(יד) לֹ֥א תַחְמֹ֖ד בֵּ֣ית רֵעֶ֑ךָ לֹֽא־תַחְמֹ֞ד אֵ֣שֶׁת רֵעֶ֗ךָ וְעַבְדּ֤וֹ וַאֲמָתוֹ֙ וְשׁוֹר֣וֹ וַחֲמֹר֔וֹ וְכֹ֖ל אֲשֶׁ֥ר לְרֵעֶֽךָ׃ (פ)
(יח) ומלת חמד בלשון הקדש מתפרשת לשני טעמים: האחד: גזל ועושק וקחת של אחרים בחזקה ובאונס, וכך: ולא יחמוד איש את ארצך, כי אם אין פירושו כן, הנה תהיה הארץ רעה ולא בא הכתוב אלא לשבח. והטעם השני: לשון תאוה בלב ולא תצא לפועל. והנה לא תחמוד בית רעך. הדבור התשיעי. ולא תחמוד אשת רעך הדבור העשירי. ויהיה בית רעך ואשת רעך נדבקים זה עם זה, או בית רעך כלל והעד שאמר משה בספר הזה שבאר את התורה תחת לא תחמוד אמר לא תתאוה. ורבים אמרו: כי אין עון במחשבת הלב ואין עליהם שכר ועונש, ויש ראיות רבות להשיב עליהן ולא אאריך, רק אראה להם לב חורש מחשבות און, הטיבות כי היה עם לבבך, ולישרים בלבותם, ומשה אמר בסוף: בפיך ובלבבך לעשותו. ועיקר כל המצות ליישר הלב, ורובם זכר והמזיד והשוגג יוכיחו.
(א) הזהירנו מהשים מחשבתנו לעשות תחבולה כדי לקנות מה שברשות זולתנו מאחינו. והוא אמרו לא תחמוד בית רעך. ולשון מכילתא לא תחמוד יכול אפילו חומד בדבור תלמור לומר לא תחמוד כסף וזהב מה להלן עד שיעשה מעשה אף כאן עד שיעשה מעשה. הנה יתבאר לך כי זה הלאו מזהיר מהערים עד שנקח לעצמנו הדבר שאנחנו חומדים אותו ממון אחינו ואפילו לקנותו ולתת בו דמים, הנה זה כלו מי שיעשהו עובר על לא תחמוד. (וישמע יתרו, הלכות גזילה פ"א):