
(א) אָ֣ז יָשִֽׁיר־מֹשֶׁה֩ וּבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶת־הַשִּׁירָ֤ה הַזֹּאת֙ לַֽה' וַיֹּאמְר֖וּ לֵאמֹ֑ר אָשִׁ֤ירָה לַֽה'
אז ישיר משה. אָז כְּשֶׁרָאָה הַנֵּס עָלָה בְלִבּוֹ שֶׁיָּשִׁיר שִׁירָה. וְכֵן "אָז יְדַבֵּר יְהוֹשֻׁעַ" (יהושע י'), – חָשַׁב בְּלִבּוֹ שֶׁיַּעֲשֶׂה לָהּ,
פֵּרְשׁוּ בוֹ חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל לִמְּדָנוּ שֶׁהַיּוֹ"ד עַל שֵׁם הַמַּחֲשָׁבָה נֶאֶמְרָה, זֶהוּ לְיַשֵּׁב פְּשׁוּטוֹ.
אֲבָל מִדְרָשׁוֹ אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִ"לִ "מִכָּאן רֶמֶז לִתְחִיַּת הַמֵּתִים מִן הַתּוֹרָה"
אז ישיר משה. משפט לשון הקדש לו' לשון עתיד תחת עבר עם מלת אז אז יבנה שלמה אז ידבר יהושע. אז יבדיל משה.
משה לבדו חבר השירה ולמדוה ישראל ושורר כ''א ואומר אשירה לה'. :
אז ישיר משה
כי מנהג הלשון שהמספר ענין יעמיד עצמו בזמן שיחפוץ, וירמוז למעשה ממנו. פעם יעמיד עצמו בזמן המעשה וידבר בו בענין הווה, ועומד עליו בתחלתו, ויאמר ''ישיר ישראל'' כאלו משוררים לפניו, וכן כלם, ופעם יאחר עצמו ויאמר זה נעשה כבר
אז ישיר משה. למה התחיל משה רבינו ע"ה את השירה באז, אמר משה רבינו ע"ה אני סרחתי באז, דכתיב ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך (שמות ה כג), ועוד אני אתקן באז, ופתח את השירה באז:
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, מִיּוֹם שֶׁבָּרָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת הָעוֹלָם וְעַד שֶׁעָמְדוּ יִשְׂרָאֵל עַל הַיָּם לֹא מָצִינוּ אָדָם שֶׁאָמַר שִׁירָה לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶלָּא יִשְׂרָאֵל, בָּרָא אָדָם הָרִאשׁוֹן וְלֹא אָמַר שִׁירָה, הִצִּיל אַבְרָהָם מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ וּמִן הַמְּלָכִים וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יִצְחָק מִן הַמַּאֲכֶלֶת וְלֹא אָמַר שִׁירָה, וְכֵן יַעֲקֹב מִן הַמַּלְאָךְ וּמִן עֵשָׂו וּמִן אַנְשֵׁי שְׁכֶם וְלֹא אָמַר שִׁירָה, כֵּיוָן שֶׁבָּאוּ יִשְׂרָאֵל לַיָּם וְנִקְרַע לָהֶם, מִיָּד אָמְרוּ שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאֵלּוּ הָיִיתִי מְצַפֶּה, וְאֵין אָז אֶלָּא שִׂמְחָה, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכו, ב): אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בֶּן פַּזִּי, מָה רָאוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה בְּאָז, הֱוֵי: אָז יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאֵין אָז אֶלָּא לְשׁוֹן בִּטָּחוֹן, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ג, כג): אָז תֵּלֵךְ לָבֶטַח דַּרְכֶּךָ.
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה, וּבְאֵיזֶה זְכוּת אוֹמְרִים יִשְׂרָאֵל שִׁירָה, בִּזְכוּת אַבְרָהָם שֶׁהֶאֱמִין בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו, ו): וְהֶאֱמִן בַּה', הִיא הָאֱמוּנָה שֶׁיִּשְׂרָאֵל נוֹחֲלִין בָּהּ, וַיַּאֲמִינוּ בַּה', אָמַר רַבִּי יִצְחָק הָיוּ רוֹאִין כָּל אוֹתָן נִסִּים שֶׁנַּעֲשׂוּ לָהֶם וְלֹא הָיָה לָהֶם לְהַאֲמִין, אֶלָּא אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בַּר אַבָּא, בִּשְׁבִיל הָאֲמָנָה שֶׁהֶאֱמִין אַבְרָהָם לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהֶאֱמִן בַּה', מִמֶּנָּה זָכוּ יִשְׂרָאֵל לוֹמַר שִׁירָה עַל הַיָּם, שֶׁנֶּאֱמַר: אָז יָשִׁיר משֶׁה
דָּבָר אַחֵר, אָז יָשִׁיר משֶׁה
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן, וְכֵיוָן שֶׁיָּצְאוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַיָּם בָּאוּ הַמַּלְאָכִים לְהַקְדִּים שִׁירָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יְקַדְּמוּ בָנַי תְּחִלָּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב: אָז יָשִׁיר משֶׁה, אָז שָׁר לֹא נֶאֱמַר אֶלָּא אָז יָשִׁיר, שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אָמַר יָשִׁיר משֶׁה וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל תְּחִלָּה. וְלָמָּה כָּךְ, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַמַּלְאָכִים, לֹא מִפְּנֵי שֶׁאֲנִי מַשְׁפִּיל אֶתְכֶם אֲנִי אוֹמֵר שֶׁיְּקַדְּמוּ תְּחִלָּה, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁבָּשָׂר וָדָם יֹאמְרוּ תְּחִלָּה.
ְ וְ כָ ל מַחֲלקֶת הַ תַנָאִים וְ הָאָמוֹרָאִים וְ הַ גּאוֹנִ ים וְ הַפּוֹסְקִים בֶאֱמֶת לַמֵבִ ין דָבָ ר
לַ אֲשׁוּרוֹ – דִבְ רֵ י אֱ ל קּים חַיִים הֵמָה, וּלְכֻלָם יֵ שׁ פָנִים בַהֲלָכָה. וְאַ דְרַבָה:
זֹאת הִ יא תִפְ אֶרֶת תּוֹרָתֵנוּ הַקְדוֹשָה וְהַטְהוֹרָה. וְכָל הַתּוֹרָה כֻלָהּ נִקְרֵאת 'שִ ׁירָהּ', וְ תִפְאֶרֶת הַשִיר הִ יא כְשֶהַקּוֹלוֹת מְשֻנִים זֶה מִזֶה, וְזֶהוּ עִקַר הַנְעִימוּת. וּמִי שֶמְשׁוֹטֵט בַיָם הַתַלְמוּד יִ רְ אֶ ה נְ עִ ימוּת בְכָ ל הַקּוֹלוֹת הַמְשֻנִים זֶה מִזֶה
יש שערי שמים שאינם נפתחים אלא באמצעות ניגון ושיר
(א) לַמְנַצֵּ֗חַ מִזְמ֥וֹר לְדָוִֽד׃ (ב) עַד־אָ֣נָה ה' תִּשְׁכָּחֵ֣נִי נֶ֑צַח עַד־אָ֓נָה ׀ תַּסְתִּ֖יר אֶת־פָּנֶ֣יךָ מִמֶּֽנִּי׃ (ג) עַד־אָ֨נָה אָשִׁ֪ית עֵצ֡וֹת בְּנַפְשִׁ֗י יָג֣וֹן בִּלְבָבִ֣י יוֹמָ֑ם עַד־אָ֓נָה ׀ יָר֖וּם אֹיְבִ֣י עָלָֽי׃ (ד) הַבִּ֣יטָֽה עֲ֭נֵנִי ה' אֱלֹקָ֑י הָאִ֥ירָה עֵ֝ינַ֗י פֶּן־אִישַׁ֥ן הַמָּֽוֶת׃ (ה) פֶּן־יֹאמַ֣ר אֹיְבִ֣י יְכָלְתִּ֑יו צָרַ֥י יָ֝גִ֗ילוּ כִּ֣י אֶמּֽוֹט׃ (ו) וַאֲנִ֤י ׀ בְּחַסְדְּךָ֣ בָטַחְתִּי֮ יָ֤גֵ֥ל לִבִּ֗י בִּֽישׁוּעָ֫תֶ֥ךָ אָשִׁ֥ירָה לַה' כִּ֖י גָמַ֣ל עָלָֽי׃
דע לך שכל עשב ועשב יש לו שירה מיוחדת משלו.
ומשירת העשבים נעשה ניגון של רועה.
כמה יפה, כמה יפה ונאה כששומעים השירה שלהם.
טוב מאוד להתפלל ביניהם ובשמחה לעבוד את ה'.
ומשירת העשבים מתעורר הלב ומשתוקק.
וכשהלב מן השירה מתעורר ומשתוקק אל ארץ ישראל
אור גדול אזי נמשך ועולה מקדושתה של הארץ עליו.
ומשירת העשבים נעשה ניגון של ה
each and every shepherd
has his own tune.
Know that
each and every blade of grass
has its own song,
And from the song of the grasses
is born the shepherd’s melody.
How beautiful,
how lovely and fitting
it is to hear their music.
Good indeed
it is to pray among them,
serving God in joy
As the heart,
awakened with the grasses’ song,
fills with yearning.
Then, when the song-filled heart yearns
for the Land of Israel,
A great light
from the holiness of the land
is drawn toward it:
Thus from the song of the grasses
is born the song of the heart.
.