לָא קַשְׁיָא: הָא — בְּרַבָּה, הָא — בְּתַלְמִידָא. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: הָא וְהָא בְּרַבָּה, וְלָא קַשְׁיָא: הָא — מִקַּמֵּי דְּפָתַח, וְהָא — לְבָתַר דְּפָתַח. כִּי הָא דְּרַבָּה, מִקַּמֵּי דְּפָתַח לְהוּ לְרַבָּנַן, אָמַר מִילְּתָא דִּבְדִיחוּתָא וּבָדְחוּ רַבָּנַן, וּלְבַסּוֹף יָתֵיב בְּאֵימְתָא, וּפָתַח בִּשְׁמַעְתָּא.
This is not difficult; this statement, is referring to a rabbi, and that statement is referring to a student. And if you wish, say instead that this and that are referring to a rabbi, and it is not difficult. This statement is before one begins teaching; that statement is after he already began teaching halakha. The Gemara adds: That explanation is like that practice of Rabba’s. Before he began teaching halakha to the Sages, he would say some humorous comment, and the Sages would be cheered. Ultimately, he sat in trepidation and began teaching the halakha.
Rabbi Akiva was once sitting and lecturing, and the community [his students] was falling asleep. To arouse them, he said: How could Esther rule over one hundred and twenty seven provinces? It should be that Esther, a descendant of Sarah who lived to one hundred and twenty seven, to rule over one hundred and twenty seven provinces.
בקש לעוררן כו' שדרכם היה לדרוש לפעמים במילי דבדיחותא לעורר לב השומעים ויקיצו משנתם שעל הרוב אנשים רבים אוהבים רמזים כאלה לפי שהוא השתעשעות הדמיון ונקל להבין באין העמקת השכל. ועיין באסתר רבתי מ"ש שם:
...וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן...
בְּמִעוּט שְׂחוֹק...
Torah [is acquired] by forty-eight things... By a minimum of frivolity
יח) במעוט שחוק כו'. מילי דבדיחותא כנ"ל. וצריך שתדע כי מילי דבדיחותא שאמרו רז"ל. אינן דברי חשק ותפלות ח"ו. אלא דברי חכמים וחידותם. שנראים לכאורה כדברי הבאי וגוזמא. כגון ילדה אשה במצרים ששים רבוא בכרס אחד. או שנפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים כו'. וכענין אגדות דרבב"ח וזולתן. שמביאין את השומעין לידי שחוק. בהשקפה ראשונה על פשטי המלות הערומות. והם דברים נפלאים עומדים ברומו של עולם (ער"מ פנחס ריו"א) ויש בהם חכמה עמוקה. וכן אתה מוצא בדינין והלכות. ששואלים לפעמים דברים זרים במציאות. כענין שאמרו ע"כ הביאו ר"א לר"ז לידי גיחוך כו' (נדה דכג"א) ובפרק המקשה (ד"ע) הדביק שני רחמים וכיוצא הרבה בתלמוד להגדיל תורה. וע"י המצאות החידות והתרתם ישמח התלמיד וילמד שכלו להבין דברים עמוקים. ולהעמיק בתלמודו. ואשכחן בפירקא דחסידי דהוו מבדחי לאינשי עציבי ואמר אליהו עלייהו. בני עלמא דאתי נינהו. ובס"ה דוד המע"ה בדחנא דמלכא הוה:
רַבִּי הָיָה יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ וְנִתְנַמְנֵם הַצִּבּוּר, בִּקֵּשׁ לְעוֹרְרָן, אָמַר יָלְדָה אִשָּׁה אַחַת בְּמִצְרַיִם שִׁשִּׁים רִבּוֹא בְּכֶרֶס אֶחָת, וְהָיָה שָׁם תַּלְמִיד אֶחָד וְרַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי שְׁמוֹ, אָמַר לֵיהּ מָאן הַוָּת כֵּן, אָמַר לֵיהּ זוֹ יוֹכֶבֶד שֶׁיָּלְדָה אֶת משֶׁה שֶׁשָּׁקוּל כְּנֶגֶד שִׁשִּׁים רִבּוֹא שֶׁל יִשְׂרָאֵל, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות טו, א): אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, (במדבר א, נד): וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת משֶׁה, (דברים לד, י): וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמשֶׁה.
פעם אחת נפלה ביצת בר יוכני וטבעה ששים כרכים ושברה שלש מאות ארזים
Rabbi Yishmael ben Satriel also testified before Rabbi Yehuda HaNasi: Once an egg of the bird called bar yokhani fell, and drowned sixty cities and broke three hundred cedar trees.
He said to him: These are matters of utmost importance, exalted, i.e., mitzvot or prayer, which people nonetheless treat with contempt, vileness among the sons of men.
§ Rabbi Yirmeya asked Rabbi Zeira: According to Rabbi Meir, who said that an animal in the womb of a woman is a full-fledged offspring, what is the halakha in a case where her father accepted betrothal for her? Rabbi Yirmeya elaborated: What practical difference is there? With regard to whether it is prohibited to marry her sister. The Gemara asks: Is this to say that such an offspring can live? This factor is important, as a man is prohibited from marrying his wife’s sister only during his wife’s lifetime. But doesn’t Rav Yehuda say that Rav says: Rabbi Meir said only since there are other animals of its type that can live. Rav Aḥa bar Ya’akov says: Rabbi Yirmeya tried this hard to cause Rabbi Zeira to laugh, but he did not laugh. In other words, Rabbi Yirmeya was not asking his question seriously.
The Gemara discusses the matter itself. Rav Yehuda says that Rav says: Rabbi Meir said...
If one pressed together the openings of two wombs and a fetus exited from the womb of this animal and entered the womb of that animal, what is the halakha? Is the womb considered to have opened only by its own fetus, but a fetus that is not its own is not considered to have opened the womb? Or perhaps even a fetus that is not its own is also considered to have opened the womb? The dilemma shall stand unresolved.
רַבִּי בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְּבֵי לָפָט הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי אֲמַר לֵיהּ לָא...
...אַדְּהָכִי וְהָכִי אֲתוֹ הָנָךְ תְּרֵי אַחֵי אֲמַר לֵיהּ הָנָךְ נָמֵי בְּנֵי עָלְמָא דְּאָתֵי נִינְהוּ אֲזַל לְגַבַּיְיהוּ אֲמַר לְהוּ מַאי עוֹבָדַיְיכוּ אֲמַרוּ לֵיהּ אִינָשֵׁי בָּדוֹחֵי אֲנַן מְבַדְּחִינַן עֲצִיבֵי אִי נָמֵי כִּי חָזֵינַן בֵּי תְרֵי דְּאִית לְהוּ תִּיגְרָא בַּהֲדַיְיהוּ טָרְחִינַן וְעָבְדִינַן לְהוּ שְׁלָמָא:
§ The Gemara relates another story about the righteousness of common people. Rabbi Beroka Ḥoza’a was often found in the market of Bei Lefet, and Elijah the Prophet would often appear to him. Once Rabbi Beroka said to Elijah: Of all the people who come here, is there anyone in this market worthy of the World-to-Come? He said to him: No...
...In the meantime, two brothers came to the marketplace. Elijah said to Rabbi Beroka: These two also have a share in the World-to-Come. Rabbi Beroka went over to the men and said to them: What is your occupation? They said to him: We are jesters, and we cheer up the depressed. Alternatively, when we see two people who have a quarrel between them, we strive to make peace.
בכלל הסדר הוא שאמירת המאמר חסידות היא לאחרי שמדברים איזה ענין שקדמו, משא"כ לפעמים אין הסדר כן. ובפרט כפי שראו אצל רבותינו נשיאינו, שברוב הפעמים היתה אמירת מאמר חסידות ללא הקדמת דברים לפנ"ז.
ומעולם הציק לי הדבר ("עס האָט מיר ענג געמאַכט") – שהרי איתא בגמרא בנוגע לרבה, ש"מקמי דפתח להו לרבנן, אמר מילתא דבדיחותא, ובדחי רבנן, לסוף יתיב באימתא ופתח בשמעתא"?
...
ניגון מצד עצמו יכול להיות בכמה אופנים; וכאשר הניגון הוא בשביל לעורר רגש הלב ולפעול פתיחת המוחין, הרי זה ע"ד אמירת מילתא דבדיחותא לפקח דעתו ולשמח לבו כו'.
ועפ"ז מתורץ שיכולים להסתפק בהכנה למאמר חסידות ע"י אמירת ניגון.
עורות תחשים כו' (שמות כו, יד). כי לפעמים אדם מדבר מלתא דבדיחותא רק הפנימיות הוא יראת שמים וכן תחשים החיצוניות לא היה טוב אבל הפנימיות היה טוב. ומה שאומר היראה במלתא דבדיחותא הוא כדי שיקבל האדם ממנו מחמת הבדיחותא. וזהו שמתרגם אונקלוס על עורות תחשים ססגונא, כלומר שמשמח את חבירו ועל ידי זה חבירו מקבל ממנו הפנימיות. ושש משזר, הוא מה שאדם מדבר דבורים טובים והדיבור הוא טוב והפנימיות הוא גם כן טוב. ויריעות עזים, הוא מה שאדם מדבר מצרכי עצמו:
תחשים TACHASH was a kind of wild beast. It existed only at that time. It was multi-coloured and therefore it is translated in the Targum as ססגונה, because it delights (שָׂשׂ) and prides itself in its colours (גונא) (Shabbat 28).
מהבעש"ט. ענין מלתא דבדיחותא קודם הלימוד (שבת ל, ב). כי החיות רצוא ושוב והאדם בסוד קטנות וגדלות וע"י השמחה ומלתא דבדיחותא יוצא מקטנות לגדלות ללמוד ולדבקה בו ית'. וז"ש (תענית כב, א) בהני תרי בדחי שהיו מפקחין צער האדם ע"י מלתא דבדיחותא ואז יוכלו לקרבו ולהעלותו. וז"ש ויקח את שני נעריו עמו ואת יצחק בנו (בראשית כב, ג) כי ע"י הצחוק לש"ש יכול להעלות השנים של נערות ג"כ עמו:
מילתא דבדיחותא – היא שיחת חולין, שזהו ענין חיצוני, שכן, אע"פ שגם "שיחת חולין של תלמידי חכמים צריכה לימוד", וככל שתגדל מעלתו של החכם הנה השיחת חולין שלו צריכה לימוד יותר, הרי זה בכל זאת שיחת חולין בלבד, ואם חסר אצל התלמיד ענין הביטול יכול לחשוב שזוהי שיחת חולין ממש.
ואף שגם דברי החכמה של הרב מקבל התלמיד רק לפי ערכו, הרי, גם הענינים שמקבל התלמיד לפי ערכו הם דברי חכמה, אלא שזוהי דרגא נמוכה יותר בדברי החכמה, משא"כ בשיחת חולין יכול התלמיד לטעות לגמרי ולחשוב שאין זו אלא שיחת חולין. וטעם הדבר – לפי ששיחת חולין הו"ע חיצוני.
כה תאמר לב"י וכו' אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים וכו' ועתה וכו' יש להתבונן מהו לשון ועתה ע"כ בא לשלול איזה זמן. והנראה עפ"י מ"ש בגמ' רבה מקמי' דפתח להו לרבנן. אמר מלתא דבדיחותא ובדחו רבנן ואח"כ יתיב באימתא ופתח בשמעתא. פירושן של הדברים כי כשהאדם עצב מתגבר עליו יסוד העפר ואינו יכול להתבונן במושכלות משא"כ השמחה הוא מיסוד הרוח החיוני המתנונע ממקום למקום ע"כ יכול להשכיל ממושכל למושכל. והנה לפי"ז יש לפרש הרמז הזה כאן בקבלת התורה. כה תאמר לב"י וכו' אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא וכו' והוא דבר של שמחה כעין מילתא דבדיחותא להתרחבות הלב. לזה אמר אח"כ ועתה כיון שכבר הזכרתי לכם דבר של שמחה להתרחבות הלב נפתח בשמעתא אם שמוע תשמעו בקולי וכו'
