לומדים יחד בפונדק / הרב אלישע אבינר

הערכים של ספריא נטועים היטב בעולם לימוד בית המדרש ומושתתים על האמונה כי לכל יהודי יש את האות המיוחדת שלו.

לכבוד חג השבועות בחרנו כמה מאותם מקורות שמבטאים את הרוח של ספריא. ביקשנו מאנשי רוח, אמנות ודעת להאיר ולחדש את הזוית שלהם לגבי אותם המקורות.

בדף שלפניכם משתף הרב אלישע אבינר, ראש הכולל בישיבת מעלה אדומים, מחשבות על הקשר המיוחד שבין מוסרי התורה ללומדיה.


מאיפה מגיעה השמועה?

רבי חזקיה ר' ירמיה ר' חייא בשם רבי יוחנן:

אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה. ואם לאו, תפוש או ראשון ראשון או אחרון אחרון. מה טעמא והודעתם לבניך ולבני בניך. יום אשר עמדת עד יום אשר עמדת לפני ה' אלהיך בחורב. גידול אמר כל האומר שמועה מפי אומרה יהא רואה בעל השמועה כאלו הוא עומד כנגדו. ומה טעמא (תהילים ל״ט:ז׳) אך בצלם יתהלך איש.

לומדים תורה יחד בפונדק

מאמר זה המופיע שלוש פעמים בירושלמי (שבת, שקלים וקידושין) מוסיף קומה על ההדרכה החותמת את מ"ח (48) הדברים שהתורה נקנית בהם:

גְּדוֹלָה תוֹרָה יוֹתֵר מִן הַכְּהֻנָּה וּמִן הַמַּלְכוּת, שֶׁהַמַּלְכוּת נִקְנֵית בִּשְׁלֹשִׁים מַעֲלוֹת, וְהַכְּהֻנָּה בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבַּע, וְהַתּוֹרָה נִקְנֵית בְּאַרְבָּעִים וּשְׁמֹנָה דְבָרִים. וְאֵלוּ הֵן, בְּתַלְמוּד, בִּשְׁמִיעַת הָאֹזֶן, בַּעֲרִיכַת שְׂפָתַיִם, בְּבִינַת הַלֵּב, בְּשִׂכְלוּת הַלֵּב, בְּאֵימָה, בְּיִרְאָה, בַּעֲנָוָה, בְּשִׂמְחָה, בְּטָהֳרָה, בְּשִׁמּוּשׁ חֲכָמִים, בְּדִקְדּוּק חֲבֵרִים, וּבְפִלְפּוּל הַתַּלְמִידִים, בְּיִשּׁוּב, בַּמִּקְרָא, בַּמִּשְׁנָה, בְּמִעוּט סְחוֹרָה, בְּמִעוּט דֶּרֶךְ אֶרֶץ, בְּמִעוּט תַּעֲנוּג, בְּמִעוּט שֵׁינָה, בְּמִעוּט שִׂיחָה, בְּמִעוּט שְׂחוֹק, בְּאֶרֶךְ אַפַּיִם, בְּלֵב טוֹב, בֶּאֱמוּנַת חֲכָמִים, וּבְקַבָּלַת הַיִּסּוּרִין, הַמַּכִּיר אֶת מְקוֹמוֹ, וְהַשָּׂמֵחַ בְּחֶלְקוֹ, וְהָעוֹשֶׂה סְיָג לִדְבָרָיו, וְאֵינוֹ מַחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמוֹ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, אוֹהֵב אֶת הַצְּדָקוֹת, אוֹהֵב אֶת הַמֵּישָׁרִים, אוֹהֵב אֶת הַתּוֹכָחוֹת, מִתְרַחֵק מִן הַכָּבוֹד, וְלֹא מֵגִיס לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, וְאֵינוֹ שָׂמֵחַ בְּהוֹרָאָה, נוֹשֵׂא בְעֹל עִם חֲבֵרוֹ, מַכְרִיעוֹ לְכַף זְכוּת, מַעֲמִידוֹ עַל הָאֱמֶת, וּמַעֲמִידוֹ עַל הַשָּׁלוֹם, מִתְיַשֵּׁב לִבּוֹ בְתַלְמוּדוֹ, שׁוֹאֵל וּמֵשִׁיב, שׁוֹמֵעַ וּמוֹסִיף, הַלּוֹמֵד עַל מְנָת לְלַמֵּד וְהַלּוֹמֵד עַל מְנָת לַעֲשׂוֹת, הַמַּחְכִּים אֶת רַבּוֹ, וְהַמְכַוֵּן אֶת שְׁמוּעָתוֹ, וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ שֶׁכָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר (אסתר ב) וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדֳּכָי:

Greater is learning Torah than the priesthood and than royalty, for royalty is acquired by thirty stages, and the priesthood by twenty-four, but the Torah by forty-eight things. By study, Attentive listening, Proper speech, By an understanding heart, By an intelligent heart, By awe, By fear, By humility, By joy, By attending to the sages, By critical give and take with friends, By fine argumentation with disciples, By clear thinking, By study of Scripture, By study of mishnah, By a minimum of sleep, By a minimum of chatter, By a minimum of pleasure, By a minimum of frivolity, By a minimum of preoccupation with worldly matters, By long-suffering, By generosity, By faith in the sages, By acceptance of suffering. [Learning of Torah is also acquired by one] Who recognizes his place, Who rejoices in his portion, Who makes a fence about his words, Who takes no credit for himself, Who is loved, Who loves God, Who loves [his fellow] creatures, Who loves righteous ways, Who loves reproof, Who loves uprightness, Who keeps himself far from honors, Who does not let his heart become swelled on account of his learning, Who does not delight in giving legal decisions, Who shares in the bearing of a burden with his colleague, Who judges with the scales weighted in his favor, Who leads him on to truth, Who leads him on to peace, Who composes himself at his study, Who asks and answers, Who listens [to others], and [himself] adds [to his knowledge], Who learns in order to teach, Who learns in order to practice, Who makes his teacher wiser, Who is exact in what he has learned, And who says a thing in the name of him who said it. Thus you have learned: everyone who says a thing in the name of him who said it, brings deliverance into the world, as it is said: “And Esther told the king in Mordecai’s name” (Esther 2:22).

חתימת הרשימה היא גולת הכותרת, ובלעדיה הרשימה כולה, הכוללת מידות ודרכי לימוד שהן תנאי לקנין תורה, היתה חסרה.

הסברים שונים ניתנו לחובה לומר דבר בשם אומרו. לדוגמה: ר' חיים מוולאז'ין מפרש שהדרכה זו חשובה מטעמים לימודיים: "על ידי כך מתיישבות כמה קושיות, הא מני [זו של מי]? ר' פלוני היא. ופעמים זה הולך לשיטתו וזה לשיטתו כידוע". כלומר, הידיעה מי חיבר את השמועה עשויה לסייע ליישב סתירות בין שמועה זו לשמועות אחרות. הרב ישראל ליפשיץ, הפרשן הנודע על המשניות (תפארת ישראל) מפרש שהדרכה זו היא מתחום המידות: היא יוצאת נגד גניבה ספרותית ואף יותר מזה: "לא מבעיי' [= לא מספיק] שלא יתלבש בטלית שאינו שלו, אלא יכבד למלמדו כל כך שלא יאמר סתם כך שמעתי, רק יזכיר שמו לברכה". אל תעלים את שמו של בעל השמועה אלא תכבד אותו בהזכרת שמו. תן לו את הכבוד הראוי לו.

המאמר בירושלמי דורש יותר מפרסום שמו של בעל השמועה, הוא דורש לראות את בעל השמועה כאילו עומד כנגדו, לפניו, ומקבל ממנו ישירות את השמועה, ודרכו לדורות הקודמים עד משה רבינו "אם יכול את לשלשל את השמועה עד משה שלשלה". התורה איננה מתחילה ממך אלא היא מופיעה דרך שרשרת ארוכה שהתחילה בסיני ומגיעה עד אליך.

כדי להבין את מלוא משמעותה של הדרכה זו, נעיין בדברי הפילוסוף מונטין (MONTAIGNE) (חי לפי 500 שנה) המציג עמדה הפוכה לזו של חז"ל. לדעתו החניך צריך לברור לעצמו מתוך דברי הקדמונים את מה שמתקבל על דעתו, "רשאי הוא, אם רצונו בכך, לשכוח בלי נקיפות-לב מהיכן באו לו אלה, ובלבד שיידע לעשותם לקנינו. האמת והתבונה הריהן קנין הכלל ואין הן שייכות למי שאמר אותן ראשונה יותר מאשר למי שהשמיע אותן אחרי כן". הוי אומר, האמת מתחילה בך גם אם קיבלת אותה מהזולת, ברגע שהשתכנעת בה היא קניינך, ואתה רשאי לשכוח מאין הגיעה אליך.

זו משנתו של פילוסוף המבקש לגלות בעלות על האמת. אולם, האמת שלנו מקורה בסיני: משה אמת ותורתו אמת. האמת הזו השתלשלה במהלך הדורות דרך מעבירי המסורת, לכן הלומד נקרא להתחבר אליהם.

הירושלמי דורש לראות את בעל השמועה כאילו עומד לפניו, כלומר לדמיין שהוא נוכח כאן בחדר ומלמד אותך את שמועתו. בירושלמי מובאת דעה שאין ללמוד תורה מפי תלמיד חכם עיוור מפני שהוא לא ראה את רבותיו. הוי אומר: ההדרכה "יהא רואה בעל השמועה כאילו עומד כנגדו" איננה אלגוריה אלא דמיון יוצר. מצויים בידינו תיאורים של גדולי ישראל אשר יישמו את הדרכת הירושלמי כפשוטה וראו את בעל השמועה כאילו הוא עומד כנגדם. בסוף ספר נועם אלימלך מודפסת "אגרת קודש" ובה מתוארת מעלתם של גדולי הצדיקים:

וכשלומדים הגמרא הקדושה ממש אש אוכלת אותם מגודל אהבה וקדושה, ונפתח להם מעיינות החכמה הן בנגלה והן בנסתר. וכך אמר אאמ"ו נ"י [אדוני אבי מורי וזקני נרו יאיר] ששמע מרבו ז"ל ואמר, האיש הזה המזכיר התנא ואין רואה אותו הוא תמיה גדולה עליו.

חוויה דומה מתאר הגרי"ד סולובייציק ("איש ההלכה גלוי ונסתר" עמ' 230-232). הוא מספר שבילדותו בעת שאביו נשא ונתן עם תלמידיו בדברי הרמב"ם הוא חש בנוכחות של הרמב"ם בחדר הלימוד של אביו, אך הוא מוסיף:

"חוויה זו שייכת לימי ילדותי. אבל בכל זאת היא לא פנטסיה של זהב של נער קטן, אין הרגשה זו בגדר מיסטיקה. היא מציאות פסיכולוגית היסטורית גמורה שחיה גם עכשיו בעמקי נשמתי.

כשאני יושב ללמוד הנני נמצא תיכף ומיד בחבורת חכמי המסורה. היחס בינינו הוא אישי. הרמב"ם מימיני, רבנו תם משמאלי, רש"י יושב בראש ומפרש, רבנו תם מקשה, הרמב"ם פוסק, הראב"ד משיג. כולם הם בחדרי הקטן, יושבים סביב לשולחני. המה מביטים עלי בחיבה, משתעשעים עמי בסברא ובגמרא, מעודדים ומחזקים אותי כאב.

אין תלמוד תורה רק פעולה דידקטית, אין עיסוק בדברי תורה רק עניין פורמלי טכני המתגשם בהימצאות וחילוף ידיעות. היא חוויה כבירה של התיידדות של דורות הרבה, הזדווגות של רוח ברוח, איחוד של נפש בנפש. אלה שמסרו את התורה ואלה שקיבלו אותה מזדמנים לפונדק היסטורי אחד.

כאמור, הרמב"ם היה חברי לא רק בשנות הילדות. גם עכשיו אנו חברים. ההבדל בין חווייתי הילדותית וחווייתי העכשווית מתבטא רק בפרט אחד. בילדותי רק הרמב"ם היה חברי. עכשיו החברותא גדלה וכוללת הרבה. כל חכמי המסורה מימות משה עד הנה התיידדו עמי והמה רעי וחברי! כשאני מיישב דברי הרמב"ם או הר"ת [רבנו תם] הנני רואה את פניהם המאירות, המביעות נחת רוח. הנני מרגיש תמיד כאילו הרמב"ם והר"ת מעניקים לי נשיקות על מצחי ולוחצים את ידי. כאמור, אין זה דמיון. זוהי חוויה עמוקה מאוד. זוהי חווית מסורת תורה שבעל פה.


רוצים לקבל עוד מידע על הנעשה בספריא, מקורות מעניינים ועוד? להרשמה לניוזלטר שלנו לחצו כאן