(י) וַיָּבֹ֤אוּ שָׁם֙ הַגִּבְעָ֔תָה וְהִנֵּ֥ה חֶֽבֶל־נְבִאִ֖ים לִקְרָאת֑וֹ וַתִּצְלַ֤ח עָלָיו֙ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֔ים וַיִּתְנַבֵּ֖א בְּתוֹכָֽם׃ (יא) וַיְהִ֗י כָּל־יֽוֹדְעוֹ֙ מֵאִתְּמ֣וֹל שִׁלְשׁ֔וֹם וַיִּרְא֕וּ וְהִנֵּ֥ה עִם־נְבִאִ֖ים נִבָּ֑א וַיֹּ֨אמֶר הָעָ֜ם אִ֣ישׁ אֶל־רֵעֵ֗הוּ מַה־זֶּה֙ הָיָ֣ה לְבֶן־קִ֔ישׁ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽים׃ (יב) וַיַּ֨עַן אִ֥ישׁ מִשָּׁ֛ם וַיֹּ֖אמֶר וּמִ֣י אֲבִיהֶ֑ם עַל־כֵּן֙ הָיְתָ֣ה לְמָשָׁ֔ל הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִאִֽים׃
(10) And when they came thither to the hill, behold, a band of prophets met him; and the spirit of God came mightily upon him, and he prophesied among them. (11) And it came to pass, when all that knew him beforetime saw that, behold, he prophesied with the prophets, then the people said one to another: ‘What is this that is come unto the son of Kish? Is Saul also among the prophets?’ (12) And one of the same place answered and said: ‘And who is their father?’ Therefore it became a proverb: ‘Is Saul also among the prophets?’
(כד) וַיִּפְשַׁ֨ט גַּם־ה֜וּא בְּגָדָ֗יו וַיִּתְנַבֵּ֤א גַם־הוּא֙ לִפְנֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל וַיִּפֹּ֣ל עָרֹ֔ם כָּל־הַיּ֥וֹם הַה֖וּא וְכָל־הַלָּ֑יְלָה עַל־כֵּן֙ יֹֽאמְר֔וּ הֲגַ֥ם שָׁא֖וּל בַּנְּבִיאִֽם׃ (פ)
(24) And he also stripped off his clothes, and he also prophesied before Samuel, and lay down naked all that day and all that night. Wherefore they say: ‘Is Saul also among the prophets?’
I Samuel, (The Anchor Bible, vol 8) P. Kyle McCarter, Jr. (1980) at pp 183-4: "These verses provide an etiology of a current expression, viz. "Is Saul, too, among the prophets....The modern reader, however, can only guess at the meaning of the proverb. In doing so we must give close attention to the structure of the question itself. It is the name Saul that is marked by the intensive particle gam [also]. Thus the force of the expression must be, "Is Saul, too, among the prophets?" In common use this saying may have been applied to situations involving participation in a particular group or activity by an individual who for one reason of another would not been expected to participate. In may have thus implied that such a group had absorbed eveyone, even the least likely person. Such a saying might easily have arisen from popular familiarity with Saul's reputation as an antagonist of the prophets. When somone would find an unlikely individual involved in some group, therefore, he would say, "Is Saul, too, among the prophets?"
Samuel and the Deuteronomist, Part Two, I Samuel, Robert Polzin (1989) at 101: "From the beginning of the monarchic history to its very end, no king of Israel except Saul is ever said to prophesy, no king at all ever so much as called a prophet. Given Saul's disastrous royal tenure and his abortive dynastic hopes, the proverb in verse 12, "Is Saul also among the prophets?" (repeated in 19:24), surely expressed a central problem with the reign of Saul, a reign in which there was a tragic mix-up of theocratic roles. God's part in Saul's prophetic activity (v.10) need not obscure for us the disastrous confusion of monarchic and prophetic offices that coexisted in the person of Saul only to end abruptly and disastrously with him, any more than the divine command to Samuel to make Israel a king should cause us to ignore its essentially idolatrous nature in terms of the story's ideology."
(ב) המדרגה הראשונה. תחילת מדרגות הנבואה - שילוה לאיש עזר אלוקים שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול כהצלת קהל ישובים מקהל רעים או הציל חשוב וגדול או השפיע טוב על אנשים רבים וימצא מעצמו לזה מניע ומביא לעשות - וזאת תקרא 'רוח יי' והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו ש"צלחה עליו רוח יי" או "לבשה אותו רוח יי" או "נחה עליו רוח יי" או "היה יי עמו" וכיוצא באלו השמות. וזאת היא מדרגת 'שופטי ישראל' כולם אשר נאמר בהם על הכלל "וכי הקים יי להם שופטים והיה יי עם השופט והושיעם. וזו היא גם כן מדרגת 'משיחי ישראל' החשובים כולם. והתבאר זה בפרט בקצת ה'שופטים' וה'מלאכים' "ותהי על יפתח רוח יי" ונאמר בשמשון "ותצלח עליו רוח יי" ונאמר ותצלח רוח אלוקים על שאול כשמעו את הדברים"
(2) (1) The first degree of prophecy consists in the divine assistance which is given to a person, and induces and encourages him to do something good and grand, e.g., to deliver a congregation of good men from the hands of evildoers; to save one noble person, or to bring happiness to a large number of people; he finds in himself the cause that moves and urges him to this deed. This degree of divine influence is called "the spirit of the Lord"; and of the person who is under that influence we say that the spirit of the Lord came upon him, clothed him, or rested upon him, or the Lord was with him, and the like. All the judges of Israel possessed this degree, for the following general statement is made concerning them:--"The Lord raised up judges for them; and the Lord was with the judge, and he saved them" (Judges 2:18). Also all the noble chiefs of Israel belonged to this class. The same is distinctly stated concerning some of the judges and the kings:--"The spirit of the Lord came upon Jephthah" (ibid. 11:29); of Samson it is said, "The spirit of the Lord came upon him" (ibid. 14:19); "And the spirit of the Lord came upon Saul when he heard those words" (1 Sam. 11:6).
(א) דעות בני אדם בנבואה כדעותם בקדמות העולם וחידושו - אני רוצה בזה כי כמו שאלו שהתבאר אצלם מציאות האלוה יש להם שלש דעות בקדמות העולם וחידושו כחו שבארנו כן הדעות עוד בנבואה שלש. ולא אפנה לדעת אפיקורוס שהוא לא יאמין מציאות אלוה כל שכן שלא יאמין נבואה ואמנם אכון לזכרון דעות מאמין האלוה בנבואה:
(ב) הדעת הראשון - והוא דעת המון הפתאים ממי שיאמין בנבואה וקצת המון אנשי תורתנו גם כן יאמינהו - והוא שהאלוה ית' יבחר מי שירצה מבני אדם וישרה בו הנבואה וישלחהו - אין הפרש בין שיהיה האיש ההוא אצלם חכם או סכל רב השנים או צעיר השנים אלא שהם יתנו בו גם כן קצת טוב ותקון מדות - כי בני אדם עד עתה לא אמרו שישרה האלוה שכינתו על אדם רע אלא כשיחזירהו למוטב תחלה לפי זה הדעת:
(ג) והדעת השני - דעת הפילוסופים והוא שהנבואה - שלמות אחד בטבע האדם והשלמות ההוא לא יגיע לאיש מבני אדם אלא אחר לימוד יוציא מה שבכח המין לפועל אם לא ימנע מזה מונע מזגי או סבה אחת מחוץ - כמשפט כל שלמות שאפשר מציאותו במין אחד - שלא יתכן מציאות השלמות ההוא עד תכליתו וסופו בכל איש מאישי המין ההוא אבל באיש אחד ואי אפשר מבלתי זה בהכרח ואם היה השלמות ההוא ממה שיצטרך בהגעתו למוציא אי אפשר מבלתי מוציא. ולפי זה הדעת אי אפשר שינבא הסכל ולא יהיה האדם מלין בלתי נביא ומשכים נביא כמי שימצא מציאה. אבל הענין כן והוא שהאיש המעולה השלם בשכליותיו ובמדיותיו כשיהיה כוחו המדמה כפי מה שאפשר להיות מן השלמות ויזמין עצמו ההזמנה ההיא אשר תשמענה הוא יתנבא בהכרח שזה - שלמות הוא לנו בטבע. ולא יתכן לפי זה הדעת שיהיה איש ראוי לנבואה ויכין עצמו לה ולא יתנבא כמו שאי אפשר שיזון איש בריא המזג במזון טוב ולא יולד מן המזון ההוא דם טוב ומה שדומה לזה:
(ד) והדעת השלישי - והוא דעת תורתנו ויסוד דתנו הוא כמו זה הדעת הפילוסופי בעצמו אלא בדבר אחד - וזה שאנחנו נאמין שהראוי לנבואה המכין עצמו לה אפשר שלא יתנבא וזה - ברצון אלוקי. וזה אצלי הוא כדמות הנפלאות כולם ונמשך כמנהגם שהענין הטבעי - שכל מי שהוא ראוי לפי בריאתו והתלמד לפי גידולו ולמודו - שיתנבא; והנמנע מזה אמנם הוא כמי שנמנע מהניע ידו כירבעם או נמנע הראות כמחנה 'מלך ארם' בענין אלישע: אמנם היות יסודנו - ההכנה והשלמות במדיות ובדבריות על כל פנים הוא אמרם "אין הנבואה שורה אלא על חכם גיבור ועשיר" - וכבר בארנו זה בפרוש ה'משנה' ובחיבור הגדול והגדנו בהיות 'בני הנביאים' מתעסקים תמיד בהכנה. אבל היות המכין עצמו נמנע ולא ינבא הנה תדע זה מענין ברוך בן נריה שהוא הלך אחרי ירמיה ולמדו והכינו והיה מקוה להתנבא ונמנע כמו שאמר "יגעתי באנחתי ומנוחה לא מצאתי"; ונאמר לו על ידי ירמיה "כה תאמר אליו כה אמר יי וגו' ואתה תבקש לך גדולות - אל תבקש"; ואפשר לנו לומר שזה באור שהנבואה בחוק ברוך - 'גדולות'. וכן יאמר שאמרו "גם נביאיה לא מצאו חזון מיי" - מפני היותם ב'גלות' כמו שנבאר. אלא שנמצא כתובים רבים - מהם כתובי הספרים ומהם דברי 'חכמים' - כולם הולכים על זה היסוד והוא שהאלוה יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה אמנם - לשלם המעולה בתכלית; אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו - רצוני לומר שינבא אחד מהם - אלא כאפשרות הנבא חמור או צפרדע. זה יסודנו שאי אפשר מבלתי ההתלמדות והשלמות; ואז יהיה האפשרות הנתלית בו - גזירת האלוה: ו
(1) THERE are as many different opinions concerning Prophecy as concerning the Eternity or Non-Eternity of the Universe. For we have shown that those who assume the existence of God as proved may be divided into three classes, according to the view they take of the question, whether the Universe is eternal or not. Similarly there are three different opinions on Prophecy. I will not notice the view of the Atheist; he does not believe in the Existence of God, much less in Prophecy; but I will content myself with discussing the various opinions [on Prophecy] held by those who believe in God.
(2) 1. Among those who believe in Prophecy, and even among our coreligionists, there are some ignorant people who think as follows: God selects any person He pleases, inspires him with the spirit of Prophecy, and entrusts him with a mission. It makes no difference whether that person be wise or stupid, old or young; provided he be, to some extent, morally good. For these people have not yet gone so far as to maintain that God might also inspire a wicked person with His spirit. They admit that this is impossible, unless God has previously caused him to improve his ways.
(3) 2. The philosophers hold that prophecy is a certain faculty of man in a state of perfection, which can only be obtained by study. Although the faculty is common to the whole race, yet it is not fully developed in each individual, either on account of the individual's defective constitution, or on account of some other external cause. This is the case with every faculty common to a class. It is only brought to a state of perfection in some individuals, and not in all; but it is impossible that it should not be perfect in some individual of the class; and if the perfection is of such a nature that it can only be produced by an agent, such an agent must exist. Accordingly, it is impossible that an ignorant person should be a prophet; or that a person being no prophet in the evening, should, unexpectedly on the following morning, find himself a prophet, as if prophecy were a thing that could be found unintentionally. But if a person, perfect in his intellectual and moral faculties, and also perfect, as far as possible, in his imaginative faculty, prepares himself in the manner which will be described, he must become a prophet; for prophecy is a natural faculty of man. It is impossible that a man who has the capacity for prophecy should prepare himself for it without attaining it, just as it is impossible that a person with a healthy constitution should be fed well, and yet not properly assimilate his food; and the like.
(4) 3. The third view is that which is taught in Scripture, and which forms one of the principles of our religion. It coincides with the opinion of the philosophers in all points except one. For we believe that, even if one has the capacity for prophecy, and has duly prepared himself, it may yet happen that he does not actually prophesy. It is in that case the will of God [that withholds from him the use of the faculty]. According to my opinion, this fact is as exceptional as any other miracle, and acts in the same way. For the laws of Nature demand that every one should be a prophet, who has a proper physical constitution, and has been duly prepared as regards education and training. If such a person is not a prophet, he is in the same position as a person who, like Jeroboam (1 Kings xiii.), is deprived of the use of his hand, or of his eyes, as was the case with the army of Syria, in the history of Elisha (2 Kings 6:18). As for the principle which I laid down, that preparation and perfection of moral and rational faculties are the sine quâ non, our Sages say exactly the same: "The spirit of prophecy only rests upon persons who are wise, strong, and rich." We have explained these words in our Commentary on the Mishnah, and in our large work. We stated there that the Sons of the Prophets were constantly engaged in preparation. That those who have prepared themselves may still be prevented from being prophets, may be inferred from the history of Baruch, the son of Nerijah; for he followed Jeremiah, who prepared and instructed him; and yet he hoped in vain for prophecy; comp., "I am weary with my sighing, and rest have I not found." He was then told through Jeremiah, "Thus saith the Lord, Thus shalt thou say to him, Thou seekest for thee great things, do not seek" (Jer. 45:5). It may perhaps be assumed that prophecy is here described as a thing "too great" for Baruch. So also the fact that "her prophets did not find visions from the Lord" (Lam. 2:4), may be considered as the result of the exile of her prophets, as will be explained (chap. xxxvi.). There are, however, numerous passages in Scripture as well as in the writings of our Sages, which support the principle that it depends chiefly on the will of God who is to prophesy, and at what time; and that He only selects the best and the wisest. We hold that fools and ignorant people are unfit for this distinction. It is as impossible for any one of these to prophesy as it is for an ass or a frog; for prophecy is impossible without study and training; when these have created the possibility, then it depends on the will of God whether the possibility is to be turned into reality.