וַיְדַבֵּ֥ר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֑ה לֶךְ־רֵ֕ד כִּ֚י שִׁחֵ֣ת עַמְּךָ֔ אֲשֶׁ֥ר הֶעֱלֵ֖יתָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ סָ֣רוּ מַהֵ֗ר מִן־הַדֶּ֙רֶךְ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוִּיתִ֔ם עָשׂ֣וּ לָהֶ֔ם עֵ֖גֶל מַסֵּכָ֑ה וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־לוֹ֙ וַיִּזְבְּחוּ־ל֔וֹ וַיֹּ֣אמְר֔וּ אֵ֤לֶּה אֱלֹקֶ֙יךָ֙ יִשְׂרָאֵ֔ל אֲשֶׁ֥ר הֶֽעֱל֖וּךָ מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וַיֹּ֥אמֶר ה׳ אֶל־מֹשֶׁ֑ה רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה וְהִנֵּ֥ה עַם־קְשֵׁה־עֹ֖רֶף הֽוּא׃ וְעַתָּה֙ הַנִּ֣יחָה לִּ֔י וְיִֽחַר־אַפִּ֥י בָהֶ֖ם וַאֲכַלֵּ֑ם וְאֶֽעֱשֶׂ֥ה אוֹתְךָ֖ לְג֥וֹי גָּדֽוֹל׃...
וַיַּשְׁלֵ֤ךְ מידו [מִיָּדָיו֙] אֶת־הַלֻּחֹ֔ת וַיְשַׁבֵּ֥ר אֹתָ֖ם תַּ֥חַת הָהָֽר׃
The LORD spoke to Moses, “Hurry down, for your people, whom you brought out of the land of Egypt, have acted basely. They have been quick to turn aside from the way that I enjoined upon them. They have made themselves a molten calf and bowed low to it and sacrificed to it, saying: ‘This is your god, O Israel, who brought you out of the land of Egypt!’” The LORD further said to Moses, “I see that this is a stiffnecked people. Now, let Me be, that My anger may blaze forth against them and that I may destroy them, and make of you a great nation.” But Moses implored the LORD his God, saying, “Let not Your anger, O Lord, blaze forth against Your people...
Thereupon Moses turned and went down from the mountain bearing the two tablets of the Pact, tablets inscribed on both their surfaces: they were inscribed on the one side and on the other. The tablets were God’s work, and the writing was God’s writing, incised upon the tablets. When Joshua heard the sound of the people in its boisterousness, he said to Moses, “There is a cry of war in the camp.” But he answered, “It is not the sound of the tune of triumph, Or the sound of the tune of defeat; It is the sound of song that I hear!” As soon as Moses came near the camp and saw the calf and the dancing, he became enraged; and he threw the tablets from his hands and shattered them at the foot of the mountain.
(ג) לעיני כל ישראל. שֶׁנְּשָׂאוֹ לִבּוֹ לִשְׁבֹּר הַלּוּחוֹת לְעֵינֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר "וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם" (דברים ט') וְהִסְכִּימָה דַעַת הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְדַעְתּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר "אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ" (שמות ל"ד) — יִישַׁר כֹּחֲךָ שֶׁשִּׁבַּרְתָּ:
(3) לעיני כל ישראל [WHICH MOSES SHOWED] BEFORE THE EYES OF ALL ISRAEL — This refers to the fact that his heart inspired him to shatter the Tablets before their eyes, as it is said, (Deuteronomy 9:17) “And I broke them before your eyes” (Sifrei Devarim 357:45), and the opinion of the Holy One, blessed be He, regarding this action agreed with his opinion, as it is stated that God said of the Tablets, (Exodus 34:1) אשר שברת "Which you have broken", [which implies] "May your strength be fitting (יישר; an expression of thanks and congratulation) because you have broken them" (Yevamot 62a; Shabbat 87a).
(א) פסל לך. אַתָּה שִׁבַּרְתָּ הָרִאשׁוֹנוֹת, אַתָּה פְּסָל לְךָ אֲחֵרוֹת, מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁהָלַךְ לִמְדִינַת הַיָּם וְהִנִּיחַ אֲרוּסָתוֹ עִם הַשְּׁפָחוֹת, מִתּוֹךְ קִלְקוּל הַשְּׁפָחוֹת יָצָא עָלֶיהָ שֵׁם רָע, עָמַד שׁוֹשְׁבִינָהּ וְקָרַע כְּתֻבָּתָהּ, אָמַר אִם יֹאמַר הַמֶּלֶךְ לְהָרְגָהּ, אֹמַר לוֹ עֲדַיִן אֵינָהּ אִשְׁתְּךָ; בָּדַק הַמֶּלֶךְ וּמָצָא שֶׁלֹּא הָיָה הַקִּלְקוּל אֶלָּא מִן הַשְּׁפָחוֹת, נִתְרַצָּה לָהּ, אָמַר לוֹ שׁוֹשְׁבִינָהּ כְּתֹב לָהּ כְּתֻבָּה אַחֶרֶת, שֶׁנִּקְרְעָה הָרִאשׁוֹנָה, אָמַר לוֹ הַמֶּלֶךְ אַתָּה קָרַעְתָּ אוֹתָהּ אַתָּה קְנֵה לָהּ נְיָר אַחֵר וַאֲנִי אֶכְתֹּב לָהּ בִּכְתָב יָדִי; כֵּן הַמֶּלֶךְ זֶה הַקָּבָּ"ה, הַשְּׁפָחוֹת אֵלּוּ עֵרֶב רַב, וְהַשּׁוֹשְׁבִין זֶה מֹשֶׁה, אֲרוּסָתוֹ שֶׁל הַקָּבָּ"ה יִשְׂרָאֵל, לְכָךְ נֶאֱמַר פְּסָל לְךָ (שם):
(1) פסל לך HEW THYSELF — thou hast broken the first tablets, do thou therefore hew others. A parable: this may be compared to a king who travelled to a remote country (more lit., to a province over-sea) leaving his betrothed at home with her handmaids. Through the immoral conduct of her handmaids she also gained a bad reputation (more lit., there went forth against her an evil name). Her bridesman arose and tore up the marriage-contract saying: If the king proposes to kill her I shall say to him, “She is not yet thy wife” (the marriage contract which might have served as evidence being destroyed. The king made enquiry, found that the immorality had been only on the hand maids’ side and became reconciled with her. Her bridesman then said to the king, “Write another marriage contract for her because the first has been torn up”. Whereupon the king replied: You tore it up; do you therefore purchase for her new paper and I will write it for her in My handwriting. So, here, too: the King is the Holy One blessed be He, the handmaids are the mixed multitude, the bride’s friend is Moses, and the betrothed of the Holy One, blessed be He, is Israel — therefore it is said פסל לך, “Hew thyself the new tablets” (Midrash Tanchuma 3:9:30).
"לעיני כל ישראל" (דברים לד:יב)
ורש"י פ' "שנשאו לבו לשבור הלוחות לעיניהם, שנאמר ואשברם לעיניכם, והסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו, שנאמר אשר שברת, יישר כחך ששברת", עכ"ל, (והביא זה מהגמ' שבת פז.) ולכאורה, זו קשה להבין, דלא ראינו בשום מקום בתורה שנתן הקב"ה 'יישר כח' לאיזה אדם או בשביל שום מעשה חוץ ממעשה הזה שעשה משה רבינו - ששיבר הלוחות, מה הטוב שנולד מזה, ואפילו אם הוא שיברם רק להוכיחם או לייסרם על שעשו העגל איך היה כל כך טוב שנכתב בסוף כל התורה, דנחשב להעיקר שבחו של משה עד כדי שצריך הקב"ה ליתן לו יישר כֹח?
ועיין היטיב בהמשל שאמרו חז"ל שהביא רש"י בפ' כי תשא (פ' ל"ד, א') להסביר למה הקב"ה אמר למשה ל"פסל לךָ" אחר שהקב"ה עשה את הכל בלוחות הראשונות וקא מדייק בכל פרט ופרט של המשל שבחרו חז"ל, שלא לקחו שום פרט בכדי, ותמצא האמת לקושיינו. וז"ל - פסל לך. "אתה שברת הראשונות, אתה פסל לך אחרות. משל למלך שהלך למדינת הים והניח ארוסתו עם השפחות, מתוך קלקול השפחות יצא עליה שם רע, עמד שושבינה וקרע כתבתה, אמר אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך. בדק המלך ומצא, שלא היה הקלקול אלא מן השפחות, נתרצה לה. אמר לו שושבינה כתוב לה כתבה אחרת, שנקרעה הראשונה. אמר לו המלך אתה קרעת אותה, אתה קנה לך ניר אחר, ואני אכתוב לה בכתב ידי, כן המלך - זה הקדוש ברוך הוא, השפחות אלו ערב רב, והשושבין זה משה, ארוסתו של הקדוש ברוך הוא אלו ישראל, לכך נאמר פסל לך" עכ"ל. מבואר שחז"ל נדמו והימשילו הלוחות להכתובה בין המלך (הקב"ה) וארוסתו (בנ"י) ועמד השושבינה (משה) וקרע אותה, ולמה? דאמר "אם יאמר המלך להרגה אומר לו עדיין אינה אשתך". כך אמר משה רבינו מיד אחר שראה בנ"י עם העגל ״אם יאמר "המלך" להרגה אני קורע הבתובה שמתקדשת ומתקרבת אתכם אליו ואומר לו עדיין אינה ״אשתך״ או עמך״ ונמצא שכוונתו היה רק להצילם מדין מוות שחייב להם אם היו בר מצוה/תורה, לפיכך משה ניתק ושיבר את הקשר שחיבר אותם אל השי״ת כדי להסיר את דין המוות מכלל ישראל (ופשוט שידע משה שעם התשובה, הקב״ה נותן התורה/הלוחות לו פעם שנית). וכמה טוב היה שעשה משה המעשה הזה שכלל ישראל, כפי שאנו מכירים, עדיין קיים עד היום הזה בגללה. ומשום זה ״הסכימה דעת הקדוש ברוך הוא לדעתו״ ונתן לו, ודווקא לו, ״יישר כחך ששברת״. שעם ישראל חי וקיים.
ואשרינו ומה טוב חלקנו
שהתורה שנמצא בידינו,
היא הדבק והכתובה בינו יתברך ובינינו