חלק א: הנחיה ללימוד
עמדו על הדומה והשונה בין שני המעשים בהקשר של לקיחת אחריות:
1. המעשה של יהודה בספר בראשית+פרשנות ס' יזהר.
2. המעשה של נחשון בן עמינדב ע"פ המדרש במסכת סוטה+מאמרי הפרשנות של רולס וברנדס.
עמדו על הדומה והשונה בין שני המעשים בהקשר של לקיחת אחריות:
1. המעשה של יהודה בספר בראשית+פרשנות ס' יזהר.
2. המעשה של נחשון בן עמינדב ע"פ המדרש במסכת סוטה+מאמרי הפרשנות של רולס וברנדס.
(א) וְהָרָעָ֖ב כָּבֵ֥ד בָּאָֽרֶץ׃ (ב) וַיְהִ֗י כַּאֲשֶׁ֤ר כִּלּוּ֙ לֶאֱכֹ֣ל אֶת־הַשֶּׁ֔בֶר אֲשֶׁ֥ר הֵבִ֖יאוּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ אֲבִיהֶ֔ם שֻׁ֖בוּ שִׁבְרוּ־לָ֥נוּ מְעַט־אֹֽכֶל׃ (ג) וַיֹּ֧אמֶר אֵלָ֛יו יְהוּדָ֖ה לֵאמֹ֑ר הָעֵ֣ד הֵעִד֩ בָּ֨נוּ הָאִ֤ישׁ לֵאמֹר֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ (ד) אִם־יֶשְׁךָ֛ מְשַׁלֵּ֥חַ אֶת־אָחִ֖ינוּ אִתָּ֑נוּ נֵרְדָ֕ה וְנִשְׁבְּרָ֥ה לְךָ֖ אֹֽכֶל׃ (ה) וְאִם־אֵינְךָ֥ מְשַׁלֵּ֖חַ לֹ֣א נֵרֵ֑ד כִּֽי־הָאִ֞ישׁ אָמַ֤ר אֵלֵ֙ינוּ֙ לֹֽא־תִרְא֣וּ פָנַ֔י בִּלְתִּ֖י אֲחִיכֶ֥ם אִתְּכֶֽם׃ (ו) וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל לָמָ֥ה הֲרֵעֹתֶ֖ם לִ֑י לְהַגִּ֣יד לָאִ֔ישׁ הַע֥וֹד לָכֶ֖ם אָֽח׃ (ז) וַיֹּאמְר֡וּ שָׁא֣וֹל שָֽׁאַל־הָ֠אִישׁ לָ֣נוּ וּלְמֽוֹלַדְתֵּ֜נוּ לֵאמֹ֗ר הַע֨וֹד אֲבִיכֶ֥ם חַי֙ הֲיֵ֣שׁ לָכֶ֣ם אָ֔ח וַנַ֨גֶּד־ל֔וֹ עַל־פִּ֖י הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה הֲיָד֣וֹעַ נֵדַ֔ע כִּ֣י יֹאמַ֔ר הוֹרִ֖ידוּ אֶת־אֲחִיכֶֽם׃ (ח) וַיֹּ֨אמֶר יְהוּדָ֜ה אֶל־יִשְׂרָאֵ֣ל אָבִ֗יו שִׁלְחָ֥ה הַנַּ֛עַר אִתִּ֖י וְנָק֣וּמָה וְנֵלֵ֑כָה וְנִֽחְיֶה֙ וְלֹ֣א נָמ֔וּת גַּם־אֲנַ֥חְנוּ גַם־אַתָּ֖ה גַּם־טַפֵּֽנוּ׃ (ט) אָֽנֹכִי֙ אֶֽעֶרְבֶ֔נּוּ מִיָּדִ֖י תְּבַקְשֶׁ֑נּוּ אִם־לֹ֨א הֲבִיאֹתִ֤יו אֵלֶ֙יךָ֙ וְהִצַּגְתִּ֣יו לְפָנֶ֔יךָ וְחָטָ֥אתִֽי לְךָ֖ כָּל־הַיָּמִֽים׃
(1) But the famine in the land was severe. (2) And when they had eaten up the rations which they had brought from Egypt, their father said to them, “Go again and procure some food for us.” (3) But Judah said to him, “The man warned us, ‘Do not let me see your faces unless your brother is with you.’ (4) If you will let our brother go with us, we will go down and procure food for you; (5) but if you will not let him go, we will not go down, for the man said to us, ‘Do not let me see your faces unless your brother is with you.’” (6) And Israel said, “Why did you serve me so ill as to tell the man that you had another brother?” (7) They replied, “But the man kept asking about us and our family, saying, ‘Is your father still living? Have you another brother?’ And we answered him accordingly. How were we to know that he would say, ‘Bring your brother here’?” (8) Then Judah said to his father Israel, “Send the boy in my care, and let us be on our way, that we may live and not die—you and we and our children. (9) I myself will be surety for him; you may hold me responsible: if I do not bring him back to you and set him before you, I shall stand guilty before you forever. (10) For we could have been there and back twice if we had not dawdled.” (11) Then their father Israel said to them, “If it must be so, do this: take some of the choice products of the land in your baggage, and carry them down as a gift for the man—some balm and some honey, gum, ladanum, pistachio nuts, and almonds. (12) And take with you double the money, carrying back with you the money that was replaced in the mouths of your bags; perhaps it was a mistake. (13) Take your brother too; and go back at once to the man. (14) And may El Shaddai dispose the man to mercy toward you, that he may release to you your other brother, as well as Benjamin. As for me, if I am to be bereaved, I shall be bereaved.” (15) So the men took that gift, and they took with them double the money, as well as Benjamin. They made their way down to Egypt, where they presented themselves to Joseph. (16) When Joseph saw Benjamin with them, he said to his house steward, “Take the men into the house; slaughter and prepare an animal, for the men will dine with me at noon.” (17) The man did as Joseph said, and he brought the men into Joseph’s house. (18) But the men were frightened at being brought into Joseph’s house. “It must be,” they thought, “because of the money replaced in our bags the first time that we have been brought inside, as a pretext to attack us and seize us as slaves, with our pack animals.” (19) So they went up to Joseph’s house steward and spoke to him at the entrance of the house. (20) “If you please, my lord,” they said, “we came down once before to procure food. (21) But when we arrived at the night encampment and opened our bags, there was each one’s money in the mouth of his bag, our money in full. So we have brought it back with us. (22) And we have brought down with us other money to procure food. We do not know who put the money in our bags.” (23) He replied, “All is well with you; do not be afraid. Your God, the God of your father, must have put treasure in your bags for you. I got your payment.” And he brought out Simeon to them. (24) Then the man brought the men into Joseph’s house; he gave them water to bathe their feet, and he provided feed for their asses. (25) They laid out their gifts to await Joseph’s arrival at noon, for they had heard that they were to dine there. (26) When Joseph came home, they presented to him the gifts that they had brought with them into the house, bowing low before him to the ground. (27) He greeted them, and he said, “How is your aged father of whom you spoke? Is he still in good health?” (28) They replied, “It is well with your servant our father; he is still in good health.” And they bowed and made obeisance. (29) Looking about, he saw his brother Benjamin, his mother’s son, and asked, “Is this your youngest brother of whom you spoke to me?” And he went on, “May God be gracious to you, my boy.” (30) With that, Joseph hurried out, for he was overcome with feeling toward his brother and was on the verge of tears; he went into a room and wept there. (31) Then he washed his face, reappeared, and—now in control of himself—gave the order, “Serve the meal.” (32) They served him by himself, and them by themselves, and the Egyptians who ate with him by themselves; for the Egyptians could not dine with the Hebrews, since that would be abhorrent to the Egyptians. (33) As they were seated by his direction, from the oldest in the order of his seniority to the youngest in the order of his youth, the men looked at one another in astonishment. (34) Portions were served them from his table; but Benjamin’s portion was several times that of anyone else. And they drank their fill with him.
על האחריות, ס. יזהר, מתוך "קריאה לחינוך" 1984
"מושג זה הוא אחד מאותם מושגים שבלעדיהם החיים ריקים ושאיתם החיים קשים. ואדם נקרא לבחור לו בין השניים אם בריק או בכאב. ליטול אחריות זה ליטול כאב ואילו לוותר ולחיות ללא אחריות זה לחיות בריק.
...אבל במקום אחד בתנ"ך, בספר בראשית, מוגדרת בו האחריות היטב ולכל דקדוקיה: בסיפור יוסף. לאחר שהתגלגל יוסף למצרים ועלה לגדולה, שולח יעקב את בניו למצרים לשבור שבר, אבל יוסף תובע מהם להביא בפעם הבאה את האח הצעיר, את בנימין. דבר שיעקב לא יסכים לו לעולם. שני בנים היו לו מאשתו האהובה, מרחל: יוסף, ש"טרוף טורף", ובנימין, בן הזקונים שאותו לא ייתן. אבל האיש המצרי אמר שבלי בנימין לא יקבלו כלום ועליהם לבחור בין בנימין ובין רעב.
לבסוף קם יהודה ואומר לו כך: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לפניך כל הימים".
ביטוי זה, "אנוכי אערבנו", עומד על השאלה מי האחראי ומה עושה אדם כדי שיהיה לאחראי: ובכן, האחראי הוא הערב לדבר; לא בעקיפין ולא באיזה אופן משני, אלא ממש "אנוכי אערבנו".
למושג "אחריות" אין שום מובן אם אינו מהודק היטב למילה "אני". אין אחריות בלי "אני". אחריות מתחילה ב"אני". וכשהיא מתחילה כך, שוב איננה סתמית. מרגע שאמרת אחריות, גם העולם איננו אדיש עוד.
האחריות איננה אפוא נתון טבעי, אלא היא הכרעתו של אדם, היא נובעת מנכונותו לשאת באחריות. כשנמצא אדם לשאת באחריות, יש אחריות...
"מושג זה הוא אחד מאותם מושגים שבלעדיהם החיים ריקים ושאיתם החיים קשים. ואדם נקרא לבחור לו בין השניים אם בריק או בכאב. ליטול אחריות זה ליטול כאב ואילו לוותר ולחיות ללא אחריות זה לחיות בריק.
...אבל במקום אחד בתנ"ך, בספר בראשית, מוגדרת בו האחריות היטב ולכל דקדוקיה: בסיפור יוסף. לאחר שהתגלגל יוסף למצרים ועלה לגדולה, שולח יעקב את בניו למצרים לשבור שבר, אבל יוסף תובע מהם להביא בפעם הבאה את האח הצעיר, את בנימין. דבר שיעקב לא יסכים לו לעולם. שני בנים היו לו מאשתו האהובה, מרחל: יוסף, ש"טרוף טורף", ובנימין, בן הזקונים שאותו לא ייתן. אבל האיש המצרי אמר שבלי בנימין לא יקבלו כלום ועליהם לבחור בין בנימין ובין רעב.
לבסוף קם יהודה ואומר לו כך: "אנוכי אערבנו, מידי תבקשנו, אם לא הביאותיו אליך והצגתיו לפניך, וחטאתי לפניך כל הימים".
ביטוי זה, "אנוכי אערבנו", עומד על השאלה מי האחראי ומה עושה אדם כדי שיהיה לאחראי: ובכן, האחראי הוא הערב לדבר; לא בעקיפין ולא באיזה אופן משני, אלא ממש "אנוכי אערבנו".
למושג "אחריות" אין שום מובן אם אינו מהודק היטב למילה "אני". אין אחריות בלי "אני". אחריות מתחילה ב"אני". וכשהיא מתחילה כך, שוב איננה סתמית. מרגע שאמרת אחריות, גם העולם איננו אדיש עוד.
האחריות איננה אפוא נתון טבעי, אלא היא הכרעתו של אדם, היא נובעת מנכונותו לשאת באחריות. כשנמצא אדם לשאת באחריות, יש אחריות...
רבי מאיר אומר: כשעמדו ישראל על הים היו שבטים מנצחים זה עם זה. זה אומר אני יורד תחילה לים וזה אומר אני יורד תחילה לים. קפץ שבטו של בנימין וירד לים תחילה. [...] אמר לו רבי יהודה: לא כך היה מעשה, אלא זה אומר אין אני יורד תחילה לים וזה אומר אין אני יורד תחילה לים. קפץ נחשון בן עמינדב וירד לים תחילה. [...] לפיכך זכה יהודה לעשות ממשלה בישראל שנאמר (תהלים קיד, ב) היתה יהודה לקדשו ישראל ממשלותיו. מה טעם היתה יהודה לקדשו וישראל ממשלותיו? משום דהים ראה וינוס.
§ What was the incident where Judah sanctified God’s name in public? As it is taught in a baraita that Rabbi Meir would say: When the Jewish people stood at the Red Sea, the tribes were arguing with one other. This one was saying: I am going into the sea first, and that one was saying: I am going into the sea first. Then, in jumped
צילום: דובי טל
חלק ב: הנחיה ללימוד
על פי ההגדרה של המלבי"ם, המופיעה במאמר של קוסמן (להלן), האם יהודה ונחשון הם יותר "רועים" או יותר "מנהיגים"?
על פי ההגדרה של המלבי"ם, המופיעה במאמר של קוסמן (להלן), האם יהודה ונחשון הם יותר "רועים" או יותר "מנהיגים"?
(ב) בֶּן־אָדָ֕ם הִנָּבֵ֖א עַל־רוֹעֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל הִנָּבֵ֣א וְאָמַרְתָּ֩ אֲלֵיהֶ֨ם לָרֹעִ֜ים כֹּ֥ה אָמַ֣ר אֲדֹנָ֣י יְהוִ֗ה ה֤וֹי רֹעֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֲשֶׁ֤ר הָיוּ֙ רֹעִ֣ים אוֹתָ֔ם הֲל֣וֹא הַצֹּ֔אן יִרְע֖וּ הָרֹעִֽים׃
(2) O mortal, prophesy against the shepherds of Israel. Prophesy, and say to them: To the shepherds: Thus said the Lord GOD: Ah, you shepherds of Israel, who have been tending yourselves! Is it not the flock that the shepherds ought to tend?
אדמיאל קוסמן, יש לנו תיש
מה ההבדל בין מנהיג לרועה, ואיזו הגדרה מתאימה יותר למנהיגי ישראל של היום?
פִּרקנו נושא את בשורת הגאולה על רועי ישראל. רועים אלו, כך טוענים כל הפרשנים, הם מנהיגי העם. ואולם, בדרך מיוחדת משלו צועד פרשן המקרא בן המאה הי"ט, המלבי"ם (מאיר לֵיבּוּשׁ מִיכְל וֵייזֶר), הטוען כי יש להבדיל בשפה העברית בין רוֹעֶה למַנְהִיג. המלבי"ם סבור כי "הצאן גם אם אין להם רועה – יש להם מנהיג". מנהיג זה הוא "התיש ההולך בראש העדר וכולם הולכים אחריו".
המלב"ים טוען אפוא כי יש להבחין בין רוֹעֶה – ש"שיש לו שֶכֶל ויודע איך להנהיגם ואנה יוליכם". לעומת המַנְהִיג, כינוי המיוחד לדעתו למי שעומד בראש אך הוא "נבער מדעת וסכל כמוהם (כשאר הכבשים), מבלי דעת מה חסר להם ומה הם צריכים תמיד".
כמדומני שאין לקבל את דעתו של המלבי"ם מבחינה לשונית, אולם עצם ההבחנה בין שני סוגים של מנהיגים – אלו שהרוח האלוהית נושאת אותם לדרכם והם אינם משמשים בהנהגה לטובת עצמם אלא לטובת הציבור, ובין אלו שאינם אלא "תיישים", כלומר בעלי שררה המתנשאים על הציבור לטובת עצמם ואין רוח האמת והענווה שורה עליהם – הבחנה זו אכן תקפה, וגם בימינו, בישראל של היום, לא נתקשה כלל לקבלה.
מה ההבדל בין מנהיג לרועה, ואיזו הגדרה מתאימה יותר למנהיגי ישראל של היום?
פִּרקנו נושא את בשורת הגאולה על רועי ישראל. רועים אלו, כך טוענים כל הפרשנים, הם מנהיגי העם. ואולם, בדרך מיוחדת משלו צועד פרשן המקרא בן המאה הי"ט, המלבי"ם (מאיר לֵיבּוּשׁ מִיכְל וֵייזֶר), הטוען כי יש להבדיל בשפה העברית בין רוֹעֶה למַנְהִיג. המלבי"ם סבור כי "הצאן גם אם אין להם רועה – יש להם מנהיג". מנהיג זה הוא "התיש ההולך בראש העדר וכולם הולכים אחריו".
המלב"ים טוען אפוא כי יש להבחין בין רוֹעֶה – ש"שיש לו שֶכֶל ויודע איך להנהיגם ואנה יוליכם". לעומת המַנְהִיג, כינוי המיוחד לדעתו למי שעומד בראש אך הוא "נבער מדעת וסכל כמוהם (כשאר הכבשים), מבלי דעת מה חסר להם ומה הם צריכים תמיד".
כמדומני שאין לקבל את דעתו של המלבי"ם מבחינה לשונית, אולם עצם ההבחנה בין שני סוגים של מנהיגים – אלו שהרוח האלוהית נושאת אותם לדרכם והם אינם משמשים בהנהגה לטובת עצמם אלא לטובת הציבור, ובין אלו שאינם אלא "תיישים", כלומר בעלי שררה המתנשאים על הציבור לטובת עצמם ואין רוח האמת והענווה שורה עליהם – הבחנה זו אכן תקפה, וגם בימינו, בישראל של היום, לא נתקשה כלל לקבלה.