ההיא איתתא דהוה קא משיא כרעא במשיכלא דמיא אתא ההוא גברא חטף זוזי מחבריה ושדא לה אמר לה מיקדשת לי אתא ההוא גברא לקמיה דרבא אמר לית דחש להא דר' שמעון דאמר סתם גזילה יאוש בעלים הוי
The Gemara relates: There was a certain woman who was washing her feet in a vessel of water. A certain man came along, grabbed a few dinars from another person, and threw them to her, and said to her: You are betrothed to me. That man subsequently came before Rava, to inquire as to the status of the woman. Rava said: There is not anyone who is concerned for this opinion of Rabbi Shimon, who said: In an ordinary case of robbery the owner has despaired of recovering the stolen item, and it belongs to the robber. Rather, the assumption is that the owner has not despaired of recovering the stolen item. In this case, since the stolen dinars do not belong to the man, his betrothal is of no effect.
דרבי שמעון - בסדר טהרות (כלים פרק כו משנה ח) ומייתינן לה בגמ' דהגוזל (ב"ק דף קיד.) עורות של גנב אין מחשבה מטמאתן ושל גזלן מחשבה מטמאתן דקסבר כיון דידע מאן גזליה ולא מצי לאגבויי מיניה אייאושי מייאש:
המקדש בגזל בפקדון או במלוה ובאיסור הנאה דאורייתא ודרבנן ובו כג סעיפים:
המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת: הגה קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח) קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן (רבינו ירוחם):
המקדש את האשה בגזל או בגניבה או בחמס אם נתייאשו הבעלים ונודע שקנה אותו דבר ביאוש הרי זו מקודשת ואם לאו אינה מקודשת: הגה קדשה בגזל או גניבת עכו"ם הוי מקודשת דהא אינה צריכה להחזיר רק מכח קידוש השם (מהרי"ו סי' קל"ח) קדשה בגזל אחר יאוש לבד מקודשת מדרבנן (רבינו ירוחם):
One who marries a woman [with money that was acquired] by robbery, or theft, or force: if the original owners have despaired [of recovering the money] and it is known that he acquired the object through their despair, then she is married. If not, she is not married. Rem"a: If he marries her with [with money that was acquired] by robbery or theft from a non-Jew, she is married, since he only has to return it because of the import of sanctifying God's name. If he marries her after [the original owner's] despair alone, she is married rabbinically.
ונודע כו'. ולשון הרמב"ם וש"ע מ' דוק' שהמקדש צריך שיקנה ביאוש וכגון שיש שינוי רשות עמו וכ"מ ברא"ש פ"ז דב"ק ס"ב שכ' וביאוש בגזילה פליגי רבה ור"י כו' וקי"ל כרבה וקני יאוש לחומרא כו' ואם קידש אשה בגזילה אחר יאוש צריכה גט דרבה סבר דלכל הפחות קני מדרבנן אבל מדאורייתא קי"ל דיאוש לא קני כעולא כו' ע"ש וכ"כ רי"ו וכמ"ש בהג"ה קדשה בגזל כו" והוא מדברי הרא"ש הנ"ל. אבל כרשב"א כ' דבייאוש לבד מקודשת דהוי שינוי רשות בידה וקנאתו וכ"כ הר"ן והמ"מ וכ"מ שם דקא' לית דחש לר"ש אע"ג דלא הוי שם אלא יאוש לבד וכן הסוגיא שם דרב ור' יוחנן דוקא משום דלפני יאוש אלא דלהרא"ש י"ל דמדרבנן קני אבל כ"ז דוחק דזה הוא דוקא לרבא דס"ל יאוש קני ומספקא ליה כו' אבל עולא ורב נחמן וכל החולקים סבירא להו דיאוש לא קני כלל וכן ס"ל לר' יוחנן כמ"ש בפ"ז דב"ק וכן לרבא ועתוס' שם ס"ז ב' ד"ה אמר עולא. ותדע דהתם ר' יוחנן קא"ל ור"י אית כו' ושם ד"ה רבא אמר כו'. ומ"ש או בגניבה אע"ג דקי"ל סתם גניבה יאוש בעלים כמש"ש בקדושין לית דחש כו' מכלל דקי"ל כת"ק וכמ"ש בב"ק קי"ד א' וכן שם ס"ח ב' תדע כו' וכמ"ש בח"מ' סי' שס"ח דבעכו"ם אפילו גניבה לא הוי יאוש בעלים ובישראל סתם גניבה יאוש ודלא כהטור והרב שם וכבר השיגו עליהם כל האחרונים מ"מ כאן מיירי בברייתא בידוע שלא נתייאשו ועל הרמב"ם בלא"ה ל"ק שצריך שיקנה המקדש וע"ז קאמר ונודע שקנה כו' וכן סברת הרב כמ"ש בהג"ה לכן לא הגיה כאן כלום אע"ג דס"ל בח"מ שם כדברי הטור אבל מ"מ דברי הרשב"א עיקר דאפילו נתן במתנ' הוי ש"ר כמ"ש בתוספתא וכמ"ש בח"מ סימן שס"א ס"ה וכ"ש כה"ג וכן הקדישו כמ"ש בב"ק שם ובכמה מקומות ובספ"ב אמרינן מכרן וקדש בדמיהם מקודשת וכ' הרשב"א והר"ן שם ואע"ג דדמי אסורי הנאה אסור למוכר עצמו כמ"ש רש"י בפ"ק דחולין מ"מ כיון שהוא מותרת ליהנות קנאתו ומתקדשת דומיא דגזל לאחר יאוש כו' כנ"ל וכ"כ בפ"ק דחולין אלא שהם הסכימו שם דאף למוכר עצמו מותר וערא"ש שם שתי' בע"א:
אמר רבה שינוי קונה כתיבא ותנינא כתיבא (ויקרא ה, כג) והשיב את הגזלה אשר גזל מה ת"ל אשר גזל אם כעין שגזל יחזיר ואם לאו דמים בעלמא בעי שלומי תנינא הגוזל עצים ועשאן כלים צמר ועשאן בגדים משלם כשעת הגזילה א"נ לא הספיק ליתנו לו עד שצבעו פטור אלמא שינוי קונה יאוש אמרי רבנן דניקני מיהו לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן אי דאורייתא מידי דהוה אמוצא אבידה מוצא אבידה לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני ליה האי נמי כיון דמייאש מרה קני ליה אלמא קני או דלמא לא דמיא לאבידה אבידה הוא דכי אתאי לידיה בהתירא אתיא לידיה אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידיה מדרבנן הוא דאמור רבנן ניקני מפני תקנת השבים ורב יוסף אמר יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן:
§ Rabba said: The principle that a change in a stolen item causes the thief to acquire it is written in the Torah, and we learned it in a mishna as well. It is written in the Torah: “Then it shall be, if he has sinned, and is guilty, that he shall restore the item that he robbed” (Leviticus 5:23). What is the meaning when the verse states the seemingly superfluous phrase “that he robbed”? This serves to teach that if the item is the same as it was when he stole it, he must return the stolen item itself. But if it is not the same as it was then, he is required to pay only money, while the stolen item remains his to keep. We learned this halakha in a mishna as well, as it is taught (93b): In the case of one who robs another of wood and fashions it into vessels, or one who robs another of wool and fashions it into garments, he pays the robbery victim according to the value of the goods at the time of the robbery, and keeps the altered materials for himself. Alternatively, another mishna can serve as the source for this principle (Ḥullin 135a): If one did not manage to give the first of the sheared wool of his sheep to a priest until after he dyed it (see Deuteronomy 18:4), he is exempt from giving it to the priest. This mishna indicates that an item that has undergone a change is no longer considered the same item as it had been. Apparently, a physical change in a stolen item causes the thief to acquire it. § Rabba continues to discuss the ways in which a thief acquires ownership of a stolen item: With regard to the owner’s despair over ever recovering the stolen item, the Sages say that this too causes the thief to acquire the stolen item. However, we do not know if this halakha applies by Torah law or by rabbinic law. Rabba elaborates on the two possibilities he has just mentioned: If it applies by Torah law, this is just as it is with regard to one who finds a lost item. Is it not the case with regard to one who finds a lost item that once the owner of the item despairs of recovering it, before the item came into the finder’s possession, the finder acquires it and may keep it for himself? The same principle applies to this thief as well: Once the owner of the item despairs of recovering it, the thief acquires it for himself and need no longer return it. Apparently, then, the despair of the owner causes the thief to acquire the stolen item. Or perhaps the case of a stolen item is not comparable to the case of a lost item, as it is only with regard to a lost item that the owner’s despair enables the finder to acquire the item, because the item came into his possession in a permitted manner. But in this case of the thief, since the item came into his possession in a prohibited manner, this case cannot be derived from the halakha of a lost item. If so, the ruling that despair effects acquisition in a case of theft applies not by Torah law but by rabbinic law. Why would this halakha have been instituted by rabbinic law? As, the Sages said that a thief should acquire the stolen item in this manner, due to an ordinance instituted for the penitent. To encourage thieves to repent and repay their victims, the Sages instituted that they need not return the stolen item after the owner despairs of recovering it. Rather, they can reimburse the owner for the monetary value of the item. And Rav Yosef says: Despair on the part of the owner over the possibility of recovering his item does not cause the thief to acquire that item at all, and this is the halakha even by rabbinic law.
הַגְּזֵלָה שֶׁלֹּא נִשְׁתַּנֵּית אֶלָּא הֲרֵי הִיא כְּמוֹ שֶׁהָיְתָה אַף עַל פִּי שֶׁנִּתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְאַף עַל פִּי שֶׁמֵּת הַגַּזְלָן וַהֲרֵי הִיא בְּיַד בָּנָיו הֲרֵי זוֹ חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בְּעַצְמָהּ. וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיַד הַגַּזְלָן אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה קְנָאָהּ בְּשִׁנּוּי וּמְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה:
וְדִין זֶה דִּין תּוֹרָה הוּא שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא ה כג) "וְהֵשִׁיב אֶת הַגְּזֵלָה אֲשֶׁר גָּזָל". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אִם הִיא כְּשֶׁגְּזָלָהּ מְשַׁלֵּם אוֹתָהּ וְאִם נִשְׁתַּנֵּית בְּיָדוֹ מְשַׁלֵּם דָּמֶיהָ. נִתְיָאֲשׁוּ הַבְּעָלִים מִמֶּנָּה וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית קָנָה הַגַּזְלָן כָּל הַשֶּׁבַח שֶׁהִשְׁבִּיחָה אַחַר יֵאוּשׁ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא כִּשְׁעַת הַגְּזֵלָה. וְדָבָר זֶה מִדִּבְרֵיהֶם מִפְּנֵי תַּקָּנַת הַשָּׁבִים. וּכְשֶׁמַּחְזִיר לוֹ הַגְּזֵלָה שָׁמִין לוֹ הַשֶּׁבַח וְנוֹטֵל מִן הַנִּגְזָל:
הַגְּנֵבָה עַצְמָהּ שֶׁהִיא בְּיַד הַגַּנָּב וְלֹא נִשְׁתַּנֵּית חוֹזֶרֶת לִבְעָלֶיהָ בֵּין לִפְנֵי יֵאוּשׁ בֵּין לְאַחַר יֵאוּשׁ אֶלָּא שֶׁאַחַר יֵאוּשׁ הַשֶּׁבַח לַגַּנָּב כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ. נִשְׁתַּנֵּית הַגְּנֵבָה בְּיַד הַגַּנָּב קְנָאָהּ וְקָנָה שִׁבְחָהּ אֲפִלּוּ לִפְנֵי יֵאוּשׁ וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם אֶלָּא דָּמִים:
When the stolen article remains unchanged in the possession of the thief, it should be returned to its owner regardless of whether or not he despaired of its return. If, however, it increased in value after the owner despaired of its return, the thief is entitled to that increase, as we have explained above. If, however, the stolen article underwent a fundamental change while in the thief's possession, the thief acquires it and any increase in its value, even before the owner despairs of the article's return. All that is required of him is to return the value of the stolen article at the time of the theft.
נתייאשו הבעלים מהגניבה אינו קונה וצריך להחזירה ואם יש עם היאוש שינוי השם שחוזר לברייתו י"א שקונה ואינו צריך להחזיר אלא דמיה:
דין יאוש אם יש עמו שינוי השם או שינוי רשות ובו ח"ס
יאוש לחוד לא קנה:
יאוש לחוד לא קנה: