Save "למה מוציאים טיפות יין בליל הסדר?"
למה מוציאים טיפות יין בליל הסדר?
מוזגין לו מיד כוס שני כדי שישאלו התינוקות למה שותים כוס שני קודם סעודה ואם אין חכמה בבן אביו מלמדו אם אין לו בן אשתו שואלתו ואם לאו הוא שואל את עצמו ואפילו תלמידי חכמים שואלים זה לזה מה נשתנה וכו' (וכשהבן או האשה שואלת א"צ לומר מה נשתנה אלא מתחיל עבדים) (מהרי"ל) וכשמתחיל עבדים היינו לפרעה מחזיר הקערה שבה המצו' לפניו וקורא כל ההגדה וכשיגיע למצה זו צריך להגביה להראותה למסובין שתחבב המצוה עליהם (ויש להגביה מצה הפרוסה שהוא כלחם עוני) (מהרי"ו) וכן כשיגיע למרור זה וכשיגיע ללפיכך מגביה כל אחד כוסו בידו עד שחותם גאל ישראל: הגה ונוהגין לזרוק מעט מן הכוס באצבעו (ד"ע) כשמגיע לדם ואש ותמרות עשן וכן כשמזכיר המכות דצ"ך עד"ש באח"ב בכלל ובפרט הכל י"ו פעמי' (מהרי"ל) ויהי הפת מגולה בשעה שאומר ההגדה עד לפיכך שאוחז הכוס בידו ואז יכסה הפת: (אגור ובית יוסף):
We pour for him the second cup, so that the children will ask why we drink the second cup before the meal. If the son has no wisdom, the father teaches him. If he has no son, his wife should ask him. If he does not even have a wife, he should ask himself. Even scholars should ask each other "what is different," etc. (And when the son or the wife asks, there is no need to say "what is different," but they may begin from "we were slaves.") And when one begins "We were slaves to Pharaoh," he should return the Seder plate, that on it are the matzot, before him, and read the entire Hagada. And when he reaches the matza or has to raise it, he should show it to those reclining so that they will be attached to the mitzva. (And some lift the matza which is like bread of affliction). And similarly when he reached "this maror." And when he reaches "therefore," everyone should lift his cup in his hand until the end of "Gaal Yisrael." (And some have the custom to throw a little bit from the cup with one's finger when one reaches "blood, fire, and pillars of smoke," and similarly when one mentions the plagues; in all 16 times. And the matza should be uncovered when one says the Hagada until "therefore," when he holds the cup in his hand. Then he should cover the matza.)
ספר מהרי"ל הלכות ההגדה
הגדת כי טוב
הגדת הרב יונת זקס
התעלומה
הטעם הזה לא מופיע באברבנאל ולא באבודרהם! מה הטעם המקורי? ומה מקור הטעם הזה?
"שני חוקרים מודרניים מייחסים את ההסבר הזה לרב שמשון רפאל הירש (1808-1888), המייסד של היהדות הניאו-אורתודוקסית בגרמניה (דניאל גולדשמידט הנ"ל, עמ' 22, הערה 1 ודוד שטרן הנ"ל, עמ' 180, הערה 41), אבל גולדשמידט אינו מציין מקור ושטרן אמר שהוא עדיין לא מצא מקור כזה. גם אני חיפשתי ולא מצאתי." (מתוך מאמר של הרב דוד גולינקין)
מקור הטעם:
1. הרב ד"ר אדוארד באנעט, רב וחוקר גרמני ידוע שנפטר בשנת 1930(Der Sederabend, Berlin, 1904, p. 29)
2. רבי אליהו קלצקין (כ"ב באב תרי"ב, אוגוסט 1852, אושפול, פלך קובנה, רוסיה (ליטא) – י"ז באייר תרצ"ב, מאי 1932, ירושלים) היה רב ופוסק הלכה, רבה של לובלין ושל קהילות רבות נוספות, ומחשובי הפוסקים בדורו.
3. הרב ירמיה לעוו (תקע"א, 1811י"ז בניסן תרל"ד, 4 באפריל 1874) היה מחשובי רבני הונגריה במאה ה-19, מתנגד נחרץ לחסידות שדחה גם את ההתאגדות בקהילות אורתודוקסיות נפרדות ודבק בעמדת "הסטטוס קוו".
רבי אליהו קלוצקין "קונטרוס לדוגמא" על פרשת וארא:
והנה לא נתנהג כמעשה הגוים השמחים למפלת אויביהם כאשר יחזו נקם ויפילו מהם חללים... ובעת שנזכיר ונספר מהמכות שהביא הקב"ה על המצרים, דצ"ך עד"ש באח"ב, וכן באמרנו "דם ואש ותמרות עשן" שהוא הזכרת העונש, נשפוך ונחסיר הכוסות ע"י נטיפות טפות טפות.
הרב ירמיהו לעוו, דרשות ירמיהו סיום הספר "כדי לא להשאיר את הנייר חלק":
זקני הקדוש ז"ל נתן טעם לשבח מדוע שופכין בליל פסח מכוס ישועות אצל כל מכה מעט מזעיר יען
כי רחמי ישראל מרובים ועל ידי הצלתינו ממצרים נאבדו ונטבעו נבראי ה' לזאת הגם כי שמחה גדולה לנו אשר הוציא אותנו מיד מצרים וגאל אותנו אולם צער לנו כי עי"ז נאבדו אחרים כי גם ענוש לצדיק לא טוב ואם הי"ת הציל אותנו מבלי שיהי' אבדון ומות לאחרים הי' יותר שמחת נפש לנו
ע"כ עי"ז נתמעט מעט משמחתינו לזאת להראות כי ישראל רחמנים בני רחמנים נשפוך מעט אצל כל מכה ומכה וק"ל.
תלמוד בבלי, ברכות נ"א עמוד ב':
ואמר רב אסי, אין מברכין על כוס של פורענות.

הטעם המקורי - ספר הרוקח (רבי אליעזר מוורמייזא - (ד'תתק"כ, 1160 - ה' אלפים, 1240 לערך) היה מקובל ופוסק, מגדולי רבניהם של חסידי אשכנז ותלמידו של רבי יהודה החסיד.):
דם ואש ותמרות עשן, דם צפרדע כנים ערוב דבר שחין ברד ארבה חשך מכת בכורות, דצ"ך עד"ש באח"ב י"ו תיבות. על כל תיבה [נותנים] אצבע ידם בכוס היין ומטיפין לחוץ.
מנהג אבותינו כן, וכן הנהיג רבינו אלעזר הגדול כל בני ביתו, וכן רבי' קלונימוס [ו]כל משפחתו, ורבנא אלעזר חזן ורבינו שמואל ובנו רבינו אברהם [ובנו רבינו יהודה חסיד אב החכמה]היו עושין כמו כן. וכן אבא מרי הר' יב"ק [עושה] כן,
י"ו פעמים מטיפין לחוץ, כנגד חרבו של הקב"ה י"ו פנים, וי"ו פעמים דבר בירמיה, לומר לנו לא יזיק, מיכן סמכו אבותינו. וי"ו חיים החיינו אחיה בתמניא אפי, י"ו אנשים קורין בשבוע לתורה כנגד י"ו כבשים המקריבים בשבוע, זהו עץ חיים הי"א למחזיקים בה. ואין להתלוצץ על מנהג אבותינו הקדושים.
הלכות ומנהגי רבינו שלום מנוישטט (1350-1413):
וכשיטיף עם אצבעו בכל פעם מעט לחוץ, ואמר שנ"ל שהטעם כלומר מכל אלה יצילנו השם, והטעם כי הד' כוסות להצלה לישראל ולתקלה לאומות העולם, ולכך זורק לחוץ באצבע כלומר שנהיה ניצולין מן אילו המכות ויבואו על ראשם.
על פי "הגדת הנזיר" - The Monk's Haggadah
ארהרד ון פפנהיים (נפטר 1497) היה נזיר דומיניקני והבראיסט, אבל גם אנטישמי. במבוא הלטיני שהוא כתב לאותה הגדה לאחר שנת 1489, הוא אומר שלאחר אמירת המכות והטפת היין "בעל הבית… מתפלל שהא-ל הכל-יכול יביא את כל המכות והקללות האלו על שונאיו, ובמיוחד על האוכלוסיה הגדולה של נוצרים" (עמ' 119).
מנהגי יהודי כורדיסתאן אריק בראואר (עמ' 239-238):
באושנו מטבילים את האצבע… ואת הטיפה מתיזים לתוך קליפת-ביצה ריקה. מוסיפים גם מעט ערק, טבק ומרור. אחד הגברים לוקח את הביצה וזורקה תוך שתיקה על המפתן של בית כורדי הידוע כשונא ישראל, חוזר בשקט ורוחץ את פניו וידיו לפני שממשיך להשתתף בסדר
פתיחה למאמר של הרב גוליניקין:

אמי נולדה בסינגפור ממוצא עיראקי. היא ספרה לי שבליל הסדר, לאחר אמירת עשר המכות, הסבא-רבא שלי היה נעלם מן השולחן, לעתים במשך למעלה משעה. הוא היה מסתובב בשכונות סינגפור ושופך את היין מן המכות לפני הבית של כל מי שרימה אותו בעסקים או שהיה חייב לו כסף ולא שילם לו במשך השנה.