וא"ר יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה, כה) מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים וגו'. והיינו דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יוחאי לא דוד ראוי לאותו מעשה ולא ישראל ראוין לאותו מעשה לא דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים קט, כב) ולבי חלל בקרבי ולא ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימים אלא למה עשו לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד ואם חטאו צבור אומרים לו כלך אצל צבור וצריכא דאי אשמועינן יחיד משום דלא מפרסם חטאיה אבל צבור דמפרסם חטאיהו אימא לא ואי אשמועינן צבור משום דנפישי רחמייהו אבל יחיד דלא אלימא זכותיה אימא לא צריכא והיינו דרבי שמואל בר נחמני א"ר יונתן מאי דכתיב (שמואל ב כג, א) נאם דוד בן ישי ונאם הגבר הוקם על נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה:
לא עשו ישראל את העגל - כלומר גבורים ושליטים ביצרם היו ולא הי' ראוי להתגבר יצרם עליהן אלא גזירת מלך היתה לשלוט בם כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שאם יאמר החוטא לא אשוב שלא יקבלני אומרים לו צא ולמד ממעשה העגל שכפרו ונתקבלו בתשובה:
במסכת ע"א (ד':) אמר ר' יהושע בן לוי לא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר (דברים ה) מי יתן והיה לבבם זה ליראה וגו' והיינו דאמר רבי יוחנן לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה. לא היה ישראל ראוין לאותו מעשה דכתיב מי יתן והיה לבבם זה להם וגו'. ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה דכתיב (תהלים ק"ט) ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה עשו שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד שחטא ועשה תשובה ואם צבור חטאו אומרים להם כלך אצל צבור שעשו תשובה אף אתם עשו תשובה:
אי זה דבר מגונה או בלתי נחות שיעשה אותו האדם לתקות דבר טוב. הוא מבואר שקודם עשותו ראוי ומחוייב שיובטחו לו ב' דברים. הא' שלא יהיה הטוב ההוא המקווה נמנע להמשך מעשיית הגנאי ההוא. והב' שאע"פ שיהיה אפשרי שיהיה הטוב ההוא המקווה בשיעור שיהיה ראוי לסבול הגנאי הראשון בעבורו. המשל איש זקן ונשוא פנים נטל קורה ושם על שכמו בתוך קהל ועדה שהדבר הזה גנאי הוא לו כמ"ש (ברכות י"ט:) והתעלמת מהם פעמים שאתה מתעלם כגון זקן ואינו לפי כבודו. אמנם אם יש לו כותל רעוע או בירה שנתקעקעה ופורק אין מידו כבר היה לו למחול על כבודו שלא לקבל היזק גדול כעצת החכם טוב נקלה ועבד לו (משלי י"ב). ירצה טוב שיקל האדם פעמים בכבודו להיות עבד לעצמו משיתכבד ויהיה סבה להפסד ממונו עד שיעני ויבא עד ככר לחם. אמנם אם הוא מבואר שהקורה ההיא לא תועיל לבנין ההוא כלל הרי סכל לעשות כי נשא חרפה ללא דבר ועל כדומה לזה הכריז הנביא (ירמי' ב') ההמיר גוי אלקים והמה לא אלקים ועמי המיר כבודי בלא יועיל. ירצה אם נמצא גוי שהמיר אלוקו באלוק עם אחר אינו מן התמה כי לא נתאנה שום אחד מהם כי זה וזה המה לא אלקים אבל עמי המיר כבודו והוא הבטחון והחסיה באלקים חיים אשר ראוי להתכבד בו מכל כלי חמדה ולבלתי תועלת כלל. הנה שאין סכלות גדולה מהמרת הכבוד ללא דבר. ואף גם זאת שיהיה בטוח שתועיל הקורה לבנין ההוא עדיין ראוי שישכיל אם הוא ראוי שיסבול בעבורו זה הגנאי כי אם היתה הקורה לאבוס של חמור או לול של תרנגולים שוה נ' זוז אין ראוי לחלל עליו כבודו אם הוא שוה מאתים ועל זה ג"כ אמר המשורר וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב (תהלים ק"ו). ואם שפשט הפסוק על החטא המפורסם אשר בספור הזה ידבר הנה ג"כ איפשר ונאות לפרשו על כלל רוע הבחירה האנושית אל המבוקשים המדומי' אשר בהם ממירים כבודם האמתי. ואמר שאף אם יגיע להם התמורה ההיא אשר בקשוה היא ודאי בלתי שוה לדבר המגונה הנעשה להגעתה וזה שהם מניחים שלמות כבודם שהיא הנפש המשכלת אשר עליה אמר (בראשי' מ"ט) אל תחד כבודי והמשורר אמר (תהלים ז') וכבודי לעפר ישכן סלה ונוטלין בעבורו הענינים החמריי' אשר ישתתפו בהם אדם ובהמה. וכמ"ש ז"ל (שבת ל"ג:) מניחין חיי עולם ועוסקי' בחיי שעה וא"כ הרי שהמירו צורתם האינושית היקרה בתבנית שור אוכל עשב אחר שכמות זה כן מות זה ומותר האדם כזה על הבהמה אין:
ואחר שהנחנו זה הנה לא ימנע משכוונו חז"ל במאמר הזה שאמרו שלא עשו ישראל את העגל אלא כדי ליתן פתחון פה לבעלי תשובה לאחד משני ענינים. אם שיאמרו שהשם יתעלה אנה לידם זה החטא אל התכלית ההוא כמו שפירש רש"י ז"ל שם באומרו כי גזירת מלך היתה ליתן רשות לשטן לשלוט עליהם להחטיאם כדי שיהא פתחון פה לבעלי תשובה. או שיאמרו שהם בעצמם בחרו בדרכיהם ובשקוציהם לתכלית ההוא בעצמו. ואם רצו בו הפירוש הראשון הנה ודאי יפול בכאן הביטול הראשון אשר אמרנו כי ודאי הוא נמנע שימשך משם התכלית המבוקש כלל וישאר המעשה המגונה בידם כי איך תוקח ראיה למחילת החוטאים בבחירתם ורצון נפשם ממחילת החוטאים ברצון האל יתעלה אשר הכריחם לכך. כי אלה אפילו מחילה אינם צריכין כי במקום שיש הכרח אין שם חטא ובמקום שאין חטא אין מחילה ועל כל פנים חטאו ברצון בוראם וראויין לקבל שכר ומהו שאמר כלך אצל יחיד או אצל הרבים וכו'. וקשה עוד מזה כל אותו הכעס שכעס על המחטיאים והריגת שלשת אלפי איש מהנטפלים על עשיית רצונו ית' וכל אותו התפלה והתחנה אשר הוזקק משה על מחילתם וכולי האי ועדיין נשאר ליום פקודתם. ואם רצו בו הפירוש השני הנה באמת נפלו בשני הגנאים והביטולים יחד. והוא כי הם חטאו לתכלית שהבאים אחריהם יעשו תשובה ויקובלו כמותם ומי אמר להם שיקובלו הם עצמם להיות להם דוגמא הרי גמרא גמירנא לה (יומא פ"ה) האומר אחטא ואשוב אין מספיקין בידו לעשות תשובה: ואפילו נניח שלא תתנעל בפניהם דלת התשובה וישארו על אפשרותה הנה המירו טהרת הנקיות הודאי אשר הוא בבלי חטוא בעד סכנת ספק התשובה ואפילו שתהיה התשובה וודאית נוח לו לאדם שלא יחטא משיחטא וישוב ואם יחרדו אל הבנים העתידים לחטוא מה להם להטיל קולר על צוארם היה להם להמתין עד שיחטאו הבנים וישובו וימחול להם וישארו דוגמא לדורות. וכ"ש במה שהוא ידוע שהחטא כל שהוא יותר קרוב אל השורש הוא יותר כולל ויותר קשה המחילה. וחטא אבינו הראשון יוכיח כמה הזיק בעולם מכל מה שחטאו הבאים אחריו. ועינינו הרואות כמה קבלו ישראל חרפה וכלימה על עגל זה שבין לילה היה ובין לילה אבד מאותם שני עגלים שעשה ירבעם (מ"א י"ב) אשר העמיד אחד בבית אל ואחד בדן כמה שנים. סוף דבר נדמו עמנו לפי הנחה זאת לאדם הממית את עצמו לספק שיחיה את זולתו הפחות ממנו. ולזה היה מקום לאומר שיאמר שלא היתה כוונת חז"ל במאמר הזה לתת סבה לעשיית החטא רק לזכירה כלומר שנכתבו אלו הענינים בתורה כדי שיוקח מהם ראיה לתשובת החוטאים אם יחיד ואם רבים לא לומר שעשו כך אל זה התכלית. אלא שע"ד האמת אין להתקרר בזה הדעת כלל שאם רצו לומר כן מי הטיל לפיהם מחסום לומר דבר שלא כוונוהו. ועוד שאומרם שלא היו ראויים לאותו מעשה לא יסכים לזה שהרי אחר שעשו ודאי היו ראויין לכך. ויש מי שפירש שכבר היה ממדת טובו יתעלה ליזדקק להם למונעם מן החטא הגדול ההוא אשר לא היו ראויין אליו על דרך שנאמר (בראשית כ') ואחשוך גם אנכי אותך מחטוא לי. (ש"א כ"ה) אשר מנעך השם מבוא בדמים. ומפני מה הספיק בידם לעשות כדי ליתן פתחון פה. וקרוב שיהיה זה רשות השטן שפירש רש"י ז"ל וכ"ש למה שאמרו (שבת פ"ט) שטעו במעת לעת או ביום המעונן שנכון הדבר וממהר האלקים לעשותו אם רצה אלא שגירה בהם את השטן לסבה שנזכרה. אבל לא יכילהו לשון מפני מה עשו כדי ליתן פתחון פה וגו'. שיראה ממנו שהעושים החטא הם היו המכוונים לכך ואינו כן. וגם שאם היה כן ממדת טובו קשה הדבר לומר שתהיה זו סבה מספקת אל המניעה מעשות מפני הספקות שקדמו. והנה על כל פנים נשאר ספק עצום במאמרם ז"ל. ויש עוד ספק שני במעשה העגל עצמו אשר פטמוהו אבותינו על האופן שנזכר במה הספור כי יש לדעת איך גואלו בו. ומה היתה פחיתות כוונתם להמיר את כבודם בתבנית שור אוכל עשב כי הוא דבר שישתומם עליו כל בעל שכל וכ"ש במצב ההוא הנפלא אשר עמדו בו רגליהם עדין על הר סיני. ועדיין לא הוסרה מפת הסעודה הנפלאה ההיא מלפניהם. ולפי דרכנו יש עוד לעיין ולשאול על ענין שלישי והוא סכלות ופתיות העכ"ום בכלל כל עושה אלה רצוני צורות זהב וכסף ושאר מתכות. ולא עוד אלא אפי' עץ ואבן שהם החומרים היותר פחותים שבנמצאים. ואיך עלה בדעתם לקבלם עליהם בתורת אלהות ולעבדם בכל לבבם ובכל נפשם מבלי שירגישו בהם שום ממשות כמו שאמר עליהם בכל מקום אשר לא יראון ולא ישמעון ולא יאכלון ולא יריחון פה להם ולא ידברו עינים להם ולא יראו וגו' ידיהם ולא ימישון וגו' אף אין יש רוח בפיהם וגו' (תהלים קטו). וקשה עלי מאד מאמר זה עליהם כי מה חדוש יש במאמרים האלו. וכי מפני שציירום החרשים בציורי פה ועינים ואזנים היה להם לשלח עליהם המאמר שהיו להם אלה הכלים ולא ישתמשו בהם הנה באמת הוא דבר בטל. ועוד שיראה שאם ידברו ויראו וישמעו או שהם רוח חיים שהם ראויין ליעבד. אלא שכל זה יהיה נקל לתרץ כשנאמר שכל אלו המאמרי' בטוב הבחינה לא נאמרו רק על העושים אותם כי הם בבחינתם זאת באמת הוא עם עור ועינים יש וחרשים ואזנים למו מצד שהם אינם משתמשים בחושיהם על הכוונה המכוונת בהם ואינם מרגישים בטוב תכליותיהם והוא מה שאמר בסוף (תהלים שם) כמוהם יהיו עושיהם וגו'. ירצה כי העושים אותם אע"פ שיש להם הרגשים הם נעדרים מהם כמו הנעשים עצמם שאין מטבעם להיות להם והוא פירוש יפה עם שכבר ביארנו באלו הכתובים כוונה אחר' נכונה בשער מ' גם בשער ל"ז כתבנו כי כוונת ירמיהו באותה הפרשה שהתחיל (ירמי' י') כה אמר י"י אל דרך הגוים אל תלמדו וגו'. ואמר כי חקות העמים הבל הוא כי עץ מיער כרתו וגו'. בכסף ובזהב ייפהו וגו'. כתמר מקשה המה ולא ידברו נשוא ינשאו כי לא יצעדו אל תיראו מהם כי לא ירעו וגם היטב אין אותם מאין כמוך וגו'. כי כל זה על המערכות השמימיות ידבר והוכחנו אותה בתוכחות נכונות. ואולם היותר קשה בעיני בכל זה שהאריך ישעיה באלו הענינים יותר מדאי בכמה מקומות להראות פחיחות אלקי העכ"ום וחסרונותם והעדר הרגשתם וממשותם ובפרט בפרשת כה אמר י"י מלך ישראל וגואלו וגו'. ומי כמוני יקרא וגו'. יוצרי פסל כלם וגו'. מי יצר אל ופסל נסך לבלתי הועיל הן כל חבריו יבושו וחרשים המה מאדם וגו'. חרש ברזל מעצד ופעל בפחם ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו גם רעב ואין כח לא שתה מים וייעף חרש עצים נטה קו וגו'. לכרות לו ארזים וגו' (ישעי' מ"ד) עד סוף הפרשה שיאמר לא ידעו ולא יבינו כי טח מראות וגו'. ולא ישיב אל לבו ולא דעת ולא תבונה לאמר חציו שרפתי במו אש ואף אפיתי על גחליו לחם אצלה בשר ואוכל ויתרו לתועבה אעשה לבול הרים אסגוד. כי הנה באמת זה וכל כיוצא בו הוא מותר גמור כי מי לא ידע בכל אלה והנה רבה התמיהה אם על החוטאים בכמו אלו הענינים הזרים ואם אל פרטי אלו הענינים הבאים בתוכחות: אמנם כל זה מה שיודיענו סוד האדם ותכונת טבעו לגמרי וזה כי המין בכללו לענין הכרתו את עצמו נחלק לג' חלקים. האחד אשר נצצה עליו זוהר זיו צורתו האלהית ומכיר בעצמו זה השלמות הקיים והנצחי ומשתדל בכל עוז שלא יתבטל או יחלש בידו והמה אלה בני עליה והנם מועטים הרואים כל קניני העולם וחמודותיו כטיט חוצות בערך צורתם וצלמם אשר בם ירדו על הכל כמו שכתבנו בשער ט"ו שהוא מיוחד לזה הענין. אמנם אשר לא זרחה עליהם זה האור ואינם מרגישים במציאותם לבד גויתם ואדמתם באשר הם הווים ונפסדים יתחלקו אל ב' חלקים. הא' אשר יתחברו אל הבחינה הפחותה ההיא מה שירגישו שהם משיגים בכח השכלי המעורב עמה בפקחות התחבולות במלאכות והשגת הקניינים הזמניים גם בידיעות העיוניות שיעור שיוכלו להתפאר בהם גם השתררו על כל שאר הנמצאים וידמו שזה המין מההתפארת הוא לבדו תכלית האדם ושלמות צורתו ואלה הם כתות הסכלים בעלי הזדון אשר נתנו חתיתם בארץ חיים במה שתשיג ידם בכח זה מהקניינים והכבודות מזולתם עד שכבר גבה לב קצתם עד להשחית לחשוב ולומר שראוי שיעבדו מכל זולתם כאלוהות כמו שאמר (ישעי' י"ד) אעלה במותי עב אדמה לעליון וכן (שם) השמים אעלה וגו'. ודברי סנחריב (שם ל"ו) וזולתם. שכנגד אלו השתדלו הכתובים להבזות האדם ולהשפילו עד למאוד אמר (תהלים ח') מה אנוש כי תזכרנו וגו'. (שם קמ"ד) אדם להבל דמה וגו'. (איוב כ"ה) אף כי אנוש רמה וגו'. וכן רבים. ולאחד מהם אמר (עובדי') זדון לבך השיאך שוכני בחגוי סלע וגו'. כמו שנתבאר בשער ט"ו עיין עליו. ושם אצל אנכי עפר ואפר (בראשית י"ח) יאמר שהחשובים ממעיטים עצמם בערך הנמצאים העליונים אשר נפשם משתוקקת לעמוד במערכותם. ואולם החלק השני מהם אשר לא יבחנו עצמם בהשקפת אלו הגדולות כי הבל המה בעיניהם אחר שהחכם עם הכסיל יחד עשיר ואביון לסוף יחד יכליון אבל הם מבחינים חמריותם מצד המקרים והפגעים והפחתיות הגדולות הדבקות בו יותר מכל הנמצאים כמ"ש הרב המורה בשם קצת הסכלים פ' י"ב ח"ג ואלה באמת בטבעם הם פחותים וירודים למטה מכל הנמצאים כלם לפי שאין בכללם יותר נכנע אל רוב הצרכים ההכרחיים אל חיותו ויותר עלול בהרכבתו למה שהוא הרחוק אל ההתחלות הראשונות מכל זולתו. וכמו שאמרו (ישעיה ו') על ורחק י"י את האדם ורבה העזובה בקרב הארץ והוא מאמר האומר (איוב י"ד) אדם ילוד אשה קצר ימים ושבע רוגז והדומים וזה הפחיתות תרגישהו נפשו הפחותה כי היא השוממה והבזויה. ולזה יהיה האדם אשר בזה נבזה בעיניו ונמאס מכל הנמצאות כי בראותו חסרונותיו הנמצאות עמו ורוב צרכיו להכרח חיותו ופחיתות עניניו ברוב תחלואיו הנבזים והנמסים וכל קורותיו ותלאותיו המשיגים אותו בחייו משאר כל הבעלי חיים ונוסף עליו מה שהוא כלה ואובד מהרה במיתתו הנה הוא יחליט על עצמו כי הוא הנמצא היותר פחות ושפל במדרגתו מכל שאר הבעלי חיים ואצ"ל משאר הנמצאות מהצמחים והמחצבים עד כי אין צ"ל שאין ראוי ליעבד מזולתו ולבטוח בו ובקיומו כמו שהסכים בזה המשורר באומרו. אל תבטחו בנדיבים בבן אדם שאין לו תשועה וגו' (תהלים קמו) הנה על החסרון הראשון אמר שאין לו תשועה ירצה שאין לו תשועה מצרכי עצמותיו וחסרונותיו המשיגים אותו בחייו. ועל השני (שם) אמר תצא רוחו וגו' וכמו שאמר ישעיה על זה (ב') חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו וגו'. אלא שהחליטו עליו שהוא ראוי להכנע ולעבוד לכל הנמצאות זולתו. כי ראו שא"א לירד עליו השפע מפאת המזלות והככבים המושלים בעולם לפי דעתם כי אם באמצעות הצורות הנעשות מהבעלי חיים שהם במעלה יתרה מהם כמו שהונח ממיעוט צרכיהם לעניני העולם מהאנשים. וגם שיעשו אותם מחומר המתכות והעצים הנבחרים להיותם יותר קיימים לחשבם כי להיותם על האופן ההוא מהחזוק והקיום הוכנו מאד להוריד השפע מהצורות השמימיות על ידם. ולזה מה שראו המצריים לעבוד אל מקנה הצאן (ת"א שמות ח' פ' כ"ב) להשפיע עליהם כח מזל טלה כפי דעתם. אמנם אבותינו העמיקו שחתו בכונה ההיא לעשות הצורה הקרובה אליו וההולכת לפניו בסדור האפודה היא צורת שור ושתהיה מהמתכ' היותר נכבד והיותר קיים שבכל המחצבים ועל יד היותר נבחר שבאנשים לחשבם כי בזה תהא יד העובדה תקיפה על המצרים ומאד חביבה צורה זאת בעיני סכלי עכ"ום כפי מה שנמצא בספוריהם לפי שהוא מלך בבהמות (חגיגה יג.) גם כי על ידו יבוא רוב תועלות בעבודות האדמה כמו שאמר הכתוב (משלי י"ד) ורב תבואות בכח שור. ואולי שהיו בוחרים בצורות אריה שהוא גבור בחיות אלא מפני שראו שהוא במבט האיבה אל מזל גדי שהוא מזל ישראל. ועל דרך האמת אע"פי שהדברים כאלה קבולי לא מקבלינן מ"מ מיחש חיישינן שהרי לא נפלה עטרת ראשנו ולא נשרפה בית קדשנו ותפארתנו זה פעמים אלא בחדש אב שמזל אריה עולה בו בבקר בבקר. וכמו שאמר הכתוב (ירמיה ד') עלה אריה מסבכו. (איכה ג') דוב אורב הוא לי ארי במסתרים. ובתשיעי ובעשירי ממנו שהוא שליש שמושו שהוא מעקר ממשלתו כמו שכתבנו על פסח מצרים שהיה מקחו בעשור (שמות י"ב) אמנם בחרו בצורת שור מפני שראוהו במבט האיבה אל עקרב שהוא מין ממיני התנינים אשר פרעה מלך מצרים נדמה להם כאומרו (יחזקאל כ"ט) התנין הגדול הרובץ בתוך יאוריו ואמרו ודאי זו כחו לאלוקו של משה כי הוא העושה גדולות בכח שור וחשבו כי לא לחנם היתה צורת שור בפני המרכבה אם לא מפני שהוא שליט גדול בעולם:
ובמדרש (ש"ר פ"ג) ראה ראיתי את עני עמי א"ל הקב"ה משה אתה רואה ראיה אחת ואני רואה שתי ראיות. אתה רואה אותם באים לסיני ומקבלים תורתי. ואני רואה איך מתכוונין בי שאני יוצא בקרונין שלי לתת להם את התורה שנאמר (תהלים ס"ח) רכב אלקים רבותים וגו' ושומטין אחד מן טטרמולין שלי שכתוב (יחזקאל א') ופני שור מהשמאל ומכניסין אותו בו. והנה המאמר הזה יכוין אל כל מה שאמרנו שהם מיחסין הנהגת העולם כלה אל מערכות השמים ועבודתם לא אל ההישרה התוריית והנהגתה כמו שהיה הענין אחר מתן תורה. ומאלה וכאלה היו סברות נשחתות כל עובדי עכו"ם שהיו עושי' צלמים מן המחצבים והעצים מהצורות ההם כי חשבום לאמצעיים בינם לבין הנמצאים היקרים העליונים לרוב פחיתות עצמם בעיניהם כנזכר:
ולדעתי כנגד הסברות הפחותות ההנה ולשרש עקרם ולקעקע פינותם הרבה לעג וכדי ביזיון ישעי' הנביא ע"ה (מ"ד) בפרשת ההיא שזכרנו כי הוצרך לענות כסילים כאולתם פן יהיו חכמים בעיניהם כי ע"ז האופן יאות לעשות ראיות ומופתים בדברים מבוארים מעצמם כמו שהשתדלו הפלוסופים לבאר שהארץ אינה מתנועעת ושהשמש כדורי וכיוצא מאלו העניינים המבוארים מעצמם לפי שכבר היו דעות משובשות בהם כמו שזכר הרב המור' בכיוצא בזה פרק כ"א חלק ראשון ודוגמת זה היתה תשובתו אליהם לאמר הנה אלו הסכלים חשבו שאלו החמרים להיותם יותר חזקים מהם ויותר רחוקים להפסד מהאדם היו ראויין להיות אלהיים או אמצעיים בינם לבין אלהיהם. ועתה יבואו ויראו פחיתותם וחולשתם אשר מצדם הם רחוקים מכל טוב ושלמות הרחק מאד מאדם אם אותם שהם של מתכת ואם אותם שהם של עץ. ובאותם שהם של מתכת התחיל ואמר. חרש ברזל מעצד וגומר. ירצה כי זה החרש שעושה הצלמים מהברזל החזק ושאר המתכות הקיימים הוא מבואר שהוא חזק ממנו עד כי בפחם יפעל בו להפשיר חזקו ובמקבות יצרהו ויפעלהו בזרוע כחו הנה שהחרש הוא יתר הכח עליו בלי ספק. ועוד מעט ישיג אל החרש החזק הזה ממנו מצד ההתעמלות הגדול בפעולתו כי ירעב ואין כח וגם כי יצמא שאם לא שתה מים יעף. ואם אלקים הוא מצד חזקו וקיומו ראוי שיחזיק ויקיים אל החרש ההוא הפועל אותו ומתקנו ולא עשה כן רק החלישו ומיגעו והרי החסרון האחד מהשנים שזכר והוא חולשת ענינו ורפיונו אמנם שתי החסרונות יחד ימצא בחרש העצים שאע"פ שאין בהם כל כך עמל כי הוא נוטה קו ומתאר בשרד ובמחוגה שהם מלאכות נעשות בבלתי יגיעה מ"מ ישיגוהו שתיהן. האחת מה שישיגהו מהעמל בכרת לו ארזים והוא הגנאי בעצמו. והשנית כי הוא רואה בעיניו שהעץ ההוא הנבחר ישיגהו ההפסד והאכול מהר שהוא כבר יראה שעץ אחר שכורתו מהיער מקצתו היה לבער להתיחס בו ולאפות לחם וממקצתו יפעל אל וישתחו עשו פסל ויסגד למו ואיך יתכן שיהא נמצא מקצתו נתן לאכלה וממקצתו יעשה לו אלקים ישתחו ויתפלל אליו ויאמר הצילני כי אלי אתה. והרי כאן חסרון האכול וההפסד בעץ אחד בעצמו מה שלא יהי' כן באיש ממין האדם שימות קצתו בעוד קצתו חי. ולזה יגמר הלעג לאמר לא ידעו ולא יבינו וגו' ולא ישיב אל לבו וגו'. וזה נרא' בעיני מציאות נכון וכוונה ראוי' לאלו הכתובים וכיוצא בהם אשר נראו בתחלה דברי שוא ותפל. ולזה השתדלנו בביאורם לתת בהם קצת טעם כמו שעשינו בדומים להם אשר זכרנו למעלה:
והנה מכל זה יצא לנו צד גדול של התר אל הספק הראשון אשר עוררנו במאמר אשר זכרנו ראשונה כי הנה האדם אשר כן יצר לבו רק רע מנעוריו ואור נוגה צורתו לא זכר עליו. אחרי כן בשיעור שיעור שיגיע אל אמתת שלמותו אע"פי שתושפע עליו הישרת התורה האלהות ע"י למוד הנה אין מטבעו להתקיים תמיד על הישרתו ומדרכו לפסוח על שתי הסעיפים פעמים יחזור לחשכו הראשון ופעם יצא מאפלתו. וכך הוא דרכו כמו שכן היה הענין מבואר בעושי העגל כמו שיבא כי לזה גזר עליו החכם (קהלת ז') אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא. והנה לזה אמרו במדרש הזה (ע"א ד':) שאין מטבע האדם שלא יחטא כלל עד שאם יחטא נגזור עליו שכבר יצא מטבע אנושותו ושוב אין מקבלין אותו ולא תהיה לו עוד תקנה כי האמת הוא שאין מתכונת האדם לעמוד על מידה זו אפי' יום אחד. ולזה לא יבוקש ממנו זה אבל מה שיבוקש ממנו שאם הביאהו רוע תכונתו לחטוא חטא גדול או קטון שישוב בו בתשובה שלמה ויקובל וכמו שאמרו (ר"ה י"ב:) י"י י"י אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא וישוב. ירצה שהענין בהם כמעט שוה וכמו שאמר דוד אם עונות תשמור יה י"י מי יעמוד כי עמך הסליחה למען תורא (תהלים ק"ל). ירצה אם תשמור לאדם מצד נופלו בעונות אין אחד מהם שיוכל לעמוד בזה כי כלם מטבעם לחטוא. אמנם בענין הסליחה הבאה על התשובה יש עמך טענה חזקה למען תורא כי מי שלא ישוב ויבקש הסליחה ראוי שיענש עונש גדול. ולזה ש? חכמים זכרם לברכה (פסחים נ"ד.) התשובה מהדברים שקדמו לעולם כמו שנאמר (תהלים צ') בטרם הרים יולדו ותחולל ארץ ותבל ומעולם ועד עולם אתה אל וגו' ותאמר שובו בני אדם: והוא מה שרצוהו באומרם לא עשו ישראל את העגל אלא ליתן פתחון פה לבעלי תשובה שנאמר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה וגו'. כלומר אם היה אפשר לשום אדם שלא יחטא אם לטוב טבעו. ואם להישרתו מזולתו. הנה באמת לא היו ישראל עושין את העגל כי הנה הדור ההוא היו בטבעם השלמים שבאפשרות עד שכבר נתאוה בוראם יתעלה שיהיו תמיד על השלמות ההוא כמו שאמר מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען ייטב להם ולבניהם לעולם והמישרים להם היו בתכלית השלמות. אבל מתוך מה שעשו יראה שאין מאפשרות האדם שלא לחטוא. מזה ישאר דרך נכון ופתח פתוח לבעלי תשובה לאמר הן בעוון חוללנו ובחטא נתיסדנו עד שאפילו הדור השלם בישראל שזכו לעמוד על הר סיני ובוראם אמר אליהם מי יתן והיה לבבם זה ליראה אותי ולשמור את כל מצותי כל הימים למען יטב להם וגו' חטאו חטא נמרץ כזה הנה אם כן אין כל שלמות האדם תלוי בבלי חטוא כלל רק שכאשר יחטא שיזדרז אל התשובה וימחל: וזה הוא ענין שהיתה ידיעתו הכרחית אל שלמות האדם והגעת הצלחתו. והוא מה שביארו רבי יוחנן באומרו בפירוש לא היו ישראל ראוין לאותו מעשה ולא היה דוד ראוי לאותו מעשה אם ישראל מהטעם שאמרנו ואם דוד שכבר אמר על עצמו ברוח קדשו ולבי חלל בקרבי אלא מפני מה חטאו שאם חטא יחיד וכו' כלומר מפני מה שחטאו נמשך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד וכו'. ולא יאמר נואש מפני שזכות היחיד הוא מעט. ואם חטאו רבים ילכו אצל צבור ולא יאמרו הואיל ונתפרסם החטא אין להשיב: והנכון שהיה מאמר שאם חטא יחיד וכו' אם חטאו רבים וכו' מה שימשך מהתשובה העצמית. וזה שהתשובה העצמית לשאלת מפני מה חטאו היא מפני שהיה בטבעם לחטא בהנה וימשך ממנה אם כן דבר יש לומר אל היחיד וכו' ואל הרבים וכו'. אלא שהשמיט אותה תשובה אם לביאורה ואם מצד שאין הכוונה במאמר רק אל מה שימשך ממנה. משל לאומר מפני מה נבנה הבית כדי שיראה רבים ויעשו ומן הידוע שאין הכוונה לו שזה הוא תכלית הבנין וכוונתו העצמית אבל הוא דבר שנמשך לסבה העצמית שהיא מציאות הסבות שאחר שנמצאו הסבות למעשה ההוא אם כן כבר אפשר לאחרים שיעשו כמוהו. והנה זה הפירוש נכון מאד בעיני ביישוב דברי המאמר ואמת ויציב לפי ענינו ומועיל הפלא ופלא בכונתו לתת חרב ביד החוטאים אם רבים ואם יחיד להרוג השונא העומד להרגם הוא שטן הוא יצר הרע המדבר באזני עם הארץ החטאים בנפשותם לאמר עוד תוסיפו סרה כי המתחיל בחטא שוב אין לו תקנה. אמנם שומעי דבריהם ז"ל יזכרו וישובו אל יקוק. והנה לזה מועיל הספור ודוגמתו בכלל ספורי התורה ואם הוא מגונה כי רצה האל יתעלה בתקון האנשים החטאים כדי שיקחו ממנו דוגמא כי התועלת הוא מרובה מאד מנזק החרפה והכלמה. ועוד כי יהיה בידנו כשטר פרוע השמור בקופתו של לוה לפטור עצמנו מקול מחרף ומגדף שאם לא נכתב זה הענין בתורה היה הענין עלינו לשמצה גדולה כי יאמרו צרינו לא ימלט משהיתה יד אלהיהם במעל ההוא. או שנשא להם פנים בו אשר לא כדת. או שהי' עון זה שמור להם בלבו ועליו מאס אותם וישליכם מפניו כיום הזה והנה אחר שנכתב בתורה מעשה העגל בצורתו ורוב כעסו וכל אשר נגזר עליו הנה סרו כל הטענות כי הרי ראיה בידנו דמאי דאזל אזל ומכאן ואילך חושבנא והוא מה שאמר ישעיהו הנביא הזכירנו ונשפט' יחד ספר אתה למען תצדק אביך הראשון חטא ומליציך פשעו בי ואחלל שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים ועתה שמע יעקב עבדי וישראל אשר בחרתי בו כה אמר יקוק עושך ויוצרך מבטן יעזרך אל תירא עבדי יעקב וישרון בחרתי בו. כי אצק מים על צמא ונוזלים על יבשה אצוק רוחי על זרעך וברכתי על צאצאיך וצמחו כבן חציר כערבי' על יבלי מים. זה יאמר ליקוק אני וזה יקרא בשם יעקב וזה יכתוב ידו לי"י ובשם ישראל יכנה (ישעיה מ"ג ומ"ד). הכונה אם תאבה לעצתי אל תכחש דבר מכל אשר עשית כי האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי (שבועות מ"א:) וכן האומר לא חטאתי כאומר לא נפרע ממני החטא לזה ספר אתה למען תצדק כלומר אמור כי לוית למען תצדק באמרך כי פרעת ותפטר. וזה כי אם אביך הראשון חטא בעטיו של נחש הקדמוני ומליצך פשעו בי במעשה העגל וכדומה כי על כן אני חללתי שרי קדש ואתנה לחרם יעקב וישראל לגדופים הרי השטרות פרועים. ומעתה שמע יעקב עבדי ונחזור לאהבתנו הראשונה ולא תירא ולא תחת מהחובות הראשונות כי עוד תתחדש ותצמח צמח צדקה על הכללים והפרטים עד שזה יאמר ליקוק אני וגו'. ובפרק הקורא את המגלה (כ"ה.) תנו רבנן יש נקראים ומתרגמין מעשה בראשית נקרא ומתרגם ולא חיישינן דילמא אתו לשייולי מה למעלה מה למטה וכו'. מעשה לוט ובנותיו נקרא ומתרגם ולא חיישי' לכבודו של אברהם מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם דשבח הוא ליהודה דאודי. מעשה העגל הראשון נקרא ומתרגם ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה. הנה הזכירו שתי סבות אשר לכל אחת מהנה היה אפשר לנותן התורה ברוך הו' להעלים קצת דבריו. האחת במה שיגע מהנזק והמבוכה בשרשי התורה והאמונה בשאלות במעשה בראשית או קודם שנברא העולם. והשנית במה שיגיע ממנו חרפה ובוז לאדם גדול נשוא פנים שרש האומה וענף מגדולי ענפיה כמו שהיה הענין באברהם אבינו וביהודה או לכל האומה בכלל כמו מעשה העגל. ואמרו כי לשום סבה מאלו אין למנוע פרסום מה שנכתב בתורה בשום פני' אם בשרשים התוריים נתפרסם האמת והמשכילים יבינו ולא יהרסו אל יקוק לראות ונם למשוא פנים אין לחוש. וזהו מדה משובחת בתורה כי אע"פ שלא ימשך מספור ענין לוט רק הודעת התחלת שתי האומות ההן עמון ומואב אין למנוע פרסומו משום כבודו של אברהם כ"ש כשיהי' דבר שאפי' ההמון ילמדו ממנו מדה טובה כענין יהודה שמתוך גנותו למדנו שבחו שהודה ולא בוש וכ"ש כאשר תהי' ההזכרה לתועלת המבוייש ויגיע לו ממנה פרסום כפרת העון כי אז ודאי יצא הפסדו בשכרו כמו שאמרו בפירוש ולא חיישינן לכבודן של ישראל כי היכי דתהוי להו כפרה והוא ראיית הפרעון שאמרנו. אמנם כאשר יובן מפשט הכתובי' שהעוון היה חמור ומגונה יותר ממה שהיה כשיובן ענינו היטב הנה אז חסו חכמים עליו ואמרו שיקרא בהמון ככתבו אמנם שלא יתורגם באזניהם כדי שלא יבינהו הלועזי' בעם כפשוטו ויקחו ממנו כוונה שלא עלתה על לבו והוא מה שאמרו שם מעשה עגל שני נקרא ולא מיתרגם משום כבודו של אהרן ואלו הן מעשה עגל שני מן מה עשה לך העם הזה עד וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן לשמצה בקמיהם. וגם ויגף יקוק את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן שהכוונה בכתובים האלו הוא זולתי מה שיבינוהו ההמון מפשוטם כמו שיבוא היטב ב"ה וכוונו שלא לייחס עוון למי שלא עשהו לא לחוש אל כבוד מי שאינו ראוי לחוש אליו. ולזה הדרישה ברבים לפרש ולבאר כוונת הכתובים ההם לפי מה שכוון מהמסדר אותם היא מצוה שאם התרגום היה מענינו לפרש אותם היה ממצוה לתרגמם ברבים. והנה בזה נתבאר מה שרצינו להקדימו אל זה הפועל המגונה מאופן נפילתם עליו ותועלת זכרונו בתורה. ומעתה נבוא אל ביאורו אך בזכרון ספקות הנופלות בספור:
א באומרו וירא העם כי בושש משה וגו'. ויקהל העם וגו'. והלא לא נמצא שנתעכב משה אחר ארבעים יום כלום. ואף כפי מה שאז"ל כי באו שש ולא בא כסבורין שהיה היום ההוא מן המנין (שבת פ"ט) כמו שפרש"י ז"ל. איך היה להם שהות באותו יום אחר חצות להקהל על אהרן ולהרוג את חור ולעשות את העגל ולבנות מזבח לפניו כ"ש למאן דאמר (רש"י שם) שטעו ביום המעונן בין קודם חצות לאחר חצות ולפי שלא נתקררה בזה דעת חז"ל אמרו (שם) שהיו שם מעש' שטן: וגם שלא באו אל אהרן אלא בטענת כי זה משה האיש וגו' לא ידענו מה היה לו. מי שם מחסום לפיו שלא הודיעם כי בוא יבוא ולא יאחר. ואיך איפשר שלא יספיקו לו דברי רצוי ופיוסין לדחותם עד הבקר: ב אחר שלא הניעם אל זאת השאלה כי אם העדרו של משה הנה היה להם לבקש מאהרן שימלא מקומו ללכת לפניהם ומה להם ולאלקים. ומה רצו לומר אלקים אשר ילכו לפנינו: ג כי לפי הנראה הנה הם לא זכרו שיעש' להם אלקי זהב וגם לא הזכירו לא טלה ולא עגל והנה אהרן לא די שלא מיחה בידם אלא שהקדים פניהם באומרו פרקו נזמי הזהב אשר באזני נשיכם בניכם ובנותיכם והביאו אלי ולא עוד אלא כשהביאו לו הוא לקח מידם ויצר אותו בחרט ויעשהו עגל מסכה. ומי בקש זאת מידו. והקשה מכל וירא אהרן ויבן מזבח לפניו: ד באומרו לך רד כי שחת עמך אשר הוצאת וגו' סרו מהר וגו' עשו להם עגל מסכה ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם. כי למה לא יחס המעשה לעושהו כמו שאמר את העגל אשר עשה אהרן. ולמה לא בקש מידו. וחלילה שיהיה משוא פנים לפניו: ה באומרו יתעלה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא כי לפי ענינם יותר היה ראוי לומר כי עם כבד עון הוא. ועוד מה טעם הניחה לי ויחר אפי בהם היה לו לומר הניחה לי ואכלם: ו אומרו למה י"י יחרה אפך בעמך ואם לא עכשיו אימתי. עוד אומרו אשר הוצאת מארץ מצרים בכח גדול וביד חזקה הלא היא המחתכת הדין עליהם. וגם מאמר למה יאמרו מצרים אינה טענה וכי בשביל השוטים תלקה מדת הדין. גם כי מלת לאמר יתירה: ז הזכיר עתה בתפלתו ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וכל הארץ וגו'. השתא גט בעי מיתב להו כתובה בעי מיניה. ואם נתכוון לזכור לו שבועת האבות הרי כבר השלים עמהם כמ"ש ואעשה אותך לגוי גדול. ולמה אחר זכרון זכות אבות בדבריו תחת שהיה לו להקדימו כמנהג בתפלה: ח באומרו והלוחות מעשה אלקים המה והמכתב מכתב אלקים הוא עם אומרם ז"ל (אבות פ"ה) שהלוחות היו מעשרה דברים שנבראו בין השמשות ומה טעם הרבה בכאן בשבחן ולא גמר הלולם כשאמר ויתן אל משה ככלותו וגו': ט מאמר קול מלחמה במחנה ויאמר אין קול וגו'. מאי נפקא לן מהמאמר ומהתשובה מאי דהוה הוה: י אומרו ויהי כאשר קרב אל המחנה וגו' ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות וגו'. וכי אם לא ראת לא האמין מה שא"ל האל יתברך: ולמה לא הניחם בהר או לא שברם שם בשעת חמה: יא אומרו ויקח את העגל אשר עשו וישרוף באש דמאי שרפה שייכא ביה. יב באומרו מה עשה לך העם הזה כי הבאת עליו וגו'. שיראה שהוא דבר שהיה לו לעשותו אם עשו לו דבר רע: יג בתשובתו אתה ידעת את העם כי ברע הוא. כי הן לו יהי כדברו היה לו לדחותם יום או יומים כמו שאמרנו ראשונה כל שכן שכחש מעשה שעשה בעגל ומה שצר אותו בחרט ומה טעם ואשליכהו באש ויצא העגל הזה. וסוף דבר כיון שנאמר וירא משה את העם כי פרוע הוא כי פרעה אהרן יש לתמוה איך לא הענישו. וכ"ש ממה שנאמר ויגף יקוק את העם על אשר עשו את העגל אשר עשה אהרן טוביה חטא זיגוד מנגד (פסחים קי"ג:). ומה רצה באומרו מלאו ידכם וגו': יד באומרו אנא חטא העם הזה חטאה גדולה ויעשו להם אלקי זהב כי לא הזכיר מה שידע מפיו תחלה ולפי מה שאמרו חז"ל (יומא פ"ו:) שצריך לפרט החטא הי' לו לומר עגל זהב. ועוד אחר שנאמר וינחם יקוק על הרעה מה לו לבקש עוד עליהם: טו אומרו בעת ובעונה הזאת לך נחה את העם וגר כי היום לא יום בשורה הוא ודי עתה במחילה לבד. ואיד יתכן עם זה אומרו ביום פקדי ופקדתי. טז אומרו וישמע העם את הדבר הרע הזה כי אחר שהדבר היה רע מפורסם אין צריך לפרש כי אבלותן מוכיח עליהם שהכירו רעתו. ואע"פ שהוא ספק נקל יש במשמעו הבנת הכתובים: יז אחר שאמר הכתוב ולא שתו איש עדיו עליו למה הוצרך אחר כך לומר ועתה הורד עדיך מעליך וכן נאמר עוד ויתנצלו בני ישראל את עדיים וגו'. וגם הוא ראוי לדעת עדי זה שדבר בו הכתוב מה הוא. ועוד אומרו אמור אל בני ישראל אתם עם קשה עורף רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך ועתה הורד וגו'. כי מצד אחד חדש להם לשבח וחבה והוא אומרו בני ישראל מה שלא זכר זה בכל הפרשה רק העם או עמך ומצד אחר מגזמם לאמר רגע אחד אעלה בקרבך וכליתיך. והנפש לא תמלא ממה שכתב הרמב"ן ז"ל בזה כמו שיבא ב"ה: יח באומרו ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה וקרא לו אהל מועד וגו': כי מה טעם שיזכור בכאן מה שהיו נוהגין בו בצאתו ובבאו. ושם יאמר טעם ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל מצורף למה שאמרו רז"ל (ב"ב ע"ה.) פני משה כפני חמה פני יהושע כפני לבנה זקנים שבאותו הדור אמרו. ואחר זכרון אלו הספקות נבוא אל הביאור: