Passover Dishes Mixed with Chametz Dishes originally appeared on Shayla.
Nissan 5579/April 2019
She'ela (Question)
My Mother passed away a few months ago and left me her fancy porcelain dished. She happened to have matching sets for Pesach and chametz. When I counted the dishes I found that one of the chametz dishes were mixed with the Pesach dishes. Can I kasher them to use them for Pesach or is the entire set considered chametz?
Teshuva (Answer) from Rabbanit Batya Krauss
When kitchenware (utensils/dishes/pots/pans etc.) of any kind is mixed in with Pesach kitchenware and there is no way to differentiate between them there are a couple of halachic questions we must answer:
1. Can the items in question be used without kashering?
2. If kashering is required, are the dishes made from a material that can be kashered?
There are several halachic issues here.
1. In cases such as this one option is using the halachic concept of nullification - ביטול. In general. when prohibited food is accidentally mixed with permitted food and is now indiscernible it may be permitted to be eaten by “nullifying” the prohibited food if the mixture contains a certain ratio of prohibited to permitted food. The question here is whether this rule for food also applies to kitchenware?
2. Even if the rules of nullification apply to kitchenware, they may not apply in this case as the sages were stringent with chametz on Pesach and ruled אפילו באלף לא בטיל - it is not nullified, even by 1:1,000 ration. There are two reasons for this stringency.
a. Chamtez is a Torah prohibition and transgression carries the punishment of karet.
b. Chametz is included in the halachic category of דבר שיש לו מתירים , something that can be permitted – in this case after Pesach it is permitted – and therefore it is not subject to rules of nullification.
3. Can porcelain be kashered or does it have the same rules as earthenware, which can’t be kashered?
Explaining the issues:
1. Is kitchenware subject to the halachic rule of nulification?
When a dry piece of prohibited food is mixed with two identical pieces of permitted food, the minority of prohibited food is nullified by the majority – בטל ברוב - (Shulchan Aruch YD 109). In the case of kitchenware the Shulchan Aruch rules that “a vessel forbidden due to absorbing prohibited food that was then mixed with other vessels and is unrecognizable is nullified by the majority (YD 122:8) This teaches us that a non-kosher piece of kitchenware that was mixed with kosher ones is nullified by the majority of kosher ones and may be used without koshering. The Shach and Taz note that it is preferable to kasher the dishes in this case.
Additionally, based on a discussion about the status of dairy and meat dishes that were found together and/or washed together the Be’er Hetev rules that the dished can be used after waiting 24 hours, so that any taste absorbed into the dishes would be considered to give off an unappetizing taste נותן טעם לפגם, which is no longer a Torah prohibition. (Be’er Hetev YD 102:6)
2. The problem of using the laws of ביטול for Pesach:
The Shulchan Aruch rules that while there is no ביטול on Pesach itself, there is ביטול before Pesach and what was nullified before Pesach remains nullified on Pesach. The Rama expresses concern that the prohibition that was nullified may return to its prohibited state on Pesach when the rules of ביטול no longer function as usual (חוזר וניעור). While the Rama urges stringency the Mishnah Berurah rules that the one may hold by ביטול if the chamtez is:
a. not from within the last 24 hours (אינו בן יומו)
b. not independently substantive, but has been absorbed into something else
c. would interferes with the joy of the festival and was mixed before Pesach.
All these conditions are fulfilled in our case.
(see Shulchan Aruch 447)
2b. דבר שיש לו מתירים
While some may be concerned that the laws of ביטול should not apply to the dishes as they are דבר שיש לו מתירים, since they can be used when it is not Pesach, this does not seem to be a problem. The Shulchan Aruch (YD 102:3) states that a vessel that was used with prohibited foods and absorbed their taste, and was subsequently mixed with permitted kitchenware is not considered דבר שיש לו מתירים because there are expenditures involved in kashering it. Additionally, the Pitchei Teshuva (ו) brings Rav Yechezkel Landa who explains that the concept of דבר שיש לו מתירים applies to food, but not to kitchenware.
3. Porcelain dishes
It is generally accepted that ceramic dishes can’t be kashered. However, Rav Ovadiah Yosef rules that in cases where this would lead to a severe financial loss the dishes can be kashered by doing הגעלה three successive times. (Shut Yabia Omer Part 1 YD 6, The Ba’al Ha’Itur has a similar opinion) While the Chatam Sofer does not bring the option of הגעלה he rules that after a year of sitting unused any prohibited taste absorbed in dishes becomes like dust and is nullified. Finally, Rav Moshe Feinstein (YD Part I 43) also rules that under certain circumstances one can do הגעלה to change dairy dishes over to meat and vice versa.
Summary:
In this case when an unmarked chamtez dish is mixed with Pesach dishes it is nullified by the majority and considered kosher for Pesach. As we are stringent on Pesach it is preferable to follow the opinions of the Shach and Taz and do הגעלה on the dishes (since there would be a significant financial loss if you did not use them). You do not need to wait a full year to use the dishes, since we are relying on the rules of nullification and also those who allow for הגעלה.
Rabbanit Batya Krauss is a graduate of Hilkhata, Matan's Advanced Halakhic Institute and is a certified Meshivat Halakha. In addition she is a Yoetzet Halakha, and a graduate of Matan’s Advanced Talmud Institute. Rabbanit Krauss teaches Halakha in the Morot L’Halakha program at Matan HaSharon and gives shiurim to the general public, which focus on the interface between Halakha and society, family and welfare. She is a senior social worker specializing in old age, disability and community
Have a Halakhic question? https://bit.ly/ask-shayla
דין יבש ביבש שנתערב. ובו ב' סעיפים:
חתיכה שאינה ראויה להתכבד שנתערבה באחרות מין במינה יבש ביבש (דהיינו שאין נבלל והאיסור עומד בעצמו אלא שנתערב ואינו מכירו) (ב"י בשם תשובת הרשב"א והרמב"ן וסה"ת) חד בתרי בטיל ומותר לאכלן אדם אחד כל אחת בפני עצמה אבל לא יאכל שלשתם יחד ויש מי שאוסר לאכלם אדם אחד אפילו זה אחר זה: הגה וכן יש לנהוג לכתחילה ויש מחמירין להשליך אחד או ליתן לעובד כוכבים (הגהות ש"ד בשם מוהר"ם ורש"י בעבודת כוכבים דף ע"ד ע"א) ואינו אלא חומרא בעלמא וכל זה כשנתערב במינו אבל שלא במינו ואין מכירו אפילו יבש ביבש צריך ששים (טור בשם בעל התרומה ועוד הרבה פוסקים) ואין חלוק בכל זה בין אם האיסור מדרבנן או מדאורייתא (בית יוסף בשם הפוסקים דלא כהגהת ש"ד) וע"ל סימן קכ"ב אם נתערבו כלים ביחד:
הוצאות. כ' הש''ך דמהרי''ל חולק ע''ז דהוצאות ההגעלה הוא דבר מועט וראיה ממעשר שני דהוי דשיל''מ על ידי העלאה לירושלים וכו' ע''ש ויש לחוש לדבריו במקום שאין הפסד מרובה וגם נ''ל שיש לשהות הכלים עד שלא יהו ב''י דאז שרי מן התורה ואפי' בכל אחד בפ''ע אסור להשתמש עד אחר מע''ל דהא הטור לא כתב דלא הוי דשיל''מ אלא משום שצריך להוציא הוצאות ובכה''ג דיש לו מתירין מן התורה בלי שום הוצאות לכ''ע אסור ובתשובת בן לב פסק דקערה של חלב שנתערבה בקערות של בשר לא בטיל ברוב כיון דהוי שלא במינו וכולן אסורים וכבר תפס עליו הב''ח וגם מה שהחמיר הב''ח להסיר כלי אחד לחומרא בעלמא כמו שנהג מהר''ם גבי חתיכות ל''ד דהא כל הפוסקים הסכימו בסי' ק''ט דא''צ להסיר אפילו בחתיכה ומהר''ם דעביד הכי כתב מהרא''י טעמא דצדיק ות''ח היה והחמיר שהיה נראה דרך גנאי שיזדמן אכילת איסור לפיו וכו' וזה לא שייך בכלים ומ''מ כיון דליכא פסידא יש להחמיר כדברי הב''ח וע''ל סי' ס''ט ס''י גם הט''ז פסק דיש להכשיר כל הכלים ע''ש:
(א) דיני תערובת חמץ בתוך הפסח. ובו י"ב סעיפים:
חמץ בפסח אוסר תערובתו בין במינו בין שלא במינו במשהו אפילו בהנאה: הגה וצריך לשרוף הכל ולא סגי בפדיון דמי החמץ ולמכור השאר (מרדכי פ"ק דפסחים ופסקי מהרא"י סק"ד ותשובת מהר"י ברי"ן) מיהו כלים שנתבשל בהם מותרים לאחר הפסח ואין צריכין שבירה או הגעלה: (ד"ע ותוספות פרק כל שעה) ודין תערובתו כדין שאר תערובות אלא שמה שאוסר בשאר תערובות פחות מששים אוסר בחמץ במשהו אבל אם בשאר תערובת לא היה צריך ששים אלא קליפה או נטילת מקום אף בחמץ כן שחם בחם בלא רוטב די בקליפה כשאר איסורים וכן אם נגע ככר חמץ בככר מצה ושניהם חמין ואין שם דבר המפעפען לא אסר אלא מקום מגעו בלבד לפי שאינו מבליע יותר: הגה ובדין ריחא מילתא לענין תבשיל שיש בו חמץ עם שאר תבשילין יש מקילין במקום דהיה מותר בשאר אסורים (מרדכי פרק כל שעה) ויש מחמירין דמשהו מיהא איכא (הגהות סמ"ק ותוס' דע"א) ודוקא במקום ששייך בו ריחא אלא דבשאר אסורים לאו מלתא היא כמו שיתבאר ביו"ד סי' ק"ח בסיעתא דשמיא:
(ב) חמץ שנתערב משש שעות (ולמעלה) עד הלילה אינו אוסר במשהו אלא דינו כשאר איסורין (ונותן טעם לפגם נמי שרי) (ד"ע אליבא דכ"ע):
(ג) חטה שנמצאת בערב פסח בתרנגולת מבושלת מותר לבטלה בס' אבל אם חממו התרנגולת בפסח בעוד שהחטה בתוכה חוזרת ליתן טעם בתוכה בפסח והוי במשהו: הגה ומיהו בחימום כלי שני אין לחוש (הגהות מיימוני פ"א) ויש מחמירין בכלי שני בפסח וטוב להחמיר אם היד סולדת בו דבלאו הכי לא מקרי כלי שני:
(ד) אם נתערב החמץ קודם הפסח ונתבטל בס' אינו חוזר וניעור בפסח לאסור במשהו ויש חולקים: הגה ונוהגין כסברא הראשונה בכל תערובת שהוא לח בלח (ת"ה סימן קי"ד) ומיהו בדבר יבש שנתערב או שיש לחוש לתערובות כגון פת שנפל ליין אע"פ שנטלו משם אסור בפסח דחיישינן שמא נשארו לו פירורין ונותנין טעם בפסח: (בית יוסף בשם תשובת הרשב"א):
(ה) בשר יבש וגבינה ודגים שנמלחו קודם הפסח ולא נזהרו בהם מותר לאכלם בפסח מיהו דגים מלוחים השרוים במים בפסח בכלי חמץ יש להחמיר ליזהר מהם מפני שהם בולעים בפסח מפליטת הכלים וחמץ בפסח במשהו: הגה ויש חולקין ומחמירין ובמדינות אלו המנהג להחמיר לכתחלה שלא לאכול גבינות ודגים ובשר יבש אבל אם הדיחו הבשר שלשה פעמים קודם פסח נוהגין לאכלו ובכרכשות אין מועיל הדחה לפיכך אין להשרות הטבחות היבשות (מהר"י ברי"ן) ובדיעבד אין להחמיר באלו אבל בשומן מהותך בכלי חמץ אסור מדינא אם לא היו נזהרין בשעת עשייתו מחמץ ושלא התיכו אותו בכלי חמץ שהם בני יומן (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ק והגמ"יי פרק א') וכן כל דבר שמבשלים בכלי חמץ כגון יין מבושל או מרקחת וכדומה אסור בפסח אבל ביו"ט האחרון יש להקל בו (פסקי מהרא"י סימן קע"ז) והוא הדין אם נתערב משהו מדברים אלו תוך המאכל שאין להחמיר לאסור התערובות כנ"ל. יש מחמירין להסתפק מחומץ יין שמסתפקין ממנו כל השנה דחיישינן שמא נתנו בו מן הנשאר מן הסעודה ולפעמים יש בו פירורי לחם (מהרי"ל) ובמקומות אלו שאין חומץ יין מצוי לא ראיתי מחמירין בזה. עוד יש מחמירין לכתחלה שלא למלאות מן יין וחומץ יין תוך שלשים לפסח בכלי חמץ ואם מלאוהו תוך שלשים יום נוהגין שלא לשתותו בפסח (תשובת מהר"י ברי"ן) והמקיל לא הפסיד כל שכן במקום שאין יין וחומץ מצוי כן נראה לי. חבית יין שדבקו נסריו בבצק אם הוא תוך שני חדשים קודם פסח עדיין רך הוא ונותן טעם בפסח ואסור לשתותו ואם נתנוהו קודם לכן כבר נתייבש ואינו נותן טעם בפסח ושרי (מרדכי ריש פרק כל שעה וסמ"ק והגהות מיימוני פ"א)) מיהו אם יש כזית בצק במקום אחד חייב לבערו אע"פ שעשוי לחזק (פסקי מהרא"י סי' קמ"ט) כדלעיל סי' תמ"ב סעיף ז':
(ו) מלח ששמו במדוכה מותר למלוח בו בשר בפסח (משום דאינו מפליט בצונן):
(ז) בוסר שדכין קודם פסח במדוכות מחומצות מותר לאכלו בפסח: הגה משום דאינו מפליט בצונן ואפי' אם נעשה בפסח אינו אסור אם היה הכלי נקי אבל אם חתכו בסכין של חמץ תוך הפסח יש להחמיר דסתם סכין אינו נקי ויש לחוש לחמץ הדבוק עליו (מהרי"ל) אבל אם נתערב אותו דבר בתבשיל אין לחוש ולהחמיר ולאסור מספק כן נראה לי:
(ח) זיתים שנזהרו לחתכם בסכין חדשה אפילו לא נזהרו לכבשם בקדירה חדשה אם אינה בת יומא מותרת לכולי עלמא:
(ט) יבש ביבש אע"ג דבשאר איסורים חד בתרי בטיל חמץ במצה אפי' באלף לא בטיל ויש אומרים דחמץ שוה לשאר איסורין בזה:
(י) נותן טעם לפגם מותר גם בפסח: הגה ויש מחמירין וכן נוהגין באלו המדינות ובמקום שיש מנהג להחמיר אפי' משהו ונותן טעם לפגם אסור: (ת"ה סימן קצ"ח):
(יא) בין חמץ שנתערב קודם פסח ועבר עליו הפסח בין שנתערב בפסח ועבר עליו כל הפסח בין שעבר הפסח על החמץ ונתערב לאחר הפסח בטל בששי' ובפחות מששים סגי ליה בהשלכת הנאת האיסור לים המלח: (הגהות מיימוניפ"א):
(יב) חמץ נוקשה אפי' בעיני' אינו אסור בהנאה אחר הפסח והפריאו"ש חמץ גמור הן ואסורים בהנאה אחר הפסח: הגה יש נמנעים לשחוק על השלחן עם קלפים הנקראים קרטי"ן בפסח דחוששין שמא יפול מחמץ נוקשה שבהן לתוך מאכל: (פסקי מהרא"י סי' קס"ז):
(1) If chometz became mixed in before Pesach began, it is buttul (nullified) in 60 (i.e. less than 1.67%). It does not return and become revivified on Pesach and thereby forbidden. The Rema's gloss: our custom is like the first opinion: in all mixtures that are wet with wet. But we forbid if the thing is dry that is mixed (or there is concern that it mixed), such as bread that fell into wine even though it was taken out from the wine, it's prohibited on Pesach because of the concern that maybe crumbs remained in the wine which give taste on Pesach.
(4) If chometz became mixed in before Pesach began, it is buttul (nullified) in 60 (i.e. less than 1.67%). It does not return and become revivified on Pesach and forbidden even in a minute amount. And there are opinions that disagree with this (and hold it does become revived). Hagah: and our custom is like the first opinion regarding all mixtures that is wet within wet. But we forbid if the thing is dry that is mixed (or there is concern that it mixed) like bread that fell into wine; even though it was taken out from the wine, it's prohibited on Pesach because of the concern that maybe crumbs remained in the wine which give taste on Pesach.
כלי שנאסר בבליעת איסור שנתערב באחרים ואינו ניכר בטל ברוב ואין דנין אותו כדבר שיש לו מתירין (לפי שצריך להוציא עליו הוצאות להגעילו וכל כיוצא בזה):
כלי שנאסר. עש"ך ומה שהשיג על מהרש"ל עיין בתשובת בית יעקב סימן ק"י שהצדיק דברי רש"ל דשאני נדרים דיש מצוה בהתרתן ע"ש שהאריך בזה וכן תירץ במנ"י כלל ל"ט אות ח' ע"ש. ועיין עוד בש"ך (והובא בבה"ט סק"ו) שכתב דנראה שיש לשהות הכלים עד שלא יהיו בני יומן כו' ועי' בכו"פ שכתב אף דמ"מ מדרבנן אסור כמו כן כתבו חמץ בפסח הוי דשיל"מ אע"ג דלאחר פסח מדרבנן אסור [ועיין בתשובת ח"ס סי' צ"ו מ"ש בזה] ועיין בתשובת רבינו עקיבא איגר נ"י סימן כ"ז שהקשה על הש"ך דהא קי"ל בסימן ק"ג דבנותן טעם לפגם בעינן ג"כ רוב אלא דמבשל בכלי שאב"י סמכינן דאיכא רוב ולא אמרינן לא ידעינן כמה נפיק מיניה וא"כ ההיתר דאב"י יהיה ג"כ משום ביטול וממילא מותר מיד מטעם ביטול גם בדברי הרשב"א עצמו דנקט הטעם כיון דצריך הוצאות להגעיל קשה זאת הא גם בלאו הכי גם אם יגעיל הא יחזור ויבלע מהמים כו' ע"ש ובאמת לענ"ד בלא"ה לא הוי כאן דשיל"מ לפמ"ש לקמן סימן קפ"ז ס"ה בצ"צ שם בשם הגאון בעל צל"ח ונו"ב דהא דדבר שיש לו מתירין לא בטיל היינו לענין אכילה דממ"נ מה שיאכל היום לא יאכל למחר א"כ אכילה זו שרוצה לאכול היום באיסור יאכל למחר בהיתר אבל לענין טלטול לאיזה צורך לא שייך דשיל"מ שהרי יכול לטלטלו היום וגם למחר ע"ש א"כ ה"ה גם בזה לא הוי דשיל"מ דהא יכול להשתמש בכלי זו היום וגם למחר וא"כ השימוש שרוצה להשתמש היום בכלי זו אין לה מתירין:
שו"ת יביע אומר חלק א - יורה דעה סימן ו
ב"ה. קהיר תש"ט לפ"ק. בבקרי בבית החולים הישראלי, (אשר הוא בית החולים היחידי ליהודי מצרים, ומתנהל בחסות ועד הקהלה הישראלית בקהיר), לעמוד מקרוב על הכשרות שבו, והנה שמה ושערוריה כי נודע לי לצערי הרב ולמגנת לבבי כי הבשר הנקנה לבית החולים הוא בשר נבלות וטרפות ממש, וגם ישנה תערובת גמורה בבישול בשר בחלב, וכמו כן אין מנקרים את הבשר מן החלב וגיד הנשה, ואין מולחים את הבשר להכשירו ולהוציא מידי דמו. (ויש אוכל אכילה אחת וחייב עליה ארבע חטאות ואשם אחד. כריתות יג:). וזה רבות בשנים הם טמועים בעוה"ר במאכלות אסורות הללו. ולב מי מהיראים את דבר ה' לא יתפלץ, בראותו שמה ושערוריה כזאת בקרב בית ישראל, להיות שביק היתרא וספי איסורא למאות חולים. ונודע כי אף ברפואות פסקינן ביו"ד (ס"ס קנה), שאין מתירין שום דבר איסור לחולה, אם יוכל לעשות הרפואה בהיתר כמו באיסור. ע"ש. וביומא (פג) מאכילין אותו הקל הקל תחלה. וכ"ש בבית חולים גדול שרבים מן החולים אין בהם סכנה כלל. בם הרה ויולדת יחדיו, וגם כל הרופאים והאחיות אוכלים בבית החולים. ויד השרים והסגנים במעל הזה ראשונה. ונודע לי שהמכשלה הזאת תחת ידם זה עשרות בשנים, והרה"ג כמהר"ר יהודה מסלתון זצ"ל אב"ד פה מצרים ניסה לתקן הדבר צווח ככרוכיא ולא אשגחו ביה. אשר על כן החילותי לדרוש בתוקף מאת ועד הקהלה, לתקן את המכשלה אשר תחת ידם לקנות בשר כשר, ולמנות משגיח על הכשרות כדת וכהלכה. אולם בהיות ורוב ככל הכלים הם פורצליין (פ'רפ'ורי), שדינם ככלי חרס, ואין מועיל להם הגעלה, כמבואר באחרונים, וזה יעלה לסכום גדול לקנות חדשים. ע"כ אמרתי לחפש דרכי היתר להקל בזה בהגעלה, בכדי לתקן את המעוות באופן מידי, להציל רבים מעונות. ולא ימצאו ראשי הועד תואנה לדחות את הענין כדרכם. והשי"ת יעזור לי. וזה החלי. בעזר צורי וגואלי.
(א) בגמרא (ע"ז עה:) פריך למ"ד נותן טעם לפגם מותר, גיעולי עכו"ם דאסר רחמנא (פרש"י, במדין, דכתיב תעבירו באש וטהר דבעי הגעלה) היכי משכחת לה, אר"ח בר ר"ה לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא, דלאו נ"ט לפגם הוא, מכאן ואילך תשתרי, גזירה קדרה שאינה בת יומא משום קדרה בת יומא. והנה בפסחים (ל) אמר רב קדירות בפסח ישברו. (ופרש"י, רב לטעמיה דאמר חמץ אף לאחר זמנו אסור בהנאה כר' יהודה, ואית ליה דאיסורו במשהו, וקסבר נותן טעם לפגם אסור). והקשו התוס', דבע"ז (סח) גבי עכברא בשיכרא מספקא ליה אי קסבר רב נטל"פ אסור, או מותר ועכברא בשיכרא אשבוחי משבח, ואם איתא דס"ל נטל"פ מותר אמאי קאמר הכא ישברו. ותירצו דנטל"פ דוקא בדיעבד שרי אבל לכתחלה אסור, דגזרינן שאינה ב"י אטו ב"י. ועוד דהתם שרי לפי שפוגם טעמו כמות שהוא בעין, אבל הכא אינו פוגם, אלא מחמת ששהה בדופני הכלי. עכ"ל. ומפי' רש"י דקסבר רב נטל"פ אסור, מוכח דלדידן דקי"ל נטל"פ מותר, אפי' לכתחלה שרי הכא לבשל בכלים אלו אחר הפסח, ולא גזרינן שאינה ב"י אטו ב"י. ונראה דה"ט משום דכלי חרס שטעונין שבירה הו"ל כדיעבד, הואיל ואין להם תקנה. (ורש"י יתרץ כתירוץ שני של התוס', דהא דמספק"ל בע"ז, משום שפוגם בעין. וכן מצאתי בנחפה בכסף (דקס"ב ע"ד). ע"ש).
(ב) וכיוצא בזה כ' התוס' פסחים (שם), בהא דפריך אדרב, ואמאי לשהינהו אחר הפסח וליעבד בהו שלא במינן, (ופרש"י, דהא מודה רב לעיל דחמץ שלא בזמנו שלא במינו בנ"ט, ובמשהו מותר, והאי משהו חשיב ליה). וכ' התוס', תימא לר"י דנהי דס"ל דטעמא דחמץ בקדירה חשיב משהו, שאין רגילין להשתמש הרבה ביחד, מ"מ התנן אין מבטלין איסור לכתחלה, ואפילו איסור דרבנן וכו'. ומפרש ה"ר יוסף דהואיל ואיכא תרתי לטיבותא שהוא נטל"פ ומשהו שלא במינו בכה"ג מבטלין. ולפ"ז צ"ל דה"פ וליעבד שלא במינו, אי ס"ל לרב נטל"פ מותר. ור"י מפרש דכיון שהקדירות של חרס הן, אם יהיו אסורין ואין להם תקנה, זה חשוב דיעבד, ואע"ג דלענין איסור קדירה שאינה בת יומא אסרינן לה אע"פ שאין לה תקנה, משום דהתם בלע איסור הרבה, אבל הכא ליכא אלא משהו והואיל שלא במינו הוא יכול לבטל וכדיעבד דמי. עכ"ל. וע"ע בהג"א ע"ז (עו) בשם ר"י. וצ"ל דר"י ס"ל כתי' ב' של התוס' דלעיל, ודלא כתי' א' שכ' דהכא חשיב כמו לכתחלה, ומש"ה אסור אף דהוי נטל"פ, דמאי שנא דין ביטול איסור לכתחלה, הא בתרוייהו ליכא הכא אלא משהו. וכן מצאתי בשער המלך (פ"ה מה' חו"מ הכ"ה), ובנחפה בכסף הנ"ל.
(ג) ומעתה כיון דס"ל לרש"י ותוס' דנטל"פ ומשהו שרי, בכ"ח מיהא דחשיב דיעבד. (ולד' ה"ר יוסף אף בלא ה"ט שרי). יש לדון ולהתיר בנ"ד ע"י הגעלה, עפמ"ש הגאון צאן קדשים (צה), במ"ש התורה העידה על כ"ח שאינו יוצא מידי דופיו לעולם, דכתיב וכלי חרס אשר תבושל בו ישבר. והקשה הרב ברכת הזבח לד' הרמב"ם (פ"ח ממהע"ק /ממעה"ק =ממעשה הקרבנות=/ הי"ד), שהגעלה מועילה בקדשים בין בכלי מתכות בין בכלי חרס, חוץ מן החטאת ששובר בה כלי חרס. ע"ש. א"כ אדנילף מחטאת לאסור נילף משאר קדשים דסגי בהגעלה. וע"כ דגזה"כ הוא גבי חטאת, אע"פ שיוצא מידי דופיו. ותי' הצ"ק דע"י מריקה ושטיפה ישאר עכ"פ משהו, ובחטאת החמירה התורה לאסור במשהו, אבל שאר קדשים בנ"ט וסגי להו הגעלה. ומש"ה שפיר ילפינן (פסחים ל:) חמץ מחטאת, דחמץ בפסח במשהו. ע"ש. מבואר יוצא שאף כ"ח נשאר בו רק משהו אחר ההגעלה. ותנא דמסייע ליה הוא הרמב"ן בחי' (בפסחים ל), בהא דפרכי' ולישהינהו לאחר זמנו וליעבד בהו שלא במינו, וקשה דהא אין מבטלין איסור לכתחלה. וי"ל דכלי חרס אע"פ שאינו יוצא מידי דופיו לעולם דבר ברור הוא שאם אדם מדיחו יפה ומקרקר ושוטפו בחמין ומפליטו יפה, לא ישאר בו כדי נותן טעם, ולהכי מקשה אמאי ישברו והרי יכול להשהותן ולטהרן יפה ומותרין שלא במינן, דמסתמא לא הוי בהו נ"ט. ואי משום אין מבטלין איסור לכתחלה, כיון דליתיה לאיסורא בעיניה מבטלין. ודמי למ"ש בביצה (ד:) הני מילי דהיכא דאיתא לאיסורא בעיניה אבל הכא מקלא קלי איסורא. עכ"ל. וא"כ בנ"ד כיון שע"י הגעלה והדחה יפה לא נשאר אלא איסור משהו, וכשאינו ב"י הוי נטל"פ ג"כ, גם בכ"ח יש להתיר, לפ"ד כל הני רבוותא קמאי. וע"ע בשער המלך (פ"ה מה' חו"מ הכ"ה) שהביא קושית הברכת הזבח הנ"ל, ותי' כעין דברי הצאן קדשים שאחר הגעלה לא נשאר אלא משהו. ע"ש. [וע"ע בס' מגן האלף סימן תנא סק"א, בד"ה ודע].
(ד) איברא דהרמב"ן שם מסיים, דה"מ בזמן דכי אישתמש בהו לאו באיסורא אשתמיש בהו, וכיון דמעיקרא היתרא הוה ובסוף היתרא הוה, לאו מבטל איסור לכתחלה הוי. ומיהו אי אישתמיש בקדרה באיסור, א"נ קדרה של א"י, אין הדין הזה נוהג בהן, אלא אסור לבשל בהן, ואם בישל [והיא ב"י] בנ"ט. תדע דההיא פינכא דאימלח בה בישראל בי רבי אמי ותברא [חולין קיא:], ולא שרי להו לאשתמושי בה לכתחלה. ע"ש. ולכאורה היה נ"ל לומר שהפוסקים הסוברים דחמץ איסורא בלע מקרי, משום דחמץ שמו עליו, פליגי על הרמב"ן בחילוק הזה. שמכיון שאף בחמץ דחשיב איסורא בלע שרי, ה"נ בכל האיסורין. ואחרי שובי נחמתי, כי מבואר בהר"ן (פ' כל שעה) והריטב"א (ע"ז עו) ד"ה רב אשי, בשם הרמב"ן גופיה, דס"ל דחמץ איסורא בלע מקרי. וכ"כ ה"ה (פ"ה מה' חו"מ הכ"ב), והב"י (ר"ס תנא), בשם ר' ירוחם, דלד' הרמב"ן חמץ איסורא בלע מקרי, ושכן דעת רוב הפוסקים. ע"ש. וע"כ שדעת הרמב"ן לחלק בין נשתמש בהיתר או באיסור. אך ק"ק דמנ"ל להש"ס סברא זו לחלק בזה בין נשתמש בהיתר או לא, ולהקשות על רב מכח סברא זו, דאמאי ישברו לשהינהו אחר הפסח וכו'. וי"ל. וע' להר"ן (סוף ד"ה ופרכינן) שג"כ כ' לחלק בין נשתמש באיסור או בהיתר. ע"ש. וכ"כ בנמק"י (פסחים ל) דבעינן ג' לטיבותא, דהיתרא בלע, ונטל"פ, ואיסור משהו, שנתיבש החמץ ח' ימים בכלים וגם בליעת החמץ מועטת. וכ"ה בחי' הריטב"א (ע"ז סז) ד"ה וכן קדרות בפסח, בשם הרא"ה. ע"ש. אבל מהתוס' נראה שאין חילוק בין היתרא בלע לאיסורא בלע. וכן מבואר להיתר בשו"ת מהר"ם מרוטנבורג (סי' קצ), דמותיב אשמעתין, דמאי פריך ולישהינהו וכו', הא אין מבטלין איסור לכתחלה, ותי' דשאני קדרה שאינו מכוין לפליטתה רק לתבשיל שבה. ומיהו אין נראה להקל אלא בכלי חרס דהוי כדיעבד, שאי אפשר לו בהגעלה, ואיכא נמי טעמא דפרישית. והילכך אפשר להתיר לפי טעם זה קדרה שנפל בה חלב משהו כשהיא ריקנית, ויבשל בה היתר אפילו מיד ויתבטל בס'. ע"ש. וא"כ ה"נ שאין הכוונה לבטל איסור רק לתבשיל שבה, והוי איסור משהו אחר ההגעלה, וגם הוא בכ"ח שאין לו תקנה אחרת יש להתיר.
(ה) ובעיקר סברת מהר"ם מרוטנבורג שמכיון שאינו מכוין לבטל האיסור שרי, הנה מצאנו כן בהר"ן פ"ב דע"ז (לג:) ד"ה איבעיא להו, שלא נאסר לבטל איסור לכתחלה אלא למי שמתכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו, שאל"כ היאך צותה התורה להכשיר כלי מדין בהגעלה, והרי הוא מבטל איסור הבלוע בהם לכתחלה במים שהוא מגעיל אותן, אלא ודאי שכיון שאינו מתכוין אלא להכשיר את הכלי אינו נהנה מן האיסור ושרי. ע"ש. וכ"כ בתשו' הרשב"א (סי' תסג). והריב"ש (סי' שמט). ע"ש. וכן פסק מרן (בסי' פד סי"ג), שהדבש שנפלו בו נמלים מותר לחממו עד שיהא ניתך ויסננו, ולא הוי מבטל איסור לכתחלה, שע"י החימום נותנים הנמלים טעם בדבש, כיון שאין כוונתו אלא לתקן הדבש. ע"כ. וכ"כ הש"ך והפר"ת ושאר אחרונים שם. וכן פסק הרב שלחן גבוה (שם ס"ק מג) לענין החומץ שא"צ לסננו קודם הרתיחה, אלא מרתיח החומץ תחלה עד שהתולעים מתים ואח"כ מסננין אותו. ושכן נהגו פעה"ק ירושלים ת"ו. ע"כ. אלא שיש מחמירים בדין החומץ לסננו תחלה, הואיל ואפשר בזה. [ע' ט"ז סי' קלח ס"ק יד]. וכמ"ש המחב"ר (שם סק"ח), שכן ראה לרבנן קדישי שבעה"ק ירושלים ת"ו, שנוהגים לסנן אותו תחלה בבגד עב, ואח"כ מרתיחין ומסננין אותו פעם אחרת. ע"ש. ועכ"פ היכא דלא אפשר משרא שרי, כל שאין כוונתו לבטל האיסור. וכ"כ בתשו' חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' מב) שכן דעת רבני ירושת"ו דהואיל ואפשר לסנן החומץ תחלה, הכי עבדינן, ולא דמי לדבש שהוא עב. ע"ש. ועמ"ש הפר"ח יו"ד (ס"ס סד), ע"ד הריב"ש הנ"ל. וע' בערך השלחן (סי' פד סק"ז). וע' בתשו' צמח צדק (סי' נא) שמותר לעשות י"ש מפירות מתולעים, דדמי לדין הדבש הנ"ל שאין כוונתו לבטל האיסור. ע"ש. וע"ע בתשו' פרי הארץ ח"ב (סי' ד). והנה הפר"ח או"ח (סי' תנג ס"ג) הביא מ"ש הטור שם שא"צ לברר החטים של פסח מאכילת עכבר, שהרי הם מתבטלין כשיטחן החטים, ואין כאן משום מבטל איסור לכתחלה, שאינו טוחן כדי לבטל האיסור. ע"כ. והעיר הפר"ח, מתשו' מהר"ם שהובאה בשו"ת הרשב"א (סי' תתלא), דפליג על הטור, וס"ל דאף שאינו מכוין לבטל, אעפ"כ מקרי מבטל איסור. ע"ש. ולכאורה יש לדקדק ע"ז ממ"ש מהר"ם גופיה בכאן, ויש לחלק בין הנושאים. ומצאתי בשער המלך (פט"ו מהמ"א הכ"ה) שהביא דברי הרשב"א והטור הנ"ל, שכל שאינו מכוין לבטל האיסור שרי. והעיר מדברי התוס' פסחים (ל) ד"ה ולשהינהו, דקמן, דמוכח דס"ל שאין לחלק בזה, שהרי המבשל בכלים אלו אחר הפסח, אינו מכוין לבטל האיסור, ואעפ"כ ס"ל דהוי בכלל מבטל איסור לכתחלה. והקשה לפ"ז דברי הר"ן אהדדי, דבע"ז (פ"ב) ס"ל דבכה"ג שפיר דמי, ובפסחים עמד על מדוכה זו דמאי פריך ולשהינהו וכו', הא הוי מבטל איסור לכתחלה. וק' טובא שהרי אינו מכוין לבטל האיסור. ע"כ. ובאמת תנא דמסייע ליה הוא מהר"ם מרוטנבורג בתשו' הנ"ל, שג"כ מפרק לקו' זו משום שאינו מכוין לבטל האיסור. וסברא זו נכונה לפום דינא ויתד היא שלא תמוט. וע' בשו"ת חקרי לב ח"א מיו"ד (סי' נג) ובשו"ת בן אברהם (סי' נ אות כב). ובס' שרשי הים ח"ב (דף פט ע"א) ובשו"ת בית היוצר (חיו"ד סי' מא). ובשו"ת חסד לאברהם אלקלעי (סי' ו). ע"ש.
(ו) ועינא דשפיר חזי להמאירי (פסחים ל) אחר שהסביר את הסוגיא, דמשום דקדרות של חמץ חשיב בליעתן משהו, מש"ה היה מותר לבשל בהם לאחר הפסח אף לר' יהודה, סיים, ולמדת עכשיו שבכל איסורי נ"ט מבטלין משהו שבהם, ובלבד בבלוע ופגום. ונמצא בביטול איסור צורך שלשה דברים, שלא יהא שם בכדי נתינת טעם, ושיהיה אותו משהו פגום [שאין הקדרה בת יומא], שאילו היה בו בנ"ט היה פוגם, ושיהיה בלוע. וכך הוא דעת גדולי קדמונינו. ומ"מ קצת גדולי הדורות [הרמב"ן] מוסיפין בה עוד רביעית, והוא שיהיה בשעת בליעה היתר כגון חמץ, וכן קדרה של בשר שאמרו לא יבשל בה חלב ואם בשל בנ"ט [חולין צז], ומדקאמר בנ"ט ודאי בבת יומא היא, שאילו אינה ב"י היה מותר לכתחלה, שאחר הדחה אין בה נ"ט. והרי יש כאן בלוע ופגום והיתרא בלע ואין בה כדי נ"ט. ומ"מ תימה לשטתם דמה ענין שההדחה ימעט השיעור של נ"ט באיסור בלוע וכו'. ומ"מ בהגעלה מיהא נ"ל להתיר אף בקדרה של חרס שזו ודאי עבר הנ"ט ממנה. ואף זו שכתבנו שצריך להבליעה מן ההיתר, אינו כן לשיטתינו, ואנו דנים כן אף בנבלע מן האיסורין. וכן הדברים נראים. ואע"פ שהם מביאים ראיה מפינכא דתברא ר' אמי, שלא התירו לבטל האיסור אע"פ שלדעתם למחרתו היתה וכו', אינו כן, אלא מחשש נותן טעם הוא שאין מבטלין אותו לכתחלה. עכ"ל המאירי בקיצור. הרי תנא דמסייע לן בשריותא דנ"ד אחר הגעלה, משום שאחר הגעלה לא נשאר אלא משהו, וכשאינו ב"י הו"ל נטל"פ, והוא איסור בלוע, מש"ה שרי אף באיסורא בלע. ולא חייש מר לדברי הרמב"ן. וכמו שכן מבואר ג"כ להקל בתוס' בשם ה"ר יוסף ור"י בכלי חרס מיהא. וכן מתבאר להקל מדברי מהר"ם מרוטנבורג. וכן יש לדייק ממ"ש בס' האשכול (עמוד פט) שאפשר להקל במשהו ונטל"פ, דהכי פרישנא בפ' כל שעה, ולשהינהו לאחר הפסח וליעבד בהו שלא במינו. ע"ש. וע' שם (עמוד קמא קמב). וע' בספר העיטור הלכות חמץ (דקכ"ב ע"ד) בשם ר"ת, דבבליעת משהו בקדרה, לא שייך לומר מבטל איסור לכתחלה, ולהכי פריך שפיר ולשהינהו. ע"ש. וכ"כ שם בהלכות בשר בחלב (דט"ו ע"א). ע"ש. וכן נראה להקל מדברי רבינו יונה שהובא בחי' הריטב"א ע"ז (לג) ע"ש.
(ז) וראיתי להגאון מהר"י טאייב בספר ערך השלחן או"ח (סי' תנא סק"ב) שהביא דברי הצאן קדשים (הנ"ל אות ג), והקשה ע"ז, דהא בפסחים (ל) ההוא תנורא דטחו ביה טיחיא, (שומן נתנו בו בקרקעיתו ונתן טעם בלחם), אסר רבה בר אהילאי למיכליה לריפתא אפילו במילחא לעולם, (אפילו חזר והוסק), ומותיב ליה מדתניא עד שיסיק את התנור, הא הוסק שפיר דמי, תיובתא. א"ל רבינא לרב אשי, וכי מאחר דאיתותב רבה בר אהילאי, אמאי קאמר רב קדירות בפסח ישברו, (יסיקם ויתלבנו), א"ל התם תנור של מתכת וכו', ומאי קושיא לרב, נימא דע"י היסק לא נשאר בו אלא משהו, ומש"ה גבי בב"ח דאסור בנ"ט, מהני ליה היסק להוציא טעם הבלוע, אבל בחמץ דהוי במשהו, לא מהני היסק, אלא ודאי שלעולם נשאר טעמו בו ואינו יוצא. ע"כ. ולק"מ, שהרי ע"י היסק התנור שרי אפילו ביומו, ואם איתא דנשאר בו משהו, הרי הוי מבטל איסור לכתחלה, וכמ"ש התוס' ושאר הראשונים, דדוקא היכא דאיכא תרתי לטיבותא שרי נטל"פ ומשהו, הלא"ה הו"ל מבטל איסור לכתחלה. ומה שהתיר הרמב"ם בקדשים אפילו ביומו, אע"ג דלהרמב"ם אין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדאורייתא, כדמוכח בחבורו (בפט"ו מהמ"א הכ"ה), וכ"כ בעה"ש יו"ד (סי' צט סק"ד). מ"מ התירו זה במקדש כיון שאינו אלא בליעת כלי, ותו דהיתרא בלע, וכשיהיה איסור כבר נפגם הטעם בכלי, וכמ"ש בע"ז (עו). וע"ש בתוס' דלינת לילה פוגמת. ע"ש. וע' תוס' חולין (קיב) דבמקדש אוקמוה הכא אדאורייתא. ע"ש. וכבר כתבנו שיש סיוע לדברי הצאן קדשים מדברי הרמב"ן והמאירי, ומבואר בדבריהם שהוא דבר ברור.
(ח) אכן ק"ק דאמאי לא משני דשאני גבי בשר בחלב דהיתרא בלע, משא"כ גבי חמץ ששמו עליו, ואפשר דמהכא נפקא ליה להרמב"ן דאף בחמץ כיון שנשתמש בו בהיתר לא דמי היכא שנשתמש בו באיסור, ומ"מ בלא"ה אין להתיר אף היכא דהיתרא בלע, אלא בצירוף שאינו ב"י. הלא"ה אסור לבטל האיסור לכתחלה. וכעת ראיתי בערך השלחן (סי' תנא סק"ח) שעמד בקושיא זו, גם הביא דברי הריטב"א (סוף ע"ז), שכ' גבי שפודין ואסכלאות, שע"י הגעלה לא נשאר בהם בנ"ט אלא משהו, ונותר אינו אסור אלא בנ"ט כשאר איסורין, אבל חמץ דאסור במשהו, יש לחוש למשהו הנשאר בו אחר הגעלה. ע"כ. והקשה העה"ש, דא"כ מאי פריך לרבא בר אהילאי, אימא דהיסק לא מהני להוציא כל הבלוע לגמרי, אלא נשאר בו משהו, וגבי בב"ח דאסור בנ"ט מהני, אבל בחמץ שאסור במשהו לא מהני היסק דחיישינן למשהו הנשאר. ע"כ. ולפי האמור לעיל יש ליישב כנ"ל, דאף בבב"ח אין להתיר בב"י מיהא, משום דהוי מבטל איסור לכתחלה. וע' להגאון מהר"י אשכנזי בס' יד יהודה (פסחים ל).
(ט) והנה בס' העיטור הלכות בב"ח (דף יד ע"ג) כ', שאע"פ שכלי חרס אינו יוצא מידי דופיו לעולם, מ"מ אי לא מסתפינא מרבוותא אמינא, דאפילו כ"ח בקדרה דלאו ב"י כיון דמדרבנן הוא דאסור מגעילה ג' פעמים, וכדגרסי' בירוש' (פי"א דתרומות ה"ד), קדירה שבישל בה תרומה מגעילה ג"פ ודיה. ואין למדין ממנה לענין נבלה, כמ"ד מאליהן קבלו את המעשרות. ע"ש. אלמא דלמ"ד תרומה בזה"ז דרבנן בהגעלה ג"פ סגיא, הכי נמי בהכי סגי. ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה, דוקא לאכילה הא לא"ה מותר, הילכך מגעילה בחמין כדי שלא יהא בה טעם. והא דקי"ל כלי חרס אינו יוצא מידי דופיו היינו בהגעלה אחת ככלי מתכות. א"נ טעם אין בו משהו יש בו לעולם. [ובפסח אסור משהו. כ"כ שער החדש שם]. עכת"ד. ומבואר דס"ל להתיר אף באיסור דאורייתא אחר שהיה אינו בן יומו, וכדין תרומה דרבנן. ולכאורה מה ראיה מהתם שעיקר האיסור מדרבנן, להכא דעיקרו מה"ת, ורק מצד הכלי הוי מדרבנן. ונראה ליישב עפ"ד הט"ז (ר"ס צג) לד' העיטור, דהא דכ"ח אינו יוצא מידי דפיו, אינו מה"ת, אלא בקדשים, אבל בחולין הוי רק מדרבנן, ומה"ת סגי בהגעלה, דחולין מקדשים לא ילפינן. ע"ש. ונמצא דה"נ עיקרו מדרבנן חשיב מאי דלא מהני ביה הגעלה. וע' בהגה בס' התשב"ץ (סי' שמז), דהא דאמרי' שאין כ"ח יוצא מידי דפיו, אינו ר"ל שאין לו תקנה להיתר, אלא ר"ל שאין תקנה להגעילו כשהוא ב"י. ע"כ. ודו"ק. (ומצאתי בשו"ת שמן המשחה (דקכ"ו ע"ג) שכ', שד' התשב"ץ הללו הם חידוש גדול, ולא מצאנו סברא זו בפוסקים. ע"ש. וע"ע דרכי הוראה ח"ב (פרק עב). ע"ש).
(י) והטור (סי' קכא) הביא דברי העיטור, וכתב, שכ"כ הרשב"א, וסיום דבריו, שאפשר שלא התירו אלא באיסור של דבריהם שאין לו עיקר מה"ת, כחלת חו"ל ובשולי גוים. ע"כ. וק"ק שהרי הרשב"א בת"ה לא התיר רק באיסור דרבנן, ואילו העיטור מתיר אף באיסור דאורייתא רק שהכלי אינו ב"י. וע' באור זרוע בפסקי ע"ז (סי' רצט) שהראבי"ה הביא ראיה מן הירוש' הנ"ל. להתיר הגעלה בכ"ח במקום בליעת איסור דרבנן, ורבינו שמחה חולק ואוסר בכל איסורין דרבנן, בר מתרומה דלא משכחת בה איסורא דאורייתא, שהרי בטלה קדושתה, ולא אתי לאחלופיה באיסורי דאורייתא, ומש"ה הקילו בה בהגעלה. ע"ש. וכ"כ בס' הרוקח (סי' תפד) דביש לו עיקר מה"ת יש להחמיר. והמאירי ע"ז (צד שכו) הביא מחלוקת זו, שי"א שכלי חרס הבלוע בו מאיסור דרבנן מגעילו ג"פ ודיו, וראיה מהירוש' הנ"ל. וי"א שלא הותר אלא באיסור שאין לו עיקר בתורה, כתרומה וחלה שבחו"ל, ובשו"ג, אבל איסורין אחרים כגבינת עכו"ם אין הגעלה עולה להם. וכ' שדעת ראשון נראה יותר. ע"ש. ולכאורה תיפוק ליה לפמ"ש במאירי פסחים (ל) להתיר במשהו ונטל"פ בלוע בכלי, ואפילו באיסור תורה, שאחר הגעלה אין אלא משהו. (כנ"ל אות ו). וי"ל.
(יא) ומרן הב"י הביא דברי הרשב"א בתה"א שבכל איסור דרבנן יש להקל, שאל"כ אמאי קאמר בירוש' שאין למדין ממנה לענין נבלה, לימא רבותא שאף בשאר איסור של דבריהם אסור וכ"ש נבלה, אלא ודאי דבכלהו שרי. אלא שיש להסתפק עדיין בזה, דלכאו' משמע במנחות (כא) דדם שמלחו אינו אסור אלא מדרבנן, ואפ"ה אמרי' בחולין (קיא:) בפינכא דאימלח ביה בשרא בי ר' אמי ותברה, ואמאי לעביד לה הגעלה. ואפשר דכיון דבעיא הגעלה ג"פ לא משהי לה דלמא פשע בינתים. [דס"ל שצריך שיחמם מים בכל פעם בפ"ע, להזכיר שכלי חרס חמור הוא. דרישה]. עכת"ד. ולכאו' לפי מ"ש הרשב"א במשמרת הבית (דע"ה סע"א), דאף דנימא דם שבשלו דרבנן כיון דעיקרו היה מה"ת החמירו בספיקו כשל תורה. ע"ש. כ"ש הכא שי"ל שכל זמן שלא שהה שיעור מליחה לקדרה הוי מה"ת, וכבר פלט ובלע דם בתוך שיעור מליחה בעודנו איסור תורה. וכמבואר בב"י (סי' צא), שכ' הר"ן בשם הנשיא אלברצלוני, שכל ששהה במלחו כשיעור שהייה לקדרה הוי רותח, ומקמי הכי לא. ע"ש. ומיהו הפר"ח (שם סק"ט) כ' דאף בתוך שיעור מליחה הוי רותח, ושכ"כ הרשב"א. ע"ש. ומ"מ אין ראיה כ"כ מדם שמקודם היה אסור מה"ת. וכאמור. וע"ע בתוס' חולין (קיא) שכ"כ. וכן יש להוכיח חילוק זה לדעת המאירי חולין (קיא) ד"ה קערה שמלח בה בשר וכו', שכתב, אם היא של חרס אין לה תקנה, והרי הוא עצמו ס"ל להקל בדרבנן שיש לו עיקר מה"ת, כגבינות העכו"ם וכיו"ב, א"ו דדם חמיר טפי. [אך ק"ק ממ"ש בפסחים ל]. ומצאתי בעה"ש יו"ד (סי' א סק"ו) שהעיר בזה ע"ד הרשב"א. וע"ע בשו"ת בן אברהם (ס"ס טז). [ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' צט). ובשו"ת אהל אברהם הכהן (סי' פב)]. וע' בפר"ח (סי' תצו סוף אות כג). ודו"ק.
(יב) ופניתי להבין דעת קדושים היאך נוטה דעת רבותינו בעלי הש"ע, והנה ז"ל מרן בש"ע (ס"ס קיג): כלים שבישל בהם הגוי לפנינו דבר שיש בו משום בשולי גוים צריכים הכשר, וי"א שא"צ. ואף לדברי המצריכים הכשר, אם הוא כלי חרס מגעילו ג"פ ודיו, מפני שאין לאיסור זה עיקר מה"ת. ע"כ. ונראה שפוסק להחמיר באיסורין דרבנן שיש להם עיקר מה"ת, וכד' הרשב"א בת"ה הקצר שהובא בטוב"י. וראיתי להגאון מהר"א רוקח בטורי אבן על הרמב"ם (פ"ט מהמ"א ה"ו), שכ' להוכיח כד' הרמב"ם דדם שבשלו אסור מה"ת, מההיא פינכא דתברה ר' אמי, ואם איתא דהוי מדרבנן, הא פסק העיטור והובא בש"ע (ס"ס קיג) להתיר באיסור דרבנן בהגעלה, אלא ודאי דהוי מה"ת. וכ' שזו ראיה שאין עליה תשובה. ושו"ר כן בתה"א. ע"כ. ותמוה לי שהרי העיטור מתיר אף בכלי שאינו בן יומו שבלע איסור תורה. וכנ"ל. וא"כ אכתי תקשה דאמאי תברה ר' אמי לההיא פינכא, הי"ל להשהותה אחר מעל"ע ולהגעילה. וכן יש להקשות עמ"ש הטורי אבן דמרן הביא להלכה דברי העיטור, והרי אף כד' המתירין בכל איסורין דרבנן (שיש להם עיקר מה"ת) לא נראה להקל מד' מרן, וכמו שסיים: מפני שאין לאיסור זה עיקר מה"ת, הלא"ה אסור, וכ"ש דם שאין לך עיקרו מה"ת גדול מזה. ומ"ש שכן מצא בתה"א שהובא בב"י, הנה הרשב"א אזיל בתר איפכא, שכ' להוכיח דל"מ הגעלה לכ"ח שבלע איסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת, מההיא פינכא, דבלעה איסור דם שמלחו דהוי מדרבנן. וע' ברמב"ם (ר"פ י"ז מהמ"א) שנראה דס"ל דלא כהעיטור שמתיר אף באיסור תורה כשאב"י ע"י הגעלה. ולהעיטור צ"ל בההיא פינכא כמ"ש הרשב"א, דחייש דילמא פשע בה הואיל וצריכה הגעלה ג"פ. וע' בשו"ת אמרי אש (סי' לא).
(יג) וכמו כן יש להקשות ע"ד הגאון טורי אבן הנ"ל, במ"ש אח"ז לתמוה ע"ד הרמ"א בהגה (בסי' צא ס"ה), שפסק, שאם נפל ציר של בשר האוסר על כלי חרס צריך שבירה, שהציר של בשר חשיב אינו נאכל מחמת מלחו. וק' דל"ל שבירה, הרי פסק בש"ע (סי' קיג) דבדרבנן שרי בהגעלה, והרמ"א נמי הכי ס"ל מדלא הגיה ע"ז. [וכ"פ להדיא בתורת חטאת כלל עה אות יד]. והרמ"א ס"ל בד"מ (סי' סט ס"י) דדם שבשלו מדרבנן. וצ"ע מאד, ולית נגר ובר נגר דלפרקינה. ע"כ. ובמחכ"ת בחנם הגדיל את המדורה, ולק"מ שהרי נראה מדברי מרן בש"ע והרמ"א בתורת חטאת שלא התירו אלא בבשולי גוים שאין להם עיקר מה"ת, משא"כ איסור דם שעיקרו מה"ת, ועדיף נמי משאר איסורים דרבנן. ובר מן דין יש לתמוה על הט"א בזה, שנראה מדברי הרמ"א (סי' צא) דמיירי בכלי חולבת, ונאסר ע"י הציר של בשר משום איסור בב"ח, וכל הסימן הלז בדיני בב"ח קא משתעי. ואילו ציר שאסור משום דם, מקומו (בס"ס ע). ע"ש. וכן מוכח בהרמ"א (סי' סט ס"כ) שיש לאסור בכל אופן. ע"ש. והדברים ברורים ופשוטים. ולא הוצרכתי לכתבם אלא להוציא מדברי הטורי אבן שבמחכ"ת דבריו הנ"ל הם דברי שגגה.
(יד) וחזי הוית להגאון מטעלז בשו"ת עדות ביהוסף (סי' מג) שכ', הנה דעת בעל העיטור [הובא בטור סי' קכא], דכלי חרס שנשתמש באיסור דרבנן מהני הגעלה ג"פ. והב"י בש"ע (ס"ס קיג) הביא ג"כ זה. ולפע"ד נראה שיש לפקפק בזה, שכל עיקר יסוד דברי בעל העיטור הוא ע"ד הירוש', וא"כ נוכל לומר שהעיטור לשיטתו אזיל דס"ל דדם שמלחו הוא מדאו', ומש"ה לדידיה אין סתירה להירוש' מגמ' דידן בפינכא דתברה ר' אמי, משא"כ לדידן דדם שמלחו הוא מדרבנן, א"כ נסתרו דברי הירוש' מזה, וד' הגמ' דידן עיקר. ע"כ. ולפי האמור לעיל שהעיטור מתיר אף בכלי שאב"י שבלע איסור דאו', הן עוד היום תקשה לו מפינכא דר' אמי, שהי' לו להניחה למחר שתהיה אינה ב"י ויגעילנה. וע"כ לומר כתירוץ הרשב"א הנ"ל שחשש לפשיעה, וה"נ לדידן יש לומר כן. ולק"מ. אלא שבאמת דבר זה אינו, ולא התיר מרן בש"ע אלא בבישולי גוים שאין להם עיקר מה"ת, ולא באיסורים אחרים. וכנ"ל. ותימה על העדות ביהוסף שלא השגיח בזה. וכנראה שלשון הטור שכ' ע"ד העיטור: וכ"כ הרשב"א, גרם להאחרונים לחשוב שאף העיטור לא התיר אלא באיסור דרבנן. ולא היא. וכבר העירותי לעיל ע"ד הטור בזה. ושו"ר בשו"ת חת"ס (חיו"ד סי' קיג) שהקשה כן על הטור. ע"ש. ומצאתי בשו"ת כת"ס (חיו"ד סי' נה) שכ', דס"ל להטור מסברא דנפשיה שאב"י קיל מכל איסורים דרבנן, וכ"ה דעת הרא"ה בבד"ה, ולכן פשיט"ל להטור שכשם דלהרשב"א סגי בהגעלה ג"פ לאיסורים דרבנן שיש להם עיקר מה"ת, כ"ש באב"י שבלע איסור מה"ת, אבל אנו זכינו לאורו של המשמרת הבית להרשב"א, ושם מבואר דס"ל דחמיר אב"י משאר איסורי דרבנן שיש להם עיקר, ולפ"ז אין הוכחה דס"ל כהעיטור.
(טו) ולפ"ז לא נתברר לנו כ"כ דעת מרן, שאפשר שיסבור כד' הרא"ה והטור, שכלי שאב"י קיל טפי מאיסור דרבנן שיש לו עיקר מה"ת, ומ"ש בבשו"ג שאין לו עיקר מה"ת, היינו אף בבן יומו. ואע"פ שהרב סולת למנחה (כלל עה דין יד) כ' דהיינו אחר מעל"ע, כבר דחאו בעה"ש (סי' קיג ס"ק כב), ונסתייע מד' הטור (סי' קכא) שהשוה דעת הרשב"א להעיטור. ע"ש. וא"כ עדיין יש מקום לדברי הט"א הנ"ל בדעת מרן להקל בכלי שאב"י כד' העיטור. (אע"פ שמ"ש שכן פסק בש"ע (סי' קיג), כבר נתבאר שאין הכרח כלל, וגם הוכחתו מפינכא דר' אמי, נדחה קרא לה הרשב"א ז"ל). ועכ"פ נראה שיש לצרף סברת העיטור, עם המבואר לעיל (אות ו) בשם כמה פוסקים, דס"ל דבנטל"פ ומשהו יש להקל בכ"ח, ואחר ההגעלה לא נשאר בכ"ח אלא משהו, ולכן אחר שהכלים הושהו ונעשו אב"י, יש מקום להתחשב גם עם סברת העיטור, ולהכשיר את הכ"ח בהגעלה ג"פ. ונראה עוד שיכול להגעיל כל הג"פ באותן המים הרותחים, ודי להכניס הכלים ולהוציאם בזא"ז ג"פ, ואע"פ שהדרישה כ' להסביר דברי הרשב"א, דהא דחייש ר' אמי בההיא פינכא לתקלה, שמא יפשע בשהייתו להגעילה ג"פ, משום דצ"ל במים אחרים, הנה לא מצאנו יסוד חזק לזה. ולפי מ"ש בש"ע (סי' סט סט"ז) שמותר להשתמש בצונן בכ"ח שנמלח בו בשר, ולא גזרינן שמא ישתמש בחמין, וכ"פ האחרונים שם להקל מיהא ע"י הדחה. לפ"ז היה אפשר להשתמש בפינכא בצונן, וע"כ דחומרא בעלמא היא מה ששברה ר' אמי ולאו מדינא עביד. וכ"כ הפר"ח (סי' צא סק"ג). וע' באו"ח (ס"ס תנא) ובאחרונים שם. וביו"ד (סי' קכא ס"ה). ובחי' הריטב"א בחולין (קיא:) ד"ה ההיא פינכא, ובע"ז (לג:) ד"ה ירוקא. ובשו"ת הרדב"ז ח"ג (סי' תריז). ע"ש.
(טז) אתאן למ"ש התוס' פסחים (ל) דבכלי חרס לא אמרינן דנידון כדיעבד, לענין איסור קדרה שאב"י, אע"פ שאין להן תקנה. ע"ש. ובגליון מהרש"א העיר ממ"ש התוס' (לעיל כו:) ד"ה בין חדש, דהפסד התנור הוי כדיעבד. והניח בצ"ע. וקושיא זו תפול ג"כ על הר"ן (ד"ה אמר רב), שכ' דלא הוי כדיעבד, והוכיח זאת מפינכא דר' אמי, ול"ל למתברה לשהייה עד למחר, א"ו דלאו כדיעבד דמי. ע"כ. והר"ן עצמו גבי תנור (כו) בד"ה הא דתניא, כ' דכדיעבד דמי. וכבר עמד בזה בחי' אנשי שם, ותירץ, ושמא י"ל בין פליטת קדירה שהטעם נאכל, ובין אפיית תנור שאינו אלא גרמת איסור. וצ"ע. ע"כ. וראיתי בשו"ת מהרלנ"ח (סי' קכא) שהביא דברי הר"ן גבי תנור, והקשה עליו ממ"ש בפ' כל הבשר (קיא:) גבי פינכא דר"א, דמהכא שמעינן דנטל"פ אסור לכתחלה, דאי לא"ה הו"ל למשהייה למחר, ומוכח דלא חשיבא דיעבד. ותי' שיש חילוק בין תנור דהוי הפסד מרובה לפינכא דר"א שהוא דבר מועט. ונסתייע מלשון הר"ן (פסחים ל) שהביא ראיה מפינכא דלא הוי כדיעבד, אלמא דוקא דומיא דפינכא לא הוי כדיעבד. ע"ש. וכה"ג חילק בעל המאור (כו:) גבי תנור. ע"ש. וכ"פ בתשו' נחלת יעקב (סי' כג - כה) בשם חכמי ויניציאה, שבכלי חרס שאין לו תקנה בהגעלה וצריך שבירה, הוי כדיעבד, ויש להתיר הכלים אחר מעל"ע. וכן מסיק שם (סי' מב - מג) בשם הגאון ר' ליב סרוואל להתיר בזה בהפסד מרובה, דהוי כדיעבד כיון שהוא הפ"מ. והביא דברי הר"ן (פסחים כו:) שכ' כה"ג. עש"ב. והובא להלכה במנחת יעקב (כלל פה ס"ק סד), ושכן פסק מהרלנ"ח בתשובה (סי' קכא). ע"ש. גם בשו"ת זרע אמת ח"ב (סי' כה) כ', שכיון שהם כלים הרבה והוי הפ"מ ע"י זה, שאילו נאסור אותם יצטרך לשברן, הוי כדיעבד, דקי"ל נטל"פ בדיעבד שרי. וכמ"ש הר"ן (פסחים כו:). וההיא פינכא דתברה ר' אמי היינו משום דהוי הפסד מועט. וכמ"ש מהרלנ"ח (סי' קכא). וע"ז סמכו רבני וגאוני ויניציאה הקדמונים ז"ל, הובאו דבריהם בס' נחלת יעקב (סי' מב). ואחריהם הורה גבר הרב דבר שמואל (סי' שיא) להקל בזה. ואנן נמי ניקום וניסמוך להתיר בנ"ד דהוו כלים רבים, שיש בהם הפ"מ. עכת"ד. וכ"פ עוד באורך וברוחב הזרע אמת ח"ב (סי' לט). וע"ע בשו"ת זרע אמת ח"ג (סי' קא). וכ"פ בערך השלחן או"ח (ר"ס תנב), וביו"ד (סי' צג סוף סק"ט). ובעקרי הד"ט (סי' יח אות ד). ובשו"ת בן אברהם (סי' מד). וכ"כ הישועות יעקב א"ח (ר"ס תנא) בשם הגאון אב"ד ראוא, להקל בכלים של פורצליין, שכיון שדמיהם יקרים, דינם כדיעבד, והביא ראיה מהתוס' פסחים. וע' בישועות יעקב שם. ובשו"ת שואל ומשיב תנינא (ח"ג סי' נה). וע"ע בשו"ת יהודה יעלה אסאד (סי' קח). ובשו"ת מעט מים (סי' פה). ובשו"ת שארית הפליטה (סי' יא). ובשו"ת בארות אברהם (חיו"ד סי' יז). ע"ש.
(יז) ומיהו חזיתיה להגאון רבי עקיבא איגר בתשו' (סי' מג), שאחר שהביא דברי המהרלנ"ח ומנח"י, כ' להעיר מההיא דקדרות בפסח ישברו, ולא חשיב להו כדיעבד, והרי בודאי לא ניתן לשמוע דקדרות בפסח מיירי שיש לו רק מעט קדירות ולא הרבה, דפשטא דמילתא כל קדירות של כל ימות השנה יש בהם הפסד מרובה. ומתוך כך בחלקות ישית למו בין התנור שהכלי עצמו יש בו הפ"מ, לקדרות שכל קדרה בפ"ע אין בה הפ"מ, ולא הוי הפ"מ ע"י צירופן. עכת"ד. וזה שלא כדברי הזר"א ושאר אחרונים דלא מפלגי בהכי, וס"ל דמהני צירוף הכלים להיות הפ"מ. אמנם אף לדברי הגאון ז"ל הרי כ' התוס' דהיכא דליכא אלא משהו, כדיעבד דמי ושרי, וא"כ ה"נ ע"י הגעלה מיהא לא נשאר אלא משהו ומשרא שרי כדיעבד. ודוקא לרב ל"מ הגעלה, משום שגזר אטו מינו וס"ל דבמינו במשהו, אבל למאי דקי"ל בכל האיסורין בס' אפשר להקל כשיש תרתי לטיבותא נטל"פ ומשהו. לפמ"ש רש"י דרב ס"ל נטל"פ אסור, הא לדידן שרי דהוי כדיעבד. וע"ע באור זרוע הל' פסחים (דנ"ח סע"א). ובהגהת רבינו פרץ בס' תשב"ץ (סי' שמז). ודו"ק.
(יח) ובתשובת רעק"א שם כ', שיש לדון בכמה ענינים שכ' הפוסקים להקל בהפ"מ, אם ההפ"מ הוא ע"י הרבה בהמות, וכל אחת בפ"ע אין בה הפ"מ, אם אפשר להקל, וכ', דמ"ש שאני התם דהוי ספיקא דדינא ובהפ"מ הקילו, אבל בכלי שאב"י אינו מכח ספק, אלא מכח גזרת חז"ל שאב"י אטו ב"י, והתירו בדיעבד בהפ"מ, י"ל דדנין על כל כלי בפ"ע. ע"ש. ולכאורה ק"ק מפסחים (נה:) גבי תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה. וקאמר ר"ה דהני מילי אחר שלשה ימים לישיבתה, דלהפ"מ חששו, אבל להפסד מועט לא חששו, ולכן תוך ג' ימים אין מחזירין אותה. והכי קי"ל בטוש"ע (ס"ס תסח). הרי שאע"פ שכל ביצה בפ"ע אין בה הפ"מ, מצרפינן לכלהו, וחשבינן להו הפ"מ, והתם אין הדבר מכח ספק אלא תקנת וגזרת חז"ל היא. וכן בביצה (לו) אמרינן גבי משילין פירות, דה"ט משום דהוי הפסד מרובה, אע"פ שבכל פרי בפ"ע אין הפ"מ. וכיו"ב ראיתי בדרכי הוראה ח"ב (פרק יט) שהביא דברי הגרע"א, וכ' לפשוט ד"ז ממ"ש בנדה (ט:), א"ל ר"א לחכמים וכו', וחשו רבנן להפסד דטהרות. אלמא דאע"ג דבכל חתיכה בפ"ע, ליכא הפ"מ, רק ע"י צירוף כל החתיכות, חשיב שפיר הפ"מ. (ובמ"ש שם דאף בהפ"מ של צירוף כמה בנ"א חשיב הפ"מ וראיה (מפ"ק דשביעית מ"ד) שלשה אילנות של שלשה בני אדם מצטרפין. ע' בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' ח), מ"ש בזה. ע"ש). ולכן צ"ל דהא דקדרות בפסח ישברו דסתמן ליכא בהו הפ"מ, ובההיא דב"מ (לח:) גבי הפסד קנקנים דחשיב ליה הפסד מועט, ג"כ י"ל דסתמא דמילתא הכי הוי. [ושוב ראיתי להגאון ר' משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה הנד"מ (חיו"ד סי' מג ענף ז), שהאריך לתמוה ע"ד הגרע"א הנ"ל, והעלה שאף בכיו"ב חזי לאצטרופי להחשב כהפסד מרובה. וכן העלה בשו"ת רב פעלים ח"א (חיו"ד סי' ח) הנ"ל. ע"ש].
(יט) וראיתי להט"ז (סי' קלז סק"ז), גבי כלים האסורים מחמת יי"נ, שמותר לתת לתוכן מים או שכר, דה"ט כיון דנטל"פ דאסור לכתחלה הוא מדרבנן, משום גזרה אטו ב"י, כמ"ש (סוף ע"ז), וסתם יינם אינו אלא מדרבנן, הוי גזרה לגזרה, נטל"פ אטו שבחו, ושבח גופיה אסור רק מדרבנן. מש"ה ל"ג. ע"ש. ויש לתמוה שלא זכר שר מדברי העיטור והרשב"א הנ"ל, שהובאו בטור (סי' קכא). גם הפתחי תשו' (סי' קכב סק"ב) הביא דברי הנוב"י תנינא (סי' נא), שכ', דמדינא הוה שרי אף לכתחלה להשתמש בקדרה שאינה בת יומא שבלעה איסור דרבנן, כיון שאף אם יבשל בבת יומא אין כאן איסור תורה. ובדברי הפוסקים לא מצאתי חילוק בזה, וכן עמא דבר להחמיר אף באיסור דרבנן. ע"ש. וגם עליו יש להעיר שלא זכר שר מדברי הרשב"א ושאר פוסקים. אכן הפתחי תשובה כ' ע"ז, שלכאורה ראיה ברורה לאסור מפינכא דר' אמי (חולין קיא:), והא דם שמלחו מדרבנן, ואם איתא לשהייה עד למחר ותהיה מותרת. א"ו שאסור. וכן מבואר להדיא בהר"ן שם, שכ', דמכאן יש להוכיח דנטל"פ אסור לכתחלה שאל"כ לישהייה עד למחר. ע"כ. וקשה דמה מלמדנו, הלא ש"ס ערוכה היא (סוף ע"ז), אלא ודאי שכוונתו לומר שאף באיסור דרבנן יש לאסור קדרה שאב"י. ע"כ. והנה מה שהוכיח מההיא פינכא, כבר הביא ראיה זו הרשב"א בתה"א, ודחאה כנז"ל. ומ"ש בכוונת הר"ן, דאל"כ מאי קמ"ל וכו'. הנה מבואר בחי' מהר"ם חלאוה פסחים (ל), שהרמב"ן והרשב"א לא היו גורסים בש"ס ע"ז (עה) כמו שהוא לפנינו. ע"ש. וכן מתבאר בתשו' הרשב"א (סי' תצח), שנשאל בזה אם נטל"פ מותר לכתחלה, והשיב נ"ל דבר פשוט וברור שאסור, וכן דנתי לפני מורי הרמב"ן ז"ל, והבאתי ראיה מע"ז (עה:), וכולן אם נשתמש בהן עד שלא הגעיל מותר, ומוקי לה כמ"ד נטל"פ מותר, הא לכתחלה אסור. והודה (הרמב"ן) לדברי, והוסיף ראיה מפינכא דר' אמי, ואם איתא לישהייה עד למחר, ואמאי תברה, גם מצאתי תשו' לר' שרירא גאון ז"ל, דגרס בע"ז (שם), והלכתא נטל"פ מותר, וה"מ דיעבד אבל לכתחלה אסור. וד"ב. עכת"ד. וכיו"ב כתב בתשו' הר"ן (סי' סט). וכן מוכח בס' האשכול ח"ג (עמוד קג). וע"ע בשו"ת תמים דעים (סי' קמ וקמב). ע"ש. ושו"ר שכן כתב בביאורי הגר"א יו"ד (סי' קכב סק"ד). ע"ש. ובלא"ה נ"ל, שכוו' הר"ן בהוכחה זו לחדש שאף בכ"ח שאין לו תקנה בהגעלה, לא חשיב כדיעבד, ומש"ה תברא ר' אמי לפינכא. וכל לגבי דידי פירוש זה קרוב יותר במשמעות דברי הר"ן, שדברי תורה עשירים במקום אחר, דבפ' כל שעה (ל) מבואר בהר"ן, דאף בכ"ח חשיב כדין לכתחלה, וראיה מההיא פינכא. ע"ש. אבל אין להוכיח מכאן שאף באיסור דרבנן גזרו, שהרי כ' במשמרת הבית, דדם חשיב כאיסור תורה להחמיר בספקו. וכמ"ש לעיל. וכ"ש דהר"ן בחי' לחולין (קכ) נוטה לומר דדם שבשלו דאורייתא. ע"ש. אלא שסותר עצמו בפי' להרי"ף (קט:) וכ' דהוי מדרבנן. (ושו"ר בשו"ת יד יצחק ח"ב (סי' סא אות ג) שעמד בקושיא זו, וכתב, שחידושי הר"ן חולין הם רק עד סוף פרק כל הבשר, כמ"ש המדפיסים שם, והשאר לאחד מהראשונים, לא נודע למי מקדושים. ע"ש). וע"ע מ"ש בזה בשו"ת כתב סופר (חיו"ד סי' נה). ובשואל ומשיב תליתאה (ח"ב סי' פב). ובס' דרכי הוראה ח"ב (פרק עב). ובשו"ת ריב"א (סי' קיח). ובשו"ת מהרש"ם ח"ד (סי' צט). ובשו"ת בית היוצר (חיו"ד סי' יט). ומהר"ם שיק (חיו"ד סי' קיב). ואכמ"ל.
(כ) והנה בהגהות אשרי (סוף ע"ז) כ', שאין לומר שהטעם שאסור לבשל בקדרה, לפי שזה נחשב לכתחלה, ונטל"פ אסור לכתחלה, דהא כיון שטעונין שבירה הו"ל כדיעבד. ע"כ. ומזה העיר הפתחי תשו' (ר"ס קכב) ע"ד המנחת יעקב הנ"ל, שהתיר בכלי חרס במקום הפ"מ. ושו"ר גם כן בפמ"ג (סי' קג) שהעיר בזה. ולפע"ד כיון שיש הכרח מדברי התוס' והר"ן (פסחים כו) שכלי חרס נידון כדיעבד, ומוקמינן לה בהפ"מ מיהא, אף אם נאמר שהג"א חולק ע"ז, יש לפסוק לדינא להקל בדרבנן כד' התוס' והר"ן. וע' בשער המלך (פ"ה מה' חו"מ הכ"ה), שכ' באמת לתמוה ע"ד הג"א הנ"ל, שהרי מדברי ר"י בתוס' פסחים (ל) מבואר דס"ל דקדרה שאב"י אסור הוא משום דלכתחלה נטל"פ אסור. ע"ש. וכעת מצאתי בתשו' חק"ל ח"א מיו"ד (סי' עב), שהביא דברי הר"ן פסחים (ל) גבי קדרות בפסח ישברו, ולא חשיב להו כדיעבד, אע"פ שאין להם תקנה, וכתב, שנראה שהר"ן חולק על דברי התוס' שם דס"ל שכלי חרס שאין לו תקנה הוי כדיעבד. ושכ"כ התוס' והרא"ש (כו). ע"כ. ותימה של"ז שאף הר"ן גופיה (כו) כ' דהוי כדיעבד. והאחרונים ישבו על מדוכה זו לתרץ סתירת הר"ן. ואף התוס' פסחים (ל) לא כתבו דכ"ח הוי כדיעבד אלא בצירוף משהו, ואדרבה אסרו בכלי שאב"י דלא חשיב כדיעבד. וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג (סי' תריז), שאף כ"ח אסור לבשל בו, אע"פ שאין לו תקנה, שאם אתה מתיר לבשל בה, הוי כלכתחלה, ונטל"פ אסור לכתחלה. כי לא מפני תקנת קדרת כ"ח נתיר נטל"פ לכתחלה. והתוס' כ' דההיא דפינכא מש"ה תברא משום דבלעה טובא, משמע דס"ל דשאר קדרות הוי נמי כדיעבד ומותר. וניחא השתא ההיא דתנור חדש יוצן, ואמאי יוצן, יותץ מבע"ל, אלא דהוי כדיעבד. ולד' הר"ן צ"ל דבשלמא תנור אין יכול להחזירו לכבשן, ולפיכך הוי כדיעבד. וכו'. עכת"ד. ולא זכיתי להבין מ"ש בשם התוס' דבשאר קדרות הוי כדיעבד, שהרי לא התירו כן התוס' פסחים (ל) אלא גבי קדרות חמץ דהוי משהו, הא בעלמא ס"ל להדיא לאסור בכל הקדרות שאב"י. ויל"ד עוד בדבריו. וצ"ע. וע"ע בתשו' הרדב"ז ח"ג (סי' ת). ובשער המלך (פ"ה מהחו"מ הכ"ה) בשם מהר"י אשכנזי. ודו"ק.
(כא) גם הלום ראיתי להרב שמן המשחה (דקכ"ה ע"ד), שהביא בשם מהרימ"ט בכ"י שעמד ג"כ בסתירת דברי התוס' והר"ן הנ"ל. וכ' ליישב דלהפסד מועט לא חששו להפ"מ חששו. א"נ התם אין האיסור בעין. ע"כ. [והם ב' תי' מהרלנ"ח וחי' אנשי שם]. וכן דעת הרב שמן המשחה להקל בהפ"מ. ע"ש. וע"ע בספר יד דוד (פסחים כו) שג"כ כ' לחלק בין הפ"מ להפסד מועט. וע"ע בשו"ת עזרת ישראל (סי' פ). ובשו"ת מהר"י אסאד (סי' קיג). ע"ש. ובס' אהל מועד ח"ב (דצ"ט ע"ד) בסביב לאהל, כ' לחלק, דשאני ההיא דחמץ (דפסחים ל), שהוא דבר תדיר מדי שנה בשנה, ואין הדעת סובלת לחשבו כדיעבד, ומש"ה ישברו, אבל בענין תנור דהוי אקראי בעלמא שפיר כתבו התוס' והר"ן דחשיב כדיעבד. ע"ש. ואין תירוץ זה מספיק, שהרי הר"ן הוכיח כן מפינכא דתברה ר' אמי אלמא דלא חשיב כדיעבד. ע"ש. והרי פינכא דאימלח בה בישרא אקראי בעלמא הוא, אא"כ נצרף תירוץ זה עם התירוץ דלהפסד מרובה חששו, ולחלק בהפ"מ גופא בין דבר תדיר כגון חמץ, (ומש"ה קדרות בפסח ישברו, אף אי הוי הפ"מ) ובין דבר שהוא באקראי בעלמא כגון תנור. דשרי בהפ"מ. וא"ש בהא קושית הגרע"א הנ"ל (אות יז), שהקשה על תי' מהרלנ"ח דבהפ"מ חשיב כדיעבד, ממ"ש קדרות בפסח ישברו, ומכח זה יצא לדון בדבר חדש דבעינן שיהא בכלי הפ"מ מצד עצמו בלי צירוף כלים רבים. וכאמור לעיל. וכן ראיתי לנכדו הגאון כתב סופר (חיו"ד סי' פ), שאחר שחשב להקל בהפ"מ כתי' מהרלנ"ח, שדי בה נרגא מההיא דקדרות בפסח ישברו, וכתב דבע"כ צ"ל דדנים על כל כלי בפ"ע עש"ב. ולפי האמור ניחא, דבעינן תרתי לטיבותא, הפ"מ ואקראי בעלמא, לאפוקי פינכא שאינה הפ"מ ולאפוקי קדרות חמץ שהוא דבר תדירי. ולפ"ז בנ"ד האיכא ב' לטיבותא הפ"מ גדול, וגם אקראי בעלמא הוא, כי שארית ישראל לא יעשו עולה רבה כזאת, למספי לאינשי איסורי, ומכאן ולהבא לחושבנא טבא להכשיר את כל כלי בית החולים. להציל רבים מעון. ודבר ברור הוא בעיני שאף האחרונים שהחמירו בזה אף בהפ"מ, יודו בנ"ד דמשרא שרי. וע' בשו"ת התעוררות תשובה ח"ג (סי' לח). ודו"ק.
(כב) ונהירנא דאתי עובדא לידן (באדר תש"ג לפ"ק), שאכלו כמה אנשים מבהמה שיצאה טרפה, ובאו לשאול על הכלים, שהיו בתוכם כלי פורצליין (פרפורי), וכתבתי להקל בזה מטעם הפ"מ, וגם צירפתי מחלוקת הפוסקים בעירוי מהקדרה באמצעות כף גדולה. אי חשיב כדין עירוי שמבשל כדי קליפה. או"ד דהוי כדין כלי שני. והתוס' ע"ז (לג:) סוף ד"ה קינסא, כ' בשם ר"י, שנסתפק אם השהה הקערה בתוך המחבת שעל האש, עד שהרתיחות עולות תוך הקערה, אם זה מועיל ככ"ר להגעיל בו או לא, ותלה הדבר להחמיר, ואסר להגעיל בהן דחשיב ככלי שני, ולענין מליגת תרנגולת נמי אסר דחשיב ליה ככלי ראשון. ע"כ. אלמא דאי לא השהה הכלי עד שהרתיחות עולות, לא חמיר ככ"ר. וע' בט"ז יו"ד (ס"ס צב) שהאריך בדין זה, והעלה דאזלינן לחומרא כדברי התוס'. וכן פסק הנקודות הכסף שם. ושכ"כ בהגהות שערי דורא. ע"ש. וכ"כ הפרי חדש יו"ד (סי' קז סק"ז). והמנחת יעקב (כלל נא ס"ק כא). וכן דעת שאר אחרונים. ועכ"פ לא יצא הדבר מידי ספק. (וע' בפר"ח ועה"ש ופמ"ג (בסי' סח) בדין עירוי). וחזי לאצטרופי להקל בהפ"מ. ואין לומר שהרי לפעמים מערים ישר מתוך הכ"ר לצלחות הללו, דמ"מ אנן קי"ל שבכל כלי הולכים אחר רוב תשמישו, וכמבואר באו"ח (סי' תנא ס"ה), וביו"ד (סי' קכא ס"א). ועוד שיש פוסקים דס"ל בעירוי מכלי ראשון דינו ככלי שני, שאינו בולע ואינו פולט. כמ"ש התוס' (שבת מב:) בשם רשב"ם. ובמרדכי שם. ובשו"ת תמים דעים (סי' עה). והו"ל ספק ספיקא ולקולא. ומיהו י"ל שמכיון שאף בכלי שני יש אוסרים משום דמבליע ומפליט, (ע' עה"ש יו"ד סי' סח סק"ו), לא חשיב ספק ספיקא בכה"ג. וע' בס' שמן המשחה (דקכ"ה ע"ג). והוספתי לצרף עוד מ"ש בשו"ת בן אברהם (סי' מט, דמ"ה ע"ד), בשם המהרש"ך ח"א (סי' עז) לעשות ס"ס, שמא ד"ז אסור או מותר, ואת"ל שהוא אסור שמא לא יתן הכלי טעם, בתבשיל שמתבשל בו. ע"כ. והביא שבהגהות שערי דורא (סי' מט) ומהרנ"ש שם, כתבו ג"כ שספק זה דשמא לא יתן הכלי טעם בתבשיל שנתבשל בו חשיב ספק גמור. וכ"כ הבית דוד (סי' עד). והביא שכ"כ עוד בערך השלחן (סי' מא סק"ו) לסייע דברי המהרש"ך מדברי הראב"ד והמרדכי. עש"ב. וע"ע בתוספות ע"ז (לח סע"ב). ובתשובות המיוחסות להרשב"א (סי' קנא דל"ו סוף ע"ד). ובמרדכי (פ"ב דע"ז ס"ס תתכט). ע"ש. וע"ע בשו"ת הריב"ש (סימן כח). ובשו"ת הרשב"ץ ח"א (סי' צט). ע"ש. וה"נ עבדינן להאי ספיקא עם הנ"ל. וע' בשו"ת וזאת ליהודה (חיו"ד סי' יד) שג"כ סמך להקל ע"פ הס"ס הנ"ל. וכן יש להורות להקל בזה. וע' בהגהות זר זהב על האו"ה (כלל מט אות א). ודו"ק.
(כג) ויומא כי האידנא בהגלות נגלות דברי הראשונים דאייתינא (לעיל אות ו), שאף בכלי חרס אחר הגעלה ליכא אלא משהו, ומשהו ונטל"פ בכ"ח שרי. וסברא זו נוספת על ההיתר האמור. (ומה גם דבכה"ג לא חשיב מבטל איסור לכתחלה, לפמ"ש ביו"ד (ס"ס צט, וסי' קכא ס"ה). וי"ל). וכ"ש שדעת בעל העיטור להתיר בזה כשאב"י ע"י הגעלה ג"פ. וע' בנודע ביהודה תנינא (סי' נא). וכן יש פוסקים דס"ל שפורצליין נקי שאינו מזויף, שיע ולא בלע ככלי זכוכית. (וע' שואל ומשיב קמא (ח"ב סי' צא) שיש ג"כ ללמוד להקל). וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג (סי' תא) שאוסר הפרפורי. והפר"ח (סי' תנא סכ"ו) הביא דברי השיורי כנה"ג שכ', דמה שמקילים העולם בזה לחשבם ככלי זכוכית, אין ראוי לעשות כן. וכמ"ש הרדב"ז בכ"י (היא תשו' הנ"ל). וסיים ע"ז הפר"ח, שכן ראוי לנהוג, לפי שנ"ל שעכשיו מערבין בו מינים אחרים, ואינו פרפורי האמיתי, וע"כ יש לאסור אף בדיעבד. ע"כ. וכן פסק מרן החיד"א במחזיק ברכה (שם ס"ק יוד), ובשיו"ב יו"ד (סי' קכ סק"ג), וכ' שכבר נתפשט המנהג לחשבם ככ"ח, ונחשבו לנבלי חרס. ע"ש. וע' בשו"ת מהר"ם שיק (חיו"ד סי' קיג) שצידד בכלי פורצליין מובחר לדונו ככלי זכוכית. ע"ש. וע"ע בשו"ת מחנה חיים ח"ב מיו"ד (סי' כז) מ"ש להשיב על ראית הרדב"ז, ובכ"ז פסק כהפר"ח דחיישי' שמא עירבו בהם האומנים עפר של חרס, ולכן בפסח שאיסורו בכ"ש חיישינן, אבל בשאר איסורים שהם בנ"ט, לו יהי שנתערב בהם מעט חרס, עכ"פ יש ס' כנגדו, ויש להקל. ע"ש. ואע"פ שלמעשה אין להקל בזה שכל האחרוני' אוסרים בכלי פרפורי. וע' להפמ"ג בשפ"ד (סי' צג סק"ג), ובזבחי צדק (שם סק"ט, ובסי' קיג ס"ק סו). מ"מ בהפ"מ מיהא ובצירוף כל הסברות הנ"ל אפשר להקל. (ואין לומר שאין כאן הפ"מ, שהרי יכול למכרם לעכו"ם. וקי"ל (בסי' קכו ס"ב), דלא חשיב הפ"מ אם אפשר למכרם לעכו"ם, הא ליתא, דחיישינן שמא ימכרם לישראל. וכמ"ש הריטב"א חולין (קיא:) בההיא פינכא. וכן בשו"ת כת"ס (ס"ס נא). וע"ע בחי' מהריטב"א (פסחים ל:) ד"ה ליעבד). וכעת בא לידי ס' שדי חמד (מע' נ כלל לב), וראיתי שהאריך בזה כיד ה' הטובה עליו, והביא מחלוקת האחרונים בזה מערכה מול מערכה. ע"ש. וע"ע בשד"ח אס"ד (מע' ה אות יט) באורך וברוחב. ויש מקום לפלפל ולהעיר בד"ק. וכעת אין הפנאי מסכים, כי נחץ ינחץ איש אשר כמוני, לרוב הטירדא.
(כד) מסקנא דדינא שאפשר להקל במקום הפ"מ להגעיל כלי חרס שאב"י, אפילו בלעו איסור תורה, ע"י הגעלה ג"פ בזא"ז. וכ"ש בנ"ד שאם באנו להחמיר לאסור הכלים, יצא מזה מכשול גדול ותקלה רבה שימשך דבר זה להאכיל נבלות וטרפות לישראל, עד שיסכימו חברי ועד הקהלה לקנות כלים חדשים, כי לא יאבו שמוע למהר לתת לכסף מוצא, וחוששין במעיהם. ומי יתן והיה שאף ע"י היתר זה, לא יבקשו תואנות לדחות דבר זה. ולכן ברור שאף האוסרים בעלמא, הן הן יודו דבנ"ד שפיר דמי להכשיר הכלים בהגעלה, יפה שעה אחת קודם. ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות, ולא בשר תמותות נבלות (קידושין כב). וה' יגדור פרצות עמו ישראל, וישיב שופטינו כבראשונה ויועצינו כבתחלה, ונזכה לגאולה שלמה. אמן.
for further reading: ארגות משה יו"ד א מג