessed be He, delivered them to Moses after numbering [them], as stated (in Numb. 1:1-2), “Then the Lord spoke unto Moses in the Sinai desert …, ‘Take a census….’” So also, when they went out, it is written (in Exod. 12:37), “Then the Children of Israel traveled [from Ramases to Succoth, about six hundred thousand men on foot].” Ergo, he received them with a numbering. [So when] he was about to pass away in the Plains of Moab (after completing his guardianship), he returned them with a numbering. It is therefore stated (Numb. 26:2), “Take a census.”

והביא את קרבנה עליה עשירית האיפה קמח שעורים (במדבר ה טו). למה מביאה קמח שעורים, לפי שנהגה עמו מנהג בהמה, לפיכך תביא קרבנה מאכל בהמה. [לא יצוק עליה שמן] (שם), למה לא יצוק עליה שמן, שהשמן אור וקרוי יצהר, וזו אהבה את האפילה, לפיכך לא יצוק עליה שמן, [ולא יתן עליה לבונה] (שם), למה לא יתן עליה לבונה, לפי שהלבונה זכר לאמהות הוא, [שנאמר] אלך לי אל הר המור ואל גבעת הלבונה (שה"ש ד ו), וזו פירשה מדרכיהם, לפיכך תהא מזכרת עון, ולא מזכרת זכות. ולקח הכהן מים קדושים בכלי חרס, ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן (במדבר ה יז), הוא נברא מן העפר, והיא נוצרה מן המים, לפיכך היתה נבדקת במים ובעפר אם טהורה היא כברייתה או לאו, ועוד למה נבדקת במים ובעפר, לפי שהן עדיה, שנאמר העידותי בכל היום את השמים ואת הארץ (דברים ל יט).
(Numb. 5:15:) THEN HE SHALL BRING THE OFFERING FOR HER, ONE-TENTH AN EPHAH OF BARLEY MEAL. Why does she bring barley meal? Because she behaved in the manner of a beast with him, she therefore brings the food of a beast as her offering. [(Ibid. cont.:) HE SHALL POUR NO OIL UPON IT.: Why does he not pour oil upon it? Because the oil is a light but is <also> called yitshar (a word which can mean "it will shine"); while this woman loves the darkness. Therefore (in Numb. 5:15): HE SHALL POUR NO OIL UPON IT. [(Ibid., cont.:) NOR SHALL HE PUT FRANKINCENSE UPON IT.] Why does he not put frankincense upon it? Because the frankincense is a remembrance of the matriarchs, [as stated] (in Cant. 4:6): I WILL GO UNTO THE MOUNTAIN OF MYRRH AND UNTO THE MOUND OF FRANKINCENSE, while this woman has withdrawn from their ways. She would therefore be a reminder of iniquity and not a reminder of merit. (Numb. 5:17): THEN THE PRIEST SHALL TAKE HOLY WATER IN AN EARTHEN VESSEL AND SOME OF THE DUST WHICH IS ON THE FLOOR OF THE TABERNACLE. He was created from the dust, and she was formed from the water. For that reason she was tested by water and by dust as to whether she was as pure as when she was created or not. And again, why is she tested with water and with dust? Because they are her witnesses. Thus it is stated (in Deut. 30:19): I HAVE CALLED THE HEAVENS AND THE EARTH TO WITNESS AGAINST YOU TODAY.
אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וגו' (במדבר ה, יב), הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים לב, יח): צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וגו', צוּר יְלָדְךָ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כד, טו): וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף וגו', הַנּוֹאֵף אוֹמֵר אֵין בְּרִיָה יוֹדַעַת בִּי, לְפִי שֶׁכָּל מַעֲשָׂיו אֵינָן אֶלָּא בַּחשֶׁךְ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (משלי ז, ח ט): עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד, בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה, הוּא סָבוּר לְפִי שֶׁעוֹשֶׂה מַעֲשָׂיו בַּחשֶׁךְ שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יֵדַע בּוֹ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (ישעיה כט, טו): הוֹי הַמַּעֲמִיקִים מֵה' לַסְתִּר עֵצָה וְהָיָה בְמַחְשָׁךְ מַעֲשֵׂיהֶם וַיֹּאמְרוּ מִי רֹאֵנוּ וּמִי יֹדְעֵנוּ, שֶׁכֵּן דֶּרֶךְ כָּל עוֹבְרֵי עֲבֵרָה הֵם חוֹשְׁבִים שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא יִרְאֶה בְּמַעֲשֵׂיהֶם, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (איוב כב, יב טו): הֲלֹא אֱלוֹקַּ גֹּבַהּ שָׁמָיִם וּרְאֵה רֹאשׁ כּוֹכָבִים כִּי רָמוּ, וְאָמַרְתָּ מַה יָּדַע אֵל וגו' עָבִים סֵתֶר לוֹ וְלֹא יִרְאֶה וגו' הַאֹרַח עוֹלָם תִּשְׁמוֹר וגו', וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וְעֵין נֹאֵף שָׁמְרָה נֶשֶׁף לֵאמֹר לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן. אֵינוֹ אוֹמֵר לֹא יִרְאַנִי אָדָם, אֶלָּא לֹא תְשׁוּרֵנִי עָיִן, לֹא עַיִן שֶׁל מַטָּה וְלֹא עַיִן שֶׁל מַעְלָה. מַהוּ (איוב כד, טו): וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁהוּא יוֹשֵׁב סֵתֶר, יָשִׂים פָּנִים שֶׁל נוֹאֵף בְּאוֹתוֹ הָעֻבָּר, לְפִי שֶׁהַנּוֹאֵף וְהַנּוֹאֶפֶת רוֹצִין שֶׁלֹא תִתְעַבֵּר אֶלָּא שֶׁיַּעֲשׂוּ תַּאֲוָתָן בִּלְבָד, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְפַרְסְמָן בָּעוֹלָם כְּדֵי שֶׁיֵּדְעוּ הַבְּרִיוֹת וְיֹאמְרוּ פָּנִים שֶׁל זֶה הֵם פְּנֵי הַנּוֹאֵף, שֶׁצָּר צוּרַת הָעֻבָּר בִּדְמוּת הַנּוֹאֵף, הֱוֵי: וְסֵתֶר פָּנִים יָשִׂים. וּלְפִיכָךְ נִקְרָא זִמָּה, לְפִי שֶׁהֵן כּוֹפְרִין שְׁנֵיהֶם וְאוֹמְרִים לֹא עָבַרְנוּ עֲבֵרָה, וְהַבְּרִיּוֹת אוֹמְרִים אִם כֵּן זֶה מַהוּ, וְלֹא תֹאמַר בִּזְמַן שֶׁהִיא מִתְעַבֶּרֶת מִן הַנּוֹאֵף אוֹתָהּ שָׁעָה דּוֹמָה צוּרַת הַוָּלָד לְצוּרַף הַנּוֹאֵף, אֶלָּא אֲפִלּוּ הִיא מְעֻבֶּרֶת מִבַּעֲלָהּ וּבָא עָלֶיהָ הַנּוֹאֵף, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְהַפֵּךְ צוּרַת הַוָּלָד לְצוּרַת הַנּוֹאֵף, וְכֵן הוּא אוֹמֵר (דברים לב, יח): צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, אָמַר רַבִּי יִצְחָק הַנּוֹאֵף הַזֶּה כִּבְיָכוֹל מְרַשֵּׁל כֹּחַ הַשְּׁכִינָה, כֵּיצַד הָעֻבָּר שֶׁהִיא מִתְעַבֶּרֶת מִן הָאִישׁ, צָר צוּרָתוֹ בְּתוֹךְ אַרְבָּעִים יוֹם, לְאַחַר אַרְבָּעִים יוֹם הַנּוֹאֵף בָּא עָלֶיהָ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עוֹמֵד וְתוֹהֶה, וְאוֹמֵר, שֶׁל מִי אָצוּר שֶׁל צוּרַת הַבַּעַל אוֹ שֶׁל צוּרַת הַנּוֹאֵף, כִּבְיָכוֹל צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי, יו"ד שֶׁל תֶּשִׁי זְעִירָה, תַּשׁ יְדֵי הַצַּיָּר. אָמַר רַבִּי אַבָּהוּ לְמָה הַדָּבָר דּוֹמֶה לְצַיָּר שֶׁהָיָה צָר אִיקוֹנִין שֶׁל מֶלֶךְ בָּא לִגְמֹר הַפַּרְצוּף אָמְרוּ לוֹ מֵת הַמֶּלֶךְ וְעָמַד מֶלֶךְ אַחֵר, כֵּיוָן שֶׁשָּׁמַע הַצַּיָּר כָּךְ, נִתְרַשְּׁלוּ יָדָיו, הִתְחִיל אוֹמֵר מָה אֶעֱשֶׂה מֵאֵלּוּ הַסַּמְּמָנִין, אִם אָצוּר אוֹתוֹ בְּצוּרַת הַמֶּלֶךְ הָרִאשׁוֹן אוֹ בְּצוּרַת הַשֵּׁנִי, הִתְחִיל תָּמֵהַּ. כָּךְ, הָאִישׁ מְשַׁמֵּשׁ, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא צָר צוּרַת הָעֻבָּר בִּדְמוּת אָבִיו, חָזַר הַנּוֹאֵף וּבָא עָלֶיהָ הֲרֵי נִתְעָרְבוּ הַסַּמְמָנִין, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ד, ב): אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ. מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כִּבְיָכוֹל חָזַר וְהָפַךְ אֶת הַצּוּרָה שֶׁצָּר בַּתְּחִלָּה בִּדְמוּת הָאִישׁ לִדְמוּת הַנּוֹאֵף, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר: ותֶר פָּנִים יָשִׂים, הֱוֵי: צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. מָשָׁל לְאַרְכִיטֶקְטוֹן קָטָאדִיקוֹס עַל אוֹתָהּ מְדִינָה, הִתְחִילוּ בְּנֵי הַמְדִינָה מַטְמִינִים כַּסְפָּם וּזְהָבָם לְתוֹךְ הַמַּטְמוֹנִים, אָמַר לָהֶם הָאַרְכִיטֶקְטוֹן אֲנִי בָּנִיתִי אֶת הַמְּדִינָה וַאֲנִי עָשִׂיתִי אֶת הַמַּטְמוֹנִים, מִמֶּנִּי אַתֶּם מַטְמִינִים. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמְנָאֲפִים, מִמֶּנִּי אַתֶּם מַסְתִּירִים אֶת עַצְמְכֶם, וַהֲלוֹא אֲנִי הוּא שֶׁבָּרָאתִי אֶת הַלְּבָבוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה יז, י): אֲנִי ה' חֹקֵר לֵב בֹּחֵן כְּלָיוֹת וגו', לְכָךְ נֶאֱמַר: וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ, אֲנִי בָּרָאתִי אֶתְכֶם וְעָשִׂיתִי אֶתְכֶם מְחִלִּים מְחִלִּים אֵלּוּ הַלְּבָבוֹת וְהַכְּלָיוֹת, וְאַתֶּם שׁוֹכְחִין אוֹתִי וּמְשַׁקְּרִין בִּי כִּי אֵינִי רוֹאֶה וְאֵינִי יוֹדֵעַ מַעֲשֵׂיכֶם. וְכֵן רָמַז משֶׁה דָּבָר זֶה בְּפָרָשַׁת סוֹטָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ה, יב): אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וגו'.
"And the priest took the holy water" (Num. 5:17). There is no holy water except what is made holy by being put in a vessel, and that is the water of the laver. And why is that the water from the laver? Because the laver was made from the mirrors of the women, as it is written, "And he made the laver from copper [and its stand from copper, from the mirrors of the women who served (tzavu) at the entrance of the Tent of Meeting]" (Ex. 38:8). The same women who said, "God bears witness for us that we left pure from Egypt." When Moses came to make the laver God said to him, "From those [their] mirrors make it, for they did not act for the sake of unchastity, and from it [the laver] their daughters will be tested for whether they are as pure as their foremothers."
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם, שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת כְּלוּלוֹת בּוֹ, (תהלים כט, יא): ה' עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן ה' יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם. חִזְקִיָּה אָמַר תַּרְתֵּי, חִזְקִיָּה אָמַר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַמִּצְווֹת כְּתִיב בְּהוּ (שמות כג, ד ה): כִּי תִרְאֶה, כִּי תִפְגַע, (דברים כב, ו): כִּי יִקָּרֵא, אִם בָּאת מִצְוָה לְיָדְךָ אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ וְאִם לָאו אִי אַתָּה זָקוּק לַעֲשׂוֹתָהּ, בְּרַם הָכָא (תהלים לד, טו): בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ, בַּקְשֵׁהוּ לִמְקוֹמְךָ וְרָדְפֵהוּ לְמָקוֹם אַחֵר. חִזְקִיָּה אָמַר חוֹרֵי, גָּדוֹל הַשָּׁלוֹם שֶׁבְּכָל הַמַּסָּעוֹת כְּתִיב (במדבר לג, ה): וַיִּסְעוּ וַיַּחֲנוּ, נוֹסְעִים בְּמַחְלֹקֶת וְחוֹנִים בְּמַחְלֹקֶת, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ כֻלָּם לִפְנֵי הַר סִינַי נַעֲשׂוּ כֻּלָּם חֲנָיָה אַחַת, הֲדָא דִּכְתִיב (שמות יט, ב): וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, וַיַּחֲנוּ שָׁם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵין כְּתִיב כָּאן אֶלָּא וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הֲרֵי שָׁעָה שֶׁאֲנִי נוֹתֵן תּוֹרָה לְבָנָי. בַּר קַפָּרָא אָמַר תְּלַת, בַּר קַפָּרָא אָמַר גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁדִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים דִּבְרֵי בַּדָּאוּת בַּתּוֹרָה בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אַבְרָהָם לְשָׂרָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית יח, יב): אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן, אֲבָל לְאַבְרָהָם לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא (בראשית יח, יג): וַאֲנִי זָקַנְתִּי. בַּר קַפָּרָא אָמַר חוֹרֵי, גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁדִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים לָשׁוֹן בָּדוּי בַּנְּבִיאִים בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (שופטים יג, ג): הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן, אֲבָל לְמָנוֹחַ לֹא אָמַר כֵּן אֶלָּא (שופטים יג, יג): מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר, מִכָּל מָקוֹם סַמָּנִים הִיא צְרִיכָה. בַּר קַפָּרָא אָמַר חוֹרֵי גָּדוֹל שָׁלוֹם, מַה אִם הָעֶלְיוֹנִים שֶׁאֵין לָהֶם לֹא קִנְאָה וְלֹא שִׂנְאָה וְלֹא תַּחְרוּת וְלֹא מַצּוֹת וְרִיבוֹת וְלֹא מַחְלֹקֶת וְלֹא עַיִן רָעָה צְרִיכִין שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (איוב כה, ב): עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הַתַּחְתּוֹנִים שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה. אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁדִּבְּרוּ הַכְּתוּבִים לְשׁוֹן בַּדָּיוּת בַּתּוֹרָה לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין יוֹסֵף לְאֶחָיו, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית נ, יז): כֹּה תֹאמְרוּן לְיוֹסֵף אָנָא שָׂא נָא, וְלֹא אַשְׁכְּחָן בְּיַעֲקֹב דְּפַקַד כְּלוּם, אָמַר רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁאֲפִלּוּ בִּשְׁעַת מִלְחָמָה אֵין פּוֹתְחִין אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברים כ, י): כִּי תִקְרַב אֶל עִיר וגו', אָמַר רַבִּי יוּדָן בֶּן רַבִּי יוֹסֵי גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁשְּׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נִקְרָא שָׁלוֹם, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שופטים ו, כד): וַיִּקְרָא לוֹ ה' שָׁלוֹם. אָמַר רַבִּי תַּנְחוּם בַּר יוּדָן, מִכָּאן שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לִשְׁאֹל בִּשְׁלוֹם חֲבֵרוֹ בְּמָקוֹם מְטֻנָּף. תָּנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּחֶה בַּמַּיִם כְּדֵי לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. רַבִּי מֵאִיר הֲוָה יָתִיב וְדָרִישׁ בְּלֵילֵי שַׁבַּתָּא הֲוָה תַּמָּן חָדָא אִתְּתָא יַצִּיבָא וְשָׁמְעָה לֵיהּ תָּנְתָא מִדְרָשָׁא, אַמְתִּינַת עַד דִּיחֲסַל מִמִּדְרָשׁ, אָזְלָה לְבֵיתָהּ אַשְׁכְּחָא בּוּצִינָא טָפֵי, אֲמַר לָהּ בַּעְלָהּ אָן הֲוֵית, אָמְרָה לֵיהּ אֲנָא יָתִיבָא וְשָׁמְעָה קָלֵיהּ דָּרוֹשָׁה, אֲמַר לָהּ כֵּן וְכֵן לָא אִעַיַּלְתְּ לְהָכָא עַד דַּאֲזַלְתְּ וְרוֹקַת בְּאַנְפֵּי דָרוֹשָׁה, יְתִיבָא שַׁבַּתָּא קַמַּיְיתָא תִּנְיָנָא וּתְלִיתָא, אֲמָרִין לָהּ מְגֵירָתָא כַּדּוּ אַתּוּן צְהִיבִין, אֲתֵינָן עִמָּךְ לְגַבֵּי דָּרוֹשָׁה, כֵּיוָן דְּחָמֵי יַתְהוֹן רַבִּי מֵאִיר צָפָה בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, אֲמַר לְהוֹ אִית מִנְּכוֹן אִתְּתָא דְּחַכִּימָא לְמִלְחַשׁ בְּעֵינָא, אֲמָרִין לָהּ מְגֵירָתָא כַּדּוּ אַתְּ אָזְלַת וְרוֹקַת בְּאַנְפֵּיהּ וְתִשְׁרֵי לְבַעֲלִךְ, כֵּיוָן דְּיָתְבָא קַמֵּי אִידְחִילַת מִינֵיהּ, אֲמָרָה לֵיהּ רַבִּי לֵית אֲנָא חַכִּימָא לְמִילְחַשׁ עֵינָא, אֲמַר לָהּ אֲפִלּוּ הָכֵי רוֹקִי בְּאַנְפִּי שְׁבַע זִמְנִין וַאֲנָא מִינְשִׁים, עָבְדָה הָכִין. אֲמַר לָהּ אִיזִילִי אִמְרִי לְבַעֲלִיךָ אַתְּ אֲמַרְתְּ חָדָא זִימְנָא וַאֲנָא רָקֵית שְׁבַע זִימְנִין. אָמְרוּ לוֹ תַּלְמִידָיו רַבִּי כָּךְ מְבַזִּין אֶת הַתּוֹרָה, לָא הֲוָה לָךְ לְמֵימַר לְחַד מִינָן לְמִלְחַשׁ לָךְ, אֲמַר לְהוֹ לָא דַּיּוֹ לְמֵאִיר לִהְיוֹת שָׁוֶה לְקוֹנוֹ, דְּתָנֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁשֵּׁם הַגָּדוֹל שֶׁנִּכְתַּב בִּקְדֻשָּׁה אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יִמָּחֶה עַל הַמַּיִם בִּשְׁבִיל לְהַטִּיל שָׁלוֹם בֵּין אִישׁ לְאִשְׁתּוֹ. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן חֲלַפְתָּא גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת עוֹלָמוֹ עָשָׂה שָׁלוֹם בֵּין הָעֶלְיוֹנִים לַתַּחְתּוֹנִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, א): בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹקִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ, בַּשֵּׁנִי בָּרָא מִן הָעֶלְיוֹנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית א, ו): וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יְהִי רָקִיעַ, בַּשְּׁלִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים, (בראשית א, ט): וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִקָּווּ הַמַּיִם, בָּרְבִיעִי מִן הָעֶלְיוֹנִים, (בראשית א, יד): יְהִי מְאֹרֹת בִּרְקִיעַ הַשָּׁמַיִם, בַּחֲמִישִׁי בָּרָא מִן הַתַּחְתּוֹנִים, (בראשית א, כ): וַיֹּאמֶר אֱלֹקִים יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם, בַּשִּׁשִּׁי בָּא לִבְראוֹת אָדָם, אָמַר אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים הֲרֵי הָעֶלְיוֹנִים רַבִּים מִן הַתַּחְתּוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, אִם אֲנִי בּוֹרֵא אוֹתוֹ מִן הַתַּחְתּוֹנִים הֲרֵי הַתַּחְתּוֹנִים רַבִּים עַל הָעֶלְיוֹנִים בְּרִיאָה אַחַת, מֶה עָשָׂה בְּרָאוֹ מִן הָעֶלְיוֹנִים וּמִן הַתַּחְתּוֹנִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (בראשית ב, ז): וַיִּיצֶר ה' אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה מִן הַתַּחְתּוֹנִים, (בראשית ב, ז): וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים מִן הָעֶלְיוֹנִים, רַבִּי מָנֵי דִּשְׁאַב וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי, גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכָּל הַבְּרָכוֹת וְטוֹבוֹת וְנֶחָמוֹת שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְבִיאָן עַל יִשְׂרָאֵל, חוֹתְמִין בְּשָׁלוֹם, בִּקְרִיאַת שְׁמַע פּוֹרֵס סֻכַּת שָׁלוֹם, בַּתְּפִלָּה עוֹשֶׂה שָׁלוֹם, בְּבִרְכַּת כֹּהֲנִים (במדבר ו, כו): וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם. וְאֵין לִי אֶלָּא בַּבְּרָכוֹת בַּקָּרְבָּנוֹת מִנַיִן, (ויקרא ז, לז): זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וְלַחַטָּאת וְלָאָשָׁם וְלַמִּלּוּאִים וּלְזֶבַח הַשְּׁלָמִים. אֵין לִי אֶלָּא בַּכְּלָל, בַּפְּרָט מִנַּיִן, (ויקרא ו, ב): זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה, (ויקרא ו, ז): זֹאת תּוֹרַת הַמִּנְחָה, (ויקרא ו, יח): זֹאת תּוֹרַת הַחַטָּאת, (ויקרא ז, א): זֹאת תּוֹרַת הָאָשָׁם, (ויקרא ז, יא): זֹאת תּוֹרַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים, וְאֵין לִי אֶלָּא בְּקָרְבְּנוֹת יָחִיד, בְּקָרְבְּנוֹת צִבּוּר מִנַּיִן, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר כט, לט): אֵלֶּה תַּעֲשׂוּ לַה' בְּמוֹעֲדֵיכֶם, וּמְסַיֵּם בִּשְׁלָמִים. וְאֵין לִי אֶלָּא בָּעוֹלָם הַזֶּה בָּעוֹלָם הַבָּא מִנַּיִן, (ישעיה סו, יב): הִנְנִי נֹטֶה אֵלֶיהָ כְּנָהָר שָׁלוֹם. רַבָּנָן אָמְרוּ גָּדוֹל שָׁלוֹם שֶׁכְּשֶׁמֶּלֶךְ הַמָּשִׁיחַ בָּא אֵינוֹ פּוֹתֵחַ אֶלָּא בְּשָׁלוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיה נב, ז): מַה נָּאווּ עַל הֶהָרִים רַגְלֵי מְבַשֵּׂר מַשְׁמִיעַ שָׁלוֹם.

Taught Rabbi Yishmael: Great is peace, for even the Great Name written in holiness, the Holy Blessed One said to blot out in water so as to impose peace between husband and wife. (See Numbers 5:19-23). Rabbi Meir was sitting and discoursing on Shabbat evening. There was this one woman who would sit and listen to him give his lecture. Once she waited until the lecture ended, went home, and found the light had gone out. Her husband said to her, "Where have you been?" She said to him, "I was sitting and listening to the voice of the lecturer." He said to her, "Thus and more I vow: I will not let you enter here until you go and spit in the lecturer's face!" She stayed away one Shabbat, another, a third. Her neighbors said to her, "Are you still angry at each other? Let's come with you to the lecture." When Rabbi Meir saw them, he figured it out through the holy spirit. He said to them, "Is there here a woman knowledgeable in treating eyes?" Her neighbors said to her, "If you go spit in his eye you will unbind your husband." When she sat down in front of him she became afraid of him, and said to him, "Rabbi, I am not knowledgeable in treating eyes." He said to her, "Even so, spit in my eye seven times, and I will be cured." She did so. He said to her, "Go tell your husband you told me to do it once and I spat seven times. His disciples said to him, "Rabbi, should people thus abuse the Torah? Couldn't one of us offered a treatment for you?" He said to them, "Is it not enough for Meir to be like his Maker?" For it had been taught: Great is peace, for even the Great Name written in holiness, the Holy Blessed One said to blot out in water so as to impose peace between husband and wife."

וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל (במדבר ז, ב), לָמָּה נִזְדָּרְזוּ הַנְּשִׂיאִים לָבוֹא וּלְהַקְרִיב תְּחִלָּה, וּבִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן נִתְעַצְּלוּ וְלֹא הֵבִיאוּ אֶלָּא אַבְנֵי שׁוֹהַם וְאַבְנֵי מִלּוּאִים בָּאַחֲרוֹנָה. לְפִי שֶׁבְּשָׁעָה שֶׁאָמַר משֶׁה, כֹּל נְדִיב לֵב יָבִיאוּ תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן, וְלֹא אָמַר לַנְּשִׂיאִים, הָיָה רַע בְּעֵינֵיהֶם עַל שֶׁלֹא אָמַר לָהֶם לְהָבִיא, אָמְרוּ יָבִיאוּ הָעָם מַה שֶּׁיָּבִיאוּ וּמַה שֶּׁיְּחַסְּרוּ נְמַלֵּא אֲנַחְנוּ. שָׂמְחוּ כָּל יִשְׂרָאֵל בִּמְלֶאכֶת הַמִּשְׁכָּן וְהֵבִיאוּ בְּשִׂמְחָה כָּל נְדָבָה וּבִזְרִיזוּת, רְאֵה מַה כְּתִיב (שמות לה, כב): וַיָּבֹאוּ הָאֲנָשִׁים עַל הַנָּשִׁים, שֶׁהָיוּ דוֹחֲקוֹת זֶה עַל זֶה וּבָאִים אֲנָשִׁים וְנָשִׁים בְּעִרְבּוּבְיָא, וְלִשְׁנֵי בְּקָרִים הֵבִיאוּ כָּל הַנְּדָבָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות לו, ג): וְהֵם הֵבִיאוּ אֵלָיו עוֹד נְדָבָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר, וּכְתִיב (שמות לו, ז): וְהַמְלָאכָה הָיְתָה דַיָּם וגו', לְאַחַר שְׁנֵי הַיָּמִים בִּקְּשׁוּ הַנְּשִׂיאִים לְהָבִיא נִדְבָתָם וְלֹא יָכֹלוּ שֶׁכְּבָר צִוָּה משֶׁה (שמות לו, ו): וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה וגו', וְהָיוּ הַנְּשִׂיאִים מְצֵרִים עַל שֶׁלֹא זָכוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן, אָמְרוּ הוֹאִיל וְלֹא זָכִינוּ בְּנִדְבַת הַמִּשְׁכָּן נִתֵּן בְּבִגְדֵי כֹּהֵן גָּדוֹל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות לה, כז): וְהַנְּשִׂאִם הֵבִיאוּ אֵת אַבְנֵי הַשֹּׁהַם וגו', אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בָּנַי שֶׁנִּזְדָּרְזוּ, יִכָּתֵב שֶׁהֵבִיאוּ וְהוֹתֵר, וְהַנְּשִׂיאִים שֶׁנִּתְעַצְּלוּ, חִסַּר אוֹת אַחַת מִשְּׁמָם, שֶׁכֵּן כְּתִיב וְהַנְּשִׂאִם חָסֵר יו"ד. כֵּיוָן שֶׁנִּגְמַר הַמִּשְׁכָּן הִקְדִּימוּ וְהֵבִיאוּ קָרְבָּן בִּזְרִיזוּת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל וגו', אָמְרוּ הֲרֵי הַשָּׁעָה שֶׁנַּקְרִיב קָרְבָּנוֹת בְּשִׂמְחָה, שֶׁשָּׁרְתָה שְׁכִינָה בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כֵּיוָן שֶׁנַּעֲשָׂה הַמִּשְׁכָּן וְלֹא הָיָה חָסֵר כְּלוּם, אָמְרוּ מַה יֵּשׁ לָנוּ לְהָבִיא, הָלְכוּ וְהֵבִיאוּ עֲגָלוֹת שֶׁיִּהְיוּ נוֹשְׂאִים עֲלֵיהֶם אֶת הַמִּשְׁכָּן. וּמִי נָתַן לָהֶם הָעֵצָה הַזֹּאת, שִׁבְטוֹ שֶׁל יִשָֹּׂשכָר, שֶׁכָּךְ אָמְרוּ לָהֶם מִשְׁכָּן שֶׁעֲשִׂיתֶם פּוֹרֵחַ הוּא בָּאֲוִיר, אֶלָּא הִתְנַדְּבוּ עֲגָלוֹת שֶׁתִּהְיוּ נוֹשְׂאִים אוֹתוֹ בָּהֶם, לְכָךְ כְּתִיב: וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שֶׁנִּתְנַחֲמוּ עַל מַה שֶּׁעָשׂוּ בַּתְּחִלָּה. וַיַּקְרִיבוּ נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל, שׁוֹמֵעַ אֲנִי שֶׁהָיוּ הֶדְיוֹטוֹת וְנִתְמַנּוּ, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, ב): רָאשֵׁי בֵּית אֲבֹתָם, וְלֹא רָאשֵׁי בֵּית אָבוֹת, אֶלָּא אַף נְשִׂיאֵי שֵׁבֶט, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, ב): הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, נְשִׂיאִים בְּנֵי נְשִׂיאִים. הֵם נְשִׂיאֵי הַמַּטֹּת, הֵם שֶׁהָיוּ מְמֻנִּים עֲלֵיהֶם בְּמִצְרַיִם (שמות ה, יד): וַיֻּכּוּ שֹׁטְרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וגו', (במדבר ז, ב): הֵם הָעֹמְדִים עַל הַפְּקֻדִּים, עַל מִנְיַן הַדְּגָלִים, כְּמָה דְתֵימָא (במדבר א, ד): וְאִתְּכֶם יִהְיוּ אִישׁ אִישׁ לַמַּטֶּה וגו'.
"And the Chieftains of Israel offered" (Bamidbar 7:2) Why were the Chieftains anxious to make the first offerings, but in the case of the Mishkan they were lazy and only brought lapis lazuli and other stones last? When Moses said, "Anyone whose heart so moves them, bring gifts to the Lord for the work of the Tabernacle," he did not (specifically) ask the Chieftains and this was wrong in their eyes. They said, "Let the people bring what is necessary, and whatever is left we will complete." All of Israel was joyous in the work of the Tabernacle, and they brought with joy everything voluntarily and with speed. See what is written, (Exodus 35:22) "They brought, the men and the woman." They were pushing one another and the men and woman were coming all mixed together. For two mornings they brought all the offerings, as it is written (Exodus 36:3) "They continued to bring to him freewill offerings morning after morning." And it is written, (Exodus 36:7) "The work was enough for them" After two days the Chieftains requested to bring their freewill offerings, but they couldn't since Moses had already commanded, (Exodus 36:6) "A proclamation was made through the camp, 'Let no further effort be made'" The Chieftains were troubled that they did not merit in the freewill offerings of the Tabernacle. They said, "Since we have not merited in the work of the Tabernacle, we will give for the clothes of the High Priests." Thus it is written (Exodus 35:27) "The Priests brought lapis lazuli and other stones" The Holy Blessed One said, "Of my children who were quick to bring, let it be written that they brought more than enough. But the Chieftens who were lazy, a letter should be removed from their name. Thus it is written "והנשאם" which is missing the letter "י". Thus when the work of the Tabernacle was completed, they were quick to bring the sacrifices quickly.
נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב לְמַטֵּה יְהוּדָה (במדבר ז, יב), לָמָּה נִקְרָא שְׁמוֹ נַחְשׁוֹן, עַל שֵׁם שֶׁיָּרַד תְּחִלָּה לַנַּחְשׁוֹל שֶׁבַּיָּם. אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן יוֹחָאי אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה מִי שֶׁקִּדֵּשׁ אֶת שְׁמִי בַּיָּם הוּא יַקְרִיב תְּחִלָּה, וְזֶה הָיָה נַחְשׁוֹן, וְכֵן עָשָׂה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (במדבר ז, יב): נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב וגו', יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ, שֶׁבַח לוֹ, שֶׁבַח לְאָבִיו, שֶׁבַח לְשִׁבְטוֹ, אוֹ שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, תַּלְמוּד לוֹמַר (במדבר ז, יז): זֶה קָרְבַּן נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, מִשֶּׁלּוֹ הֵבִיא וְלֹא שֶׁגָּבָה מִשִּׁבְטוֹ וְהֵבִיא, אֶלָּא מַה תַּלְמוּד לוֹמַר נַחְשׁוֹן בֶּן עַמִּינָדָב, יִחֲסוֹ הַכָּתוּב עַל שֵׁם שִׁבְטוֹ:

And his offering: one silver bowl (Numbers 7:13). Behold it is written (Song of Songs 4:7) "You are all beautiful, my love, and there is no blemish in you" - this is speaking of Israel. Rabbi Shimon ben Yochai taught: at the time that Israel stood before Mount Sinai to accept the Torah, there were no blind people among them, nor deaf, nor mentally incapable, nor mutes, nor lame, nor limping. At that moment it says, "You are all beautiful, my love, there is no blemish in you." -- until they sinned with the calf, and among them were made zavim and metzoraim, as it says (Exodus 32:25) "And Moshe saw the people, that they were scattered [פרוע]", and it is also written (Leviticus 13:45) "As for the person with a leprous affection, their clothes shall be rent, their head shall be wild [פרוע],". At that moment, it says (Numbers 5:2) "Send out from the camp every tzarua and every zav". But before Mount Sinai, they were whole, as it says "You are all beautiful, my love, there is no blemish in you". Another opinion: "All of you is beautiful, my love" speaks of the tribes. And if you say, how can all of them be beautiful? For Ya'akov their father blessed the tribes, and chided Reuven, Shimon, and Levi. How can you say they "you are all beautiful"?! Rabbi Elazar says, even though he blessed the later tribes and chided the former tribes, even so he returned and blessed them, as it says (Genesis 49:28) "These are the tribes of Israel, twelve..." -- he made them nourished from each other. ... Another interpreation; "you are entirely beautiful, ...": this is speaking of the princes of the tribes at the time that they brought forth for the dedication of the altar. They did not bring all together on one day, rather each and every one on individual days, as like that which is written "One prince each day" (Numbers 7:11). Could it be that the one who brought his offerings first was most beloved?! Yehuda who brought his offerings first was most beloved of all? So Rabbi Chelbo said; with all the tribes it is written "his offering", and with the prince of Yehuda it is written "and his offering" - and this is strange! He who offered first it is written of him, "and his offering" - it did not need to sppeak thus, rather of the first "his offering" and the rest "and his offering". And why is this so? Rabbi Brechya haCohen son of Rabbi said, since Yehuda ofered first, if he had come to pride himself over his brothers and say "I am more honoured than you, since I offered first", they would respond to him and say, "you are he who offered last, for thus it says 'and his offering'!" This made him lesser [and brought him down] to his brothers, and so: "all of you is beautiful".