(י) [י] "לא תקׂם" – עד היכן הוא כוחה של נקימה? אמר לו "השאילני מגלך", ולא השאילו. למחר אמר לו "השאילני קרדומך". אמר לו "איני משאילך כשם שלא השאלת לי מגלך", לכך נאמר "לא תקם".
(יא) [יא] "לא תטׂר" – עד היכן כוחה של נטירה? אמר לו "השאילני קרדומך" ולא השאילו. למחר אמר לו "השאילני מגלך". אמר לו "הא לך, איני כמותך שלא השאלת לי קרדומך", לכך נאמר "לא תטר".
(10) 10) (Vayikra 19:18) ("You shall not take revenge, and you shall not bear a grudge against the children of your people. And you shall love your neighbor as yourself; I am the L–rd.") "You shall not take revenge": How far does the "power" of revenge extend? If one said to another: Lend me your sickle, and he did not lend him, and the next day the other said to him: Lend me your spade, and he answered: No, just as you did not lend me your sickle.
(11) 11) "you shall not bear a grudge": How far does the "power" of grudge-bearing extend? If one said to another: Lend me your spade, and he did not lend him, and the next day the other said to him: Lend me your sickle, and he answered: Here it is; I am not like you, who did not lend me your spade.
The language of the Sifra seems to indicate that certainly there are far more severe circumstances of taking revenge and bearing a grudge. The purpose of these examples are to indicate the extent to which these feelings may take someone. In other words, those who are guilty of these examples seem to be strongly castigated by the Sifra as having little to no excuse for their actions.
[Point to consider - If the above point is correct, clarity would be needed to make sure the Sifra fits with the Gemara in Yoma 23a (cited below).]
איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה - שהדבר שמור בלבו ולא הסיחו מדעתו:
Is Rashi setting a high bar to violate the Aveirah (sin) of bearing a grudge?
(א) שלא לנקם - שלא לנקם. כלומר, שנמנענו מלקחת נקמה מישראל, הענין הוא, כגון ישראל שהרע או צער לחברו באחד מכל הדברים, ונוהג רב בני אדם שבעולם הוא שלא יסורו מלחפש אחרי מי שהרע להן, עד שיגמלוהו כמעשהו הרע או יכאיבוהו כמו שהכאיבם, ומזה הענין מנענו השם יתברך באמרו (ויקרא יט יח) לא תקם. ולשון ספרא (קדושים ד י) עד היכן כחה של נקמה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלת לי מגלך, לכך נאמר, לא תקם. ועל כגון זה הקש כל הדברים.
(1) To not avenge: To not avenge, meaning to say that we have been prevented form taking revenge from an Israelite. And the content is, for example, that an Israelite did evil or caused pain to his fellow in one of the things that it is customary among most people to not veer from searching for the one who did evil do them until they pay him back like his evil deed, or they hurt him like he hurt them. And God, may He be blessed, has prevented us from this matter, by His stating (Leviticus 19:18), "You shall not avenge." And the language of Sifra, Kedoshim, Chapter 4:10 [is] "How far is the power of revenge? If [one] said to [another], 'Lend me your sickle,' and he did not lend him. The next day [the other] said to him, 'Lend me your spade.' [So] he said [back], 'I will not lend you [it], just as you did not lend me your sickle.' Hence, it is written, 'You shall not avenge.'" And compare like this to all things.
Does this sound like the Chinuch is different than the Gemara (because the Chinuch applies this to anything; not just money)? Similar problem with Mishneh Torah, De'os 7:7 (cited below).
See Minchas Chinuch below
(א) שלא לנקום. עיין ר"מ פ"ז מהלכות דיעות וביומא דכ"ג דדוקא בממון עובר על לאו הזה אבל על צערא דגופי' א"ע על לאו זה והלאו לא תטור הוא רק ממדת חסידות הנעלבין כו' והר"מ אינו מביאו וגם הרהמ"ח השמיט ואדרבא נראה מדבריו דעובר בכ"ע וזה סותר לש"ס מפורש וער"מ פ"ז מה' ת"ת כתב דין המבואר דת"ח שביזוהו בפרהסיא יהיה נוקם ונוטר ע"ש בכ"מ ולחם משנה ומכל מקום אפילו כאן א"ע בלאו. ומצאתי בסמ"ג לאוין י"ב וי"ג כ' שם דבר זה דעל צערא דגופיה א"ע מהש"ס דיומא וצ"ע על הר"מ ובפרט על הרהמ"ח שנראה מדבריו להיפך:
(ב) משרשי המצוה. שידע האדם ויתן אל לבו כי כל אשר יקרהו מטוב עד רע, הוא סבה שתבוא עליו מאת השם ברוך הוא. ומיד האדם מיד איש אחיו לא יהיה דבר בלתי רצון השם ברוך הוא, על כן כשיצערהו או יכאיבהו אדם ידע בנפשו כי עונותיו גרמו, והשם יתברך גזר עליו בכך, ולא ישית מחשבותיו לנקם ממנו, כי הוא אינו סבת רעתו, כי העון הוא המסבב, וכמו שאמר דוד עליו השלום (שמואל ב טז יא) הניחו לו ויקלל כי אמר לו ה'. תלה הענין בחטאו ולא בשמעי בן גרא. ועוד נמצא במצוה זו תועלת רבה להשבית ריב ולהעביר המשטמות מלב בני אדם, ובהיות שלום בין אנשים יעשה השם יתברך שלום להם.
(2) It is from the roots of the commandment that a person know and put into his heart that everything that happens to him - good and bad - the cause of it coming to him is from God, blessed be He. And from the hand of man - from the hand of a man to his brother - there would not be anything without the will of God, blessed be He. Hence, when a person caused him pain or hurt him, he should know for himself that his [own] sins caused [it], and that God, may He be blessed, ordained this for him. And he should not place his thoughts to taking vengeance from [the one who pained him], since he is not the cause of his evil, but rather the sin is the cause; like David, peace be upon him, stated (II Samuel 16:11), "leave him to curse, since the Lord told him [so]" - he made the matter depend upon his [own] sin, and not upon Shimei ben Gera. And there is also a great benefit found in this commandment, in quieting a dispute and removing enmity from the heart of people. And when there is peace among people, God, may He be blessed, will make peace for them.
(ג) דיני המצוה. קצרים, כבר זכרנו רבן לפי הנראה.
(ד) ונוהגת בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות, והעובר עליה וקבע בלבו לשנא חברו על שהרע לו עד שיגמלהו כרעתו עבר על לאו זה, ורעתו רבה כי הוא סבה לתקלה מרבה, אבל אין לוקין על זה הלאו, לפי שאין בו מעשה. וכלל זה יהיה בידך בכל מקום שנאמר לאו שאין בו מעשה, אין לוקין עליו, שאף על פי שעשה בו שום מעשה אינו לוקה עליו מפני כן, מכיון שאפשר לעבר על הלאו מבלי מעשה. ותזכר דבר זה בכלן, כי דבר ברור הוא, אין צרך לשנותו במקום אחר.
(3) And the laws of the commandment are short. We have already mentioned what appears to be most of them.
(4) And [it is] practiced in every place and at all times by males and females. And one who transgresses it, and fixes into his heart to hate his fellow about his doing him evil until he pays him back like [the other's] evil, has violated this negative commandment. And its evil is very great, as it is a cause for great mishap. But we do not administer lashes for it, since there is no action [involved] with it. And take this rule into your hand for every place where it is said, "We do not administer lashes for a negative commandment that does not have an act [involved] with it": That even though he did some act, he is [still] not lashed as a result - since it is possible to transgress the negative commandment without an act. And remember this thing in all of them, since it it is a clear thing - there is no need to repeat it in another place.
Interesting - it sounds like the Chinuch is saying that in order for one to reach this level where he would actually take revenge, he must be "Kovei'ah" it!
(א) שלא לנטר - שלא לנטר, כלומר שנמנענו מלנטר בלבבנו מה שהרע לנו אחד מישראל, ואף על פי שנסכים בנפשותינו שלא לשלם לו גמול על מעשיו, אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו, ועל זה נאמר (ויקרא יט יח) לא תטר. ולשון ספרא (קדושים ד יא) עד היכן כחה של נטירה? אמר לו השאילני מגלך ולא השאילו, למחר אמר לו השאילני קרדמך, אמר לו הילך, ואיני כמותך שלא השאלתני מגלך, לכך נאמר ולא תטר.
(ב) כל ענין מצוה זו כמצות הנקימה הקודמת.
(1) To not begrudge: To not begrudge, meaning to say that we have been prevented from bearing a grudge in our hearts [about] an Israelite having done evil to us. And even though we have consented in our souls not to pay him back for his deeds, we have even been prevented from just remembering his sin in the heart. And about this is it stated, (Leviticus 19:18), "you shall not begrudge." And the language of Sifra, Kedoshim, Chapter 4:11 is "How far is the power of begrudging? If [one] said to [another], 'Lend me your sickle,' and he did not lend him. The next day, the [other] said to him, 'Lend me your spade.' [So] he said [back] to him, 'Here it is; I am not like you, who did not lend me your sickle.' Hence, it is written, 'you shall not begrudge.'"
(2) All of the content of this commandment is like the commandment of vengeance that preceded [it].
It seems from the Chinuch that "Netirah" (not bearing a grudge) can be violated even if just held internally and not expressed or verbalized. If this is so, why didn't the Sifra give a seemingly better example of where one didn't verbalize it? Similar issue with Mishneh Torah, De'os 7:8 (cited below).
(ז) הַנּוֹקֵם מֵחֲבֵרוֹ עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר לֹא תִקֹּם. וְאַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לוֹקֶה עָלָיו דֵּעָה רָעָה הִיא עַד מְאֹד. אֶלָּא רָאוּי לוֹ לָאָדָם לִהְיוֹת מַעֲבִיר עַל מִדּוֹתָיו עַל כָּל דִּבְרֵי הָעוֹלָם שֶׁהַכּל אֵצֶל הַמְּבִינִים דִּבְרֵי הֶבֶל וַהֲבַאי וְאֵינָן כְּדַאי לִנְקֹם עֲלֵיהֶם. כֵּיצַד הִיא הַנְּקִימָה. אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ. לְמָחָר צָרִיךְ לִשְׁאל מִמֶּנּוּ, אָמַר לוֹ חֲבֵרוֹ הַשְׁאִילֵנִי קַרְדֻּמְךָ, אָמַר לוֹ אֵינִי מַשְׁאִילְךָ כְּדֶרֶךְ שֶׁלֹּא הִשְׁאַלְתַּנִי כְּשֶׁשָּׁאַלְתִּי מִמְּךָ, הֲרֵי זֶה נוֹקֵם. אֶלָּא כְּשֶׁיָּבוֹא לוֹ לִשְׁאל יִתֵּן בְּלֵב שָׁלֵם וְלֹא יִגְמל לוֹ כַּאֲשֶׁר גְּמָלוֹ. וְכֵן כָּל כַּיּוֹצֵא בָּאֵלּוּ. וְכֵן אָמַר דָּוִד בְּדֵעוֹתָיו הַטּוֹבוֹת (תהילים ז ה) "אִם גָּמַלְתִּי שׁוֹלְמִי רָע וָאֲחַלְּצָה" וְגוֹ':
(7) He who takes vengeance of his fellow violates the prohibitive commandment of, "Thou shalt not take vengeance" (Lev. 19.18.); and, even though he is not flogged for the violation, it is an extremely evil tendency. Forsooth, it becomes man to be indulgent in his ethical conduct in all temporal matters, for, to those who can reason all worldly matters are vanity and absurdity, unworthy to call forth vengeance on their account. How is the sin of taking vengeance established? Said his friend to him: "Lend me your ax". Answered he: "No, I will not lend it to you." On the morrow, he needs to borrow an ax himself. Says he to his friend: "Lend me your ax." Answered his friend: "No, I will not lend it to you, even as you refused to lend it to me when I asked for it." Behold, this one takes vengeance. For when one comes to lend aught of the other, he should give it to him whole-heartedly, and not to deal with him as he was dealt with by him. And so in all like matters. Even so David expressed it in his good ethical ideas: "If I have requited him that did evil unto me, or spoiled mine adversary unto emptiness etc." (Ps. 7.5).9Yoma, 23a; Rosh ha-Shanah, 17b; Sifra, Lev. 4. C. G.
(ח) וְכֵן כָּל הַנּוֹטֵר לְאֶחָד מִיִּשְׂרָאֵל עוֹבֵר בְּלֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יט יח) "וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ". כֵּיצַד הִיא הַנְּטִירָה. רְאוּבֵן שֶׁאָמַר לְשִׁמְעוֹן הַשְׂכֵּר לִי בַּיִת זֶה אוֹ הַשְׁאִילֵנִי שׁוֹר זֶה וְלֹא רָצָה שִׁמְעוֹן. לְיָמִים בָּא שִׁמְעוֹן לִרְאוּבֵן לִשְׁאל מִמֶּנּוּ אוֹ לִשְׂכֹּר מִמֶּנּוּ וְאָמַר לוֹ רְאוּבֵן הֵא לְךָ הֲרֵינִי מַשְׁאִילְךָ וְאֵינִי כְּמוֹתְךָ לֹא אֲשַׁלֵּם לְךָ כְּמַעֲשֶׂיךָ. הָעוֹשֶׂה כָּזֶה עוֹבֵר בְּלֹא תִטֹּר. אֶלָּא יִמְחֶה הַדָּבָר מִלִּבּוֹ וְלֹא יִטְּרֶנּוּ. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁהוּא נוֹטֵר אֶת הַדָּבָר וְזוֹכְרוֹ שֶׁמָּא יָבוֹא לִנְקֹם. לְפִיכָךְ הִקְפִּידָה תּוֹרָה עַל הַנְּטִירָה עַד שֶׁיִּמְחֶה הֶעָוֹן מִלִּבּוֹ וְלֹא יִזְכְּרֶנּוּ כְּלָל. וְזוֹ הִיא הַדֵּעָה הַנְּכוֹנָה שֶׁאֶפְשָׁר שֶׁיִּתְקַיֵּם בָּהּ יִשּׁוּב הָאָרֶץ וּמַשָּׂאָם וּמַתָּנָם שֶׁל בְּנֵי אָדָם זֶה עִם זֶה:
(8) Likewise, whoso bears a grudge against one in Israel, violates a prohibitive commandment, saying: "Nor bear any grudge against the children of thy people" (Lev. 19.18.). How is the sin of bearing a grudge established? Said Reuben to Simeon: "Lease me this house, or lend me this ox." Simeon refused. After an interval comes Simeon to Reuben to lease or lend aught from him. Said Reuben to him: "Here, you may have it, behold, I am lending it to you, for I am not as you are, I will not pay you as you deserve." He who does so violates the prohibitive commandment of, "Thou shalt bear no grudge." For, he should blot the thing out of his heart completely, and not lodge it therein. Forsooth, as long as he bears the matter and remembers it, he might be tempted to take vengeance. It is on account of this that the Torah is particular concerning the bearing of a grudge to blot such sin out of his heart and not remember it at all. This, is the proper ethical idea which makes possible the stability of organized society and the business relationship between man and man upon earth.10Megillah, 2G.
In addition to the question raised above, it is interesting that the Rambam understands the prohibition of Netirah (bearing a grudge) as only because it may lead to Nekamah (revenge) and not as its own, independent prohibition.
(א) סימן קצז קצח (מ)
לא תקום ולא תטור. צוה והזהיר בקדושים. לא תקום ולא תטור את בני עמך ותניא בת"כ ומייתינן לה ביומא פ' בראשונה (יומא כ"ג א') בממון הכתוב מדבר כדתניא איזו היא נקימה ואיזו נטירה אמר לו השאילני מגלך א"ל איני רוצה למחר אמר לו השאילני קרדומך א"ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני זו היא נקימה איזו נטירה כגון שא"ל השאילני מגלך א"ל איני משאילך למחר א"ל. השאילני קרדומך א"ל הא לך איני כמותך שלא השאלתני מגלך זו היא נטירה לכך נאמר לא תטור. את בני עמך אבל אתה נוטר לאחרים פי' לעובדי כוכבים. ומנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים צא ולמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן דבר למד מעניינו במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכר שכיר עושק גזל לקט ופרט כיחש ממון ושיקר. ולאו דוקא שאילת כלים דלאו כלים כתיבי בקראי אלא אפילו שאר ממון או כלים למדנו שמוזהרים ישראל שלא ימעט צדקה וגמילות חסדים בממון בשביל שלא עשאהו עמו בהיותו צריך שזו נקימה היא וגם מוזהרים שלא להזכיר ולומר להם אע"פ שלא עשית עמי אעשה עמך שזו היא נטירה. ויוצרינו יעמידנו ביראתו הטהורה.
It seems that the Yereim is disagreeing with the Rambam and the Chinuch on 2 points.
a) Nekamah (revenge) is only applicable to monetary items (like the Gemara in Yoma seems to indicate).
b) Netirah (bearing a grudge) is only violated if verbalized.
(לח) לא תקום ולא תטור את בני עמך (ויקרא י״ט:י״ח). אמרו רבותינו זכרונם לברכה אי זו היא נקימה אמר לו השאילני קרדומך אמר לו איני משאילך כדרך שלא השאלתני את שלך. ואיזהו היא נטירה. אמר לו הריני משאילך. ואיני כמותך שלא השאלתני. ואין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה כי אזהרת הנטירה על דבר שבממון. אבל על דברי גאוה ובוז ודרישת רעה מותר לשום הדברים על לבו. ואמרו רבותינו זכרונם לברכה על זה כל תלמיד חכם שאינו נוקם ונוטר כנחש אינו תלמיד חכם. אבל אם יבקשו ממנו מחילה יעבור על מדותיו:
(38) “You shall not take vengeance or bear a grudge against your countrymen.” (Leviticus 19:18). Our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yoma 23a), “What is revenge [... If] one said to [his fellow,] ‘Lend me your ax’; he said [back] to him, ‘I will not lend to you, just as you did not lend yours to me’ - that is revenge. And what is bearing a grudge? [...] he said [back] to him, ‘Here it is, as I am not like you, who would not lend it to me.’” And the punishment for this is not for speaking, but rather for the grudge in the heart. And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yoma 23a) the [prohibition] on bearing a grudge is for monetary matters, but it is permissible to keep words of pride or disgrace or seeking evil [against him] upon his heart. And our Rabbis, may their memory be blessed, said (Yoma 22b), “Any Torah scholar who [when insulted] does not avenge himself and bear a grudge like a snake is not considered a Torah scholar.” But if they request forgiveness from him, he should forego his reckonings.
Rabbeinu Yonah seems to be in the middle - agreeing with the Rambam and the Chinuch about Netirah being even in the heart and not verbalized; disagreeing, however, about the application of Nekamah to non- monetary ideas.
(ח-ט) ולפעמים וכו' בלאו דלא תקום וכו'. והוא נמנה לכל מוני המצות. ומה שכתבתי בפנים בדבר שאילת ממון שז''ל הגמרא (יומא כ''ג.) איזו היא נקימה, אמר לו השאילני מגלך א''ל לאו, למחר א''ל השאילני קרדומך א''ל איני משאילך כדרך שלא השאלתני, זו היא נקימה. ואיזו היא נטירה, אמר ליה השאילני מגלך א''ל לאו, למחר א''ל השאילני קרדומך א''ל הילך איני כמותך שלא השאלתני זו היא נטירה ומה שכתבתי בפנים והיוצא בזה הוא משום דבאמת הא דנקט הגמרא השאילני מגלך או קרדומך לאו דוקא דה''ה לכל הטובות אשר בין אדם לחבירו אסור לנקום או אפילו לנטור בלבו בלבד דכן כתב הר''א ממיץ בהספר יראים שלו וז''ל במצוה קצ''ז (בס''י השלם מ') מנלן דבממון משתעי קרא ולא בדברים צא ולמד מי''ג מדות שהתורה נדרשת בהן במה הכתוב מדבר בממון פעולת שכיר עשק וגזל פרט גניבה כחש ממון ושקר. ולאו דוקא שאילת כלים, דהא לאו כלים כתיב בקרא, אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרין ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ''ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו כהוייתו שזו היא נקימה וגם מוזהרין וכו' שזו היא נטירה עכ''ל. ומה שכתבתי בפנים על הנטירה שבלב על הלאו דלא תטור כן כתב ר''י בש''ת במאמר ל''ח דאין העונש בזה על הדיבור אלא על נטירת הלב, וכן כתב בספר החינוך במצוה רמ''ב וז''ל שם אפילו בזכירת חטאו בלב לבד נמנענו עכ''ל. וכן מוכח מהרמב''ם בסוף הלכות דיעות שכתב דצריך שימחה הדבר מלבו. ומה שכתבתי בפנים לענין לא תקום ולא תטור הוא שייך בכל האופנים ורק להמספר, ואולם אם המקבל סייע בהסיפור ונהנה ממנו עבור שלא הטיב עמו ג''כ גם הוא עובר בלא תקום ולא תטור.
(ד) (ד) באמונה - ... הנוקם מחבירו עובר בל"ת שנאמר לא תקום ולא תטור כיצד אמר לו השאילני קרדומך ולא רצה למחר אמר לו השאילני מגלך אמר לו איני משאילך כדרך שלא שאלתני זו היא נקימה [וכתב רבינו אליעזר ממיץ בס"י שלו וז"ל לאו דוקא שאלת כלים דהא לאו כלים כתיב בקרא אלא אפילו שאר ממון דלאו כלים נינהו למדנו שמוזהרים ישראל שלא למנוע לעשות צדקה וגמ"ח בממון בשביל שלא עשה הוא עמו שזו היא נקימה וכו' עיין שם] ואם אמר לו הא לך הריני משאילך ואיני כמותך זו היא נטירה אלא ימחק הדבר מלבו ולא יזכרנו כלל עכ"ל הרמב"ם ...
היוצא מדברינו אם ציערו צערא דגופא מחלוקת בין הראשונים אם מותר מן התורה לנקום ממנו וספיקא דאוריתא לחומרא. אבל אם העולה שיש לו עליו הוא עבור עניני ממון לכולי עלמא אסור לנקום ממנו בכל גוונא כמ''ש בפנים.
... מכל אלו מוכח דעת החינוך דמה''ת אסור לנקום ולנטור בכל גווני אח''כ, רק בשעת מעשה מותר להשיב על חירופין מן הדין, רק משום מצוה ומדה טובה בעלמא אמרו הנעלבים ואינם וכו' שומעין חרפתם ואינם משיבין וכו' וכל המעביר על מידותיו מעבירין לו על כל פשעיו כמ''ש החינוך במצוה של''ח עי''ש. וסברא נכונה היא דבעת מעשה החירוף א''א בטבע האדם להיות כאבן שאין לה הופכין אם לא מי שברכו ה' במידות קדושות וכמ''ש החינוך במצוה של''ח עי''ש, אבל אח''כ שכבר נח רוגזו אסרה התורה להעיר רוחו ולנקום ממנו ואפילו רק לנטור השנאה בלב אסור אלא בהרחב זמן מעט אח''כ צריך לשכוח הדבר מלבו וכהאי גוונא איתא בח''מ בסימן תכ''א סי''ג בהגה''ה במ''ש וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס שמדמה דין זה לדין הנזכר שם במחבר ועי''ש בסמ''ע שהוא ממש כסברתנו הנ''ל...
(יט) ב' שחבלו זה בזה [יצאו זה בזה] אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם וכתב א"א הרא"ש ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל את עצמו ומיהו צריך אמידה אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב מידי דהוה אהיה יכול להציל עצמו באחד מאבריו והרגו:
(א) שנים שחבלו זה בזה כו' משנה פ' המניח (בבא קמא דף ל"ג ע"א): וכתב א"א ז"ל ודוקא שהתחילו שניהם כאחד כו' עד גם הוא מיד וחבל בו לכאורה היה נראה דהאי תיבת מיד ט"ס הוא דאם השני חבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בסי' ת"ב בשני שוורים לא כתב רבינו לתיבת מיד ושניהן נשנו שם במשנה א' גם באשר"י שם דף קל"ב ע"א לא כתב תיבת מיד אלא ז"ל או לאחר שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן שחבל זה כו' מיהו לאחר זמן ל"ד קאמר אלא העיקר שצריך להיות לאחר שכבר נתקרר מחימום המכה שעשה בו מיהו י"ל דס"ל לרבי' דאדם המועד לעולם חייב אפי' בעודו בחימום דכיון דכבר חבלו חבירו ופירש עצמו ממנו היה לו לתבוע להחובל ולא לעשות משפט לנפשו לחבלו: ומש"ר דאם הא' התחיל דהשני פטור היינו בעוד שלא נפרש ממנו החובל וירא שיחבול בו עוד קאמר או ר"ל שהתחיל במריבת הכאה ועדיין לא חבל בזה קאמר דאם הקדים השני וחבל לזה שבא לחבלו כדי להציל נפשו פטור ודוקא באדם דמועד לעולם כ"כ משא"כ בשני שוורים דאין בהן שכל דבהן ס"ל דאם האחד התחיל אף שכבר הלכו ופירש ממנו אם חזר הנחבל בחימומו וחבלו דפטור אם לא שכבר עבר זמן מנגיחתו שנתקרר דעתו אבל פי' זה דוחק גם בקיצור פסקי הרא"ש כתב ל' א' בשוורים ובבני אדם לכן נראה דט"ס נפל בספרים והאי מיד צריך להעמידו בסיפא אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבלו מיד פטור השני ודוק:
(יג) שנים שחבלו זה בזה אם חבל האחד בחבירו יותר ממה שחבל בו הוא משלם לו במותר נזק שלם ודוקא שהתחילו שניהם כאחד או לאחר שחבל בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל אם התחיל האחד השני פטור שיש לו רשות לשני לחבול בו כדי להציל עצמו (וכן הוא לענין גידופים וביושים המתחיל פורע הקנס (הגה"מ דקידושין) ראובן שהכה לשמעון וחזר שמעון ובא להכותו לראובן ובאתה אשתו של ראובן והחזיקה בשמעון והוא נתק ידיו והכה אותה פטור (מהרי"ו סי' כ"ח) וע"ל ס"ס תכ"ד איש ואשה שחבלו זה בזה ומיהו צריך אומד אם היה יכול להציל עצמו בחבלה מועטת וחבל בו הרבה חייב (ודוקא לענין חבלה שמשלם לו ד' דברים דהוי כאדם המזיק בשוגג אבל פטור על הבושת דהא לא כוון לבייש ולכן המכה חבירו וחבירו קראו ממזר פטור שנא' והיה כי יחם לבבו וגו' וכן אם אחד קרא לחבירו גנב והוא אומר לו אתה מכזב כממזר או קראו ממזר פטור מהאי טעמא) (מהרי"ו סימן כ"ח וסי' ס') וכן הדין באדם הרואה א' מישראל מכה חבירו וא"י להצילו אם לא שיכה המכה יכול להכותו כדי לאפרושי מאיסורא: הגה וכן מי שהוא תחת רשותו ורואה בו שהוא עושה דבר עבירה רשאי להכותו ולייסרו כדי להפרישו מאיסור ואין צריך להביאו לב"ד (ת"ה סי' י"ח):
(כד) חזר גם הוא מיד גם בטור כ' כאן כהאי לישנא ז"ל או לאחר שחבל זה בחבירו חזר גם הוא מיד וחבל בו אבל כו' ובפרישה כתבתי דלכאורה נראה דהאי מיד ט"ס הוא דאם השני חזר וחבלו מיד בעודו בחימום הוא פטור וגם לעיל בס"ס ת"ב בשני שוורים לא כ' הטור ומור"ם לתיבת מיד אלא ז"ל או לאחר שנפרדו זה מזה חזר השני כו' ושניהן נשנו בפ' המניח (בבא קמא דף ל"ג) במשנה אחת גם באשר"י שם (דף קל"ב פ"א) ולא כ' תיבת מיד אלא ז"ל או לאחר זמן זה שחבל זה כו' ור"ל לאחר זמן שכבר נפרדו זה מזה ועבר חימומן ודוחק לו' שגרס' הטור היה באשר"י כאשר כ' כאן ומחלק בין שוורים לאדם שאדם הוא מועד לעולם וס"ל דבשני בני אדם אף דהתחיל הא' מ"מ אם פסק אותו א' אף שעדיין השני המוכה בחמימותו אם חזר וחבלו גם הוא להראשון דחייב דה"ל להעמידו בדין על הכאתו משא"כ בשני שוורי' דאין שייך זה מ"ה כתבו שם דתלה באחר שנפרדו וכאן בשני בני אדם כתבו או לאחר שחבל זה בחבירו פי' ופסק מלהכותו אם חזר גם הוא מיד פי' אפי' בעודו בחמימתו וחבל בו חייב גם הוא ומ"ש אם התחיל הא' השני פטור ר"ל הראשון התחיל במריבה וירא השני שיחבל בו וכדי להציל נפשו מההכא' חבל בהראשון או שכבר חבל בו הראשון וירא שיחבול בו עוד וקידם וחבל בהראשון כדי שלא יחבלוהו עוד פטור דאין הל' סובל פי' זה וגם ק' מנ"ל להרא"ש והטור לחלק בזה מאחר דהמשנה השוויהן יחד גם בקיצור פסקי הרא"ש כ' שניהם בל' אחד לכן נראה דט"ס הוא וה"ג בדברי הטור והמחבר או לאחר זמן שחבל זה בחבירו חזר גם הוא וחבל בו אז החיוב על שניהן ומשלם במותר נזק שלם אבל אם התחיל הא' וחזר השני וחבל בו מיד השני פטור והיינו כלישנא דהרא"ש דפ' המניח הנ"ל ודו"ק והשתא א"ש הא דמסיק מור"ם וכ' אדברי המחבר ז"ל וכן הוא לענין גדופים כו' עד וכן אם קרא לחבירו גנב והשני קראו ממזר דפטור ולא מחייבינן להשני משום דהיה לו לתובעו בדין ודוק ועמ"ש מור"ם שם בסי' ת"ב תמיה על המחבר ששם סתם ולא חילק כלל וכאן חילק וכתב דאם האחד התחיל השני פטור כתבתי שם ישוב נכון ולק"מ ע"ש: