רב משרשיא אמר מהכא (שמות כה, י) אמתים וחצי ארכו
לא תספו. תניא, מניין לכהן העולה לדוכן שלא יאמר הואיל ונתנה לי תורה רשות לברך את ישראל אוסיף ברכה משלי, כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם ככם אלף פעמים (פ' דברים) ת"ל לא תוסיפו על הדבר אהנה אפשר לחשב כמה מצות שאסור להוסיף עליהן, ונקט זו לאשמעינן דהו"א כיון דרצון הקב"ה לברך את ישראל מותר להוסיף על הברכות, קמ"ל. ובספרי פ' ראה בפסוק את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם לא תוסף משמע דדריש כן מלשון דבור שאפילו דבור לא תוסיפו, יעו"ש.
ויש להעיר מה שאמר כגון ה' אלקי אבותיכם יוסף עליכם וגו', ל"ל לפרש ענין הברכה שמוסיף הכהן, כי המעט לשונות ועניני ברכה יש, כי הלא בתורה יש הרבה מיני ברכות, כמו ויתן לך האלקים מטל השמים, ברוך אתה בעיר וגו' וכהנה עצמו מספר, וכן בלשונות בני אדם שרגילין לברך בכמה ענינים ולשונות שונות, ואיזו נ"מ איך הוא מברך.
ויתכן לומר דכונת הגמרא מוסבת לענין אחר, והיינו דכונת הגמרא להרגיש היכן מצינו דוגמא כזו להוסיף על ברכות הקב"ה עד שיעלה על דעת זה הכהן להוסיף ברכות על הקבועות בתורה, ומביא על זה כגון ה' אלקי אבותיכם וגו', ומכוין להא דאיתא במדרשים ובפירש"י שם שאמר להם משה לישראל זו משלי היא, והקב"ה יוסף עליכם ככם אלף פעמים, הרי מצינו השתתפות ברכת ה' עם ברכת אדם, והוי כונת הלשון כגון ה' אלקי אבותיכם וכו' דשם מצינו דוגמא לענין זה. ועיין מש"כ עוד כונה נאותה במאמר הגמרא זה בפ' נשא סוף פרשת ברכת כהנים, ו' כ"ז. –
אך אמנם לכאורה הדבר יפלא, למה באמת אסור להוסיף על הברכות, אחרי אשר אין ספק שחפץ הקב"ה בטובתם של ישראל. ונראה ע"פ מ"ד בעלמא (סנהדרין כ"ט א') כל המוסיף גורע, והענין הוא דכיון שירשה האדם לעצמו להוסיף יאמין כי מה שקצוב בתורה אין זה לעכובא דוקא, וממילא לפעמים ירשה לעצמו גם לגרוע, וכנודע בענין הנחש בפ' בראשית, ואחרי שאפשר לצאת מרשות זה חסרון ומגרעת, לכן מצוה על הכהן שלא יוסיף על הקבוע כדי שלא ימעיט. –
וכן אני מוצא לנכון להסביר בכלל ענין בל תוסיף דעיקר החשש הוא כדי שלא יסובב מזה חסרון כמש"כ, וזולת זה אין טעם מספיק על איסור בל תוסיף, כי מה איכפת לנו למשל אם יטול שני אתרוגים שני לולבין או כי ילבוש תפילין מה' בתים וכדומה אבל לפי שהסברנו הענין פשוט, דכשיראה האדם דמה שכתוב בתורה אתרוג אחד וארבע פרשיות בתפלין לאו דוקא הוא המספר, יבא ללמוד היתר גם לגרוע, לצאת באתרוג חסר ובתפלין משלש פרשיות, וכדומה. –
ואף יתבאר לפי"ז מה שהעירו איזו מפרשים מנ"ל בכלל דהלאו דלא תוסיפו הוא צווי ואזהרה ודילמא אינו אלא רק רשות, כלומר שאומר הקב"ה איני מטריח עליכם להוסיף על המצות, אבל אם תרצו רשאים אתם, וכעין מ"ד בזבחים ס"ה א' גבי לא יבדיל דכתיב במליקת העוף בר"פ ויקרא דענינו רשות וכ"כ הראשונים במצות שקלים העשיר לא ירבה, דרשות הוא ואם ירצה ירבה, אבל לפי מש"כ דע"י ההוספה על המצות אפשר לבא לידי גרעון, ממילא מבואר דבל תוסיף הוא צווי ואזהרה. –
ובחי' הרשב"א לר"ה ט"ז א' במ"ש שם למה תוקעין כשהן יושבין ותוקעין כשהן עומדין, כתב וז"ל, דלכאורה יש בשני מיני תקיעות אלו משום בל תוסיף, אך לא אמרו בל תוסיף אלא במה שאדם מוסיף מדעת עצמו אבל מה שתקנו חכמים לצורך אין איסור בל תוסיף, עכ"ל. והנה עם כ"ז עדיין אינו מבואר עכ"פ למה אין בכזה משום בל תוסיף על מצות התורה, אבל לפי מה שבארנו דעיקר טעם האיסור הוא שלא יבאו לגרוע ניחא, יען דחשש זה שייך רק בהוספת יחיד לעצמו ע"פ הוראת עצמו ושקול דעתו הפרטית, אבל לא בתקנת חכמים תקון כללי לכל ישראל שאין מהרהרין בזה, כמ"ד ע"פ התורה אשר יורוך, ולא יבאו לדון ממנה על שנוי בדומה לה ולחסרון וגרעון. –
גם יתבאר ע"פ הסבר זה מה דאמרינן בר"ה כ"ח ב', בענין הדרשה שלפנינו, לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ולא כשהוא בתערובות, וכגון דמים הנתנין על המזבח בארבע מתנות שנתערבו בדמים הנתנין במתנה אחת ס"ל לר"א דינתנו במתן ארבע, ומפרש דאין בזה משום בל תוסיף לגבי הדם הצריכין להנתן במתנה אחת, יען כי לא נאמר בל תוסיף אלא כשהוא בעצמו ולא בתערובות, יעו"ש, ולא נתבאר הטעם והסברא בזה, אבל לפי מה שבארנו דעיקר החשש הוא שלא יבאו לדון גם לגרוע, ניחא, יען דכשהוא מעורב בדבר המחויב בתוספת אפשר לתלות דמה שמוסיפין הוא מחמת התערובות המחויב בתוספת, ולא יבאו מזה למחשבת גרעון, ודו"ק. –
ועוד יתבאר ע"פ סברא זו מש"כ איזו פוסקים דאין עוברים על בל תוסיף אלא אם מכוונים למצוה, ולא לכונה אחרת, וכגון אם נטל שני אתרוגים אחד למצוה ואחד לנוי בעלמא, כמש"כ המג"א בסי' תרנ"א ס"ק כ"ז, וחדוש דין זה צריך ביאור, וע"פ מש"כ יתבאר הענין, יען דרק בכונה למצוה אפשר שיצא חשש שמא יגרע דיחשב שאין עכוב המספר למצוה, משא"כ שלא בכונת מצוה לא ילמוד מזה שמותר גם לגרוע אחרי דלא הורשה גם להוסיף בכונת מצוה, ודו"ק בכל זה. –
והנה אפשר לבאר ולהסביר ע"פ כלל זה עוד כמה ענינים וסוגיות ושיטות הרבה בש"ס ופוסקים, אבל אין מתכלית החבור הזה להאריך הרבה, והמעיין ימצא, וכן לא ראינו בכלל לבאר כאן מדיני בל תוסיף, יען כי כבר נתבארו הרבה במפרשים ופוסקים ראשונים ואחרונים. –
ודע דבפ' ראה י"ג א' נשנה עוד הפעם ענין בל תוסיף ובל תגרע, בזה"ל, את כל הדבר אשר אנכי מצוה אתכם אותו תשמרו לעשות לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו, וכ' שם הגר"א ז"ל בטעם משנה צווי מצוה זו דכאן בפ' ואתחנן מכוין שלא יוסיפו על תרי"ג מצות בכלל, ושם מכוין שבאותה מצוה גופא לא יוסיפו ולא יגרעו, עכ"ד. וניחא ליה לפרש כן ולא להיפך, משום דכך מורה לשון הפרשה שבכאן, שמע אל החקים ואל המשפטים וגו' לא תוסיפו, משמע דלא יוסיפו בכלל על החקים והמשפטים, ושם אמר את כל הדבר אשר אנכי מצוה לא תוסף עליו, משמע דבאותו הדבר גופו לא תוסף ולא תגרע, והלשון כל הדבר הוי כמו כל דבר, ר"ל כל דבר בפרט. .
(ר"ה כ"ח א')
(ב) וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם (משלי ד':ב'). אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ: שְׁנֵי פְרַקְמָטוֹטִין עוֹמְדִין זֶה עִם זֶה, אֶחָד בְּיָדוֹ מְטַכְסָא וְאֶחָד בְּיָדוֹ פִּלְפְּלִין. אָמְרוּ זֶה לָזֶה: בֹּא וְנַחֲלִיף בֵּינִי וּבֵינֶךָ. נָטַל זֶה אֶת הַפִּלְפְּלִין, וְזֶה הַמְּטַכְסָא. מַה שֶּׁבְּיַד זֶה אֵין בְּיַד זֶה, וּמַה שֶּׁבְּיַד זֶה אֵין בְּיַד זֶה. אֲבָל הַתּוֹרָה אֵינָהּ כֵּן, זֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר זְרָעִים וְזֶה שׁוֹנֶה סֵדֶר מוֹעֵד, הִשְׁנוּ זֶה לָזֶה, נִמְצָא בְּיַד זֶה שְׁנַיִם וּבְיַד זֶה שְׁנַיִם, יֵשׁ פְּרַקְמַטְיָא יָפָה מִזּוֹ. הֱוֵי: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם. מַעֲשֶׂה בְּחָבֵר אֶחָד שֶׁהָיָה בִּסְפִינָה עִם פְּרַקְמָטוֹטִין הַרְבֵּה, הָיוּ אוֹמְרִים לְאוֹתוֹ חָבֵר הֵיכָן פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלָּךְ? הָיָה אוֹמֵר לָהֶם: פְּרַקְמַטְיָא שֶׁלִּי גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּכֶם. בָּדְקוּ בַּסְּפִינָה לֹא מָצְאוּ לוֹ כְּלוּם, הִתְחִילוּ שׂוֹחֲקִים עָלָיו. נָפְלוּ עֲלֵיהֶם לִסְטִים בַּיָּם, שָׁלְלוּ וְנָטְלוּ כָּל מַה שֶּׁנִּמְצָא בַּסְּפִינָה. יָצְאוּ לַיַּבָּשָׁה וְנִכְנְסוּ לַמְּדִינָה, לֹא הָיָה לָהֶם לֹא לֶחֶם לֶאֱכֹל וְלֹא כְּסוּת לִלְבֹּשׁ. מֶה עָשָׂה אוֹתוֹ חָבֵר? נִכְנַס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ יָשַׁב וְדָרַשׁ. עָמְדוּ בְּנֵי הַמְּדִינָה כְּשֶׁרָאוּ שֶׁהוּא בֶּן תּוֹרָה מְרֻבֶּה, נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד גָּדוֹל וְעָשׂוּ לוֹ פְּסִיקָתוֹ כַּהֹגֶן וְכָרָאוּי בִּגְדֻלָּה וּבְכָבוֹד. הִתְחִילוּ גְּדוֹלֵי הַקָּהָל לֵילֵךְ מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ וּלְלַוּוֹת אוֹתוֹ. כְּשֶׁרָאוּ הַפְּרַקְמָטוֹטִין כָּךְ, בָּאוּ אֶצְלוֹ וּפִיְּסוּ מִמֶּנּוּ וְאָמְרוּ לוֹ: בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ, עֲשֵׂה עִמָּנוּ טוֹבָה וְלַמֵּד עָלֵינוּ זְכוּת לִפְנֵי בְּנֵי הָעִיר, שֶׁאַתָּה יוֹדֵעַ מֶה הָיִינוּ וּמָה אִבַּדְנוּ בַּסְּפִינָה. בְּבַקָּשָׁה מִמְּךָ עֲשֵׂה עִמָּנוּ חֶסֶד, דַּבֵּר לָהֶם אֲפִלּוּ עַל הַפְּרוּסָה שֶׁיִּנָּתֵן לְתוֹךְ פִּינוּ וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת בָּרָעָב. אָמַר לָהֶם: הֲלֹא אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם, שֶׁפְּרַקְמַטְיָא שֶׁלִּי גְּדוֹלָה מִשֶּׁלָּכֶם, שֶׁלָּכֶם אָבַד וְשֶׁלִּי קַיֶּמֶת. הֱוֵי: כִּי לֶקַח טוֹב נָתַתִּי לָכֶם.
תנחומא פרשת תרומה
(2) That they take for Me an offering (Exod. 25:2). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: For I give you good doctrine; forsake ye not My teaching (Prov. 4:2). R. Simeon the son of Lakish explained this verse as follows: Once there were two merchants who were traveling together. One of them held a bolt of silk material in his hand, while the other held some pepper. They said to each other: “Let us exchange our merchandise.” One took the pepper and the other took the silk. What one of them had previously owned was no longer his, and that which the other had owned was, likewise, no longer his. With the law, however, this is not so. If one man studies Tractate Ze’raim, and another Tractate Mo’ed, and they instruct each other, each possesses knowledge of both. Truly, is there any merchandise more valuable than this? Therefore, For I give you good doctrine; forsake ye not My teaching.
Once a passenger aboard a ship, on which many were traveling, was asked by them: “What kind of merchandise do you possess?” He answered: “My merchandise is superior to yours.” Whereupon they searched the boat to examine his merchandise. When they were unable to find anything that belonged to him, they began to scoff at him. Shortly after, pirates attacked them, and carried the men and everything they found in the ship away. After some time they reached port, and all the men were brought to the city, without food to eat or clothes to wear. What did the one passenger do? He went to the schoolhouse, where he sat and studied. When the residents of the town discovered that he was a learned student of the law, they treated him with the greatest respect. They made a collection in his behalf, as was customary and proper for a man of distinction. The important men of the community would walk at his right and his left, accompanying him wherever he went. When the merchants saw what was happening, they went to him and pleaded: “Please, we beg you to help us, speak in our behalf to the men of the city, for you know what has happened to us and how much we lost in the ship. We implore you to ask them to give us some bread, that we may live and not die of starvation.” He answered: “Did I not tell you that my merchandise was better than yours? Yours has been destroyed, but mine endures.” Therefore it says: For I give you good doctrine.
(יומא ע"ב א׳)