ויחן שם ישראל. כְּאִישׁ אֶחָד בְּלֵב אֶחָד, אֲבָל שְׁאָר כָּל הַחֲנִיּוֹת בְּתַרְעוּמוֹת וּבְמַחֲלוֹקֶת:
(2) ויסעו מרפידים AND THEY JOURNEYED FROM REPHIDIM — What does Scripture teach us by again expressly stating from where they set forth on the journey, for is it not already written (Exodus 17:1) that they had encamped at Rephidim and it is therefore evident that they set forth from there?! But Scripture repeats it in order to make a comparison with the character of their journey from Rephidim to that of their arrival in the wilderness of Sinai! How was it in the case of their arrival in the wilderness of Sinai? They were in a state of penitence (as shown by the unanimity with which they encamped before the mountain: cf. Rashi on the end of this verse)! Thus, too, their setting forth from Rephidim was in a state of repentance for the sin they had committed there (see Exodus 17:2) (Mekhilta).
(3) ויחן שם ישראל AND THERE ISRAEL ENCAMPED as one man and with one mind — but all their other encampments were made in a murmuring spirit and in a spirit of dissension (Mekhilta).
(4) נגד ההר BEFORE THE MOUNTAIN — i. e. at its east side (Mekhilta), for wherever you find the word נגד referring to a locality it signifies with the face towards the east of the place mentioned.
נסע אחריהם. בְּלֵב אֶחָד כְּאִישׁ אֶחָד.
(10) ופרעה הקריב — It should have written ופרעה קרב “and Pharaoh came near” — what is the force of the Hiphil הקריב, “He caused to come near”? He made himself come near — he forced himself to go in front of them as he had arranged with them (cf. Rashi on v. 6).
(11) נסע אחריהם [EGYPT] JOURNEYED AFTER THEM (נסע is singular) — the Egyptians journeyed after them with one mind and as one man (hence the use of the singular). Another explanation of והנה מצרים נסע אחריהם is: the singular denotes that they saw, not the Egyptians, but the guardian angel of Egypt coming from heaven to assist the Egyptians. Thus is it explained in the Tanchuma (cf. Shemot Rabbah 21).
(12) ויצעקו AND THEY CRIED — they took to hand the handicraft of their fathers (they had recourse to prayer as their fathers had always done in times of trouble). In the case of Abraham it is said, (Genesis 19:27) “[And Abraham went] to the place where he had stood in prayer”. In the case of Isaac: (Genesis 24:63) “[He went out towards evening] to pray”. In the case of Jacob: (Genesis 28:11) “He prayed to the Omnipresent God” (cf. Mekhilta; Berakhot 26b, and Rashi on the texts quoted).
בענינא דיומא יש למצא דוגמא לדיוק בלשון חכמים. נסיעתם של מצרים לרדוף אחרי ישראל על היום נאמרה בתורה בלשון יחיד. מצרים נוסע אחריהם. ובא על זה הבאור בלשונם של חכמים 'בלב אחד כאיש אחד'. וגם אצל חנייתם של ישראל במדבר מצינו שנאמרה חנ' של רבים בלשון יחיד. "ויחן ישראל נגד ההר". ובא על זה הבאור בלשונם של חכמים 'כאיש אחד בלב אחד'. ולשון חכמים מרפא (משלי י"ב י"ח), שלענין נסיעת מצרים על הים אמרו 'בלב אחד כאיש אחד', ואילו לענין חניית ישראל סדר הדברים הפוך הוא: 'כאיש אחד בלב אחד'. ובודאי שראוי להתעורר על שינוי זה בלשון חכמים. אלא שמשל למה הדבר דומה, למי שאומר כי מכיון שידו הימנית וידו השמאלית של ראובן שייכים הם לאיש אחד, לכן כל מה שהיד הימנית רוצה גם יד השמאלית רוצה. ואילו כשהמדובר הוא בשני אנשים נפרדים, אז סדר המאמר היא להפך, מכיון שגם ראובן וגם שמעון רוצים אותו הדבר לכן השתתפו יחד. ולהכי הרי ישראל נמצאים תמיד בסוד האחדות, וכלליות כנסת ישראל אינה אלא קומה אחת, ממילא כשהם חונים בלשון יחיד, הכונה היא דמשום שהם כאיש אחד, והיחידם שבהם הם כמו יד הימין ויד השמאל של גוף אחד, לכן הם בלב אחד וכולם רוצים בחני' זו של הר סיני. '"ויחן ישראל" - כאיש אחד בלב אחד'. שאני מצרים שהם עומדים תמיד בסוד הפירוד, "יתפרדו כל פעלי און" (תהילים צ"ב י'), "לתאוה יבקש נפרד" (משלי י"ח א'), ולכן כשהם נוסעים בלשון יחיד, הכונה היא כי משום שהם כולם רוצים בנסיעה זו של רדיפה אחרי ישראל, לכן השתתפו כולם לדבר אחד, והרי הם 'בלב אחד כאיש אחד'. ולשון חכמים מרפא.
א. הפסח הוא קרבן יחיד. ובכל זאת לעינין פנים ידועים קרוי הוא בתלמוד קרבן ציבור 'משום דאתא בכנופיא כציבור דמי, (עי' ימא נ"א.ף ותוס' יומא ו: תוספות ד"ה אמר). תוכן הענין הוא דבברייתא דספור יציאת מצרים אמרינן אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים. ובודאי שאין הכונה בזה שגאולת אבותינו היתה הסבה שגרמה לחרותנו היום אלא דגאולת מצרים הקיפה את כל הדורות בשוה. וכמו שבאר המאר"ל דגאולת מצרים מתיחסת היא לכלליות כנסת ישראל (ס' גבורות ה' פ' נ"ב). וכבר חזרנו כמה פעמים על היסוד המונח כי כלליות כנסת ישראל אין מובנה קבוץ כל הפרטים של האישים היחידים מבני ישראל, אלא שהענין הוא להפך דכלליות כנסת ישראל היא יחידה אחת אשר האישים היחידים הם חלקים ממנה ומקרא מפורש היא בתורה דמעשה המנין של ישראל קרוי' היא נשיאות ראש בני ישראל. ובמקום לומר כי תמנה את בני ישראל אומר הוא הכתוב "כי תשא את ראש בני ישראל" (שמות ל' י"ב). ובא על זה באורו של המהר"ל (גור ארי' שם) דבנוהג שבעולם כשהאדם מונה פרטים ומצרפם על ידי זה לכמות אחת, הרי הוא מעמיד את הסך הכל באחרונה; לעומת זאת כשאדם מפרר שלמות אחת לחלקים הרי הוא מעמיד את השלמות היחידה בראש ואחר כך הוא הולך ומפרט את מספר חלקי שלמות זו שנכנסו לכל פרט ופרט. כשאסם מכנס את הפרטים לתוך הכלל הרי הכלל בא לאחרונה; ואלו בשעה שהאדם מחלק את הכלל לפרלטים הרי מקומו של הכלל הוא בראשונה. והיינו שמנינם של ישראל קרוי הוא בתורה נשיאות ראש ללמד שאין מספרו של הקבוץ כמו הסכום של הפרטים הבא לאחרונה אלא להפך שהפרטים הם חלקי הקבוץ שהקבוץ בא בו לראשונה. וזה הוא כי תשא את ראש בני ישראל כלומר כשתדע מנינם תדע את ראשיתם ולא את אחריתם
ב. והם הם הדברים שנאמרו לעיל בנוגע לגאולת מצרים. דדוקא כלליות כנסת ישראל שהיא יחידה אחת המקבצת לתוכה את כל אישי' הפרטיים היא שנגאלה ממצרים וממילא היא מקפת את כל הדורות בשוה. וכל אזן שומעת תבחין נקודה זו בעמק אמרי' של הברייתא: לא את אבותינו בלבד גאל הקב"ה ממצרים אלא אף אותנו גאל עמהם. כלומר לא בדרך סבה ומסובב, אלא את אבותינו ואותנו בשוה. ונמצא, איפוא, דיחידת כלליות כנסת ישראל נוצרה בשעת יציאת מצרים. וגאולת מצרים היא היא שיצרה את הברי' הזאת אשר שמה הוא צבור כנסת ישראל ועל כן קרבן פסח אשר הוא הקרבן דגאולת מצרים הוא קרבן צבור מסוג בנפי עצמו. כי בעוד אשר כל קרבנות הצבור תורת צבור עושה אותם לקרבנות צבור, הנה הפסח עושה הוא את הצבור על ידי תורת קרבן שבו. פסח דאתא בכנופיא כקרבן צבור דמי. דכנופיא זו מצטרפת היא ליצירת שם צבור על ידי הקרבן פסח שלה. כי הפסח היא קרבנה של גאולת מצרים. וכשם שגאולת מצרים יצרה תורת צבור ישראל כמו כן קרבן פסח מחדש שם צבור על הכנופיא אשר הוא בא בה. ועל כן תורת צבור של קרבן פסח מסוג מיוחד היא. פסח דאתא בכנופיא כקרבן צבור דמי