אָמַר רַב אַחָא בַּר רַב עַוִּירָא: הַאי מַאן דִּשְׁדָא סִיכְּתָא לְאַתּוּנָא — חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא לְשָׁרוֹרֵי מָנָא קָא מִיכַּוֵין, קָא מַשְׁמַע לַן דְּמִירְפָּא רָפֵי וַהֲדַר קָמֵיט. אָמַר רַבָּה בַּר רַב הוּנָא: הַאי מַאן דְּאַרְתַּח כּוּפְרָא — חַיָּיב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. פְּשִׁיטָא! מַהוּ דְּתֵימָא כֵּיוָן דַּהֲדַר וְאִיקִּישׁ אֵימָא לָא, קָא מַשְׁמַע לַן.
Rav Aḥa bar Rav Avira said: One who places a peg into an oven to dry is liable for performing the labor of cooking. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that he intends to strengthen the utensil, as ultimately, the peg is hardened in the oven, in contrast to cooking in which the fire softens the item being cooked. Therefore, he teaches us that initially the wood is softened in the oven, and only afterward it is hardened. Rabba bar Rav Huna said: One who boils pitch is liable for performing the labor of cooking. The Gemara asks: That is obvious. The Gemara answers: Lest you say that since it proceeds to harden afterward, say that it is not considered cooking. One might think that since the pitch was hard before it was cooked and will ultimately be hard after it is cooked, boiling pitch is not considered cooking. Therefore, he teaches us that even a temporary change is considered cooking.
דשדא סיכתא - שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו שיתקשה: לשרורי - לחזק ואין כאן בישול: דמרפי רפי - ע"י חום האור והמים שבתוכו יוצאין ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו: דארתח כופרא - שהתיך זפת: דהדר אקושי - חוזר ומתקשה:
...-To harden it and there is no Bishul (cooking).
It softens - through the heat of the fire, and the moisture that is inside of it comes out, and once its moisture departs it shrivels and hardens, though when it softens originally it is [the issur of] cooking....
האי מאן דגבל גירגבסין עפר קילורין מלוגמא סממנין חייב משום לש. מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל פי' הנותן יתידות לחים בכבשן כדי לייבשן לנעצם בספינות וכיוצא בהן. פי' לשרורי לחזק ויש מי שאומרים סיכתא הן גלל בהמה דקיקין אם הטילם לכבשן מה שחייב משום מבעיר הרי חייב. ועוד חייב משום מבשל. וזה שנצרך לומר כן דלא תימא אין המפחר כלי חרס מבשל מפני שמחזיק הכלי. אשמעי' דמירפה רפה כשהן טיט ומתבשלין ואחר כך מתחזקין כשיצטרפו (מתחפרו) [ויתפחרו]. וכן מאן דארתח כופרא. אף על גב דהדר אקיש מבשל הוא.
...and there are those who say that Sikta is the excrement of small animals [which can be used to make utensils] if one threw them into a furnace one would be chayav [transgress a Torah level issur of] Kindling [mavir] and for cooking. And that which we need to say this, is so that you shouldn't say that one who fires an earthenware vessel is not cooking since he [only] hardens the vessel, this teaches us that when it is still mud it softens and cooks and only afterwards does it harden when it is smelted and fired. So too one who melts pitch [tar] even though it hardens afterwards, it is still cooking [because it softens in it's liquid state.]
(ו) הַמַּתִּיךְ אֶחָד מִמִּינֵי מַתָּכוֹת כָּל שֶׁהוּא אוֹ הַמְחַמֵּם אֶת הַמַּתָּכוֹת עַד שֶׁתֵּעָשֶׂה גַּחֶלֶת הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵּׁל. וְכֵן הַמְמַסֵּס אֶת הַדּוֹנַג אוֹ אֶת הַחֵלֶב אוֹ אֶת הַזֶּפֶת וְהַכֹּפֶר וְהַגָּפְרִית וְכַיּוֹצֵא בָּהֶם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מְבַשֵּׁל וְחַיָּב. וְכֵן הַמְבַשֵּׁל כְּלֵי אֲדָמָה עַד שֶׁיֵּעָשׂוּ חֶרֶס חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר בֵּין שֶׁרִפָּה גּוּף קָשֶׁה בָּאֵשׁ אוֹ שֶׁהִקְשָׁה גּוּף רַךְ הֲרֵי זֶה חַיָּב מִשּׁוּם מְבַשֵּׁל:
(6) One who melt one of the types of metals or dissolves the metals until it becomes a coal is surely [doing] a subcategory of cooking. Likewise one who dissolves wax, tallow, tar, pitch, sulfur or that which is similar to it is surely [doing] a subcategory of cooking, so he is liable. Likewise, one who bakes an earthen vessel until it becomes ceramic is liable on account of cooking. The principle of the matter is whether he softens a hard substance or he hardens a soft substance – he is liable on account of cooking.
(א) בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף הרך וכו'. קשה דבפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד) אמרו האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל והקשו פשיטא ותירצו מהו דתימא לשרורי מנא קא מכוין קמ״ל דמירפא רפי והדר קמיט ע״כ. ופירש״י דמירפא רפי ע״י חום האור והמים שבתוכו ולאחר שיצאו מימיו קמיט מתקשה וכי רפי ברישא הוי בישולו ע״כ. משמע דבסיכתא אי לאו דרפי בתחלה לא הוה חייב ואיך כתב שבכ״מ שהקשה גוף הרך שחייב? וי״ל דהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל אע״פ שמתקשה חייב משום בישול דומיא דאופה ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה לפי דעתו ז״ל הפירוש מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה שהרי הם חזקים שהם מתחזקים יותר קמ״ל שחייב על הבישול מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח ואח״כ מקשה אותם ומש״ה חייב אבל לעולם דבכל דבר לח חייב בקישויו:
...[brings the sources we brought already] Rashi says that when it softens originally it is the issur of cooking, which implies that by the peg if it were not for that original softening one would not be chayav. So how can [the Rambam] write that hardening a soft material is chayav? We could answer, that he holds that any liquid which is cooked even though it hardens you are chayav for cooking just like baking....
(א) (א) המבשל וכו' - אחד המבשל את המאכל או את הסממנין או המחמם את המים [ר"ל אף דמים ראוי לשתיה בלא בישול וה"ה חלב מ"מ חייב כיון דמשתבח ע"י הבישול] ואחד האופה את הפת הכל ענין אחד הוא [דאפיה הוא מענין בישול אלא שאפיה הוא בפת ובישול הוא בשארי דברים]. המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכות עד שתעשה גחלת ה"ז תולדת מבשל [שהרי בחימומו הוא מרככו שיהא ראוי לתקנו ולעשות ממנו כלי והרי הוא מרפה דבר הקשה] וכן הממסס את הדונג [שעוה] או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהן ה"ז תולדת מבשל וחייב וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל [דקודם שמתחזק הכלי ונצרף בהכבשן ונעשה חרס כראוי מתבשל בה טיט של הכלי] וכן הנותן חתיכת עץ בתנור כדי שיתייבש וידוע שמתחלה הוא מתרפה ויוצא ממנו הלחלוחית חייב משום מבשל כללו של דבר בין שרפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך ה"ז חייב משום מבשל [רמב"ם בפ"ט] וע"כ יש ליזהר מאד שלא להניח עצים לחים על התנור ליבשן אחר שקיעת החמה דהוא חשש דאורייתא. הניח בשר ע"ג גחלים אם נצלה צליה גמורה כשיעור גרוגרת חייב ואפילו הגרוגרת אינה במקום אחד אלא מתלקט משנים ושלשה מקומות ג"כ חייב ואפילו אם לא היה צליה גמורה רק כמאב"ד ג"כ חייב אלא דבזה שאינו צליה גמורה צריך שיהיה הבשר צלוי משני הצדדים של הבשר דוקא וא"ל פטור [כן כתב הרמב"ם שם בהלכה ה'] וכ"ז הוא לענין חטאת אבל איסורא יש בכל גווני וכן מה שכתב הרמב"ם מתחלה לענין צליה השיעור גרוגרת הוא ג"כ רק לענין חיוב חטאת אבל איסור דאורייתא יש בכל גווני כדקי"ל חצי שיעור אסור מן התורה [שבת ע"ד גמ' ורש"י שם]:
...If one melts one of the types of metal, a little bit, or he heats up metal until it becomes a coal this is a Toldah of cooking. [for by heating it up he softens it which makes it malleable and ready to be fashioned into a utensil, and behold he has softened something hard] so too one who melts wax or tallow or pitch, tar, or sulfur (brimstone), or the like it is a Toldah of cooking and one is chayav. So too if one cooks earthenware vessels until they become pottery he is chayav for cooking [for before the vessel is fired in the furnace and hardens into proper pottery, the mud/clay is cooked]. So too one who places a piece of wood in an oven in order to dry it out and it is known that at first it softens and the moisture leaves it he is chayav for cooking. The general rule of the matter is: whether one softens a hard material through fire or whether one hardens a soft material he is chayav for cooking [Rambam 9th chapter] therefore one should be very careful not to place moist wood in the oven to dry out after sundown for it is possibly a Torah level [issur]....
(א) הַמַּבְעִיר כָּל שֶׁהוּא חַיָּב. וְהוּא שֶׁיְּהֵא צָרִיךְ לָאֵפֶר. אֲבָל אִם הִבְעִיר דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה פָּטוּר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מְקַלְקֵל. וְהַמַּבְעִיר גְּדִישׁוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ אוֹ הַשּׂוֹרֵף דִּירָתוֹ חַיָּב אַף עַל פִּי שֶׁהוּא מַשְׁחִית. מִפְּנֵי שֶׁכַּוָּנָתוֹ לְהִנָּקֵם מִשּׂוֹנְאוֹ וַהֲרֵי נִתְקָרְרָה דַּעְתּוֹ וְשָׁכְכָה חֲמָתוֹ וְנַעֲשָׂה כְּקוֹרֵעַ עַל מֵתוֹ אוֹ בַּחֲמָתוֹ שֶׁהוּא חַיָּב וּבְחוֹבֵל בַּחֲבֵרוֹ בִּשְׁעַת מְרִיבָה שֶׁכָּל אֵלּוּ מְתַקְּנִים הֵן אֵצֶל יִצְרָן הָרַע. וְכֵן הַמַּדְלִיק אֶת הַנֵּר אוֹ אֶת הָעֵצִים בֵּין לְהִתְחַמֵּם בֵּין לְהָאִיר הֲרֵי זֶה חַיָּב. הַמְחַמֵּם אֶת הַבַּרְזֶל כְּדֵי לְצָרְפוֹ בְּמַיִם הֲרֵי זֶה תּוֹלֶדֶת מַבְעִיר וְחַיָּב:
(1) One who burns a minimal amount is liable; and that is when he needs the ashes. But if he burns [something] in a destructive way, he is exempt – as he is destroying. One who burns the hedge of his fellow or his home is liable, even though he wrecks it. For his intention was to take vengeance against his enemy, and his mind was surely put at ease and his anger was assuaged. So it was like the one who tears for his dead [relative] or in his anger who is liable; and like one who wounds his fellow during his dispute. As all of these are improving [something] with regards to their evil impulse. Likewise, one who kindles a lamp or wood – whether for warming or for giving light – is surely liable. One who heats iron in order to strengthen it in water is surely [doing] a subcategory of burning, so he is liable.
(א) המחמם וכו'. כתב הראב''ד ולמה לא משום מבשל כמו סיכתא לאתונא דמרפא רפי והדר קמיט, עכ''ל. א''א והמחמם את הברזל והמצרפו במים אינו מכבה אבל הוא מכה בפטיש שגומר את חסומו מ''מ חיוב אין בו דצרוף דרבנן הוא, עכ''ל:
One who heats up - writes the Ravad, why not for cooking, like the case of the peg in the oven which softens and then shrivels?.....
(ד) המחמם את הברזל וכו'. ובהשגות א''א ולמה לא משום מבשל כו' דצרוף דרבנן הוא, עכ''ל. ומ''ש לחייבו משום מבשל אינו נ''ל שכל דבר שהוא עצמו נעשה אור ושורף אין ראוי לומר המבשל אלא מבעיר וכבר הזכירו גחלת של מתכת בלשון אש גמור וזה נראה ברור. אבל מ''ש שחיוב הצרוף הוא מפני מכה בפטיש זהו דעת רש''י ז''ל וזה תימה שאין עושין כן בגמר מלאכה ומכל מקום יש לדקדק במ''ש ז''ל שהצרוף הוא מדבריהם ומפשט הסוגיא שבפרק כירה (שבת מ"א) נראה שהצרוף הוא דבר תורה וכל שאינו מתכוין הוא מותר כר''ש דאמר דבר שאין מתכוין מותר ואפילו למאן דסבר כר''י במלאכה שאינה צריכה לגופה וכמו שיתבאר פרק כ''ב גבי מיחם שפנה ממנה מים מפני שאפשר שלא הגיע לצרוף ואינו בהכרח גמור שיצרף אבל ביומא (דף ל"ד:) פ' אמר להם הממונה גבי טבילה שנינו ר' יהודה אומר עששיות של ברזל היו מחמין מעיוה''כ ומטילין לתוך צונן בשביל שתפוג צנתן והקשו והרי מצרף ותירץ רב ביבי בשלא הגיע לצרוף ואביי תירץ אפילו תימא שהגיע לצרוף דבר שאין מתכוין מותר והקשו ומי אמר אביי הכי והא אמר אביי הלכה כר' יהודה דאמר דבר שאין מתכוין אסור. ותירצו הני מילי בכל התורה כולה אבל הכא צרוף בעלמא דרבנן הוא ושבות היא ואין שבות במקדש. ע''כ. נראה מזו הסוגיא בבאור שהצרוף מדבריהם. ויש לדחותה ולומר שהיא לדעת אביי בלבד ואין הלכה כמותו אלא כרב ביבי דאמר דוקא שלא הגיע לצרוף. אבל הרמב''ן ז''ל דחה ואמר שאין בעששיות צרוף כמו בגחלת לפי שהן חמות הרבה ומפשירות המים ואין מצטרפות לגמרי אלא במים צוננין ולזה יראה לי דעת רבינו נוטה במ''ש פ''ב מהל' יוה''כ מלבנין עששיות של ברזל באש מבערב וכו'. עוד כתב הרמב''ן ז''ל ואי קשיא הא דאמרי' פר''א דמילה (שבת קל"ד) ממתיקין את החרדל בגחלת ואוקימנא בשל מתכת אלמא ליכא צרוף גמור במתכת איכא למימר שאני חרדל שאינו מצרף ואין צירוף אלא במים עכ''ל. עוד כתב שמדברי הגאונים ז''ל נראה שסוברים שהצירוף הוא מן התורה ודברי רבינו הם כדעת זו, וממ''ש שהיו מחממין מבערב יוה''כ ולא היו מחממין ביום הכפורים יש ללמוד שיש בחמום חיוב לפי שאין שבות במקדש אע''פ שיש לדחות זו היא שטת רבינו:
...and that which the Ravad wanted one to be chayav for cooking does not seem correct to me, for anything which itself becomes the fire and is burned up is not [the issur of] cooking rather it is kindling, and we already mentioned a metal coal in terms of being fire. [so we see that it should be considered kindled not cooked]......
(א) המחמם את הברזל וכו'. כתב ה״ה ומ״ש לחייבו משום מבשל וכו' משמע דסבור דכיון דנעשה אש ושורף אין לחייב משום מבשל. וקשה שהרי בפרק ט' חייב רבינו משום מבשל שכתב המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת הרי זה מתולדת מבשל. לכן נראה דמ״ש ה״ה ז״ל דבדין הוא לחייבו משום מבעיר לבסוף שנעשה אש שכל מבשל משום הפועל הראשון דמרפא רפי חייב ודלא כהראב״ד ז״ל דסבור דלעולם אינו חייב אלא משום מבשל בלבד. עוד כתב ומפשט הסוגיא דבפרק כירה (שבת דף מ"א) נראה וכו' וקשה דמאין נראה לו כן מפשט הסוגיא דהתם אפשר לישבה דצרוף דהתם מדרבנן וזהו שהקשו והלא מצרף ותירצו דאתיא כר״ש דאמר דדבר שאינו מתכוין מותר. וי״ל דמשמע לו כן משום דאלת״ה אמאי לא תירצו דאתיא אפי' כר״י וע״כ לא קאמר ר״י אלא בדבר שאיסורו מדאורייתא אבל דבר שאיסורו מדרבנן מודה לר״ש דאפושי במחלוקת בין ר״י ובין ר״ש לא מפשינן אלא ודאי דאיסור הצרוף מדאורייתא, ואולי שזהו כונתו במ״ש וכל שאינו מתכוין הוא מותר לר״ש וכו' כלומר דזהו הוכחה דהצירוף הוא מדאורייתא מדלא אוקמוה אלא כר״ש כדפירשתי. אבל קשה לזה שביומא (דף ל"ד) כשתירץ אביי ואמר אין שבות במקדש אמאי לא קאמר דאפי' שבות ליכא דר״י מודה בזה הצירוף. עוד כתב ואפילו למאן דסבר וכו' מפני שאפשר שלא הגיע לצירוף ואינו בהכרח גמור וכו' משמע דכונתו לתת טעם למה לא הוי כפסיק רישיה דהוא אסור אפי' לר״ש וכתב שאינו בהכרח גמור שצירוף וכו' וקשה דהרי הוא עצמו כתב למטה בלשון המכבה את הגחלת דבענין צירוף כל שאינו מתכוין מותר וא״ל דהוי פסיק רישיה ואפילו ר״י מודה בזה מהטעם שכתב שם עם שיש מקום עיון להבין דבריו כמו שאנו עתידים לבאר בעז״ה ועוד קשה במ״ש דדעת רבינו כדעת הרמב״ן ומחלק בין ההיא דעששיות להך דגחלת דהתם צרופו מדרבנן משום שהן מחממות הרבה וכאן בגחלת צירופו דאורייתא דלפי פירושו שפירש בדברי רבינו דבצירוף דבר שאין מתכוין מותר אפילו לר״י אמאי לא תירצו שם בגמרא ביומא כההיא דעששיות דבצירוף כמו ההוא דבר שאינו מתכוין מותר לגמרי אליבא דכ״ע דאפילו ר״י מודה בזה כמ״ש הוא ז״ל ג״כ בההיא דפ' כירה שהקשו והלא מצרף קשה אמאי לא תירצו כן לפי סברתו דאמר דבענין צירוף כל שאינו מתכוין מותר לכ״ע והוה מצי לאוקומי אפי' כר״י. ולכל זה יש לתרץ ולומר דכוונת חילוק שכתב ה״ה למטה בענין הגחלת כך הוא דבענין צירוף הגחלת אין לומר פסיק רישיה והטעם דמלאכת הצירוף אינה במשכן וכל מלאכות ממשכן ילפינן להו וכיון דאינה במשכן אנן ל״ל למילף לה בשום מקום. אבל רבינו כתב דיש ללמוד מפני שכן עושים לוטשי הברזל שכשכוונתם לעשות כלי תחלה מחממים הברזל ואח״כ מצרפין אותו במים וכיון דהלוטשים שכוונתם לעשות כלי עושים כן הויא מלאכה ג״כ ואין לנו לומר שהיא מלאכה אלא מפני שעושה אותה הלוטש דמכוין לעשות את הכלי. א״כ כיון דהטעם במלאכה הזאת מפני הכוונה האחרונה שהיא לעשות הכלי, כשאין כונתו לכך אין ראוי שתקרא מלאכה ואינו חייב כיון שאינה מפורשת במשכן ונתבטל הטעם אשר בעבורו קראוה מלאכה שהיא בכוונה. וכל זה יובן דוקא בגחלת של מתכת שאין כאן תיקון כלל שאינו כלי ואין החיוב בא אלא מחמת הכונה אשר לו דאם אין לו כונה אין הצירוף מועיל בגחלת דמה לי שיהיה מצרף או לא אבל במיחם שנתנו לתוכו צונן שיש שם תיקון כלי בההיא שעתא שמחזק הכלי אז ודאי ראוי לחייבו אע״פ שאין לו כונה לצירוף כיון דנעשה צירוף המועיל לתיקון הכלי מאליו וז״ש ה״ה למטה שכל שהוא מפני תיקון כלי מי שאינו מתקנו פטור כלומר כיון דהוא גחלת ואין כאן תיקון כלי כלל פטור. ועם זה נסתלק קושיית הראב״ד ז״ל דהרי זה מלאכה שאין זה צריכה לה כיון דאינה מלאכה כלל. ואחר שביארנו זה נתיישבו כל הקושיות דהוצרך ה״ה גבי מיחם לומר דלא הוי פס״ר דמ״ש ואינו בהכרח גמור וכו' דאל״כ כיון דהוא כלי ומתקנו בצירופו חייב אע״פ שאינו מתכוין כמו שביארנו. ומזה הטעם לא תירצו בגמ' בפ' כירה דבהך צירוף דמיחם מודה ר״י דלא מודה ר' יהודה אלא בצירוף דגחלת כמ״ש ה״ה אבל לא בצירוף כי הך דיש כאן תיקון כלי וכן מפני כן לא תירצו בגמ' מההיא דעששיות דאפי' ר״י מודה דהתם בעששיות הם כלים אע״פ שרש״י פירש שם שהם חתיכות של ברזל מ״מ כלים נמי במשמע. תדע לך שבפ' מי שהחשיך (שבת קנ"ד:) הקשו לר״ה דאמר היתה בהמתו טעונה כלי זכוכית וכו' מביא כרים וכסתות ומניח וכו' ואמרו מיתיבי היתה בהמתו טעונה טבל ועששיות וכו' ותירצו התם בכולסה ופירש״י ז״ל חתיכות רחבות של זכוכית [שאינם כלים] ע״כ. והוזכר בדברי ה״ה פרק כ״א משמע מהתם דהוה ס״ד דמקשה דעששיות שהם כלים דהכי משמע פשט עששיות והמתרץ תירץ לו בדרך אוקימתא ומפני שהם כלים לא מצי לתרץ דדבר שאינו מתכוין מותר דכיון דיש כאן תיקון כלי חייב מיד כדפרישית. עוד כתב ה״ה בסוף דבריו בלשון המכבה את הגחלת אינו דומה לקטימת קיסם שהזכרנו בפרק י״א וכו' וקשה דהתם הוי מותר לגמרי כמו שמבואר שם והכא פטור אבל אסור והיה ראוי להיות מותר דומיא דהתם כיון דהם שוים וי״ל דאסור משום הכיבוי שכן כתב רבינו המכבה את הגחלת ומשום שהוא מקלקל וכל המקלקלים פטורים אבל מחמת הצירוף אין כאן איסור כלל התם נמי אין שם איסור כלל דקיטמו להריח:
...therefore it seems that that which the Maggid Mishneh wrote that one should be chayav for kindling [is referring] to the end when it becomes the fire, for all cooking is chayav for the original action when it softens, not like the Ravad who holds you are only ever chayav for cooking. [Meaning the Lechem Mishnah is saying here that when it softens at the beginning you should be chayav for cooking and when it gets consumed and turns into the fire at the end you should be chayav for kindling].....