מורה נבוכים ב, לט-מ, תורה

ואחר שדברנו במהות הנבואה והודענו אמיתתה ובארנו שנבואת 'משה רבנו' נבדלת מנבואת זולתו - נאמר שעל ההשגה ההיא לבדה נתחיבה הקריאה אל התורה. וזה שזאת הקריאה שקרא 'משה רבנו' לנו לא קדמה כמותה לאחד ממי שקדם מאדם אליו ולא התאחרה אחריו קריאה כמותה לאחד מנביאינו - וכן יסוד תורתנו שלא יהיה בלתה לעולם. ולזה לפי דעתנו לא היתה שם תורה ולא תהיה בלתי תורה אחת והיא - תורת 'משה רבנו'. ובאור זה לפי מה שכתוב בספרי הנביאים בא בקבלה הוא שכל מי שקדם ל'משה רבנו' מן הנביאים כ'אבות' ושם עבר ונח ומתושלח וחנוך לא אמר אחד מהם כלל לכת מבני אדם שהאלוה שלחני אליכם וצוני שאומר לכם כך וכך והזהירכם מעשות כך וכך וציוה אתכם לעשות כך - זה דבר שלא העידו בו כתובי ה'תורה' ולא באה בו הגדה אמיתית אבל היתה באה אליהם נבואה מהאלוה כמו שבארנו. ומי שהרבה עליו השפע ההוא כאברהם קיבץ אנשים וקראם על צד הלימוד וההישרה אל האמת שכבר השיגו כמו שהיה אברהם מלמד בני אדם ומבאר להם במופתים עיוניים שיש לעולם אלוק אחד לבדו ושהוא ברא כל מה שזולתו ושאין צריך שיעבדו אלו הצורות ולא דבר מן הנבראים; וירגיל בני האדם אל זה וימשכם בסיפורים נאים והיטב להם - לא שאמר אליהם כלל שהאלוה שלחני אליכם וצוני והזהירני; עד שהוא כאשר צווה למול הוא ובניו ועבדיו מל אותם ולא קרא בני אדם על זה על דרך קריאת הנבואה; הלא תראה לשון ה'תורה' בו "כי ידעתיו וגו'" - הנה כבר התבאר שעל צד המצוה לבד יעשה. וכן יצחק ויעקב ולוי וקהת ועמרם על זאת הצורה היו קוראים בני האדם. וכן תמצא ה'חכמים' אומרים במי שקדמהו מן הנביאים 'בית דינו של עבר בית דינו של מתושלח מדרשו של מתושלח' - כולם - עליהם השלום - אמנם היו נביאים ילמדו בני אדם על דרך דורשים ומלמדים ומישרים לא שיאמרו 'ויאמר ה' אלי דבר אל בני פלוני': כן היה הענין קודם 'משה רבנו' אבל משה כבר ידעת מה שנאמר לו ומה שאמר ומאמר העם לו "היום הזה ראינו כי ידבר אלוקים וגו'". אמנם כל נביא ממנו שהיה אחר 'משה רבנו' כבר ידעת דברי עניניהם כולם והיותם כדמות המזהירים לבני האדם קוראים אותם לשמור תורת משה מיעדים הרע למניח אותה ומיעדים הטוב למי שהתישר להמשך אחריה. וכן נאמין שכן יהיה הענין תמיד כמו שאמר לא בשמים היא וגו'" "לנו ולבנינו עד עולם".

וכן ראוי שיהיה כי הדבר השלם בתכלית מה שאפשר במינו אי אפשר שימצא זולתו במינו אלא חסר מן השלמות ההוא אם בתוספת או בחסרון; כמזג השוה אשר הוא תכלית שווי המין ההוא - כי כל מזג יוצא מן השווי ההוא יהיה בו חסרון או תוספת. כן הענין בזאת התורה כמו שבאר משוויה ואמר "חוקים ומשפטים צדיקים" (וכבר ידעת שענין 'צדיקים' - שוים) וזה שהם עבודות אין טורח בהם ולא תוספת (כעבודת המתבודד בהרים הפורש עצמו מן הבשר והיין ודברים רבים מצרכי הגוף וכטלטול לעבודה וכיוצא בהם) ולא חסרון שיביא אל זוללות ואל שטיפה בזימה עד שיחסר שלמות האדם במידותיו ועיונו כשאר נימוסי האומות הסכלות: וכשנדבר בזה המאמר בתת עילת טעמי המצוות יתבאר לך משוויה וחכמתה מה שצריך שיתבאר. ולזה נאמר בה "תורת ה' תמימה". אבל מי שיחשוב שטרחה גדול וקשה ושבה - צער גדול - כל זה טעות בהתבוננות; והנה אבאר אחר זה קלותה באמת אצל השלמים. ולזה אמר "מה ה' אלקיך שואל מעמך וגו'" ואמר "המדבר הייתי לישראל וגו'?". אלא זה כולו בערך לחשובים; אמנם אנשי העולה והחמס וההתגברות - המזיק מן הדברים אצלם והקשה שבהם שיהיה שם שופט ימנע ההתגברות. וכן בעלי התאוה והיצר הפחותים - הקשה שבדברים אצלם מנוע לכתם בשרירות לבם בזנות ולקחת הדין מעושהו. וכן כל חסר יראה שמניעת הרע אשר יבחרהו לפי גנות מדותיו - טורח גדול. ואין להקיש קלות התורה וקשיה לפי תאות כל רע - פחות - בעל מידות מגונות. ואמנם תבחן לפי השלם מבני האדם אשר כונת זאת התורה - שיהיו בני האדם כולם כמו האיש ההוא. זאת התורה לבד היא אשר נקראה תורה אלוקית. אמנם זולתה מן ההנהגות המדיניות כנימוסי היונים והזיות הצאבה וזולתם - כל זה מפעולות אנשים מנהיגים לא נביאים כמו שבארתי פעמים:

Guide for the Perplexed, Part 2 39:1

WE have given the definition of prophecy, stated its true characteristics, and shown that the prophecy of Moses our Teacher was distinguished from that of other prophets; we will now explain that this distinction alone qualified him for the office of proclaiming the Law, a mission without a parallel in the history from Adam to Moses, or among the prophets who came after him; it is a principle in our faith that there will never be revealed another Law. Consequently we hold that there has never been, nor will there ever be, any other divine Law but that of Moses our Teacher. According to what is written in Scripture and handed down by tradition, the fact may be explained in the following way: There were prophets before Moses, as the patriarchs Shem, Eber, Noah, Methushelah, and Enoch, but of these none said to any portion of mankind that God sent him to them and commanded him to convey to them a certain message or to prohibit or to command a certain thing. Such a thing is not related in Scripture, or in authentic tradition. Divine prophecy reached them as we have explained. Men like Abraham, who received a large measure of prophetic inspiration, called their fellow-men together and led them by training and instruction to the truth which they had perceived. Thus Abraham taught, and showed by philosophical arguments that there is one God, that He has created everything that exists beside Him, and that neither the constellations nor anything in the air ought to be worshipped; he trained his fellow-men in this belief, and won their attention by pleasant words as well as by acts of kindness. Abraham did not tell the people that God had sent him to them with the command concerning certain things which should or should not be done. Even when it was commanded that he, his sons, and his servants should be circumcised, he fulfilled that commandment, but he did not address his fellow-men prophetically on this subject. That Abraham induced his fellow-men to do what is right, telling them only his own will [and not that of God], may be learnt from the following passage of Scripture: "For I know him, because he commands his sons and his house after him, to practise righteousness and judgment" (Gen. 19:19). Also Isaac, Jacob, Levi, Kohath, and Amram influenced their fellow-men in the same way. Our Sages, when speaking of prophets before Moses, used expressions like the following: The bet-din (court of justice) of Eber, the bet-din of Methushelah, and in the college of Methushelah; although all these were prophets, yet they taught their fellow-men in the manner of preachers, teachers, and pedagogues, but did not use such phrases as the following: "And God said to me, Speak to certain people so and so." This was the state of prophecy before Moses. But as regards Moses, you know what [God] said to him, what he said [to the people], and the words addressed to him by the whole nation: "This day we have seen that God doth talk with man, and that he liveth"(Deut. 5:21). The history of all our prophets that lived after Moses is well known to you; they performed, as it were, the function of warning the people and exhorting them to keep the Law of Moses, threatening evil to those who would neglect it, and announcing blessings to those who would submit to its guidance. This we believe will always be the case. Comp. "It is not in the heavens that one might say," etc. (ibid. 30:12); "For us and for our children for ever" (ibid. 29:28).

It is but natural that it should be so. For if one individual of a class has reached the highest perfection possible in that class, every other individual must necessarily be less perfect, and deviate from the perfect measure either by surplus or deficiency. Take, e.g., the normal constitution of a being, it is the most proper composition possible in that class; any constitution that deviates from that norm contains something too much or too little. The same is the case with the Law. It is clear that the Law is normal in this sense; for it contains "Just statutes and judgments" (Deut. 4:8); but "just" is here identical with "equibalanced." The statutes of the Law do not impose burdens or excesses as are implied in the service of a hermit or pilgrim, and the like; but, on the other hand, they are not so deficient as to lead to gluttony or lewdness, or to prevent, as the religious laws of the heathen nations do, the development of man's moral and intellectual faculties. We intend to discuss in this treatise the reasons of the commandments, and we shall then show, as far as necessary, the justice and wisdom of the Law, on account of which it is said: "The Law of God is perfect, refreshing the heart" (Ps. 19:8). There are persons who believe that the Law commands much exertion and great pain, but due consideration will show them their error. Later on I will show how easy it is for the perfect to obey the Law. Comp. "What does the Lord thy God ask of thee?" etc. (Deut. 10:12); "Have I been a wilderness to Israel?" (Jer. 2:31). But this applies only to the noble ones; whilst wicked, violent, and pugnacious persons find it most injurious and hard that there should be any divine authority tending to subdue their passion. To low-minded, wanton, and passionate persons it appears most cruel that there should be an obstacle in their way to satisfy their carnal appetite, or that a punishment should be inflicted for their doings. Similarly every godless person imagines that it is too hard to abstain from the evil he has chosen in accordance with his inclination. We must not consider the Law easy or hard according as it appears to any wicked, low-minded, and immoral person, but as it appears to the judgment of the most perfect, who, according to the Law, are fit to be the example for all mankind. This Law alone is called divine; other laws, such as the political legislations among the Greeks, or the follies of the Sabeans, are the works of human leaders, but not of prophets, as I have explained several times.

מורה נבוכים, חלק ב' מ׳:א׳

כבר התבאר תכלית הבאות שהאדם - מדיני בטבע ושטבעו - שיהיה מתקבץ ואינו כשאר בעלי החיים אשר אין לו הכרח להתקבץ. ולרוב ההרכבה בזה המין - מפני שהוא המורכב האחרון כמו שידעת - היה ההבדל רב בין אישיו עד שאפשר שלא תמצא שני אנשים מסכימים במין ממיני המידות כמו שלא תראה צורותיהם הנראות - שוות. ועילת זה - התחלף המזג ויתחלפו החמרים ויתחלפו גם כן המקרים הנמשכים אחר הצורה - כי לכל צורה טבעית קצת מקרים מיוחדים נמשכים אחריה בלתי המקרים הנמשכים אחר החומר. ואין כיוצא בזה ההתחלפות האישי הגדול נמצא באחד ממיני בעלי החיים; אבל ההתחלפות בין אישי כל מין מתקרב מלבד האדם. שאתה תמצא שני אישים ממנו - כאילו הם משני מינים בכל מידה - עד שתמצא אכזריות איש תגיע עד שישחט צעיר בניו מרוב הכעס ואחר יחמול על הריגת כינה או תולעת אחת וירך לבו מזה; וכן ברוב המקרים: ומפני שטבעו נותן שיהיה בין אישיו זה החילוף וטבעו צריך אל הקיבוץ צורך הכרחי - אי אפשר בשום פנים שישלם קיבוצו אלא במנהיג בהכרח ישער פעולותיהם וימלא המחסר וימעיט מן המרבה ויחזוק פעולות ומדות ויעשום כולם על חק אחד תמיד עד שיעלם ההתחלפות הטבעי ברוב ההסכמה ההנחיית ויסודר הקיבוץ: ולזה אומר שהתורה אף על פי שאינה טבעית יש לה מבוא בענין הטבעי. והיה מחכמת האלוה בהעמיד זה המין - למה שרצה מציאותו - ששם בטבעו שיהיה לאישיו כח הנהגה. ומהם - מי שיהיה הוא עצמו אשר ניבא בהנהגה ההיא והוא הנביא או מניח הנימוס; ומהם - מי שיהיה לו כח לחייב לעשות מה שצוה הנביא ההוא ולהמשך אחריו ולהוציאו לפועל והם - המלך הלוקח הנימוס ההוא והמתפאר בנבואה הלוקח מתורת הנביא אם כולה או מקצתה - יהיה לקיחתו הקצת והניח הקצת אם בעבור שזה היה יותר קל עליו או בעבור שיביא לחשוב שאלו הענינים באו לו בנבואה ואינו נמשך בהם אחר זולתו - על צד הקנאה. כי יש מבני אדם מי שייטב בעיניו שלמות אחד ויערב לו ויתאוהו וירצה שידמו בני אדם שאצלו השלמות ההוא - ואף על פי שהוא ידע שאין אצלו שלמות - כמו שתראה רבים יתפארו בשיר זולתם ויאמרו שהם עשאוהו; וכן נעשה בקצת חיבורי אנשי החכמה ובחלקי חכמות רבות יפול ליד איש מקנה מתרשל דבר חידשו זולתו ויתפאר שהוא חידשהו. כן קרה בזה השלמות של נבואה גם כן שאנחנו נמצא אנשים התפארו בנבואה ואמרו מה שלא באה נבואה בו מאת האלוה כלל כצדקיה בן כנענה; ונמצא אנשים התפארו בנבואה ואמרו דברים אמרם האלוה בלא ספק - רצוני לומר שהם באו בנבואה אבל לזולתם - כחנניה בן עזור ואמרו שהם נבאום ושתום עדים: וידיעת זה כולו והכרתו מבוארת מאד. ואני אבאר לך זה עד שלא יסופק עליך הענין ויהיה אצלך הבדל תכיר בו בין הנהגות הנימוסים המונחים ובין הנהגות התורה האלוקית ובין הנהגות מי שיקח דבר ממאמרי הנביאים ויתפאר בו ויאמר שהוא אמרו. אמנם הנימוסים אשר גילו מניחיהם שהם נימוסים הניחום ממחשבתם - לא יצטרך על זה ראיה עם הודאת בעל הריב לא יצטרך לעדים. ואמנם ארצה להודיעך ההנהגות אשר יאמר בהם שהם נבואיות כי יש מהם נבואיות אמיתיות - רצוני לומר אלוקיות - ויש מהם נימוסיות ומהם שיאמר אומרם שהוא אמרם מלבו ולקחם מזולתו: כי כשתמצא תורה שכל כוונתה וכל כונת נותנה אשר שיער פעולותיה אמנם היא - סדר המדינה ועניניה ולהסיר העול והחמס ממנה ולא יהיה בה הבטה בשום פנים לענינים עיוניים ולא השגחה להשלים הכח הדברי ולא ירגישו בה על היות הדעות בריאות או עלולות אבל הכונה כולה - סידור עניני בני אדם קצתם עם קצתם באי זה פנים שיהיה ושיגיע להם קצת הצלחה כפי דעת ראה אותו הראש ההוא - דע כי התורה ההיא - נימוסית ומניחה - כמו שזכרנו מאנשי הכת השלישית - רצוני לומר השלמים בכח המדמה לבד: וכשתמצא תורה שכל הנהגותיה מעינים במה שקדם מתיקון הענינים הגופיים ובתיקון האמונה גם כן ותשים כוונתה - לתת דעות אמיתיות באלוה ית' תחילה ובמלאכים ותשתדל לחכם בני אדם ולהבינם ולהעירם עד שידעו המציאות כולו על תכונת האמת - תדע שזאת ההנהגה מאתו ית' ושהתורה ההיא אלוקית: ונשאר שתדע אם אומרה הוא השלם אשר נאמרה לו בנבואה או הוא איש מתפאר במאמרים ההם וגנבם מאחרים. ואופן בחינתו הוא - בחינת שלמות האיש ההוא לחקור ולדעת פעולותיו ולהסתכל במידותיו. והגדול שבמופתיך - הנחת התענוגים הגופיים ובזותם - שזאת תחילת מדרגות אנשי החכמה - כל שכן הנביאים - וכל שכן החוש אשר הוא חרפה לנו כמו שזכר אריסטו - וכל שכן מיאוס המשגל ממנו. ולזה עבר ופירסם האלוה בו כל מתפאר בנבואה כדי שיתבאר האמת למאמתים ולא יתעו ולא יטעו. והלא תראה צדקיה בן מעשיה ואחאב בן קוליה איך התפארו בנבואה ונמשכו אחריה בני אדם ואמרו דברי נבואה שאמרום זולתם והתמידו בפחיתות תענוג המשגל עד שזנו בנשי חבריהם והנמשכים אחריהם עד שפרסמם אלוה כמו שעבר ופרסם זולתם ושרפם 'מלך בבל' כמו שבאר ירמיה ואמר "ולוקח מהם קללה לכל גלות יהודה אשר בבבל לאמר ישימך יי כצדקיהו וכאחב אשר קלם מלך בבל באש יען אשר עשו נבלה בישראל וינאפו את נשי רעיהם וידברו דבר בשמי - שקר אשר לא צויתם ואנוכי היודע ועד - נאום יי". - והבן זאת הכונה:

Guide for the Perplexed, Part 2 40:1

IT has already been fully explained that man is naturally a social being, that by virtue of his nature he seeks to form communities; man is therefore different from other living beings that are not compelled to combine into communities. He is, as you know, the highest form in the creation, and he therefore includes the largest number of constituent elements; this is the reason why the human race contains such a great variety of individuals, that we cannot discover two persons exactly alike in any moral quality, or in external appearance. The cause of this is the variety in man's temperament, and in accidents dependent on his form; for with every physical form there are connected certain special accidents different from those which are connected with the substance. Such a variety among the individuals of a class does not exist in any other class of living beings; for the variety in any other species is limited; only man forms an exception; two persons maybe so different from each other in every respect that they appear to belong to two different classes. Whilst one person is so cruel that he kills his youngest child in his anger, another is too delicate and faint-hearted to kill even a fly or worm. The same is the case with most of the accidents. This great variety and the necessity of social life are essential elements in man's nature. But the well-being of society demands that there should be a leader able to regulate the actions of man; he must complete every shortcoming, remove every excess, and prescribe for the conduct of all, so that the natural variety should be counterbalanced by the uniformity of legislation, and the order of society be well established. I therefore maintain that the Law, though not a product of Nature, is nevertheless not entirely foreign to Nature. It being the will of God that our race should exist and be permanently established, He in His wisdom gave it such properties that men can acquire the capacity of ruling others. Some persons are therefore inspired with theories of legislation, such as prophets and lawgivers: others possess the power of enforcing the dictates of the former, and of compelling people to obey them, and to act accordingly. Such are kings, who accept the code of lawgivers, and [rulers] who pretend to be prophets, and accept, either entirely or partly, the teaching of the prophets. They accept one part while rejecting another part, either because this course appears to them more convenient, or out of ambition, because it might lead people to believe that the rulers themselves had been prophetically inspired with these laws, and did not copy them from others. For when we like a certain perfection, find pleasure in it, and wish to possess it, we sometimes desire to make others believe that we possess that virtue, although we are fully aware that we do not possess it. Thus people, e.g., adorn themselves with the poems of others, and publish them as their own productions. It also occurs in the works of wise men on the various branches of Science, that an ambitious, lazy person sees an opinion expressed by another person, appropriates it, and boasts that he himself originated it. The same [ambition] occurs also with regard to the faculty of prophecy. There were men who, like Zedekiah, the son of Chenaanah (1 Kings xxii. 2:24) boasted that they received a prophecy, and declared things which have never been prophesied. Others, like Hananiah, son of Azzur (Jer. 28:1-5), claim the capacity of prophecy, and proclaim things which, no doubt, have been said by God, that is to say, that have been the subject of a divine inspiration, but not to them. They nevertheless say that they are prophets, and adorn themselves with the prophecies of others. All this can easily be ascertained and recognized. I will, however, fully explain this to you, so that no doubt be left to you on this question, and that you may have a test by which you may distinguish between the guidance of human legislation, of the divine law, and of teachings stolen from prophets. As regards those who declare that the laws proclaimed by them are their own ideas, no further test is required: the confession of the defendant makes the evidence of the witness superfluous. I only wish to instruct you about laws which are proclaimed as prophetic. Some of these are truly prophetic, originating in divine inspiration, some are of non-prophetic character, and some, though prophetic originally, are the result of plagiarism. You will find that the sole object of certain laws, in accordance with the intention of their author, who well considered their effect, is to establish the good order of the state and its affairs, to free it from all mischief and wrong: these laws do not deal with philosophic problems, contain no teaching for the perfecting of our logical faculties, and are not concerned about the existence of sound or unsound opinions. Their sole object is to arrange, under all circumstances, the relations of men to each other, and to secure their well-being, in accordance with the view of the author of these laws. These laws are political, and their author belongs, as has been stated above, to the third class, viz., to those who only distinguish themselves by the perfection of their imaginative faculties. You will also find laws which, in all their rules, aim, as the law just mentioned, at the improvement of the material interests of the people: but, besides, tend to improve the state of the faith of man, to create first correct notions of God, and of angels, and to lead then the people, by instruction and education, to an accurate knowledge of the Universe: this education comes from God; these laws are divine. The question which now remains to be settled is this: Is the person who proclaimed these laws the same perfect man that received them by prophetic inspiration, or a plagiarist, who has stolen these ideas from a true prophet? In order to be enabled to answer this question, we must examine the merits of the person, obtain an accurate account of his actions, and consider his character. The best test is the rejection, abstention, and contempt of bodily pleasures: for this is the first condition of men, and a fortiori of prophets: they must especially disregard pleasures of the sense of touch, which, according to Aristotle, is a disgrace to us: and, above all, restrain from the pollution of sensual intercourse. Thus God exposes thereby false prophets to public shame, in order that those who really seek the truth may find it, and not err or go astray; e.g., Zedekiah, son of Maasiah, and Ahab, son of Kolaiah, boasted that they had received a prophecy. They persuaded the people to follow them, by proclaiming utterances of other prophets: but all the time they continued to seek the low pleasures of sensual intercourse, committing even adultery with the wives of their companions and followers. God exposed their falsehood as He has exposed that of other false prophets. The king of Babylon burnt them, as Jeremiah distinctly states: "And of them shall be taken up a curse by all the captivity of Judah, which are in Babylon, saying, The Lord make thee like Zedekiah, and like Ahab, whom the king of Babylon roasted in the fire. Because they have committed villany in Israel, and have committed adultery with their neighbours' wives, and have spoken lying words in my name, which I have not commanded them" (Jer. 29:22, 23). Note what is meant by these words.