(א) וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ (ב) דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אִשָּׁה֙ כִּ֣י תַזְרִ֔יעַ וְיָלְדָ֖ה זָכָ֑ר וְטָֽמְאָה֙ שִׁבְעַ֣ת יָמִ֔ים כִּימֵ֛י נִדַּ֥ת דְּוֺתָ֖הּ תִּטְמָֽא׃ (ג) וּבַיּ֖וֹם הַשְּׁמִינִ֑י יִמּ֖וֹל בְּשַׂ֥ר עָרְלָתֽוֹ׃ (ד) וּשְׁלֹשִׁ֥ים יוֹם֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת יָמִ֔ים תֵּשֵׁ֖ב בִּדְמֵ֣י טָהֳרָ֑ה בְּכָל־קֹ֣דֶשׁ לֹֽא־תִגָּ֗ע וְאֶל־הַמִּקְדָּשׁ֙ לֹ֣א תָבֹ֔א עַד־מְלֹ֖את יְמֵ֥י טָהֳרָֽהּ׃
(1) And the LORD spoke unto Moses, saying: (2) Speak unto the children of Israel, saying: If a woman be delivered, and bear a man-child, then she shall be unclean seven days; as in the days of the impurity of her sickness shall she be unclean. (3) And in the eighth day the flesh of his foreskin shall be circumcised. (4) And she shall continue in the blood of purification three and thirty days; she shall touch no hallowed thing, nor come into the sanctuary, until the days of her purification be fulfilled.
מה כתיב למעלה מן הענין? אשה כי תזריע וילדה זכר. מה כתיב בתריה? אדם כי יהיה בעור בשרו. וכי מה ענין זה לזה? אמר רבי תנחום ברבי חנילאי: משל לחמורה שרעתה ונכוית ויצא בנה כווי. מי גרם לולד שיצא כווי? שנכוות אמו. כך מי גרם לולד שיהיה מצורע? אמו שלא שמרה ימי נדתה. אמר ר' אבין: משל לגנת ירק שהמעין לתוכה. כל זמן שהמעין לתוכה היא עושה כריכין. כך כל מי שהולך אצל אשתו נדה עושה בנים מצורעים. ר' אבין קרא עליה (ירמיה לא): אבות יאכלו בוסר ושני בנים תקהינה, והן קוראין על אבותיהם (איכה ה): אבותינו חטאו ואינם ואנחנו עונותיהם סבלנו:
דבר אחר: אשה כי תזריע, הדא הוא דכתיב (תהלים נא): הן בעוון חוללתי. רבי אחא אמר: אפילו אם יהיה חסיד שבחסידים א"א שלא יהיה לו צד אחד מעוון. אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבון העולמים! כלום נתכוון אבא ישי להעמידני, והלא לא נתכוון אלא להנאתו! תדע שהוא כן שמאחר שעשו צרכיהן, זה הופך פניו לכאן וזו הופכת פניה לכאן, ואתה מכניס כל טיפה וטיפה שיש בו. והוא שדוד אמר (שם כז): כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני. (שם נא): ובחטא יחמתני אמי אמר רבי חייא בר אבא: אין האשה קולטת, אלא אחר נדתה, ובסמוך וביותר אם היה זכר, הדא הוא דכתיב: אשה כי תזריע וילדה זכר:
Eve's sin was due to her being seduced by the serpent which had mated with her and introduced its pollutant into her body. The potency of that evil-smelling drop of semen caused her to become subject to menstruation at regular intervals; she therefore had to remain in a state of impurity for seven days, corresponding to the days it took to create the universe. She, after all, had damaged the work of the six days of Creation. When a woman gives birth she is also subject to ritual impurity in a similar way to the impurity of menstruating women, as per Leviticus 12,2. This too is due to the original sin for which she has to suffer great pain when giving birth as per Genesis 3,16. Midrash Kohelet, quoting Rabbi Yehudah bar Symon, is of the opinion that the seven days of impurity a woman experiences in connection with menstruation correspond to the seven times Solomon referred to הבלים, futilities, in Kohelet 1,2. [When the word הבל appears in the singular it refers to a single "futility," whereas when it appears in the plural it refers to two "futilities." Ed.] This means that in view of the sin committed by Adam and Eve everything which was created during the seven days of Creation is futile. Creation experienced another damaging blow when Cain murdered his brother הבל. Man indulged in the pursuit of futile objectives, וילכו אחרי ההבל ויהבלו, "They went after delusion and were deluded" (Jeremiah 2,5). It is well known that the real reason Cain killed Abel was on account of a female, Abel's additional twin-sister. It is understandable then that the Torah legislates that a woman who gives birth to a female child has to remain ritually impure for fourteen days instead of the seven days she remains impure when she gives birth to a male child (Leviticus 12,5).
דותה. לְשׁוֹן דָּבָר הַזָּב מִגּוּפָהּ; לָשׁוֹן אַחֵר לְשׁוֹן מַדְוֶה וְחוֹלִי, שֶׁאֵין אִשָּׁה רוֹאָה דָם שֶׁלֹּא תֶחֱלֶה וְרֹאשָׁהּ וְאֵבָרֶיהָ כְבֵדִין עָלֶיהָ (שם ט'):
דותה — This is an expression for anything which flows from her body (זב = דו, “flowing”), and the translation is: “as in the days of separation due to her flux”. Another explanation is: it has the same meaning as .מדוה (root דוה), malady and sickness, and this is termed דותה, “her sickness”, because no woman seės an issue of blood from herself except that, as a result of it, she becomes unwell and her head and limbs feel heavy (cf. Niddah 9a).
דותה - לשון חולי. כמו: לבי דוי.
דותה, an expression denoting a kind of sickness. Compare Jeremiah 8,18 לבי דווי, “my heart is sick within me.”
נדה - לשון נדוד ומרוחק מבעלה.
נדה, the expression denotes a type of isolation, distance from her husband.
תשב אין לשון ישיבה אלא לשון עכבה כמו ותשבו בקדש (דברים א מו) וישב באלוני ממרא (בראשית יג יח) לשון רש"י ואם כן יאמר ושלשים יום ושלשת ימים תמתין עוד עד שלא תגע בכל קדש ולא תבא למקדש אע"פ שהם ימי טוהר אצל הבעל וזה טעם "בדמי טהרה" ואמר בלשון הזה להודיע כי אפילו לא תראה בימים האלה תמתין בהן מפני הלידה ויתכן כי לשון תשב בכאן כמו ימים רבים תשבי לי לא תזני ולא תהיי לאיש (הושע ג ג) כי האשה השוכבת עם בעלה תקרא יושבת לו ולפי שאמר בשבעה וטמאה שבעת ימים כימי נדת דותה תטמא שתטמא לבעל ולקדשים כל שבעה אמר כי אחרי השבעה תשב לבעלה שלשים ושלשה ימים בדמי טוהר אבל לא תגע בקודש ולא תבא אל המקדש אע"פ שלא תראה ותשב עם בעלה אע"פ שתראה והנכון בעיני כי האשה בימי ראייתה תקרא נדה בעבור שינדוה וירחיקוה כל בני אדם והאנשים והנשים ירחקו ממנה ויושבת בדד לא תספר עם בני אדם כלל כי גם דיבורה טמא אצלם והעפר אשר תדרוך טמא להם כעפר רקב עצמות המת והזכירו זה גם רבותינו ואף מבט שלה מוליד היזק וכבר הזכרתי זה בסדר ויצא יעקב (בראשית לא לה) והיה משפט הנדות לשבת באהל מיוחד והוא מאמר רחל לאביה (שם) כי לא אוכל לקום מפניך כי דרך נשים לי כי מנהגן שלא תלך ולא תדרוך כף רגלה על הארץ ולכך החמירה התורה במושב הנדה והמשכב יותר מן המגע וכן אמר הכתוב במצורע (להלן יג מו) בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ולא אמר כאשר אמר בשאר הטמאים (דברים כג יא) ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה כי הזכיר בו ישיבה שלא ילך כלל כי ריחו והבלו מזיקים ולכך אמר הכתוב בכאן כי גם שלשים ושלשת ימים תשב בדמי טהרה על מושבה אשר ישבה בימי נדות הלידה והזהיר בלאו שלא תגע בקודש ולא תבוא אל המקדש ומדרשו (ת"כ כאן) תשב להביא המקשה בימי אחד עשר שתהא טהורה מן הזיבה יכול תהא טהורה מן הנדה תלמוד לומר דותה תטמא וטעם בדמי טהרה על דעת רש"י לומר שאע"פ שראתה טהורה מן התורה וכך אמר ר"א כי הטעם שהוא דם טוהר כנגד דם הנדה ואינו מטמא והשם גזר על הזכר כמספר הימים שתשלם צורתו בבטן והנקבה כפלים וזה דבר ברור ומנוסה ולפי דעתי כי טעם טהרה נקיון כלשון זהב טהור (שמות כה לט) צרוף ומזוקק וכן וישב מצרף ומטהר כסף וטהר את בני לוי וזקק אותם (מלאכי ג ג) והענין כי צוה ביולדת זכר שתטמא שבעה כנדתה כי המנהג שתהיה שופעת דם מן המקור וצוה שתוחיל עוד שלשים ושלשה ימים תשב בביתה לנקות גופה כי בכל אלה תוציא תמצית הדמים והלחות העכורות המעופשות הבאות מתמצית הדם ואז תנקה מלידה ומבטן ומהריון ותבא בית ה' ורבותינו קבלו שהיא טהורה לבעלה בימים האלו מפני שאמר בשבעה שהם כימי נדת דותה ובאלה אמר שתטמא לקודש ולמקדש לא לחולין ולא לבעל וכמו שאמרו (חולין לא) בעלה חולין הוא וטעם הכפל בנקבה או כדברי רבי אברהם על דעת ר' ישמעאל שאמר שהזכר נגמר לארבעים ואחד יום והנקבה לשמונים ואחד (נדה ל) אבל לדעת חכמים שאמרו אחד זכר ואחד נקבה לארבעים ואחד הטעם בעבור כי טבע הנקבה קר ולח והלבנה ברחם האם רבה מאד וקרה ועל כן ילדה נקבה ועל כן צריכה נקיון גדול מפני רבוי הלחות והדם המעופש שבהן ומפני קרירות כידוע כי החוליים הקרים צריכין בנקיותם אריכות זמן יותר מן החמים
אשה כי תזריע וילדה זכר. ארז"ל (נדה לא) איש מזריע תחילה יולדת נקבה אשה מזרעת תחילה יולדת זכר, והמפרשים כתבו שזה ענין טבעי, וק"ל מה צורך בהודעת ענין זה בפרשה זו המדברת מטומאת יולדת שבעה לזכר וי"ד לנקבה, ועוד מה ענין מצות המילה לכאן אע"פ שנוכל לומר שרצה ליתן טעם למה נתנה המילה בשמיני והוא כדי שלא יהיו הכל שמחים ואביו ואמו עצבים (שם לא;) שהרי יש לה טומאת ז' מ"מ כדי ליישב כל הקושיות בדרך אחד אומר אני שכל זה נמשך בדרך טבע מן חטא הקדום כמ"ש וטהרה ממקור דמיה, כי החטא הקדום של חוה הוא מקור נפתח לדמים טמאים אלו לחטאת ולנדה כמו שמצינו (בעירובין ק:) אמר רב יצחק בר אבדימי הרבה ארבה עצבונך. אלו שני טיפי דמים דם נדה ודם בתולים כו', וכן משמע בירושלמי פרק במה מדליקין (הל' ו) שחטא של חוה הוא מקור לדם נדה, לכך נאמר וטהרה ממקור דמיה כי כל הנשים צריכין טהרה על חטא ראשון אשר ממנו נתפשטה הטומאה והזוהמא בעולם וגרם לכל הנולדים טומאת ז', כי אילו לא חטא האדם היה כמלאך אלהים למעלה מן מערכת ז' כוכבי לכת ובחטאו הוסר ממנו הרוחניות ונפל תחת ממשלת המערכה אשר מצדם נמשכה הטומאה לאדם כי כל דבר גשמי נופל תחת מספר ז' כוכבי לכת, וז' ימי בראשית, וכל שמיני רוחני כי הוא למעלה מז' כמבואר למעלה פר' שמיני (ט.א).
וזה טעם טומאת ז' ליולדת כי כל זה נמשך לה מן החטא הקדום וממנה נתפשטה הטומאה בזכר הנולד לפי שאשה מזרעת תחילה יולדת זכר, וא"כ זרע האשה עיקר בזכר הנולד ואין חוששין בו לזרע האב כי טפל הוא לזרע האשה ולפ"ז הושפע גם על הזכר הנולד מן אמו טומאת ז' והיינו הערלה שיש בה טומאה שהרי אמרו רז"ל (פסחים צב) הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, ע"כ דווקא ביום השמיני ימול הנולד כי כטהרת אמו כך טהרת הנולד ממנה שעל כל פנים אינו יכול להיות בלא טומאת ז' כמו אמו שיש לה טומאת ז' וטהרתם בשמיני שהוא רוחני, אבל הנקיבה שזרע האיש עיקר בה שהרי איש מזריע תחילה יולדת נקיבה, כשם שאין לזכר שום טומאת ז' כי דווקא על חוה הטיל הנחש זוהמא ולא על אדם כך אין לנקיבה הנולדת שום טומאה. וזה טוב להשיב למינים האומרים אם הזכר יתוקן בהסרת הערלה נקיבה במה תטהר.
וטעם לטומאת שבועים לאשה עצמה בלידת נקיבה, דין הוא שתהיה לאשה טומאת פי שנים כנגד שתי נקיבות כי כל נקיבה בפני עצמה נמשך לה טומאת ז' מן חטא הקדום על כל הנקיבות שבעולם ע"כ מן הראוי שתטמא י"ד ימים ז' של עצמה עוד ז' של בתה כי הוסיפה בעולם טומאה על טומאתה ומזה הטעם יצירת הזכר למ' יום ושל נקיבה לשמונים יום כי בידוע שבזמן שהזרע חם ביותר אז הוא ממהר להתבשל ביותר ולהיות עובר בבטן המלאה וידוע שזרע האשה חם יותר מן זרע האיש כי אשה מזרעת אודם שבו וכל אודם נוטה על החום ביותר ואביו מזריע לובן שבו וכל לובן נוטה על הקרירות ביותר ודם ושלג יוכיח ואש ומים, לפיכך נאמר (בראשית ג.טז) ואל אישך תשוקתך ורז"ל אמרו (כתובות פו.) יותר ממה שהאיש רוצה לישא האשה רוצה להנשא לפי שיש באשה יותר חום טבעי הנוטה על התשוקה. לפיכך הזכר הנולד מזרע האשה שהוא חם ביותר נגמרה יצירתו מהרה תוך מ' יום, אבל הנקיבה נולדת מזרע האיש שהוא קר ואינו מתבשל מהרה ע"כ לא נגמרה יצירת הנקיבה כ"א לפ' יום, וזהו טעם טומאת מ' לזכר ושמונים לנקיבה. אמנם לדעת רז"ל שבין זכר בין נקיבה יצירת כולם למ' יום והטעם הוא למ' ופ' לפי שכל נקיבה קרה ולחה, ע"כ צריכה אמה זמן רב לנקות את עצמה מן רוב הליחות המוטבעות בה מן הנקיבה מה שאין כן בזכר.
כי תזריע וילדה זכר. כי תזריע מיותר. ויש דרשות כידוע. אמנם יש להוסיף ע״פ האגדה בנדה דל״א תניא היה ר״מ אומר מפני מה אמרה תורה נדה לשבעה מפני שרגיל בה וקץ בה א״ת תהא טמאה שבעת ימים כדי שתהיה חביבה על בעלה כשעת כניסתה לחופה. ולמדו זה הטעם ממקרא זה שהפסוק הקדים דמש״ה היא טמאה באשר כי תזריע והיינו מעוברת ומסולקת מדמים ומותרת לבעלה מש״ה נתן הכתוב לה שבעת ימי יולדת להיות אסורה לבעלה כמו נדה. ומש״ה אם ילדה זכר שהולד מחבבה על בעלה די בפרישה ז׳ ימים. ונקבה שאינה כן ה״ז מפרשה ממנו שבועים:
והמפורסם מדעת הצאבה עד זמננו זה בארצות המזרח - רצוני לומר שארית המגוסי - שה'נדה' תהיה בבית בפני עצמה וישרפו המקומות אשר תלך עליהם ומי שמדבר עמה יטמא ואפילו אם עבר רוח על הנדה ועל הטהור יטמא. ראה כמה בין זה ובין אמרנו "כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה נדה עושה לבעלה חוץ מרחיצת פניו וגו'"; ולא יאסר ממנה רק בעילתה כל ימי טומאתה.
בה:
the practice of the Sabeans, even at present general in the East, among the few still left of the Magi, was to keep a menstruous woman in a house by herself, to burn that upon which she treads, and to consider as unclean every one that speaks with her: even if a wind passed over her and a clean person, the latter was unclean in the eyes of the Sabeans. See the difference between this practice and our rule, that "whatever services a wife generally does to her husband, she may do to him in her separation"; only cohabitation is prohibited during the days of her uncleanness...
וידבר ה' אל משה וגו' אשה כי תזריע וגו' עד סוף הסדר. ויש לשאול בזה שאלות: ,השאלה הא' למה כשרצתה התורה להזהיר על טומאות בני אדם התחילה ביולד' והיה ראוי שתתחיל אם בטומאה היותר קלה והיא הזבה או בטומאה היותר תמורה מטומאות בני אדם החי והיא הצרעת: ,השאלה הב' למה חייבה תורה את היולדת שמלבד שתטמא שבעת ימים שממנה יוצא דם עוד תטמא ל"ג יום לימי טהרה כי כיון שאין לה אז דם מטמא למה תטמא לעניני המקדש. ואם מפני שהם כלם מ' יום כמספר הימים שנוצר הולד בהם הלא כבר נוצר זה תשעה חדשים למה לנו להטמא כנגד ימי יצירת הולד שהם ימי טהרה ונקיון לא טומאה: ,השאלה הג' למה חייבה ליולדת נקבה בכפל הימים ליולדת זכר אם בימי הטומאה שצוה שתטמא היולדת זכר שבעת ימים והיולדת נקבה י"ד יום ואם בשאר הימים שחייב' את היולדת זכר שתשב עוד בדמי טהרה ל"ג יום והיולדת נקבה כפל ס"ו יום. וכל שכן שיקשה זה לדעת האומ' שיצירת זכר או נקבה לאחד וארבעים יום: ,השאלה הד' למה חייבה תורה ליולדת להביא חטאת ועולה כי הנה ענין העול' לא היה לה צורך במקום הזה והחטאת גם כן לא היתה ראויה כיון שלא ימצאו לה עון אשר חטא. ולמה בכל המקומות צוה שיקריבו החטאת קודם העולה כמו שהתבאר במה שקדם וכאן זכר ראשונה החטאת: ,השאלה הה' למה צותה תורה בצרעת שיובא אל הכהן והוא יטמאנה או יטהרנ' ולא זכר כן בשום חולי אחר מכל חליי האדם האם מפני שהצרעת חולי מתדבק והרי יש חלאי' אחרים מתדבקים כמו שזכרו הרופאים ולמה לא נעשה עליהם כאשר צוה השם לעשות בעניני הצרעת: ,השאלה הו' למה זה לא צותה התורה לעשות למצורע הנהגה מה לרפואתו כאלו תאמר הרקה או הקזה או דבר מועיל אליו באיכותו או בסגולתו או על דרך הפלא כאשר עשה אלישע לנעמן שר צבא ארם לתקן את אשר עותו רוע המזג. ולבד צוה בהסגרתו כמו שזכר: ,השאלה הז' למה צותה התורה ראות הנגעים בטומאתן וטהרתן אל הכהן והיה ראוי למוסרו לכל חכם לב יודעי הטבעים כי הוא ירגיש ויגזר באותו הצרעת כפי חכמת הרפואה מזולת השערה ואם פשה הנגע: ,השאלה הח' בענין ההסגר שצותה שיסגיר הכהן את החולה כי מה היה ענין ההסגר ותועלתו בזה האם כדי שלא ידבק חליו לבני אדם הנה עדיין לא נתפרשה טומאתו והתורה לא חייבתו בדד ישב אלא אחר פרסום הטומאה: ,השאלה הט' באמרו בפרשת נגע צרעת ואם פרוח תפרח הצרעת וכסתה הצרעת את כל עור הנגע וטהר את הנגע כי איך יתכן זה והלא אם פשה תפשה הוא סימן טומאה בכל הנגעים ולמה אם כן בזה יטהרוהו: ,השאלה הי' במה שזכרה התור' נגע צרעת בבגד צמר או פשתים או בשתי או בערב או בכל כלי עור כי הנה הדברים ההם שאין בהם רוח חיות לא יפול בהם בריאות ולא חולי ולא נגע צרעת כ"ש שיאמר הכתוב בהם צרעת ממארת היא ואמר בקרחתו או בגבחתו שהם כלם שמות יפלו באדם לא בבלתי מרגיש והנה בסדר ביום השמיני זכרה התורה הדברים הטמאים ולא זכר דבר מה מהצומח ולא מעור הבהמה וצמרה ואיך אם כן החליט כאן על הבגד לשון טמא הוא וזה הספק יפול גם כן בצרעת הבתי': ,השאלה הי"א למה צותה התורה בצרעת הבגד במקום הזה אחרי זכרון מיני צרעת האדם קודם שיזכור אופן טהרתו שבא בתחלת סדר זאת תהיה תורת המצורע והיה ראוי שישלים משפטי צרעת האדם וטהרתו ואח"כ יבאר צרעת הבגד ואח"כ צרעת הבתים ולמה זכרם בדלוגים. והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות האלו כלם: ,וידבר ה' אל משה לאמר אשה כי תזריע וגו' עד וידבר ה' אל משה ואל אהרן לאמר אדם כי יהי' בעור בשרו. אחרי שביארה התור' טומאת הבהמות והעופות לענין האכילה ולענין המגע והמשא ראתה לבאר טומאת האדם בחייו ובמותו כי מפני שאלה הן הטומאות היותר חמורות והית' עתידה להאריך בהן הניח' ראשונה עניני הב"ח וטומאותם ובארה אחרי אלה טומאות האדם ואופני טהרתם. ולזה עצמו נטה ר' שלמאי כמו שהביא רש"י מדבריו והתחילה תורה מהיולדת אם לפי שתחלת האדם מעת הולדו. ואם להודיע שרוב מיני הצרעת באים בסבת היות האדם שוכב עם אשתו בנדתה או בימי זובה שנובע ממנה דם שלכן יצטרעו הבנים הנולדים מהם. ולכך קדם דין היולדת ושמירתה בענין הדמים לדין הצרעת. ועוד אומר שגלתה התורה האלהית בזה ששלש סבות יחייבו חולי הצרעת יותר משאר הדברים. הא' המאכלים הטמאים כי הם בלי ספק מביאים אל הצרעת. והב' טומאות המתים מבני אדם ומהב"ח הטמאים לכל הנוגע בנבלתם. והג' אם נתעברה האשה בהיותה עם דם נדותה או לידתה שאז הבנים אשר תלד יהיו מוכנים אל הצרעת ומפני זה הזהירה תורה על שלשת הדברים האלה קודם דיני הצרעת כי הזכיר ראשונה למעלה את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו והזהיר אחריו על הטומאות והזהיר עתה אשה כי תזריע ודיניה ואחרי כן יזכור דיני הצרעת. והותרה בזה השאלה הא'. וזהו שאמר הכתוב אשה כי תזריע וילד' זכר ר"ל האשה כשתעש' זרע ע"ד והארץ תתן יבולה כי זרע האשה הם הבנים והבנות. הנה כאשר תזריע ותוליד אם ילדה זכר תטמא שבעת ימים ר"ל שבעת ימים אחרי לידתה. וטעם כימי נדת דותה תטמא שתשמור היולדת בזה שבעת ימים כמו הנדה ולפי שהנדה כמו שכתב רש"י ראשה ואיבריה כבדים עליה והיא כל היום דוה וכאבה מפני זה אמר נדת דותה וענין זה שהטבע דוחה מותרותיה פעם אחת בחדש ברוב הנשים ישרות המזג בסבת שנוי הירח שתחזור חליל' בזה הזמן וד' פעמים תשתנה הירח בתמונתו הירחיית והם ד' שבועות ולזה על הרוב תתמיד הנדה שבעת ימים ורוב החליים משתני' ביום השביעי ולכך היה מסגיר הנגעים שבעת ימים וכן שבעת ימים יהיה הנולד תחת אמו עד שיעברו עליו ימי צער הלידה. והנה שבעת ימים האלה האשה על הרוב שופעת דם מן המקור מהמותרות שנשארו מהיצירה. אבל מפני שהאשה בהיותה מעוברת יפסק ממנה דם הנדות מדי חדש בחדשו תשעה חדשים עד שילדה. לכן צותה תורה שמלבד אלה שבעת הימים שתטמא כשתלד כימי נדת דותה עוד שלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה כדי שבאותם הימים תנקה ויצא ממנ' כל דם הנעצר ברחמה מן החדשים שלא עשתה נקיון בהיותה מעוברת. והנה היו המספר הזה מהימים כדי שעם שבעת הימים הראשונים ישלמו לה ארבעים יום. והנה חז"ל חלקו ביצירת הולד בבטן המלאה והיה דעת ר' ישמעאל שהזכר נגמר' יצירתו במ"א יום והנקבה לפ"א יום וחכמים אומרים אחד זכר ואחד נקבה למ"א יום וכמו שכתב הרמב"ן. הנה הנסיון מאמת דעת ר' ישמעאל לפי שכלל הנשים מרגישות תנועת זכר למ"א יום. אבל תנועת נקבה לא ירגישו בה כי אם לפ"א יום. וא"א שיהיה חלופו כי חומר הזכר הוא יותר חם וחומר הנקבה הוא יותר קר ולבניי כמו שהם במזגם יותר קרות מהזכרים. ויצירת היותר חם נגמר יותר במהירות ממה שיגמר היותר קר שיצטרך יותר זמן לבשולו. ומפני שכל ימי יצירת הולד נשפכים דם וליחות אל רחם האשה להוליד מהם שם העובר. ראתה החכמ' האלהית שצריך מספר מהימים שוה לימי היצירה לנקות את הרחם ממה שנשפך בה ליצירה ההיא ולכך היו בזכר מ' יום עם השבעה הראשונים שבהם יתיישב רחם היולד' על מתכונתו ותשוב האשה לטבעה כי כבולעו כך פולטו מ' יום נשפכו ברחמה דם וליחות לצורך. היצירה ההיא כן אחרי שתלד מ' יום תשב בנקיונ' ובטהרתה מהם. ואף שבאותם ל"ג ימים ראתה האשה דם אינו דם מדוה אלא דם טוהר הבא אחר שבעת ימי הלידה. ולכך בשבעת הימים היתה כנדה לפי שינדוה וירחיקוה כל בני אדם. אבל בל"ג ימים האחרונים תשב בביתה ולא ירחק ממנה בעלה. האמנם לענין המקדש וקדשיו תשמט שבכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא עד מלאת ימי טהרה שהם ימי הנקיון מלשון זהב טהור וזקק וטהר את בני לוי כמו שכתב הרמב"ן. (ויקרא י"ב ה') ואם נקבה תלד אם לדעת ר' ישמעאל להיות יצירתה בפ' יום כמו שנתאמת בנסיון וגם לדעת חכמים להיות חומר הזכר יותר חם מחומר הנקבה הרבה. הנה מפני רוב הליחה הלבניי' שתהיה ברחם צריכה האשה אל הנקיון רב ועצום. והרבו בה חכמים בעבור הדם המעופש אשר בה כי החליים הקרים צריכים אל נקיון זמן ארוך יותר מהחמים וכמו שכתב הרמב"ן. ולכך חייבה התורה להיות י"ד הראשונים וס"ו אחריהם והותרו בזה שתי שאלות הב' והג'. ובמלאת ימי טהרה לבן או לבת תביא כבש בן שנתו וגו'. יאמר שכאשר ימלאו ימי טהרתה תביא היולדת קרבן והוא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת. ואמנם למה חייבה קרבן עולה וזכר אותו ראשונ' ואח"כ החטאת. ומה החטא שחטאת היולדת שעליו נאמר וכפר עליה. וחז"ל אמרו שתמיד נקרבת החטאת קודם העולה עם היות שהכתוב זכר ראשונה העולה. ואמרו שהיתה החטאת והכפרה מפני שבשעה שעומדת לילד קופצת ונשבע' שלא תזקק לבעלה ובעבור שנשבעה מתוך הצער ואין השבועה ראויה להתקיי' מפני היותה משועבדת לבעלה לכן רצתה התור' לכפר לה מהעולה על רוחה. אבל הנראה כפי הפשט הוא שהיולדת במלאת ימי טהרה היתה מביאה בבואה אל מקדש השם קרבן עולה כדי להדבק ליוצרה אשר עשה עמה להפליא בהצלתה מצער וסכנת הלידה. ומפני שאין אדם שעובר עליו צרה וצוקה בעולם הזה אם לא יחטא ויסלף דרכו באולתו. וכארז"ל (שבת נ"ה) אין יסורין בלא עון והיולדת סבלה צרה וסכנה בהיותה על האבנים לכן היתה מקריבה ג"כ חטאת אבל היתה העולה בראשונה להתקרב ולהדבק בה אל האלהים ולכך היה קרבנו כבש בן שנתו ואם היה בה עון שלא ידעה היתה מביאה חטאת על כפרתה. הנה אם כן היתה העולה בתחלה יען תבא על הכונה הראשונ' להדבק אל השם והחטאת היה לכפר עליה איזה עון שחטאה ונעלם ממנה. ולשניהם אמר הכתוב תביא כבש בן שנתו לעולה ובן יונה או תור לחטאת אל פתח אהל מועד אל הכהן. וחזר ואמר על שניהם אם על העולה שזכר והקריבו לפני ה' כי היתה ההקרב' תכלית העולה. ועל החטאת אמר וכפר עליה. ואמר וטהרה ממקור דמיה שהכהן יאמר לה שהיא טהורה ומכאן ואילך בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא כי היא לא תטהר לאכול בקדש עד שיצא מפי הכהן שהיא טהורה ממקור דמיה רוצה לומר מהדמים שהיו יוצאים ממקורה שהרצון במקור רחם האשה והותרה במה שפירשתי בזה השאלה הד':
(מה) וְהַצָּר֜וּעַ אֲשֶׁר־בּ֣וֹ הַנֶּ֗גַע בְּגָדָ֞יו יִהְי֤וּ פְרֻמִים֙ וְרֹאשׁוֹ֙ יִהְיֶ֣ה פָר֔וּעַ וְעַל־שָׂפָ֖ם יַעְטֶ֑ה וְטָמֵ֥א ׀ טָמֵ֖א יִקְרָֽא׃ (מו) כָּל־יְמֵ֞י אֲשֶׁ֨ר הַנֶּ֥גַע בּ֛וֹ יִטְמָ֖א טָמֵ֣א ה֑וּא בָּדָ֣ד יֵשֵׁ֔ב מִח֥וּץ לַֽמַּחֲנֶ֖ה מוֹשָׁבֽוֹ׃ (ס)
(45) And the leper in whom the plague is, his clothes shall be rent, and the hair of his head shall go loose, and he shall cover his upper lip, and shall cry: ‘Unclean, unclean.’ (46) All the days wherein the plague is in him he shall be unclean; he is unclean; he shall dwell alone; without the camp shall his dwelling be.
A 1983 study noted that cultures that had low incidence of postpartum mood disorders had rituals providing support and care for new mothers. These diverse cultures shared five protective social structures: A distinct postpartum period; Protective measures reflecting the new mother's vulnerability; Social seclusion and mandated rest; Functional assistance; and Social recognition of her new role
We see most of these protective mechanisms in Parashat Tazria. The distinct period provides social seclusion to assist the new mother. Ritual impurity ensures time off from marital relations and a focus on the mother-child bond. Ending this period with a sacrifice, the mother re-enters the community in a visible new status.
While childbirth (in many parts of the world) is no longer the extreme danger to women's health that it once was, post-partum depression continues to be an issue. We can and should work to prevent, treat and heal it - in part by speaking about it and raising awareness. Tazria reminds us of the importance of childbirth and the role the community plays in ensuring the health of mothers and babies. Zot Torat HaYoledet.
-Rabbi Gail Diamond
We see most of these protective mechanisms in Parashat Tazria. The distinct period provides social seclusion to assist the new mother. Ritual impurity ensures time off from marital relations and a focus on the mother-child bond. Ending this period with a sacrifice, the mother re-enters the community in a visible new status.
While childbirth (in many parts of the world) is no longer the extreme danger to women's health that it once was, post-partum depression continues to be an issue. We can and should work to prevent, treat and heal it - in part by speaking about it and raising awareness. Tazria reminds us of the importance of childbirth and the role the community plays in ensuring the health of mothers and babies. Zot Torat HaYoledet.
-Rabbi Gail Diamond
(ד) וְאִם־בַּהֶרֶת֩ לְבָנָ֨ה הִ֜וא בְּע֣וֹר בְּשָׂר֗וֹ וְעָמֹק֙ אֵין־מַרְאֶ֣הָ מִן־הָע֔וֹר וּשְׂעָרָ֖ה לֹא־הָפַ֣ךְ לָבָ֑ן וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־הַנֶּ֖גַע שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃
(4) And if the bright spot be white in the skin of his flesh, and the appearance thereof be not deeper than the skin, and the hair thereof be not turned white, then the priest shall shut up him that hath the plague seven days.
(לא) וְכִֽי־יִרְאֶ֨ה הַכֹּהֵ֜ן אֶת־נֶ֣גַע הַנֶּ֗תֶק וְהִנֵּ֤ה אֵין־מַרְאֵ֙הוּ֙ עָמֹ֣ק מִן־הָע֔וֹר וְשֵׂעָ֥ר שָׁחֹ֖ר אֵ֣ין בּ֑וֹ וְהִסְגִּ֧יר הַכֹּהֵ֛ן אֶת־נֶ֥גַע הַנֶּ֖תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִֽים׃ (לב) וְרָאָ֨ה הַכֹּהֵ֣ן אֶת־הַנֶּגַע֮ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִי֒ וְהִנֵּה֙ לֹא־פָשָׂ֣ה הַנֶּ֔תֶק וְלֹא־הָ֥יָה ב֖וֹ שֵׂעָ֣ר צָהֹ֑ב וּמַרְאֵ֣ה הַנֶּ֔תֶק אֵ֥ין עָמֹ֖ק מִן־הָעֽוֹר׃ (לג) וְהִ֨תְגַּלָּ֔ח וְאֶת־הַנֶּ֖תֶק לֹ֣א יְגַלֵּ֑חַ וְהִסְגִּ֨יר הַכֹּהֵ֧ן אֶת־הַנֶּ֛תֶק שִׁבְעַ֥ת יָמִ֖ים שֵׁנִֽית׃
(31) And if the priest look on the plague of the scall, and, behold, the appearance thereof be not deeper than the skin, and there be no black hair in it, then the priest shall shut up him that hath the plague of the scall seven days. (32) And in the seventh day the priest shall look on the plague; and, behold, if the scall be not spread, and there be in it no yellow hair, and the appearance of the scall be not deeper than the skin, (33) then he shall be shaven, but the scall shall he not shave; and the priest shall shut up him that hath the scall seven days more.
ואם בהרת כו' ושערה בלא מפיק ובפסוק כ' בשחין כתוב ושערה במפיק. ומרמז לנו התורה דשער חלחולי מחלחל כדאמר בפרק העור והרוטב והשער בא מגוף הבשר לכן כאן כתוב ובשר כי יהיה בעורו שחין כו' כתיב ושערה במפיק שער שגדל מהבשר, אבל תמן לא כתב רק עור בשרו, שאין השער בא מן העור (משום זה לא הוי שומר ע"ג שומר יעו"ש) כתוב ושערה בלא מפיק.
והסגיר הכהן את הנגע שבעת ימים. האדם יהיה נסגר והוא ייחל עד שבעת ימים כי רובי החליים ישתנו ביום השביעי
After encountering the burning bush, Moses worries that the elders of Israel won’t believe him. God gives Moses two signs: turning his staff into a snake and then back into a staff, and turning his hand white with tzaraat, and then back to normal again (Exodus 4:1-8). Miriam, Moses’ sister, is afflicted with tzaraat after she and Aaron criticize Moses’ choice of a Cushite wife (Numbers 12). Though Moses and Aaron plead for her to be healed immediately, she has to be isolated from the camp for seven days.
Other later biblical characters who suffered from tzaraat are Naaman, a commander of the Aramean army (Kings II 5:1), and after interacting with him, Gehazi, a servant of the prophet Elisha, comes down with tzaraat as well. Four men with tzaraat pillage the Aramean camp after it has been abandoned (Kings II 7:3-10). King Jeroboam of Israel suffered from tzaraat (Kings II 15:5), as did King Uziah (Chronicles II 16:20-23).
http://www.myjewishlearning.com/article/tzaraat-a-biblical-affliction/
Other later biblical characters who suffered from tzaraat are Naaman, a commander of the Aramean army (Kings II 5:1), and after interacting with him, Gehazi, a servant of the prophet Elisha, comes down with tzaraat as well. Four men with tzaraat pillage the Aramean camp after it has been abandoned (Kings II 7:3-10). King Jeroboam of Israel suffered from tzaraat (Kings II 15:5), as did King Uziah (Chronicles II 16:20-23).
http://www.myjewishlearning.com/article/tzaraat-a-biblical-affliction/
א"ר שמואל בר נחמני א"ר יוחנן על שבעה דברים נגעים באין על לשון הרע ועל שפיכות דמים ועל שבועת שוא ועל גילוי עריות ועל גסות הרוח ועל הגזל ועל צרות העין על לשון הרע דכתיב (תהלים קא, ה) מלשני בסתר רעהו אותו אצמית על שפיכות דמים דכתיב (שמואל ב ג, כט) ואל יכרת מבית יואב זב ומצורע וגו' ועל שבועת שוא דכתיב (מלכים ב ה, כג) ויאמר נעמן הואל קח ככרים וכתי' (מלכים ב ה, כז) וצרעת נעמן תדבק בך וגו' ועל גילוי עריות דכתיב (בראשית יב, יז) וינגע ה' את פרעה נגעים וגו' ועל גסות הרוח דכתיב {דברי הימים ב כז } ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעול בה' אלהיו {דברי הימים ב כז } והצרעת זרחה במצחו ועל הגזל דכתיב (ויקרא יד, לו) וצוה הכהן ופנו את הבית תנא הוא כונס ממון שאינו שלו יבא הכהן ויפזר ממונו ועל צרות העין דכתיב (ויקרא יד, לה) ובא אשר לו הבית [וגו'] ותנא דבי ר' ישמעאל מי שמיוחד ביתו לו