1. Is it really important to know this?
וְאָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי חֲנִינָא כׇּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְּאוּלָּה לָעוֹלָם שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מׇרְדֳּכָי
מֵאֵימָתַי קוֹרִין אֶת שְׁמַע בָּעֲרָבִין?.....: גְּמָ׳ תַּנָּא הֵיכָא קָאֵי דְּקָתָנֵי ״מֵאֵימָתַי״? וְתוּ: מַאי שְׁנָא דְּתָנֵי בְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא? לִתְנֵי דְּשַׁחֲרִית בְּרֵישָׁא! תַּנָּא אַקְּרָא קָאֵי, דִּכְתִיב: ״בְּשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ״. וְהָכִי קָתָנֵי: זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע דִּשְׁכִיבָה אֵימַת? — מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִין לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. וְאִי בָּעֵית אֵימָא: יָלֵיף מִבְּרִיָּיתוֹ שֶׁל עוֹלָם, דִּכְתִיב: ״וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד״. אִי הָכִי, סֵיפָא דְּקָתָנֵי ״בַּשַּׁחַר מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וְאַחַת לְאַחֲרֶיהָ, בָּעֶרֶב מְבָרֵךְ שְׁתַּיִם לְפָנֶיהָ וּשְׁתַּיִם לְאַחֲרֶיהָ״, לִתְנֵי דְּעַרְבִית בְּרֵישָׁא! תַּנָּא פָּתַח בְּעַרְבִית, וַהֲדַר תָּנֵי בְּשַׁחֲרִית, עַד דְּקָאֵי בְּשַׁחֲרִית, פָּרֵישׁ מִילֵּי דְשַׁחֲרִית, וַהֲדַר פָּרֵישׁ מִילֵּי דְעַרְבִית. אָמַר מָר מִשָּׁעָה שֶׁהַכֹּהֲנִים נִכְנָסִים לֶאֱכוֹל בִּתְרוּמָתָן. מִכְּדִי כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלִי תְּרוּמָה? — מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים, לִתְנֵי: ״מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים״! מִלְּתָא אַגַּב אוֹרְחֵיהּ קָמַשְׁמַע לַן — כֹּהֲנִים אֵימַת קָא אָכְלִי בִּתְרוּמָה — מִשְּׁעַת צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהָא קָמַשְׁמַע לַן דְּכַפָּרָה לָא מְעַכְּבָא. כִּדְתַנְיָא: ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ וְטָהֵר״ — בִּיאַת שִׁמְשׁוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה, וְאֵין כַּפָּרָתוֹ מְעַכַּבְתּוֹ מִלֶּאֱכוֹל בִּתְרוּמָה. וּמִמַּאי דְּהַאי ״וּבָא הַשֶּׁמֶשׁ״ בִּיאַת הַשֶּׁמֶשׁ, וְהַאי ״וְטָהֵר״ — טְהַר יוֹמָא.
The beginning of tractate Berakhot, the first tractate in the first of the six orders of Mishna, opens with a discussion of the recitation of Shema, as the recitation of Shema encompasses an acceptance of the yoke of Heaven and of the mitzvot, and as such, forms the basis for all subsequent teachings. The Mishna opens with the laws regarding the appropriate time to recite Shema:
MISHNA: From when, that is, from what time, does one recite Shema in the evening? From the time when the priests enter to partake of their teruma. Until when does the time for the recitation of the evening Shema extend? Until the end of the first watch. The term used in the Torah (Deuteronomy 6:7) to indicate the time for the recitation of the evening Shema is beshokhbekha, when you lie down, which refers to the time in which individuals go to sleep. Therefore, the time for the recitation of Shema is the first portion of the night, when individuals typically prepare for sleep. That is the statement of Rabbi Eliezer. The Rabbis say: The time for the recitation of the evening Shema is until midnight. Rabban Gamliel says: One may recite Shema until dawn, indicating that beshokhbekha is to be understood as a reference to the entire time people sleep in their beds, the whole night. The mishna relates that Rabban Gamliel practiced in accordance with his ruling. There was an incident where Rabban Gamliel’s sons returned very late from a wedding hall. They said to him, as they had been preoccupied with celebrating with the groom and bride: We did not recite Shema. He said to them: If the dawn has not yet arrived, you are obligated to recite Shema. Since Rabban Gamliel’s opinion disagreed with that of the Rabbis, he explained to his sons that the Rabbis actually agree with him, and that it is not only with regard to the halakha of the recitation of Shema, but rather, wherever the Sages say until midnight, the mitzva may be performed until dawn. Rabban Gamliel cites several cases in support of his claim, such as the burning of fats and limbs on the altar. Due to the quantity of offerings each day, the priests were often unable to complete the burning of all of the fats and limbs, so they continued to be burned into the night, as it is written: “This is the law of the burnt offering: The burnt offering shall remain upon the pyre on the altar all night until morning, while the fire on the altar burns it” (Leviticus 6:2). And, with regard to all sacrifices, such as the sin-offerings and the guilt-offerings that are eaten for one day and night; although the Sages state that they may be eaten only until midnight, by Torah law they may be eaten until dawn. This is in accordance with the verse: “On the day on which it is offered must you eat. Do not leave it until the morning” (Leviticus 7:15). If so, why did the Sages say that they may be eaten only until midnight? This is in order to distance a person from transgression, as if one believes that he has until dawn to perform the mitzva, he might be negligent and postpone it until the opportunity to perform the mitzva has passed. GEMARA: The Mishna opens with the laws concerning the appropriate time to recite Shema with the question: From when does one recite Shema in the evening? With regard to this question, the Gemara asks: On the basis of what prior knowledge does the tanna of our mishna ask: From when? It would seem from his question that the obligation to recite Shema in the evening was already established, and that the tanna seeks only to clarify details that relate to it. But our mishna is the very first mishna in the Talmud. The Gemara asks: And furthermore, what distinguishes the evening Shema, that it was taught first? Let the tanna teach regarding the recitation of the morning Shema first. Since most mitzvot apply during the day, the tanna should discuss the morning Shema before discussing the evening Shema, just as the daily morning offering is discussed before the evening offering (Tosefot HaRosh). The Gemara offers a single response to both questions: The tanna bases himself on the verse as it is written: “You will talk of them when you sit in your home, and when you walk along the way, when you lie down, and when you arise” (Deuteronomy 6:7). By teaching the laws of the evening Shema first, the tanna has established that the teachings of the Oral Torah correspond to that which is taught in the Written Torah. And based on the Written Torah, the tanna teaches the oral law: When is the time for the recitation of Shema of lying down as commanded in the Torah? From when the priests enter to partake of their teruma. Just as the Written Torah begins with the evening Shema, so too must the Oral Torah. However, there is another possible explanation for why the mishna opens with the evening Shema rather than with the morning Shema. If you wish, you could say instead that the tanna derives the precedence of the evening Shema from the order of the creation of the world. As it is written in the story of creation: “And there was evening, and there was morning, one day” (Genesis 1:5). According to this verse, day begins with the evening and not the morning. For both of these reasons it was appropriate to open the discussion of the laws of the recitation of Shema with the evening Shema. The Gemara asks: If so, why does the latter clause of the mishna, which appears later in the chapter, teach: In the morning one recites two blessings before Shema and one blessing afterward, and in the evening one recites two blessings before Shema and two afterward? Based upon the above reasoning, the mishna should have taught the blessing recited before and after the evening Shema first. The Gemara answers: Indeed, the tanna began by discussing the laws regarding the recitation of the evening Shema, and then taught the laws regarding the recitation of the morning Shema. Once he was already dealing with the morning Shema, he explained the matters of the morning Shema, and then explained the matters of the evening Shema. The Gemara proceeds to clarify the rest of the mishna. The Master said in the mishna that the beginning of the period when one recites Shema in the evening is when the priests enter to partake of their teruma. However, this does not specify a definitive time. When do the priests enter to partake of their teruma? From the time of the emergence of the stars. If that is the case, then let the tanna teach that the time for the recitation of the evening Shema is from the time of the emergence of the stars. The Gemara responds: Indeed it would have been simpler to say that the time for the recitation of the evening Shema begins with the emergence of the stars, but the particular expression used by the tanna teaches us another matter in passing: When do priests partake of their teruma? From the time of the emergence of the stars. And the tanna teaches us a new halakha parenthetically: failure to bring an atonement offering does not prevent a priest from eating teruma. In cases where an impure priest is required to immerse himself in a ritual bath and bring an atonement offering, even if he already immersed himself, he is not completely ritually pure until he brings the atonement offering. Nevertheless, he is still permitted to partake of teruma. Taught in passing in our mishna, this is articulated fully in a baraita, based on a close reading of the biblical passages. As it was taught in a baraita with regard to the laws of ritual impurity, it is said: “One who touches it remains impure until evening. He should not eat of the consecrated items and he must wash his flesh with water. And the sun sets and it is purified. Afterwards, he may eat from the teruma, for it is his bread” (Leviticus 22:6–7). From the passage: “And the sun sets and it is purified,” that the absence of the setting of his sun prevents him from partaking of teruma, but failure to bring the atonement offering does not prevent him from partaking of teruma, may be inferred. The Gemara discusses the proof offered in the baraita: From where do we know that the phrase: “And the sun sets” refers to the complete setting of the sun, and therefore, “and it is purified” refers to the fact that the day is pure, i.e., and the sun sets and it is purified is one phrase meaning that the sun will set, the air will clear, and the stars will emerge (Rav Hai Gaon)?
שמואל ירחינאה אסייה דרבי הוה חלש רבי בעיניה א"ל אימלי לך סמא א"ל לא יכילנא אשטר לך משטר [א"ל] לא יכילנא הוה מותיב ליה בגובתא דסמני תותי בי סדיה ואיתסי הוה קא מצטער רבי למסמכיה ולא הוה מסתייעא מילתא א"ל לא לצטער מר לדידי חזי לי סיפרא דאדם הראשון וכתיב ביה שמואל ירחינאה חכים יתקרי ורבי לא יתקרי ואסו דרבי על ידו תהא רבי ור' נתן סוף משנה רב אשי ורבינא סוף הוראה
Halevy's primary contribution - the pivotal role of Abaya and Rava - "redactors of the proto-Talmud" - who are well-known to all students of the Bavli....
אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי שֶׁלֹּא הִנִּיחַ מִקְרָא וּמִשְׁנָה תַּלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת דִּקְדּוּקֵי תוֹרָה וְדִקְִדּוּקֵי סוֹפְרִים וְקַלִּין וַחֲמוּרִין וּגְזֵרוֹת שָׁווֹת וּתְקוּפוֹת וְגִמַטְרִיָּאוֹת וּמִשְׁלוֹת כּוֹבְסִים וּמִשְׁלוֹת שׁוּעָלִים שִׂיחַת שֵׁדִים וְשִׂיחַת דְּקָלִים וְשִׂיחַת מַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת וְדָבָר גָּדוֹל וְדָבָר קָטָן דָּבָר גָּדוֹל מַעֲשֵׂה מֶרְכָּבָה וְדָבָר קָטָן הֲוָיוֹת דְּאַבָּיֵי וְרָבָא לְקַיֵּים מַה שֶּׁנֶּאֱמַר לְהַנְחִיל אוֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא
A careful analysis of the talmudic text indicates a puzzling phenomenon. Although direct double attribution was by far the most frequent form during the first two generations of Amoraim – at least twice as common as the indirect form – it was completely discontinued after the era of Abbaye and Rava. Indeed, while the Talmud mentions over 200 indirect double attributions of later sages, not even one direct double attribution is indicated. (The only exceptions are instances of direct double attributions that are obvious printing errors, as proven by manuscript readings in these cases.) In those later times, even important disciples such as Rav Papa (ca. 300–375) conveyed teachings using only indirect attributions. Halevy’s theory makes sense of this phenomenon. From Abbaye and Rava’s era onwards, he argues, traditions were preserved and transmitted to future generations as part of a unified and coordinated body of traditions. Traditions that needed preserving and transmitting to future generations were conveyed exclusively to tannaim for memorization, thus eliminating direct double attribution. Traditions were no longer passed down by disciples, since the traditions of all Amoraim, rather than of one or another particular Amora, were preserved together. (Bergmann 99)
פַּיִיס הַשֵּׁנִי וְכוּ׳. אִיבַּעְיָא לְהוּ: מִי מְקַבֵּל? שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ זוֹרֵק מְקַבֵּל — אַגַּב חַבִּיבוּתֵיהּ, לָא מְקַבֵּל לֵיהּ לְכוּלֵּיהּ דָּם. אוֹ דִילְמָא: זוֹרֵק מְקַבֵּל, דְּאִי אָמְרַתְּ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל — זִימְנִין דְּשָׁחֵיט זָר. תָּא שְׁמַע: בֶּן קָטִין עָשָׂה שְׁנֵים עָשָׂר דַּד לַכִּיּוֹר, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ שְׁנֵים עָשָׂר אֶחָיו הַכֹּהֲנִים הָעֲסוּקִין בַּתָּמִיד מְקַדְּשִׁין יְדֵיהֶן וְרַגְלֵיהֶן בְּבַת אַחַת. וְאִי סָלְקָא דַעְתָּךְ שׁוֹחֵט מְקַבֵּל, תְּלֵיסַר הָוֵי! אֶלָּא לָאו שְׁמַע מִינַּהּ: זוֹרֵק מְקַבֵּל. שְׁמַע מִינַּהּ. אֲמַר לֵיהּ רַב אַחָא בְּרֵיהּ דְּרָבָא לְרַב אָשֵׁי, אַף אֲנַן נָמֵי תְּנֵינָא: שָׁחַט הַשּׁוֹחֵט, וְקִבֵּל הַמְקַבֵּל, וּבָא לוֹ לִזְרוֹק. שְׁמַע מִינַּהּ.
תניא רבי נתן אומר ב"ש אומרים שני זכרים ושתי נקבות ובה"א זכר ונקבה
א"ר הונא מ"ט דרבי נתן אליבא דב"ש דכתיב (בראשית ד, ב) ותוסף ללדת את אחיו את הבל הבל ואחותו קין ואחותו וכתיב (בראשית ד, כה) כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל כי הרגו קין
ורבנן אודויי הוא דקא מודית
מַתְנִי׳ לֹא יֵשֵׁב אָדָם לִפְנֵי הַסַּפָּר סָמוּךְ לַמִּנְחָה עַד שֶׁיִּתְפַּלֵּל. לֹא יִכָּנֵס אָדָם לַמֶּרְחָץ, וְלֹא לַבּוּרְסְקִי, וְלֹא לֶאֱכוֹל, וְלֹא לָדִין, וְאִם הִתְחִילוּ — אֵין מַפְסִיקִין. מַפְסִיקִין לִקְרוֹת קְרִיאַת שְׁמַע וְאֵין מַפְסִיקִין לִתְפִלָּה. גְּמָ׳ הֵי ״סָמוּךְ לַמִּנְחָה״? אִילֵּימָא לְמִנְחָה גְּדוֹלָה — אַמַּאי לָא? הָאִיכָּא שְׁהוּת בַּיּוֹם טוּבָא! אֶלָּא סָמוּךְ לְמִנְחָה קְטַנָּה. אִם הִתְחִילוּ אֵין מַפְסִיקִין. נֵימָא תֶּיהְוֵי תְּיוּבְתָּא דְּרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי, דְּאָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ זְמַן תְּפִלַּת הַמִּנְחָה, אָסוּר לְאָדָם שֶׁיִּטְעוֹם כְּלוּם קוֹדֶם שֶׁיִּתְפַּלֵּל תְּפִלַּת הַמִּנְחָה. לָא: לְעוֹלָם סָמוּךְ לְמִנְחָה גְּדוֹלָה — וּבְתִסְפּוֹרֶת בֶּן אֶלְעָשָׂה. וְלֹא לַמֶּרְחָץ — לְכוּלַּהּ מִילְּתָא דְּמֶרְחָץ. וְלֹא לְבוּרְסְקִי — לְבוּרְסְקִי גְּדוֹלָה. וְלֹא לֶאֱכוֹל — בִּסְעוּדָה גְּדוֹלָה. וְלֹא לָדִין — בִּתְחִלַּת דִּין.
רַב אַחָא בַּר יַעֲקֹב אָמַר: לְעוֹלָם בְּתִסְפּוֹרֶת דִּידַן, לְכַתְּחִילָּה אַמַּאי לֹא יֵשֵׁב — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִשָּׁבֵר הַזּוּג. וְלֹא לַמֶּרְחָץ — לְהַזִּיעַ בְּעָלְמָא. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — גְּזֵירָה שֶׁמָּא יִתְעַלְּפֶה. וְלֹא לַבּוּרְסְקִי — לְעַיּוֹנֵי בְּעָלְמָא. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — דִּילְמָא חָזֵי פְּסֵידָא בִּזְבִינֵיהּ וּמִטְּרִיד. וְלֹא לֶאֱכוֹל — בִּסְעוּדָה קְטַנָּה. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — דִילְמָא אָתֵי לְאִמְּשׁוֹכֵי. וְלֹא לָדִין — בִּגְמַר הַדִּין. לְכַתְּחִלָּה אַמַּאי לָא — דִילְמָא חָזֵי טַעְמָא וְסָתַר דִּינָא.
בן אלעשה - חתנו של רבי היה ופזר מעות ללמוד תספורת של כ"ג [נדרי' נא.] שהיה מספר כל ראשו ולא לגמרי אלא מניח כל השערות קצת כדי שיהא ראשו של זה בצד עיקרו של זה והיינו כסום יכסמו [את ראשיהם] (יחזקאל מ״ד:כ׳) ומימשיך טובא: לכולא מילתא דמרחץ - לחוף ראשו ולהשתטף בחמין ובצונן ולהזיע: בורסקי גדולה - עורות הרבה ובתחלת תקונן:
בתספורת של בן אלעשה כו' - נראה דהכי הלכתא ושרי סעודה קטנה במנחה גדולה עד זמן תפלה ודוקא סעודה גדולה כגון סעודת אירוסין ונשואין וסעודת מילה אסור ודלא כרב אחא בר יעקב דאסר אפילו סעודה קטנה סמוך למנחה גדולה דהלכה כלישנא קמא דסתם לן הש"ס ורב אשי שהוא בתראה סידר את הש"ס והלכתא כותיה לגבי רב אחא בר יעקב ואמאי דאמר לקמן מאימתי התחלת דין אין להוכיח דמתניתין איירי בתחלת הדין דלא כרב אחא דאיכא למימר דקאי אאם התחילו אין מפסיקין ומיהו סמוך למנחה קטנה אסור אפילו סעודה קטנה ואם התחילו מפסיקין ואע"ג דהש"ס אי לאו דר' יהושע בן לוי הוה מוקי לה בסעודה קטנה וסמוך למנחה קטנה ואם התחילו אין מפסיקין ולא קי"ל כר' יהושע בן לוי כדאמר בפרק תפלת השחר (ברכות כח:) מ"מ כיון דמסיק סתם הש"ס הכי משמע דבהא דאם התחילו מפסיקין קיימא לן כוותיה ודוקא בהא דאמר דאסור לטעום אפילו פירות לא קיימא לן כוותיה:
Persian persecutions led to the Saboraim, (R Sherira Gaon / Meiri), alluded to here:
רַבִּי בְּרוֹקָא חוֹזָאָה הֲוָה שְׁכִיחַ בְּשׁוּקָא דְּבֵי לָפָט הֲוָה שְׁכִיחַ אֵלִיָּהוּ גַּבֵּיהּ אֲמַר לֵיהּ אִיכָּא בְּהַאי שׁוּקָא בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי אֲמַר לֵיהּ לָא אַדְּהָכִי וְהָכִי חֲזָא לְהָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה סָיֵים מְסָאנֵי אוּכָּמֵי וְלָא רְמֵי חוּטָא דִתְכֵלְתָּא בִּגְלִימֵיהּ אֲמַר לֵיהּ הַאי בַּר עָלְמָא דְּאָתֵי הוּא רְהַט בָּתְרֵיהּ אֲמַר לֵיהּ מַאי עוֹבָדָךְ אֲמַר לֵיהּ זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר לִמְחַר אֲמַר לֵיהּ מַאי עוֹבָדָךְ אֲמַר לֵיהּ זַנְדּוּקְנָא אֲנָא וְאָסַרְנָא גַּבְרֵי לְחוֹד וְנָשֵׁי לְחוֹד וְרָמֵינָא פּוּרְיַיאי בֵּין הָנֵי לְהָנֵי כִּי הֵיכִי דְּלָא לֵיתוֹ לִידֵי אִיסּוּרָא כִּי חָזֵינָא בַּת יִשְׂרָאֵל דְּיָהֲבִי נׇכְרִים עֲלַהּ עֵינַיְיהוּ מָסַרְנָא נַפְשַׁאי וּמַצֵּילְנָא לַהּ יוֹמָא חַד הֲווֹת נַעֲרָה מְאוֹרָסָה גַּבַּן דִּיהַבוּ בָּהּ נׇכְרִים עֵינַיְיהוּ שְׁקַלִי דּוּרְדְּיָיא דְּחַמְרָא וּשְׁדַאי לַהּ בְּשִׁיפּוּלַהּ וַאֲמַרִי דַּשְׁתָּנָא הִיא אֲמַר לֵיהּ מַאי טַעְמָא לֵית לָךְ חוּטֵי וּרְמֵית מְסָאנֵי אוּכָּמֵי אֲמַר לֵיהּ עָיֵילְנָא וְנָפֵיקְנָא בֵּינֵי נׇכְרִים כִּי הֵיכִי דְּלָא לִידְּעוּ דִּיהוּדָאָה אֲנָא כִּי הָווּ גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא מוֹדַעְנָא לְהוּ לְרַבָּנַן וּבָעוּ רַחֲמֵי וּמְבַטְּלִי לִגְזֵירְתַּיְיהוּ וּמַאי טַעְמָא כִּי אָמֵינָא לָךְ אֲנָא מַאי עוֹבָדָךְ וַאֲמַרְתְּ לִי זִיל הָאִידָּנָא וְתָא לִמְחַר אֲמַר לֵיהּ בְּהַהִיא שַׁעְתָּא גָּזְרִי גְּזֵירְתָּא וְאָמֵינָא בְּרֵישָׁא אֵיזִיל וְאֶשְׁמְעַ[הּ] וְאֶשְׁלַח לְהוּ לְרַבָּנַן דְּלִבְעוֹ רַחֲמֵי עֲלַהּ דְּמִילְּתָא
"Pervasive Orality" - R Yaakov Elman
א"ר אלעזר תורה רוב בכתב ומיעוט על פה שנא' (הושע ח, יב) אכתוב לו רובי תורתי כמו זר נחשבו ור' יוחנן אמר רוב על פה ומיעוט בכתב שנא' (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה ואידך נמי הכתיב אכתוב לו רובי תורתי ההוא אתמוהי קא מתמה אכתוב לו רובי תורתי הלא כמו זר נחשבו ואידך נמי הכתיב כי על פי הדברים האלה ההוא משום דתקיפי למיגמרינהו דרש רבי יהודה בר נחמני מתורגמניה דרבי שמעון בן לקיש כתיב (שמות לד, כז) כתוב לך את הדברים האלה וכתיב (שמות לד, כז) כי ע"פ הדברים האלה הא כיצד דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב דבי רבי ישמעאל תנא אלה אלה אתה כותב ואי אתה כותב הלכות א"ר יוחנן לא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא בשביל דברים שבעל פה שנאמר (שמות לד, כז) כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל:
אֲמַר לֵיהּ: וְכִי תּוֹרָה פְּעָמִים פְּעָמִים נִיתְּנָה? אֶלָּא — הַלָּלוּ מִדִּבְרֵי תוֹרָה, וְהַלָּלוּ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים. דָּרֵשׁ רָבָא, מַאי דִּכְתִיב: ״וְיוֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה וְגוֹ׳״ — בְּנִי, הִזָּהֵר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תוֹרָה. שֶׁדִּבְרֵי תוֹרָה יֵשׁ בָּהֶן עֲשֵׂה וְלֹא תַעֲשֶׂה. וְדִבְרֵי סוֹפְרִים — כׇּל הָעוֹבֵר עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים חַיָּיב מִיתָה. שֶׁמָּא תֹּאמַר: אִם יֵשׁ בָּהֶן מַמָּשׁ, מִפְּנֵי מָה לֹא נִכְתְּבוּ?! אָמַר קְרָא: ״עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ״.
ואמר רב יהודה אמר רב תלמיד חכם צריך שילמוד ג' דברים כתב שחיטה ומילה ורב חנניא בר שלמיא משמיה דרב אמר אף קשר של תפילין וברכת חתנים וציצית ואידך הני שכיחן
כתב - לכתוב שידע לחתום שמו אילו ישב בדין או לעדות: שחיטה - לאמן ידו לכך אפילו שבקי בהלכותיה: קשר של תפילין - יש בו אומנות שעשוי כמו אות דלי"ת שיהא נראה בה שדי השי"ן חקוקה בקמטי התפר כעין שי"ן ורצועה קטנה כפולה ותלויה כעין יו"ד והקשר עשוי כעין ד': הני שכיחן - תפילין וציצית וברכת חתנים מצויין תדיר הלכך הכל בקיאין בהם ואין צריכין לימוד שמעצמו יהיה בקי בהם:
[During the Saboraim] they still learned the Talmud orally, because they had not widely disseminated ("nitpashat mikol v'kol") written Gemaras.
Chapter 7:
[During the times of the Geonim] they had memorized the entire Talmud, or close to it, and they were as familiar with it as k'riat sh'ma... only a few of them wrote anything down, such as final rulings...
Bergmann: Halevy tried to prove that Rav Ashi/Ravina created a central "va'ad" to establish the authority of the Gemara... just like the Moetzes Gedolei Torah of Agudah Yisrael, which Halevy helped found
Main problem - no proof that this "va'ad" existed - a forced reading for political purposes
Against this view: R. Chaim Soloveitchik's "18 demands" against the Agudah - never officially released, but R. Moshe Soloveitchik said a large issue was that the leaders should be nominated by the general community - bottom-up, not top-down
R. Moshe Feinstein's view.... (NY Times, 5/5/75)
בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֱלהֵינוּ מֶלֶךְ הָעולָם. אֲשֶׁר בָּחַר בִּנְבִיאִים טובִים. וְרָצָה בְדִבְרֵיהֶם הַנֶּאֱמָרִים בֶּאֱמֶת. בָּרוּךְ אַתָּה ה'. הַבּוחֵר בַּתּורָה וּבְמשֶׁה עַבְדּו. וּבְיִשרָאֵל עַמּו. וּבִנְבִיאֵי הָאֱמֶת וְהַצֶּדֶק: