Can I Keep My Parents Customs After I Get Married originally appeared on Shayla.
Contents
- Teshuva
- Texts Referenced
Shevat 5779 | January 2019
She'ela (Question)
A woman coming from a Yemenite background, with a very strong connection to her heritage is marrying an Ashkenazi man with almost no connection to his family customs. She is asking whether she can keep her own Yemenite customs after they wed.
Teshuva (Answer) from Rabbanit Rachel Weinstein
Although it is widely accepted that normally a woman takes on the customs of her husband, there are opinions that allow some flexibility on this topic. In this case, since the woman has a Minhag (custom), and it can be said that the man does not, there seems to be room to allow her to keep her own family customs.
The source for the basic rule that a woman takes on her husband’s customs is in Pesachim 50a:
“In a place where it was the custom to work on the eve of Pesach until midday, work is done. In a place where the custom is not to work, work is not done. One who travels from a place where work is done to a place where work is not done or from a place where work is not done to a place where work is done, accepts the stringencies of the place he has left and the stringencies of the place he has gone to, and one must not change because of disagreement.”
There is a concept of minhag hamakom, the customs of the place where one lives. These customs are binding.
When one travels, the above Mishna states that one must take on the Chumrot, stringencies of the new place and continue keeping the stringencies of the place where you came from. Many Rishonim explain that this applies when one is planning to return to the place of origin. If one is not planning to return, one accepts the customs of their new home town.
Many Halakhic authorities suggest that when a woman enters a new home, having married her new husband, she is like the one who moved and is now bound by the new rules, Minhag Hamakom, the customs of her husband.
Reb Moshe Feinstein in Igrot Moshe (או”ח חלק א קנח) relates to a couple who have different customs in their parents’ homes. Reb Moshe holds that the woman should take on the customs of her husband.
On the other hand Rav Chaim David Halevy in his book שו”ת עשה לך רב ( חלק ו סימן ל”ז) is of the opinion that a woman does not necessarily have to take on her husband’s customs. He sees the issue of Shlom Bayit as the main concern in this discussion. If a woman cleaving to the custom of her family will cause strife, she should accept her husband’s custom. If this is not the case, she is not bound by the customs of her husband.
He relates specifically to a case similar to our question, when the woman has a minhag and is very connected to it and the man is not. In a case such as this one Rav Chayim David Halevi says that it is clear that a woman should keep the customs of her family.
Rabbanit Rachel Weinstein is a graduate of Hilkhata, Matan's Advanced Halakhic Institute and is a certified Meshivat Halakha. She studied in Migdal Oz, and Nishmat. Rachel teaches in her community and is a Yoetzet Halakha. She gives classes for women, teaches Kallot and runs the Matan Beit Shemesh Kallah teachers certification course. She lives in Tekoa and is the mother of 8 children.
Have a Halakhic question? https://bit.ly/ask-shayla
מַתְנִי׳ מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לַעֲשׂוֹת מְלָאכָה בְּעַרְבֵי פְסָחִים עַד חֲצוֹת — עוֹשִׂין. מָקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ שֶׁלֹּא לַעֲשׂוֹת — אֵין עוֹשִׂין. הַהוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁעוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין, אוֹ מִמָּקוֹם שֶׁאֵין עוֹשִׂין לְמָקוֹם שֶׁעוֹשִׂין — נוֹתְנִין עָלָיו חוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁיָּצָא מִשָּׁם וְחוּמְרֵי מָקוֹם שֶׁהָלַךְ לְשָׁם.
שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק א סימן קנח
באיש ואשה שהם ממדינות חלוקות איך ינהגו במנהגים החלוקים ט"ו תמוז תשט"ו. מע"כ ידידי הרב הנכבד מהר"ר יעקב מיכאל דזיקאבס שליט"א.
הנה איש ואשה שהם ממדינות חלוקות אשר כל מדינה יש לה מנהגים חלוקים נגד מדינה האחרת להחמיר ולהקל ונישאו זה לזו בנוא יארק שהמנהגים עדיין חלוקים מדין שני בתי דינים בעיר אחת, איך יתנהגו אם ישאר כל אחד במנהג מדינתו או שיהיו שניהם שוים להחמיר כחומרות שתי המדינות או האשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל או הבעל כמנהג האשה.
הנכון לע"ד דהאשה צריכה להתנהג כמנהג הבעל בין לחומרא בין לקולא. דהא דין מנהג בהולך ממקום למקום כשאין דעתו לחזור למקומו הראשון נוהג כמנהג המקום שבא לשם בין לקולא בין לחומרא כמפורש ביו"ד סי' רי"ד. והוא מגמ' דחולין דף י"ח דמסיק רב אשי דר' זירא שאכל כשסליק לא"י מוגרמת דרב ושמואל משום דר"ז אין דעתו לחזור הוה. ולהמג"א /או"ח/ בסי' תס"ח סק"ט סובר שגם הרמב"ם סובר כן. אך אף להש"ך יו"ד שם /רי"ד/ סק"ח שלהרמב"ם אף באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם מסיק שלהלכה הוא כהרא"ש והר"ן פסחים דף נ"א שבאין דעתו לחזור נוהג גם להקל כמקום שבא לשם וכן פסק גם החק יעקב בסק"ט. וכן פסק במ"ב ס"ק י"ט ועיי"ש בבאור הלכה.
והנה באשה לאחר נישואה שנחשבת בכל מקום נכנסה לרשות הבעל, הוא משום שמקומה להיות אצל הבעל מדאורייתא שזהו עיקר הנישואין שנמסרה להבעל להיות בביתו כדאיתא בכתובות דף מ"ח והוא מטעם דדין נשואה הוא שתהיה בבית הבעל והוא מדאורייתא, שלכן איתא בקידושין דף ל' שאשה אין סיפק בידה לקיים מצות כבוד אב ואם מפני שרשות אחרים עליה שלכאורה תמוה טובא הא שעבוד מלאכה דאשה לבעלה הוא רק מדרבנן ואיך אמר זה על הקרא דנאמר איש, ועיין בתו"י כתובות דף ל"ט שדחו בזה פי' ר"י שהוכיח מזה דאין סיפק בידה שנישואין מוציאין מרשות אב הא מדרבנן הוא, אלא צריך לומר משום דאף שמן התורה ליכא דין שעבוד מלאכה על האשה מ"מ איכא דין על האשה שתהיה אצל בעלה שזהו עיקר נישואין וא"כ אין סיפק בידה לילך אצל אביה להאכילו ולהשקותו ולעשות כל עניני כבוד. ומה שכתב בש"ע יו"ד סי' ר"מ סעי' י"ז שהאשה אין בידה לעשות שהיא משועבדת לבעלה צריך לפרש שאין הכוונה דמשועבדת למלאכה דהא אף מדאורייתא היתה פטורה אלא שמשועבדת לבעלה להיות בביתו וכלשון הקרא ואם בית אישה נדרה ובגירושין נאמר ושלחה מביתו ובפרשת בכורים קורא אותה ולביתך כמפורש בגיטין דף מ"ז והוא משום דהיא צריכה להיות בביתו דבעל.
ולכן בהנישואין אין לך הולכת ממקום למקום גדול מזו. והוא אדעתא שלא לחזור בהכרח שאין יכולה אף לחזור בה ואם במחשבה בעלמא שלא לחזור נעשה בדיני המקום שבא לשם כ"ש באשה שניסת שהוא במעשה שאין בידה לחזור שיש לה להיות בדיני המקום שהלכה לשם. ולכן אם יש חלוקי מנהגים בין בית אביה לבית בעלה יש לה לנהוג כמנהג בית בעלה בין לקולא בין לחומרא.
ויש מקום לומר שאף להרמב"ם אליבא דהש"ך שסובר דאף באין דעתו לחזור נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם נמי הוא רק באין דעתו לחזור שהוא רק במחשבה בעלמא שבידו בכל עת שרוצה לחזור ממחשבתו ולהמלך לחזור למקום שיצא משם, משום שנפרש שטעם הרמב"ם הוא משום שמחשבה אינה מוציאה מידי ודאי נתחייב אבל בנישואין שהוא מעשה שלא לחזור שוב למקומה הראשון דבית אביה אפשר מודה שאף לקולא היא בדיני מקום בעלה שבאת לשם. ולפ"ז אם יהיה אופן שעשה שלא יוכל לחזור למקומו הראשון כגון ברוצח שגלה לערי מקלט שאין בידו לחזור נמי אף להרמב"ם אליבא דהש"ך יהיה במנהג העיר שגלה לשם אף לקולא.
אך בחק יעקב שם כתב בטעם הרמב"ם דעיקר דין מנהג חל על האדם כמקום שיצא משם וכן משמע גם בהגר"א סק"ח א"כ אין להסתלק החיוב אף כשא"א לו לחזור כהא דרוצח שגלה לערי מקלט וכהא דנישואין לדעת הרמב"ם לדידהו. אבל אף לדידהו יש טעם גדול שבאשה שעומדת להנשא שתהיה מוכרחת לצאת למקום בעלה גם מנחלה אין להחשיבה לקבועה במקום הזה שיחולו עליה תקנות ומנהגי המקום שנולדה ושהיתה שם גם לכשתצא משם. ול"ד לאנשים שלא עמדו לצאת משם ואף ברוצח שגלה לערי מקלט ישארו חומרי המקום שיצא משם משום שלא עמד להיות רוצח ולגלות משם אבל באשה שעומדת לזה אפשר אינה בכלל תקנות ומנהגי המקום שנעשו על יושביה באם ניסת למקום אחר. ולכן אף שבאנשים אף כשנעשה יציאתו באופן שלא יוכל לחזור נמי יש עליו חומרי המקום שיצא משם לטעם הח"י והגר"א בדעת הרמב"ם, מ"מ באשה שניסת למקום אחר גם לדידהו אפשר גם להרמב"ם יש לה לנהוג כמקום בעלה גם לקולא. אך לפ"ז יהיה זה רק בבתולה שניסת אבל בהיתה נשואה ונתגרשה או נתאלמנה ואח"כ ניסת למקום אחר לא יסתלקו ממנה חומרי המקום שיצאת משם כיון שלא עמדה להתגרש ולהתאלמן כשהיתה נשואה לראשון.
עכ"פ יש גם מקום גדול שגם הרמב"ם אף לטעם הח"י והגר"א יודה בבתולה שניסת שאף לקולא היא כמקום בעלה. ולהש"ך שלא כתב טעם אפשר גם באלמנה וגרושה שניסת לבעל שממקום אחר שאף לקולא היא כמקום בעלה השני ואף באנשים אם יהיה באופן שלא יוכל לחזור. ולדינא אין נוגע זה משום שהש"ך וכל האחרונים הא פסקו כהרא"ש דבכל אין דעתו לחזור אין עליו חומרי המקום שיצא משם. ולכן כיון שאף שבין הבעל ובין האשה הם בנוא יארק יש עכ"פ חלוקי מנהגים ביניהם משום שבפה נוא יארק /ניו יורק/ נשאר כל אחד במנהגי עירו שביוראפ /שבאירופה/ בין לקולא בין לחומרא מטעם שהם כב' ב"ד בעיר אחת נחשב ממילא לגבי האשה שניסת לבעל שמנהגיו אחרים ממנהגי בית אביה כיצאה ממקום בית אביה ובאה למקום בעלה שצריכה להתנהג במנהגי בעלה בין לקולא בין לחומרא בין בדברים שאין נוגעים לאיסורים בין בדברים הנוגעים לאיסורים. ואין צריך התרת נדרים. ואם היה צריך לא היה מועיל להרבה שיטות עיין /יו"ד/ בסי' רכ"ח סעי' ל' ובש"ך שם ס"ק פ"ו ופ"ח. ואף בדברים שיכולים קהל להתיר בלא שאלה צריך התרת הקהל כולו ולא יחיד בלבד.
והנה הקשה בני הרה"ג ר' דוד נ"י מהא דעירובין אר"א ב"ר צדוק אני מבני סנאב בן בנימין פעם אחת חל תשעה באב בשבת ודחינוהו לאחר השבת והתענינו בו ולא השלמנו מפני שיו"ט שלנו היה והא ראבר"צ היה כהן ורק אמו היתה מבני סנאב כתירוץ א' דתוס' שם ואם האשה יש לה מנהגי הבעל גם להקל גם האם לא היה לה היו"ט של קרבן העצים שהיו לבני סנאב ואיך יהיה יו"ט לבנה ר' אלעזר אלמא דאף אחר נישואיה נשארה בחומרי בית אביה ונתחייב גם בנה כמותה כמו שמתחייב אדם במנהגי בית אביו. אבל מאחר שמסתבר שהיא צריכה לנהוג במנהגי בעלה כדלעיל וגם אם היה חלוקי מנהגים בין האב להאם מסתבר שהבן היה עליו להתנהג במנהגי אביו לכן הנכון לע"ד שמה שכתבו התוס' אחר תירוץ השני או חתנם היה והיה עמהם בסייעתם קאי גם על תירוץ הראשון דאמו היתה מבני בנימין שג"כ בעצם לא היה מתחייב בהיו"ט של בני סנאב רק משום שהיה עמהם בסייעתם והיה לו היו"ט מצד עצמו. והנני ידידו, משה פיינשטיין.
שו"ת עשה לך רב חלק ו סימן לז
גדרי חובת האשה לנהוג כמנהגי בית בעלה (ודין אורז בפסח)
...והנה שאלת חכם חצי תשובה, וכת"ר כבר העלה את צדדי הבעיא, בדינה של אותה בחורה תימניה דתית, שעומדת לינשא עם בחור אשכנזי חילוני... המבטיח לא להפריע לה כלל בעניני הדת, ואף מסכים לחינוך ילדיהם כראות עיניה, ומבטיח במשך הזמן לשנות אף את אורח חייו. ונפשה בשאלתה אם תנהג כמנהג בית אביה, או כמנהגי האשכנזים עדת בעלה אף שהוא חילוני.
וכת"ר מוסיף לציין שכבר קרה כזאת בעבר, והאשה וילדיה נהגו לכל דבר כמנהג בני תימן, ואח"כ חזר הבעל בתשובה, ורצה שגם אשתו וגם בניו ישנו ארחותיהם וינהגו כמנהג האשכנזים. ונשאלת עתה השאלה מה דין האשה וילדיה.
בראש וראשונה אציין, מה שנראה לענ"ד כפשוט ביותר, שאין שום כח לבעל לכוף אשתו לשנות מנהגי בית אביה ולנהוג כמנהגו, אם אין הדבר מפריע לו כלל. ואדרבא, נראה לי שטוב יותר שכל אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת תמשיך בכל מכל כמנהגי בית אביה, כל זמן שאין בזה הפרעה לחיי הנישואין.
וחילי דידי, שבכל דברי הפוסקים בדין אורז בפסח, דנו אם אשה אשכנזיה שמנהג בית אביה להחמיר, שנישאה לספרדי, אם מותר לה להקל ולאכול בפסח, אבל מעולם לא דנו אם חייבת האשה לאכול אורז בפסח (פרט לתשובה אחת אשר נציין לקמן), כי באמת הוא דבר תמוה, וכי מה איכפת לבעלה אם היא תאכל או לאו, והרי היא מבשלת לו כרצונו, וליכול איהו וליחדי, ומדוע יחייב גם אותה לאכול...
ויודע כת"ר כמה מחמיר ומקפיד הנני בעניני מנהגים, ובכל ימי חיי לא התרתי ביטול מנהג אלא אחד בלבד והוא משום כבוד התורה (ביטול מנהג להעלות לתורה את כל הצבור בשמחת - התורה. עשה לך רב חלק ג' סימן כ"א), וכל יתר המנהגים שנשאלתי אודותם אף שנראו תמוהים ומוזרים בעיני החזקתי בידי הנוהגים והזהרתים לבל יזניחום כל זמן שאין הם נוגדים הלכה פסוקה (חלקם נדפסו וחלקם יודפסו בע"ה בחלק הבא). ומטעם זה גם בנדון דידן קשה עלי מאד ביטול מנהגי בת ישראל שנהגה בבית אביה משום שנישאה לבן עדה אחרת, כל זמן שאין שום הפרעה בניהול תקין של הבית. ולכן ארחיב קצת הדיבור בזה...
ברור שדין האורז שהבאנו לעיל לא על עצמו בא ללמד אלא על כלל דין אשה בת עדה מסויימת שנישאה לבן עדה אחרת, שכל דבר שאינו מפריע לשלום הבית, אין שום צד יכול לכוף את זולתו לבטל ולנטוש מנהגי אבותיו, ואף לא הבעל את אשתו, אא"כ גורם הדבר למחלוקת, אז חזר דינו כדין ההולך ממקום למקום שאל ישנה אדם מפני המחלוקת, וחייבת האשה לנהוג כמנהג בעלה בכל עניני הבית בין להקל בין להחמיר...
אשר על כן נראה לי שיש חילוק בין דין הולך ממקום למקום לבין נישואי עדות. בהולך ממקום למקום החמירו חכמים מאד מפני המחלוקת, שכן במקום זה נהגו כפלוני ובמקום זה כפלוני, וההולך ממקום למקום ונוהג בגלוי בהיפך מהמקובל במקום זה הרי פוגע הוא במאריה דאתרא, ובודאי שיגרום למחלוקת קשה...
מעתה, מה שאמרו לגבי נישואין בינעדתיים שאשה הולכת אחרי בעלה כדי למנוע מחלוקת, אין הכונה מעין אותה מחלוקת שנזכרה בש"ס, אלא הפרת שלום הבית, כאשר כל אחד מבני הזוג ינהג אחרת בדברים המשותפים לשניהם. ולכן תבנא לדיננא, שכל דבר שאין בו משום הפרעת שלום הבית יכולה האשה להמשיך ולנהוג כמנהג בית אבותיה, ואין הוא יכול לכפותה לשנות מנהגיה. אך כאמור אם היא תרצה לשנות למנהג בית בעלה תשאל על מנהגה ויתירו לה...
לסיכום כל האמור לעיל: כל דבר שאינו מפריע לשלום הבית ואינו מעורר מחלוקת רשאית האשה לנהוג כמנהגי בית אבותיה ואין הבעל יכול לכופה לשנותם, אבל בדברים הגורמים להפרעת שלום הבית חייבת היא לקבל עליה מנהגי בית בעלה בין להקל בין להחמיר, מכל הטעמים שהזכרנו לעיל, וכולם ממקור אחד נובעים משום שלום בית.
...כל הנ"ל אמור לגבי האשה אך לגבי הבנים "למשפחותם לבית אבותם" כתיב, וחובתם היא לנהוג כמנהגיו לכל דבר. ואף שעד עתה נהגו כמנהגי עדת אמם משום שאביהם היה חילוני ולא היה איכפת לו בכך, הרי שעתה שחזר בתשובה, זכותו ואף חובתו היא לחנכם כמנהגו, וזה פשוט וברור לי ביותר.