(כג) וַיָּבֹ֨א מֹשֶׁ֤ה וְאַהֲרֹן֙ אֶל־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֔ד וַיֵּ֣צְא֔וּ וַֽיְבָרֲכ֖וּ אֶת־הָעָ֑ם וַיֵּרָ֥א כְבוֹד־יקוק אֶל־כָּל־הָעָֽם׃ (כד) וַתֵּ֤צֵא אֵשׁ֙ מִלִּפְנֵ֣י יקוק וַתֹּ֙אכַל֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ אֶת־הָעֹלָ֖ה וְאֶת־הַחֲלָבִ֑ים וַיַּ֤רְא כָּל־הָעָם֙ וַיָּרֹ֔נּוּ וַֽיִּפְּל֖וּ עַל־פְּנֵיהֶֽם׃
(23) Moses and Aaron then went inside the Tent of Meeting. When they came out, they blessed the people; and the Presence of the LORD appeared to all the people. (24) Fire came forth from before the LORD and consumed the burnt offering and the fat parts on the altar. And all the people saw, and shouted, and fell on their faces.
(א) וַיִּקְח֣וּ בְנֵֽי־אַ֠הֲרֹן נָדָ֨ב וַאֲבִיה֜וּא אִ֣ישׁ מַחְתָּת֗וֹ וַיִּתְּנ֤וּ בָהֵן֙ אֵ֔שׁ וַיָּשִׂ֥ימוּ עָלֶ֖יהָ קְטֹ֑רֶת וַיַּקְרִ֜בוּ לִפְנֵ֤י יקוק אֵ֣שׁ זָרָ֔ה אֲשֶׁ֧ר לֹ֦א צִוָּ֖ה אֹתָֽם׃ (ב) וַתֵּ֥צֵא אֵ֛שׁ מִלִּפְנֵ֥י יקוק וַתֹּ֣אכַל אוֹתָ֑ם וַיָּמֻ֖תוּ לִפְנֵ֥י יקוק׃
(1) Now Aaron’s sons Nadab and Abihu each took his fire pan, put fire in it, and laid incense on it; and they offered before the LORD alien fire, which He had not enjoined upon them. (2) And fire came forth from the LORD and consumed them; thus they died at the instance of the LORD.
It is clear that Nadav and Avihu did something worthy of being killed by fire. But what? The juxtaposition of these two incidents of fire coming out from Gd illuminates the contrast and makes it stark, while also highlighting the mystery.
ויקרא רבה כ׳:ח׳
בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, עַל הַקְרִיבָה, וְעַל הַקְרָבָה, עַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. עַל אֵשׁ זָרָה, אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, א): אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וּבְכֻלָּן מַזְכִּיר סָרְחָנָן, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם אֶלָּא עָוֹן זֶה בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן יְקָרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סָרְחָנָם, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם לוֹמַר מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיוּ בְּיָדָם בַּסֵּתֶר שֶׁעַל יְדֵי כֵן מֵתוּ.
בַּר קַפָּרָא בְּשֵׁם רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר אָמַר בִּשְׁבִיל אַרְבָּעָה דְבָרִים מֵתוּ בָּנָיו שֶׁל אַהֲרֹן, עַל הַקְרִיבָה, וְעַל הַקְרָבָה, עַל אֵשׁ זָרָה, וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה. עַל הַקְרִיבָה, שֶׁנִּכְנְסוּ לִפְנַי וְלִפְנִים. וְעַל הַהַקְרָבָה, שֶׁהִקְרִיבוּ קָרְבָּן שֶׁלֹּא נִצְטַוּוּ. עַל אֵשׁ זָרָה, אֵשׁ מִבֵּית כִּירַיִם הִכְנִיסוּ. וְעַל שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא י, א): אִישׁ מַחְתָּתוֹ, אִישׁ מֵעַצְמוֹ עָשׂוּ שֶׁלֹּא נָטְלוּ עֵצָה זֶה מִזֶּה.
אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה בֶּן אֶלְעָזָר בְּאַרְבָּעָה מְקוֹמוֹת מַזְכִּיר מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן וּבְכֻלָּן מַזְכִּיר סָרְחָנָן, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא הָיָה בְּיָדָם אֶלָּא עָוֹן זֶה בִּלְבָד. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר הַמּוֹדָעִי בּוֹא וּרְאֵה כַּמָּה מִיתָתָן שֶׁל בְּנֵי אַהֲרֹן יְקָרָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁכָּל מָקוֹם שֶׁמַּזְכִּיר מִיתָתָן מַזְכִּיר סָרְחָנָם, כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהוֹדִיעֲךָ שֶׁלֹּא יְהֵא פִּתְחוֹן פֶּה לְבָאֵי עוֹלָם לוֹמַר מַעֲשִׂים מְקֻלְקָלִים הָיוּ בְּיָדָם בַּסֵּתֶר שֶׁעַל יְדֵי כֵן מֵתוּ.
ויקרא רבה כ׳:י׳
...מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר בְּפִיהֶם אָמְרוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר בְּלִבָּם הִרְהֲרוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, א): אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר...
...מְלַמֵּד שֶׁהָיוּ משֶׁה וְאַהֲרֹן הוֹלְכִין תְּחִלָּה וְנָדָב וַאֲבִיהוּא מְהַלְּכִין אַחֲרֵיהֶן וְכָל יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵיהֶן, וְאוֹמְרִים מָתַי שְׁנֵי זְקֵנִים הַלָּלוּ מֵתִים וְאָנוּ נוֹהֲגִין שְׂרָרָה עַל הַצִּבּוּר. רַבִּי יוּדָן בְּשֵׁם רַבִּי אַיְבוּ אָמַר בְּפִיהֶם אָמְרוּ זֶה לָזֶה. רַבִּי פִּנְחָס אָמַר בְּלִבָּם הִרְהֲרוּ. אָמַר רַבִּי בֶּרֶכְיָה אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא (משלי כז, א): אַל תִּתְהַלֵּל בְּיוֹם מָחָר...
ספרא (י"ז):
באותה שעה קפצה פורענות של נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם. כיוון שראו את משה ואהרן שהיו מהלכים תחילה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים מתים ואנו ננהג את הקהל, אמר הקב"ה: מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל.
דבר אחר: כיוון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקדשים שנאמר: ויקחו שני בני אהרן וכו'...
ויקחו שני בני אהרן: אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה ויקחו וכו'.
באותה שעה קפצה פורענות של נדב ואביהוא. ויש אומרים מסיני נטלו את שלהם. כיוון שראו את משה ואהרן שהיו מהלכים תחילה והם באים אחריהם וכל ישראל אחריהם, אמר לו נדב לאביהוא: עוד שני זקנים מתים ואנו ננהג את הקהל, אמר הקב"ה: מי קובר את מי? הם קוברים אתכם ויהיו הם מנהיגים את הקהל.
דבר אחר: כיוון שראו בני אהרן שקרבו כל הקרבנות ונעשו כל המעשים ולא ירדה שכינה לישראל, אמר לו נדב לאביהוא: וכי יש לך אדם שמבשל תבשיל בלא אש? מיד נטלו אש זרה והכניסו לבית קודש הקדשים שנאמר: ויקחו שני בני אהרן וכו'...
ויקחו שני בני אהרן: אף הם בשמחתם, כיוון שראו אש חדשה, עמדו להוסיף אהבה על אהבה ויקחו וכו'.
נצי"ב
בני אהרן נדב ואביהוא. ולא כתיב נו״א בני אהרן. מכאן דרשו בת״כ במכילתא דמלואים הל״ב שלא חלקו כבוד לאהרן. שנהגו כמו שלא היו בניו. והכי נדרש בפ׳ וישלח ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי :
בני אהרן נדב ואביהוא. ולא כתיב נו״א בני אהרן. מכאן דרשו בת״כ במכילתא דמלואים הל״ב שלא חלקו כבוד לאהרן. שנהגו כמו שלא היו בניו. והכי נדרש בפ׳ וישלח ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי :
רש"י י:ב
ותצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה:
ותצא אש. רַ' אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר לֹא מֵתוּ בְנֵי אַהֲרֹן אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁהוֹרוּ הֲלָכָה בִּפְנֵי מֹשֶׁה רַבָּן, רַבִּי יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר שְׁתוּיֵי יַיִן נִכְנְסוּ לַמִּקְדָּשׁ, תֵּדַע, שֶׁאַחַר מִיתָתָן הִזְהִיר הַנּוֹתָרִים שֶׁלֹּא יִכָּנְסוּ שְׁתוּיֵי יַיִן לַמִּקְדָּשׁ, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָיָה לוֹ בֶן בַּיִת וְכוּ', כִּדְאִיתָא בְּוַיִּקְרָא רַבָּה:
אבן עזרא
ויתנו בהן אש. לא מהאש שיצאה וזה טעם אש זרה:
ויתנו בהן אש. לא מהאש שיצאה וזה טעם אש זרה:
רשב"ם י:א
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא - קודם שיצא האש מלפני יקוק כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים, כמו שאמר אליהו: ואש לא תשימו - לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.
ויקחו בני אהרן נדב ואביהוא - קודם שיצא האש מלפני יקוק כבר לקחו איש מחתתו להקטיר קטורת לפנים על מזבח הזהב, שהרי קטורת של שחר קודמת לאיברים ונתנו בהן אש זרה אשר לא צוה אותם משה ביום הזה, שאף על פי שבשאר ימים כתיב: ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח - היום לא צוה ולא רצה משה שיביאו אש של הדיוט, לפי שהיו מצפים לירידת אש גבוה ולא טוב היום להביא את זה, כדי להתקדש שם שמים שידעו הכל כי אש באה מן השמים, כמו שאמר אליהו: ואש לא תשימו - לפי שהיה רוצה לקדש שם שמים בירידת האש מלמעלה.
ספרא כ"ד:
"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? – שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? – שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
רשב:ם י:ב
ותצא אש מלפני יקוק ותאכל אותם - והוא ותצא אש של פסוק ראשון...ב' הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי--ותצא אש מלפני יקוק - להקטיר קטורת לפנים תחלה ופגעה [ב]בני אהרן שם ומתו, ואח"כ יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון ותאכל את העולה.
ותצא אש מלפני יקוק ותאכל אותם - והוא ותצא אש של פסוק ראשון...ב' הפסוקים אחד הם. כשיצא האש ותאכל את השלמים של מזבח החיצון, כשלקחו בני אהרן והקריבו אש זרה על המזבח הפנימי--ותצא אש מלפני יקוק - להקטיר קטורת לפנים תחלה ופגעה [ב]בני אהרן שם ומתו, ואח"כ יצאה משם ובאה אל מזבח החיצון ותאכל את העולה.
ר' בחיי
ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת. על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטרת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח, והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו לכלות הקרבן,ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר...
וע"ד הקבלה תבין חטאם...וידוע כי הקטרת למדת הדין, שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, תרגום (בראשית לח) ותקשור, וקטרת. ומתוך ההתקשרות ההוא בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, וממדת הדין יבא שפע הברכה על המקטיר, והמקטיר למדת הדין אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, נדב ואביהוא טעו בכאן אחרי מדת הדין ולא כוונו אל השם המיוחד אלא למדת הדין בלבד, ולכך לא היה אשה ריח ניחוח ליקוק, ומדת הדין עצמה פגעה בהם, הוא שכתוב ותצא אש מלפני יקוק ותאכל אותם.
ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת. על דרך הפשט החטא שנענשו בו נדב ואביהוא הוא שהביאו אש זרה מן החוץ, כי משפט הקטרת היה לקחת אש מן המזבח ולהקטיר בו את הסממנין, שנאמר (ויקרא ט״ז:י״ב) ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח, והם חשבו שהאש של מזבח היה צריך לעצמו לכלות הקרבן,ועל כן הביאו אש מן החוץ, והיה זה עבירה בידם, כי היה נראה מעוט אמונה שהרי האש יורדת מן השמים, ועל שהחלישו בלבם כח הנס ובעיני רואיהם נענשו, כי היה קצת חלול השם בדבר...
וע"ד הקבלה תבין חטאם...וידוע כי הקטרת למדת הדין, שנאמר (דברים ל״ג:י׳) ישימו קטורה באפך, ולשון קטרת התקשרות הרוח במדות, תרגום (בראשית לח) ותקשור, וקטרת. ומתוך ההתקשרות ההוא בא שפע ההמשכה ממעלה למדת הדין, וממדת הדין יבא שפע הברכה על המקטיר, והמקטיר למדת הדין אין ראוי לו שיכוון אלא לשם המיוחד לבדו, נדב ואביהוא טעו בכאן אחרי מדת הדין ולא כוונו אל השם המיוחד אלא למדת הדין בלבד, ולכך לא היה אשה ריח ניחוח ליקוק, ומדת הדין עצמה פגעה בהם, הוא שכתוב ותצא אש מלפני יקוק ותאכל אותם.
אברבנל
הנכון בעיני הוא שבהיות משה ואהרן מתעסקים בברכת העם בהודאת השם על ירידת האש על המזבח לקחו בני אהרן איש מחתתו ועשו מה שעשו.
והנראה בעיני בחטאת בני אהרן אשר בעבורו נתחייבו מיתה הוא דעת אחד כולל חמשה עונות שחטאו ושפשעו בזה שעליהם נענשו.
1) כהן גדול היה מקטיר בכל עת שירצה ושאר הכהנים היו מקטירים על פי הגורל ולא היה כהן אחד מקטיר שתי פעמים בימיו...וחנוכת המזבח צוה שיעשה אהרן הכל לא אחד מבניו וכל שכן הקטורת שהיתה עבודה יותר רוחנית שהיה ראוי שתהיה על ידו ביום ההוא...
2) שהיו שניהם נדב ואביהוא מקטירין יחד והוא עון פלילי כי הקטורת עבודתו באחד בלבד לא בשנים יחד...
3) שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות כי היתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשנה...
4) שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני יקוק ומלא חפניו קטורת סמים וגו' והם לא עשו כן אבל הביאו האש מחוץ למקדש ועל זה נאמר בפסוק הזה אש זרה...
5) שהנה ביום השמיני שמש משה רבינו במקום כהן גדול והוא היה המקטיר לבד וכן נאמר בפרשת פקודי וישם את מזבח הזהב וגומר ויקטר עליו קטורת סמים. וארז"ל שכל שמונת ימים הקטיר משה. וכן כתב רש"י שעבודת יום השמיני למשה היתה ואהרן לא הורשה לעשות אלא הדברים שמשה צוה אותם לעשותם שנאמ' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ולא צוהו שיקטיר ונדב ואביהוא חטאו במה שעשו מה שלא צוה בו אביהם כל שכן המה ואל זה כיון הכתוב באמרו אשר לא צוה אותם רוצה לומר שההקטרה לא צוה אהרן ובניו בה באותו יום כי למשה נתיחדה.
הנכון בעיני הוא שבהיות משה ואהרן מתעסקים בברכת העם בהודאת השם על ירידת האש על המזבח לקחו בני אהרן איש מחתתו ועשו מה שעשו.
והנראה בעיני בחטאת בני אהרן אשר בעבורו נתחייבו מיתה הוא דעת אחד כולל חמשה עונות שחטאו ושפשעו בזה שעליהם נענשו.
1) כהן גדול היה מקטיר בכל עת שירצה ושאר הכהנים היו מקטירים על פי הגורל ולא היה כהן אחד מקטיר שתי פעמים בימיו...וחנוכת המזבח צוה שיעשה אהרן הכל לא אחד מבניו וכל שכן הקטורת שהיתה עבודה יותר רוחנית שהיה ראוי שתהיה על ידו ביום ההוא...
2) שהיו שניהם נדב ואביהוא מקטירין יחד והוא עון פלילי כי הקטורת עבודתו באחד בלבד לא בשנים יחד...
3) שנכנסו לפני לפנים מבלי רשות כי היתה ההכנסה שמה מיוחדת לכהן גדול ואחת בשנה...
4) שהיה להם לקחת האש לקטורת ממזבח העולה שנאמר ולקח מלא המחתה גחלי אש מעל המזבח מלפני יקוק ומלא חפניו קטורת סמים וגו' והם לא עשו כן אבל הביאו האש מחוץ למקדש ועל זה נאמר בפסוק הזה אש זרה...
5) שהנה ביום השמיני שמש משה רבינו במקום כהן גדול והוא היה המקטיר לבד וכן נאמר בפרשת פקודי וישם את מזבח הזהב וגומר ויקטר עליו קטורת סמים. וארז"ל שכל שמונת ימים הקטיר משה. וכן כתב רש"י שעבודת יום השמיני למשה היתה ואהרן לא הורשה לעשות אלא הדברים שמשה צוה אותם לעשותם שנאמ' קרב אל המזבח ועשה את חטאתך ולא צוהו שיקטיר ונדב ואביהוא חטאו במה שעשו מה שלא צוה בו אביהם כל שכן המה ואל זה כיון הכתוב באמרו אשר לא צוה אותם רוצה לומר שההקטרה לא צוה אהרן ובניו בה באותו יום כי למשה נתיחדה.
ספרא כ"ד:
"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? – שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
"ויקחו בני אהרן" אף הם בשמחתם כיון שראו אש חדשה עמדו להוסיף אהבה על אהבה. "ויקחו" – אין קיחה אלא שמחה. "נדב ואביהוא" מה תלמוד לומר "בני אהרן"? – שלא חלקו כבוד לאהרן. "נדב ואביהוא" – לא נטלו עצה ממשה. "איש מחתתו" – מעצמם יצאו ולא נטלו עצה זה מזה.
באור, (ר' נפתלי הרץ ויזל ):
נפתלי הרץ ויזל/https://he.wikipedia.org/wiki
... נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי יקוק, אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר קטרת סמים דקה ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו אשר לא ציוה אותם. אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון כמשפטו בכל יום או מן הכיריים וכמו שאמרנו. ואין "אש זרה" הנאמר כאן – אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח", שעניינו מאכל אש, כאילו אמר מתנה אש זרה שלא נצטוו עליה, שמן "אשי יקוק" הנפרד – אש, כמו "קן" מן "קני". ... לא שעברו על לאו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" (ט"ז א') שעדיין לא הוזהרו עליו... ולא על אחת מן האזהרות המפורשות, אבל היה ראוי לקדושי עליון להיות צנועים כאמרו (מיכה ו') "והצנע לכת עם אלוקיך" ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם, אבל המה עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו... שגברה עליהן אהבת המקום ברוך הוא ועשו מה שעשו...
נפתלי הרץ ויזל/https://he.wikipedia.org/wiki
... נדב ואביהוא גדולי עולם היו וחלילה להם לעבור בזדון את פי יקוק, אבל מרוב שמחה נתערבבה דעתם ליכנס לפנים להקטיר קטרת סמים דקה ולא נצטוו מפי משה, אלא מדעתם עשו, וזהו אשר לא ציוה אותם. אבל האש שנטלו היה ממזבח החיצון כמשפטו בכל יום או מן הכיריים וכמו שאמרנו. ואין "אש זרה" הנאמר כאן – אש ממש, אלא כמו "אשה ריח ניחוח", שעניינו מאכל אש, כאילו אמר מתנה אש זרה שלא נצטוו עליה, שמן "אשי יקוק" הנפרד – אש, כמו "קן" מן "קני". ... לא שעברו על לאו "ואל יבוא בכל עת אל הקדש" (ט"ז א') שעדיין לא הוזהרו עליו... ולא על אחת מן האזהרות המפורשות, אבל היה ראוי לקדושי עליון להיות צנועים כאמרו (מיכה ו') "והצנע לכת עם אלוקיך" ולבלתי הביא מתן אש מדעת עצמם, אבל המה עברו גבול המוסר והצניעות, ובעבור גדולתם נחשב להם עוון ומתו... שגברה עליהן אהבת המקום ברוך הוא ועשו מה שעשו...
רש"ר הירש
יש בכך גם משום מחאה ברורה כנגד כל שרירות סובייקטיבית בתחום יחסי ה"פולחן" עם יקוק:
בני אהרן נדב ואביהוא" – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. "איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי" – ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל, ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוקיו. ההקרבה וההקטרה הזו, וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום – דיו העדר הציווי (- "אשר לא צוה אותם") על ההקרבה להפכה לאיסור גמור. אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי; אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם. קרבת האלוקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול האלוקים, על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו. זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועכו"מיות מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העכו"מיות שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות, שתסייע לאדם להשיג מאוויו. קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני יקוק לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו. קרבנות שאדם בודה מלבו הן לפי זה ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח, אשר רק הציות והמשמעת לקדוש ברוך הוא יכירם מקומם... לא בדרכי פולחן חדישים לפי האופנה (במקור Erfindungen gottesdienstlicher Novitaeten), כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.
יש בכך גם משום מחאה ברורה כנגד כל שרירות סובייקטיבית בתחום יחסי ה"פולחן" עם יקוק:
בני אהרן נדב ואביהוא" – ולא נטלו עצה מאביהם, או דוקא מפני שהיו בני אהרן, ראו עצמם בני חורין מליקח עצה, היו נדב ואביהוא רק שנים מאישי האומה, ולא שאלו את רועה האומה, משום שייחסו ערך רב לאישיותם. "איש מחתתו" – כל אחד פעל על דעת עצמו, ולא נטלו עצה זה מזה. בוודאי הייתה כוונתם כשרה, הרי גם לאחר המעשה נקראו מפי הגבורה "קרובי" – ולדברי הספרא "הוסיפו אהבה על אהבה", אבל העובדה שברגע הגדול של שמחת האומה כולה ראו צורך לעצמם לקרבן יחיד, לקרבן משלהם, מוכיחה שלא שרתה עליהם הרוח הנכונה של כהן בישראל, אשר אינו אלא חלק של כלל ישראל, ורק בתוך הכלל ולמען הכלל ניתנה לו עמדתו בפני אלוקיו. ההקרבה וההקטרה הזו, וכן אולי לא היו המקריבים אסורים בהקרבה באותו יום – דיו העדר הציווי (- "אשר לא צוה אותם") על ההקרבה להפכה לאיסור גמור. אין דבר, אין פרט בכל פרשת הקרבנות, שרשאי המקריב לטפל בו על פי טעמו הסובייקטיבי; אפילו קרבנות נדבה – חובה עליהן להיותן נשמרות ונעשות בכל הגדרים והסדרים החלים עליהם. קרבת האלוקים שהאדם רוצה להגיע עדיה בהקריבו קרבן, תושג רק על ידי ההקשבה לקול האלוקים, על ידי עשיית רצונו וקבלת עול מלכותו. זוהי אחת הנקודות שבהן יהדות ועכו"מיות מתנגדות זו לזו ניגוד גמור. העכו"מיות שואפת על ידי קרבנותיה להפעיל את האלוקות, שתסייע לאדם להשיג מאוויו. קרבנו של היהודי משמעותו, שעם קרבנו יקריב היהודי את עצמו לעמוד לשרת לפני יקוק לשעבד רצונו לרצון קונו. לפיכך כל הקרבנות אינן אלא נוסחאות של דרישות אלוקיות אשר המקריב מקבלן על עצמו בהקריבו קרבנו, על מנת שתהיינה נר לרגליו בדרך חייו. קרבנות שאדם בודה מלבו הן לפי זה ממיתים את האמת, שתעודתה לפרוש ממשלתה על האדם באמצעות הקרבן, בעוד שהקרבנות שבדו מלבם בני אדם מושיבים לכיסא את הסובייקטיביזם השרירותי בשטח, אשר רק הציות והמשמעת לקדוש ברוך הוא יכירם מקומם... לא בדרכי פולחן חדישים לפי האופנה (במקור Erfindungen gottesdienstlicher Novitaeten), כי אם בהגשמת רצון בוראו הנאמר בתורתו יצדק הכהן בפעולתו.