Emor: Counting the Omer

סידור אשכנז, ימי חול, תפילת שחרית, הכנה לתפילה, ברכות התורה א׳

(א) בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵֽינוּ מֶֽלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר קִדְּ֒שָֽׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ לַעֲסֹק בְּדִבְרֵי תוֹרָה:

Siddur Ashkenaz, Weekday, Shacharit, Preparatory Prayers, Torah Blessings 1

(1) Blessed are You, Adonoy our God, Ruler of the Universe, Who sanctified us with commandments and commanded us to be engrossed in the words of Torah.

ויקרא כ״ג:ט״ו-כ״ב

(טו) וּסְפַרְתֶּ֤ם לָכֶם֙ מִמָּחֳרַ֣ת הַשַּׁבָּ֔ת מִיּוֹם֙ הֲבִ֣יאֲכֶ֔ם אֶת־עֹ֖מֶר הַתְּנוּפָ֑ה שֶׁ֥בַע שַׁבָּת֖וֹת תְּמִימֹ֥ת תִּהְיֶֽינָה׃ (טז) עַ֣ד מִֽמָּחֳרַ֤ת הַשַּׁבָּת֙ הַשְּׁבִיעִ֔ת תִּסְפְּר֖וּ חֲמִשִּׁ֣ים י֑וֹם וְהִקְרַבְתֶּ֛ם מִנְחָ֥ה חֲדָשָׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (יז) מִמּוֹשְׁבֹ֨תֵיכֶ֜ם תָּבִ֣יאּוּ ׀ לֶ֣חֶם תְּנוּפָ֗ה שְׁ֚תַּיִם שְׁנֵ֣י עֶשְׂרֹנִ֔ים סֹ֣לֶת תִּהְיֶ֔ינָה חָמֵ֖ץ תֵּאָפֶ֑ינָה בִּכּוּרִ֖ים לַֽיהוָֽה׃ (יח) וְהִקְרַבְתֶּ֣ם עַל־הַלֶּ֗חֶם שִׁבְעַ֨ת כְּבָשִׂ֤ים תְּמִימִם֙ בְּנֵ֣י שָׁנָ֔ה וּפַ֧ר בֶּן־בָּקָ֛ר אֶחָ֖ד וְאֵילִ֣ם שְׁנָ֑יִם יִהְי֤וּ עֹלָה֙ לַֽיהוָ֔ה וּמִנְחָתָם֙ וְנִסְכֵּיהֶ֔ם אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (יט) וַעֲשִׂיתֶ֛ם שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּ֑את וּשְׁנֵ֧י כְבָשִׂ֛ים בְּנֵ֥י שָׁנָ֖ה לְזֶ֥בַח שְׁלָמִֽים׃ (כ) וְהֵנִ֣יף הַכֹּהֵ֣ן ׀ אֹתָ֡ם עַל֩ לֶ֨חֶם הַבִּכּוּרִ֤ים תְּנוּפָה֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה עַל־שְׁנֵ֖י כְּבָשִׂ֑ים קֹ֛דֶשׁ יִהְי֥וּ לַיהוָ֖ה לַכֹּהֵֽן׃ (כא) וּקְרָאתֶ֞ם בְּעֶ֣צֶם ׀ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֗ה מִֽקְרָא־קֹ֙דֶשׁ֙ יִהְיֶ֣ה לָכֶ֔ם כָּל־מְלֶ֥אכֶת עֲבֹדָ֖ה לֹ֣א תַעֲשׂ֑וּ חֻקַּ֥ת עוֹלָ֛ם בְּכָל־מוֹשְׁבֹ֥תֵיכֶ֖ם לְדֹרֹֽתֵיכֶֽם׃ (כב) וּֽבְקֻצְרְכֶ֞ם אֶת־קְצִ֣יר אַרְצְכֶ֗ם לֹֽא־תְכַלֶּ֞ה פְּאַ֤ת שָֽׂדְךָ֙ בְּקֻצְרֶ֔ךָ וְלֶ֥קֶט קְצִירְךָ֖ לֹ֣א תְלַקֵּ֑ט לֶֽעָנִ֤י וְלַגֵּר֙ תַּעֲזֹ֣ב אֹתָ֔ם אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃ (ס)

Leviticus 23:15-22

(15) And from the day on which you bring the sheaf of elevation offering—the day after the sabbath—you shall count off seven weeks. They must be complete: (16) you must count until the day after the seventh week—fifty days; then you shall bring an offering of new grain to Hashem. (17) You shall bring from your settlements two loaves of bread as an elevation offering; each shall be made of two-tenths of a measure of choice flour, baked after leavening, as first fruits to Hashem. (18) With the bread you shall present, as burnt offerings to Hashem, seven yearling lambs without blemish, one bull of the herd, and two rams, with their meal offerings and libations, an offering by fire of pleasing odor to Hashem. (19) You shall also offer one he-goat as a sin offering and two yearling lambs as a sacrifice of well-being. (20) The priest shall elevate these—the two lambs—together with the bread of first fruits as an elevation offering before Hashem; they shall be holy to Hashem, for the priest. (21) On that same day you shall hold a celebration; it shall be a sacred occasion for you; you shall not work at your occupations. This is a law for all time in all your settlements, throughout the ages. (22) And when you reap the harvest of your land, you shall not reap all the way to the edges of your field, or gather the gleanings of your harvest; you shall leave them for the poor and the stranger: I Hashem am your God.

אור החיים על ויקרא כ״ג:כ״ב:א׳

ובקצרכם את קציר וגו'. מה ענין זה לכאן. ואולי שבא לחייב גם שדה שהובא ממנו העומר שחייב בלקט ופאה, שתבא הסברא לומר כיון שתחלתו נקצר לקרבן יהיה פטור מפאה וכו' תלמוד לומר. ולזה תמצא שלא הזכיר אלא לקט ופאה שהם חובת שדה בלא סובב אמצעי ולא הוזכר שכחה שהיא באה מצד בעל השדה, ות''ל בתורת כהנים אמרו שרמז ה' בזה שכל מי שנותן לקט שכחה ופאה מעלה עליו כאלו בית המקדש קיים והוא מקריב קרבנותיו לתוכו וכו' ע''כ. מה שאמר שכחה תגם שלא הוזכר בפסוק, לצד שהיא מצוה שחייב בה כלקט ופאה כללה. והכ' שלא כתב להעירך שנתכוין גם כן לדרך שכתבתי:

Or HaChaim on Leviticus 23:22:1

ובקצרכם את קציר ארצכם, "And when you reap the harvest of your land, etc." Why does the Torah introduce this kind of legislation at this juncture when it is totally out of context with the subject matter being legislated in this chapter? Perhaps the Torah wanted to inform us that the owner of a field from which the barley for the Omer sacrifice has already been taken is still subject to the variety of tithes the farmer is commanded to leave for the poor when he harvests his field. Had the Torah not written this I might have thought that inasmuch as this field had already become a sacrifice to G'd in that the Omer of barley had been offered from it on the altar it would no longer be subject to the legislation of the various donations which have to be separated from the harvest. Perhaps this is why only two of those gifts to the poor are mentioned here, i.e. פאה ולקט, the corner and the gleanings, both of which are duties which devolve on the actual field itself. This is different from the legislation of שכחה, already harvested sheaves, which the owner has forgotten to pick up. Our sages in Torat Kohanim say that the Torah alludes to the moral-ethical message that anyone who gives פאה, לקט, and שכחה is considered as if he had assured the continued existence of the Holy Temple and had offered sacrifices therein; thus far Torat Kohanim. The reason they mention the word שכחה although it does not even appear in our verse is because it is also a commandment similar to לקט ופאה. In this way they have hinted at what we have written above.

רש"י על ויקרא כ״ג:ט״ז:ד׳

מנחה חדשה. הִיא הַמִּנְחָה הָרִאשׁוֹנָה שֶׁהוּבְאָה מִן הֶחָדָשׁ, וְאִ"תֹּ הֲרֵי קָרְבָה מִנְחַת הָעֹמֶר אֵינָהּ כִּשְׁאָר כָּל הַמְּנָחוֹת, שֶׁהִיא בָאָה מִן הַשְּׂעוֹרִים (מנחות י"ד):

Rashi on Leviticus 23:16:4

מנחה חדשה A NEW MEAL OFFERING — It was the first meal-offering that was offered from the new crop. And if you ask, “But surely the meal-offering of the Omer has already been offered on the 16th of Nisan”?! Then I reply: It (the Omer) was not like all the other meal-offerings — which, with one exception (cf. Numbers 5:15), were all brought of wheat — since it was brought of barley and therefore it is not taken into account (cf. Menachot 84b).

חזקוני, ויקרא כ״ג:כ״א:א׳

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש מה שלא פירש הכתוב באיזה חדש ובכמה בו חג זה כמו שפירש בשאר מועדים היינו טעמא אם פירש לך זמנו לא היינו מונים השבעה שבועות רק היינו סומכים לעשות החג בזמנו ודבר גדול תלוי במנינו כדאמרי׳‎ לעיל ועכשיו כשאנו מונים השבעה שבועות מזמן קצירת העומר ממילא יארע יום החמישים בששה בסיון שהוא יום מתן עשרת הדברות. ולפי שאין ספירת החמישים יום אלא לצורך עצרת אין הבאת העומר קרוי זמן לברך עליו שהחינו.

Chizkuni, Leviticus 23:21:1

וקראתם בעצם היום הזה מקרא קדש, “and you will proclaim a holy convocation on this very day.” The reason why the Torah does not spell out in which month this occurs, and on what date of this month, as it does with all the other festivals, is if it had done so, the people would not have been counting weeks and days, but would simply have contented themselves with observing the festival on its appropriate date. The counting was an important feature of these weeks as we have pointed out on verse 15. Nowadays, in the absence of the Temple, our being in exile, and having adopted (therefore?) a permanent calendar, the fiftieth day after the first day of Passover automatically occurs on the same date in the month of Sivan, the date on which the Ten Commandments (orally) were given to the Jewish people at Mount Sinai. In light of the fact that the counting is no longer associated with the date of Shavuot as that date was known, the benediction commencing with שהחיינו וקימנו לזמן הזה, “Who has kept us alive and well until this point in time,” is not recited.

חזקוני, ויקרא כ״ג:ט״ו:א׳

וספרתם לכם ממחרת השבת ע״‎י ששבעה שבועות אלו בין שני ראשי זמנים של קציר שעורים ושל קציר חטים שמצות שמיטה נוהגת בהם והם שעליהם אמר ירמיה שבועות חוקות קציר ישמור לנו ופרש״‎י שבעה שבועות שחקק לנו בהם שני חוקות קציר חק העומר ושתי הלחם ישמור לנו שיהא הקציר בזמנו לפיכך דבר גדול תלוי במנינם כדי להיותו דוגמא וזכרון, כשם שאנו מונין יומי ושבועי ולאחר השבת השביעית אנו מקדשים את יום החמישים, כך אנו צריכים לעשות בשמטה ויובל. וכל עצמן של תוכחות שבספר זה לא נאמרו אלא על השמטת השמיטין, שהרי יש בהם מ״‎ט מיני פורעניות כנגד ארבעים ותשע שנים שביובל אם מבטלים בהם שמיטין.

Chizkuni, Leviticus 23:15:1

וספרתם לכם ממחרת השבת, “you will begin to count for yourselves, commencing with the day after the first day of Passover;” seeing that there are seven weeks between the beginning of the barley harvest and the beginning of the wheat harvest, periods when the commandment of sh’mittah is observed in earnest, the prophet (Jeremiah, 5,24) has already categorized them as: שבועות חוקת קציר ישמר לנו, “Who keeps for our benefit the weeks appointed for the harvest.”Rashi comments: “seven weeks during which G-d decreed for us two laws, that of the harvesting of the “omer and the presentation of the first two loaves of the new wheat harvest.” He sees to it that we can harvest these two species at the appropriate time of the year. Seeing that such an important part of our livelihood depends on these two harvests, it is easy to understand that the Torah expects us to keep the counting of these days meticulously. Just as we have to count days we also have to count weeks, at the end of which period we sanctify the fiftieth day after completing the seventh week. We have to do the same concerning counting for the sh’mittah year and the arrival of the yovel year. The emphasis of this whole paragraph is on the respective concepts of sh’mittah and yovel. There are a total of 49 potential disasters that the Torah warns us of if we fail to observe these two basic positive commandments. [Thenumber 49 symbolizes the number of days we fail to assimilate the social significance of those laws to ensure that no extremes of rich and poor will become permanent features in our land. [My choice of words. Ed.]

הכתב והקבלה, ויקרא כ״ג:ט״ו:א׳

וספרתם לכם. ...וכן כאן וספרתם לכם, ירמוז במלת הכנוי לתועלת נפש האדם ולטובתו להתקדש ולהתטהר ביותר בהמשך זמן שבעת השבועות האלה מכל תאות הטבעיות ומחשבות הפחותות, כי גם במלת תספור אין המכוון בו לבד לדעת כמות הימים והשבועות, אבל ענינו כאן גם העיון וההשגחה כענין (איוב י״ד:ט״ז) צעדי תספור, וכן שם (ל"א) וכל צעדי יספור, שאין ענינם שם לדעת כמות מצעדי רגליו, אבל עיקר המכוון בו ענין ההשגחה והעיון על איכות צעדיו והנהגותיו, וכמו וספר לו שבעת ימים בזב (מצורע ט"ו), וספרה לה שבעת ימים בזבה (שם), שאין המכוון בהם ספירת הכמות לבד כ"א גם ספירת האיכות שיהיה שבעת ימים נקיים מזוב, וכן כאן טעם וספרתם לכם תפקחו על עצמכם, ותתבונן על נפשך מה הוא הטוב האמתי שתבחר בו, והרע האמתי שתברח ממנו, ולא תעשה שום מעשה בלי לשקול תחלה במאזני משקל הדעת לראות הטובה היא או רעה, וכמו שיתנהג האדם בקבלו מחברו סך מה מן הדמים, שהוא מקפיד על כמות המספר ועל איכות כל פרטי הנספרים בל תבא לידו גם מטבע אחת החסרה הגרועה והפסולה, ככה תתנהג בספירת שבעת השבועות האלה, שלא תקפידו על כמות מספרם בלבד אבל תדקדקו ביותר על איכות כל פרט ופרט מהמשך זמן זה, שלא יאבד אחד מהם בחסרון שלמות הנפשי המגרע והפוסל מעלת נפש האדם ויתרונה, ובכולם ישמור אל נפשו מאד להיותם בם תמים עם ה'; ויתכן עוד שכללה התורה במלת וספרתם ענין הטהרה והזכוך מלשון אבן ספיר דיחזקאל, ולבנת הספיר (במשפטים) ומצינו הפעל ממנו (איוב כ״ח:כ״ז), אז ראה ויספרה כלומר הפליג זהרה ויקרתה, (ושם ל"ח) מי יספר שחקים כלו, מי עשה את השמים בחומר זך ובהיר (ע"ש רש"י), ויהיה טעם. וספרתם לכם, שבזמן הנבחר הזה תשגיחו ביותר על נפשכם להיות ספירי מטוהר ומזוכך מכל חלאת הבלי הזמן ומזוהמת הגשמית. וכעין זה מצאתי בשם בעל המ"ק. ולכוונה זו אמר אח"ז תמימות תהיינה, שהמכוון בו על תמימות ושלמות הנפשי, וזה שאמר במכדרשב"י וספרתם לכם, לכם דייקא לכם לעצמיכם ולמה בגין לאתדכאה ולקבלא אורייתא. ובפרשה תצוה קפ"ב ב' בעי לכפרה על ביתיה ולקדשא לון ובמה מקדש לון בחושבנא דעומר:

HaKtav VeHaKabalah, Leviticus 23:15:1

You shall count for yourselves. The word chosen for designating counting (וספרתם) alludes to the soul’s benefit — becoming sanctified and purified from all materialistic desires and lowly thoughts during this seven week period. For even the word תספור (count) does not connote merely to know how many days and weeks, rather, it implies analysis and watchfulness, as it says, “But now, You count my steps” (Iyov 14:16). This mainly implies analysis and watchfulness of one’s steps and behavior. Similarly, here too, the meaning of “you shall count for yourselves” is that you should inspect your lives, think deeply about yourself — what is the true good you should choose and the true evil from which you must flee. Do not do anything without weighing it first in the scales of judgment to see if it is good or bad. This can be compared to someone who received a sum of money from his friend. He will be careful about the amount of the coin count and also the quality of each counted coin, lest he have an invalid, defective coin … Possibly, we can also say that in using the word וספרתם the Torah includes the idea of purity and refinement, as the language of the verses (Yechezkel 1:26): “Sapphire (ספיר) stone,” and (Shemos 24:10), “Sapphire brick.”.

From Carol Ochs, "Introduction to Counting the Omer", https://www.ritualwell.org/ritual/introduction-counting-omer
Making each day count is a valuable lesson which adopting the practice of counting the Omer reinforces. Counting each of the days of the Omer reminds us that all of our days are numbered, and it is our responsibility to make each day count. The deliberate way in which the Torah numbers the days of Sarah’s life, "one hundred years and twenty years and seven years” signifies both the fullness of her days and the significance of each and every day. We count the Omer in a similarly careful and focused manner in order to help us recognize the completeness of these days and of each day.
We also learn from the years of wandering in the desert and from the individual struggles represented in the stories of our heroes and heroines that waiting itself can be a sacred activity, an opportunity for reflection and trust. Although the goal of the count may be the encounter with God at Sinai, we take meaning from the journey each step of the way.

ספורנו על ויקרא כ״ג:י״ז

(א) חמץ תאפינה בכורים העומר היה בכורי שעורים ואלה היו בכורי קציר חטים ועל שמם נקרא החג ''יום הבכורים'', כאמרו וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ואמר לה' כי בהם הותר החדש לקרבן ובהיות זה כענין הודאה על שבועות חקות הקציר שבהם היתה סכנת התבואה היו שתי הלחם חמץ קרבות עם כבשי שלמים כמו שהיה הענין בשלמי תודה על חלות לחם חמץ:

Sforno on Leviticus 23:17

(1) חמץ תאפינה, בכורים, the Omer was the first ripened barley; the offering mentioned in our verse here represented the first ripened stalks of the wheat harvest. This is why the festival of weeks is also known as יום הבכורים, “the day of the firstlings offering.” (compare Numbers 28,26 where this מנחה חדשה, “new gift offering” is described). The more appropriate translation would be the “gift offering consisting of the new (grain) harvest.”
The reason that the Torah added the word לה', “for the Lord,” [after all, all offerings are exclusively for the Lord, so why single out this one by name? Ed.] is that after first presenting this offering to G’d, the whole people may now enjoy the new wheat harvest. The verse from Jeremiah 5,24 which we quoted earlier, referred to the סכנה, period of “danger” which this crop was exposed to while growing during which period so many things could have happened which would have ruined the eventual crop. Thanksgiving prayers are therefore called for, expressing our gratitude that nothing of what we worried about during those many weeks actually happened. [the word חקות in that verse may mean that the laws of nature according to which the crop would ripen was not upset by bad weather, and other climatic phenomena which would have ruined all of the farmer’s efforts during the season of ploughing and seeding. Ed.] The Torah, appropriately, legislated that in addition to the two loaves baked from the new wheat, which did not get on the altar, of course, also 2 sheep, etc., were offered as explained in connection with שלמי תודה, thanksgiving offerings in Leviticus 7,13.

From Avi Killip, "Baking For God: Shavuot as a Holiday of Transformation", https://www.hadar.org/torah-resource/baking-god-shavuot-holiday-transformation
In contrast to the liturgical and historical framing of Shavuot as the anniversary of encountering the Divine revelation on Mount Sinai, the biblical harvest narrative emphasizes a holiday of giving back to God in thanks for what God has already given us. The focus is not primarily on what we have received, but on what we will give in return. The central element of the holiday here is an offering of two loaves of bread. It is this double bread offering that we have been counting up to, eagerly hoping for (Leviticus 23:16-17).
The Seforno comments on this passage, emphasizing the emotional component of bringing bikkurim. He points to the fear inherent in the growing season, and how that fear can be transformed into gratitude (see comments on Leviticus 23:17). After weeks of worrying and deliberate counting, we celebrate the harvest by baking two loaves of bread for God. The multiple loaves brought on the holiday emphasize the abundance that accompanies it.
Through the incremental change of the Omer, the bread of affliction we ate on Passover has transformed into two full, risen loaves of hametz. The agricultural Shavuot reminds us that there will come a time when worry and uncertainty is behind us. On Shavuot we remember that security is possible, fullness and plenty can be restored, our cup can run over. In the rhythm of the Jewish calendar, we are invited into the safest moment of the year. We are invited to feel full, satiated, warm, and secure.