While Rabbi Akiva was dying, Rabbi Yehuda HaNasi was born; while Rabbi Yehuda HaNasi was dying, Rav Yehuda was born; while Rav Yehuda was dying, Rava was born; while Rava was dying, Rav Ashi was born. This teaches you that a righteous person does not leave the world before an equally righteous person is created, as it is stated: “The sun sets and the sun rises” (Ecclesiastes 1:5).
The contents of the Mishnah are arranged topically and written in Mishnaic Hebrew (different in grammar and syntax from biblical Hebrew), as opposed to the Midrash, which follows the order of Scripture and is written primarily in Aramaic. These topics, or “divisions,” are further divided into a total of 63 “tractates” that are then broken down into chapters and finally paragraphs:
- Zera’im (zĕrāʿı̂m, “seeds”): 11 tractates concerning prayers, blessings, tithes, and agricultural laws
- Mo’ed (môʿēd, “festival”): 12 tractates concerning Sabbath regulations and the Festivals
- Nashim (nāšı̂m, “women”): 7 tractates concerning marriage and divorce, certain oaths, and nazirite regulations
- Nezikin (nĕzı̂qı̂n, “damages”): 10 tractates concerning civil and criminal law, court procedures, and oaths
- Qodashim (qodāšı̂m, “holy things”): 11 tractates concerning the temple, sacrificial rites, and dietary laws
- Tohorot (ṭohărôt, “purities”): 12 tractates concerning laws of purity and impurity of the dead, foods, and body
(46) These are the laws, rules, and instructions that the LORD established, through Moses on Mount Sinai, between Himself and the Israelite people.
(י) [י] "..זאת"-- זו עונה של מדבר; "..גם זאת"-- זאת עונה של בעל פעור; "ואף גם זאת"-- זו עונה של מלכי האמורי. "לא מאסתים ולא געלתים לכלֹתם"-- וכי מה נשתייר להם שלא נגעלו ולא נמאסו?! והלא כל מתנות טובות שנתנו להם, ניטלו מהם. ואילולי ספר תורה שנשתיירה להם לא היו משנים (ס"א משונים) מאומות העולם כלום! אלא "לא מאסתים"-- בימי אספינוס (ס"א אספסיינוס); 'געלתים'-- בימי יון; "לכלתם להפר בריתי אתם"-- בימי המן; "כי אני ה' אלקיהם"-- בימי גוג. ומנין שהברית כרותה לשבטים? שנאמר "וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים"-- מלמד שהברית כרותה לשבטים. "אלה החקים והמשפטים והתורֹת": "החוקים"-- אלו המדרשות; "והמשפטים"-- אלו הדינים; "והתורות"-- מלמד ששתי תורות ניתנו להם לישראל; אחד בכתב ואחד בעל פה. אמר ר' עקיבא, וכי שתי תורות היו להם לישראל? והלא תורות הרבה נתנו להם -- "זאת תורת העולה" "זאת תורת המנחה" "זאת תורת האשם" "זאת תורת זבח השלמים" "זאת התורה אדם כי ימות באהל". "אשר נתן ה' בינו ובין בני ישראל"-- זכה משה ליעשות שליח בין ישראל לאביהם שבשמים. "בהר סיני ביד משה"-- מלמד שניתנה התורה הלכותיה ודקדוקיה ופירושיה על ידי משה מסיני.
These are the laws, rules, and instructions that the LORD established, through Moses on Mount Sinai.
This teaches us that two Toroth were given to Israel, one written, and one, oral.
Why the need for a Written Torah and an Oral Torah?
(א) כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (הושע ח, יב): אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ, בְּשָׁעָה שֶׁנִּגְלָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בְּסִינַי לִתֵּן תּוֹרָה לְיִשְׂרָאֵל, אֲמָרָהּ לְמשֶׁה עַל הַסֵּדֶר מִקְרָא וּמִשְׁנָה תַּלְמוּד וְאַגָּדָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ, א): וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, אֲפִלּוּ מַה שֶּׁהַתַּלְמִיד שׁוֹאֵל לָרַב אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה בְּאוֹתָהּ שָׁעָה. מֵאַחַר שֶׁלְּמָדָהּ מִפִּי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אָמַר לוֹ לַמְּדָהּ לְיִשְׂרָאֵל. אָמַר לְפָנָיו רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֶכְתֹּב אוֹתָהּ לָהֶם, אָמַר לוֹ אֵינִי מְבַקֵּשׁ לִתְּנָהּ לָהֶם בִּכְתָב, מִפְּנֵי שֶׁגָּלוּי לְפָנַי שֶׁעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים עֲתִידִים לִשְׁלֹט בָּהֶם וְלִטֹּל אוֹתָהּ מֵהֶם וְיִהְיוּ בְּזוּיִים בְּעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים, אֶלָּא הַמִּקְרָא אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם בְּמִכְתָּב, וְהַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד וְהָאַגָּדָה אֲנִי נוֹתֵן לָהֶם עַל פֶּה, שֶׁאִם יָבוֹאוּ עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים וְיִשְׁתַּעְבְּדוּ בָּהֶם יִהְיוּ מֻבְדָּלִים מֵהֶם. אָמַר לַנָּבִיא אִם אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ, וּמָה אֲנִי עוֹשֶׂה לָהֶם, נוֹתֵן אֶת הַמִּקְרָא בִּכְתָב, וְהַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד וְהָאַגָּדָה בְּעַל פֶּה. כְּתָב זֶה הַמִּקְרָא, (שמות לד, כז): כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה זוֹ הַמִּשְׁנָה וְהַתַּלְמוּד, שֶׁהֵם מַבְדִּילִים בֵּין יִשְׂרָאֵל לְבֵין הָעוֹבְדֵי כּוֹכָבִים.
When God revealed Himself at Sinai to give the Torah to Israel, He said to Moshe: "Teach it to Israel". He said to Him, "God! Should I write it down?" He replied "I am not asking you to give it to them in writing because it is known to Me that in the future the nations will rule over them, and take it [the Written Torah] from them, and it will be degraded by the nations. So the Scriptures I will give them in writing but the Mishna, Talmud and Aggada I will give orally. If the nations will enslave them, it will remain unique to the Jews.
Rabbi Yehuda bar Naḥmani, the disseminator for Rabbi Shimon ben Lakish, expounded as follows: It is written: “Write you these matters” (Exodus 34:27), and it is written later in that same verse: “For on the basis of orally transmitting these matters.” How can these texts be reconciled? They mean to teach: Matters that were written you may not express them orally, and matters that were taught orally you may not express them in writing. The school of Rabbi Yishmael taught: you may not write halakhot, i.e., the mishnayot and the rest of the Oral Law.
Why was there a prohibition on writing down the written Torah?
On what basis did Rabbi Yehuda Ha-Nasi write down the Oral Torah?
And a proof for this is that Rabbi Yoḥanan and Rabbi Shimon ben Lakish used to read from a scroll of aggada containing the words of the Sages on Shabbat. But such a scroll may not be written, for in principle, the statements of the Oral Law may not be committed to writing. Rather, since it is not possible to remember the Oral Law without writing it down, it is permitted to violate the halakha, as indicated by the verse: “It is time to act for the Lord; they have nullified your Torah” (Psalms 119:126).
Introduction to the Mishneh Torah
Rabban Gamliel the elder received the tradition from Rabban Shimon, his father - the son of Hillel the elder. Rabban Shimon, his son, received the tradition from him. Rabban Gamliel, his son, received the tradition from him and Rabban Shimon, his son, received the tradition from him.
Rabbi Yehudah, the son of Rabban Shimon and referred to as Rabbenu Hakadosh ("our saintly teacher"), received the tradition from his father, from Rabbi Elazar ben Shamu'a, and from Rabban Shimon and his colleagues.
Rabbenu Hakadosh composed the Mishnah. From the days of Moses, our teacher, until Rabbenu Hakadosh, no one had composed a text for the purpose of teaching the Oral Law in public. Instead, in each generation, the head of the court or the prophet of that generation would take notes of the teachings which he received from his masters for himself, and teach them verbally in public. Similarly, according to his own potential, each individual would write notes for himself of what he heard regarding the explanation of the Torah, its laws, and the new concepts that were deduced in each generation concerning laws that were not communicated by the oral tradition, but rather deduced using one of the thirteen principles of Biblical exegesis and accepted by the high court.
This situation continued until [the age of] Rabbenu Hakadosh. He collected all the teachings, all the laws, and all the explanations and commentaries that were heard from Moses, our teacher, and which were taught by the courts in each generation concerning the entire Torah. From all these, he composed the text of the Mishnah. He taught it to the Sages in public and revealed it to the Jewish people, who all wrote it down. They spread it in all places so that the Oral Law would not be forgotten by the Jewish people.
Why did Rabbenu Hakadosh make [such an innovation] instead of perpetuating the status quo? Because he saw the students becoming fewer, new difficulties constantly arising, the Roman Empire spreading itself throughout the world and becoming more powerful, and the Jewish people wandering and becoming dispersed to the far ends of the world. [Therefore,] he composed a single text that would be available to everyone, so that it could be studied quickly and would not be forgotten. Throughout his entire life, he and his court taught the Mishnah to the masses.
(ד) קָרְאוּ אֶת הַמְּגִלָּה בַּאֲדָר הָרִאשׁוֹן וְנִתְעַבְּרָה הַשָּׁנָה, קוֹרִין אוֹתָהּ בַּאֲדָר הַשֵּׁנִי,
אֵין בֵּין אֲדָר הָרִאשׁוֹן לַאֲדָר הַשֵּׁנִי אֶלָּא קְרִיאַת הַמְּגִלָּה וּמַתָּנוֹת לָאֶבְיוֹנִים:
(ה) אֵין בֵּין יוֹם טוֹב לְשַׁבָּת אֶלָּא אֹכֶל נֶפֶשׁ בִּלְבָד.
אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים אֶלָּא שֶׁזֶּה זְדוֹנוֹ בִּידֵי אָדָם וְזֶה זְדוֹנוֹ בְּכָרֵת:
The difference between the first Adar and the second Adar
is only the reading of the Megilla and gifts to the poor
The difference between Festivals and Shabbat
is only in preparing food alone.
The difference between Shabbat and Yom Kippur
is only that this its intentional at the hand of Man,
and that its intentional with karet.
The Sages taught in a baraita: On the first day of Passover, the congregation reads from the portion of the Festivals (Leviticus 22:26–23:44), and they read as the haftara the account of the Passover celebrated at Gilgal (Joshua 5:2–14). The Gemara comments: And nowadays, in the Diaspora, when there are two Festival days of Passover, on the first day they read as the haftara the account of the Passover celebrated at Gilgal, and on the next day they read from the account of the Passover observed by Josiah (II Kings 23). The baraita continues: And on the other days of Passover, one collects and reads from various Torah portions of matters relating to Passover. The Gemara asks: What are these portions? Rav Pappa said: A mnemonic for them is mem, alef, peh vav. Each letter stands for a different reading: Mem for the portion of: “Draw out [mishkhu] and take your lambs” (Exodus 12:21–51); alef for the portion of “If [im] you lend money to any of My people” (Exodus 22:24–23:19); peh for the portion of “Hew [pesol] for yourself” (Exodus 34:1–26); and vav for the portion “And the Lord spoke [vaydabber]” (Numbers 9:1–14).
(א) הדבר השלם הוא אשר לא ידומה עליו תוספת ולא חסרון. ואחר שנמצא דוד יתאר תורת השם בשהיא תמימה, הנה אי אפשר שיהיה בה שום חסרון להגעת שלמותה ותכליתה. ומאשר כל דבר הנכתב מאיזה מין שיהיה כבר אפשר שיובן בשתי הבנות מתחלפות, עד שאפשר שתהיה ההבנה האחת מסכמת לכונת האומר והשנית מתחלפת לה מכל וכל, כמו שכתב הרמב״ם ז״ל באגרת תחית המתים כי שמע ישראל ה׳ אלהינו ה׳ אחד העברים יבינו ממנו האחדות הגמורה והנוצרים יפרשו אותו על כונת השלוש, בעבור זה היה מחוייב, כדי שתהיה תורת ה׳ תמימה ותובן על הכונה הראויה, שבתת השם יתברך אותה אל משה בכתב יפרש אותה לז על הכונה הראויה, וכן משה ליהושע וכן יהושע לזקנים וזקנים לנביאים וכן דור אחר דור, כדי שלא יפול שום ספק בהבנת הכתב כפי מה שראוי.
(ב) ולפירוש הזה מתורה שבכתב שמסר משה ליהושע ויהושע לבאים אחריו הוא שקראו תורה שבעל פה, לפי שאי אפשר שיבא הפירוש הזה בכתב, כי בכתב ההוא יפול גם כן הספק שאמרנו שיפול במכתב הראשון, ויצטרך פירוש לפירוש וכן לבלתי תכלית, כמו שקרה לחבור המשניות שהוא פירוש תורה שבכתב שנפל בו מן הספק והמבוכה עד שהוצרך לפירוש אחר, והוא חבור התלמוד שעשה רב אשי לפרש המשניות, וכן התלמוד שהוא פירוש המשניות הוצרך לפירוש גם כן ורבו עליו הפירושים וחלוקי הסברות, וכן על הפירושים גם כן, ולזה הוא מבואר שאי אפשר שתהיה התורה שבכתב שלמד אם לא בהמצא עמה הפירוש הזה על פה, וזהו הנקרא תורה שבעל פה.
(ג) ועל זה הוא שאמרו רבותינו ז״ל לא כרת הקדוש ברוך הוא ברית עם ישראל אלא בשביל תורה שבעל פה, וזה לפי שאין מציאות להבנת התורה שבכתב אלא עם תורה שבעל פה. ועוד לפי שאי אפשר שתהיה תורת השם יתברך שלמה באופן שתספיק בכל הזמנים, לפי שהפרטים המתחדשים תמיד בעניני האנשים, במשפטים והדברים הנפעלים הם רבים מאד משיכללם ספר, על כן נתנו למשה בסיני על פה דרכים כוללים נרמזו בתורה בקצרה, כדי שעל ידם יוציאו החכמים שבכל דור ודור הפרטים המתחדשים.
(ד) והם הדרכים שנזכרו בתורת כהנים בתחלתו באותה ברייתא המתחלת ר׳ ישמעאל אומר בשלש עשרה מדות התורה נדרשת מקל וחומר מגזרה שוה וכו׳. ועל ידי אותן הדרכים או אחד מהן יודע כל מה שלא נמצא בתורה בפירוש, אבל מה שנמצא בתורה בפירוש או בקבלה אין היוצא באותן הדרכים מועיל ולא מעלה ולא מוריד לבטל הכתוב או הקבלה, ובעבור זה תמצא פעמים הרבה בתלמוד שיאמרו זו מנין לך, ויאמר המשיב הלכה למשה מסיני, וכן יאמר המקשה אם קבלה היא נקבל ואם לדין יש תשובה.
(ה) ולפי שאפשר שיפול מחלוקת בין חכמי ישראל בדבר שלא בא הקבלה בו אלא שיוצא באחת מהי״ג מדות או באחת משאר דרכי ההבנה, הסכימה החכמה האלהית כדי שתהיה תורת השם יתברך תמימה לסלק המחלוקת ההוא במה שאפשר, וזה בשנתנה ההכרעה בכל דור ודור לרוב החכמים ואמרה אחרי רבים להטות, ואמרה גם כן לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, ובארו רבותינו ז״ל אפילו יאמרו לך על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין, וכונתם בזה לומר כי לפי שכל אדם מדרכו לחשוב מחשבות וליחס לעצמו ההתבוננות והסברא וההשכל יותר מכל מה שזולתו, עד שתמצא כמה פתאים ונשים ועמי הארץ מדברים תועה על החכמים ויחשבו עצמם משכילים יותר מהם, אמר הכתוב כי אף אם יראה לחולק שהחכמים אומרים על ימין שהוא שמאל ועל שמאל שהוא ימין לא יזוז מדבריהם לעולם, אבל תהיה ההכרעה מסורה תמיד אל רוב החכמים, ואף אם אפשר שיהיה היחיד יותר חכם מכל אחד מהם ויהיה יותר מסכים אל האמת מכולם, תהיה ההלכה כהכרעת הרוב, ואין היחיד רשאי לחלוק עליהם לעשות מעשה כדבריו כלל.
(ו) וזהו ענין ר׳ יהושע עם רבי אליעזר בבבא מציעא, כי אף על פי שרבי אליעזר היה מופלג בחכמה יותר מכולם עד שיצתה בת קול ואמרה מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום, עמד ר׳ יהושע על רגליו ואמר לא בשמים היא, כלומר שאף על פי שהאמת יהיה כדברי רבי אליעזר אין ראוי שנניח דברי המרובין לעשות כדברי היחיד, כי כבר נתנה לנו תורה על הר סיני שכתוב בה אחרי רבים להטות, ואם בדבר אחד נעשה כדברי היחיד ונניח דברי המרובין, יתחדש מחלוקת גדולה בישראל בכל דור ודור, כי כל יחיד יבא לחשוב שהאמת אתו ויעשה כדבריו הלכה למעשה, ובזה תפול התורה בכללה, ועל כן ראוי שלא נניח הדרך הכולל שהוא ללכת אחר הרוב ולהניח דברי היחיד או דברי המעטים, ובלבד שיהיו הרוב דעת החכמים לא רוב דעות עמי הארץ, לפי שההמון ועמי הארץ נפתים לדבר שאינו עד שיבואו להעיד עליו ולומר שהוא כן.
(ז) וכבר הזהיר שלמה על זה ואמר שאין ראוי להמשך אחר הסכמת ההמון, שהרי אנו רואים אותם מסכימים בכמה דברים בחלוף האמת, וזה שהרי ההמון לא יבוזו לגנב כי יגנוב למלא נפשו כי ירעב, וזהו מוסכם אצלם ובלתי מגונה, ואינו כן לפי האמת, אבל אם נמצא ישלם שבעתים ואת כל הון ביתו יתן, לפי משפטי התורה שאמרה אם אין לו ונמכר בגנבתו, וכן יסכימו ההמון כי הנואף אינו ראוי לעונש אבל יאמרו כי נואף אשה חסר לב, וראוי לחמול עליו כי הוא מזיק לעצמו ומשחית לנפשו והוא יעשה העבירה והרע לעצמו ואין שום בן דעת מזיק לעצמו, ועל כן יאמרו ההמון שהוא חסר לב ואינו ראוי לעונש, ואינו כן לפי האמת כי נגע וקלון ימצא הנואף, ואומר כי קנאה חמת גבר ולא יחמול ביום נקם, לא ישא פני כל כופר ולא יאבה כי תרבה שחד. ועל כן אין ראוי להביא ראיה מהסכמת ההמון כי פעמים יסכימו ההמון על חלוף האמת, שהרי בימי אחאב ומנשה ודומיהם היו מסכימים כלם לעבוד עבודה זרה זולתי הנביאים ותלמידיהם. ועל כן ראוי שתהיה ההכרעה מסורה לרוב החכמים בלבד, כי החכמה מתת אלהים היא כי ה׳ יתן חכמה מפיו דעת ותבונה, ובזה תהיה תורת ה׳ תמימה בכל דור ודור ובלתי חסרה דבר:
(1) A thing is perfect if we can not conceive it to receive addition or diminution. Now since David characterizes the Torah as perfect, it follows that it can not in any respect be deficient in the realization of its purpose. Now every written document of whatever nature it be, can be understood in two different ways, one of which corresponds to the intention of the writer and the other is very far from it. Thus Maimonides says in his epistle on resurrection that the expression, “Hear O Israel, the Lord our God, the Lord is One,” is understood by the Jews to mean absolute unity, whereas the Christians interpret it to teach the Trinity. For this reason it was necessary, in order that the divine Torah should be perfect and should be understood in the correct way, that when God gave the Torah to Moses in writing, He should explain it to him in the proper manner. Similarly Moses explained it to Joshua, Joshua to the elders, the elders to the prophets, and so from generation to generation, so that there should be no doubt in the correct meaning of the written document.
(2) This interpretation of the written law which Moses transmitted to Joshua and Joshua to his successors, is called the oral law, because this interpretation can not be in writing, else the same uncertainty of which we spoke would attach to this writing as to the first, and we should require an interpretation of the interpretation, and so on without end. Thus the Mishnah, which is an interpretation of the written Torah, gave rise to doubt and confusion and required another interpretation, namely the Talmud, which Rab Ashi composed to explain the Mishnah. The Talmud, in turn, which is an interpretation of the Mishnah, required another interpretation, and so there is a multiplicity of commentaries on the Talmud and a variety of opinions, and the same is true of the commentaries. It is clear, therefore, that the written Torah can not be perfect unless it is accompanied by this oral interpretation, which is called the oral law.
(3)...The law of God can not be perfect so as to be adequate for all times, because the ever new details of human relations, their customs and their acts, are too numerous to be embraced in a book. Therefore Moses was given orally certain general principles, only briefly alluded to in the Torah, by means of which the wise men in every generation may work out the details as they appear.
(4) These principles are mentioned in Torat Kohanim, in the beginning, in the baraita which begins, “Rabbi Ishmael said, Thirteen rules are applied in the interpretation of the Torah, the inference from minor to major, similarity in expression …” By means of these principles, or of any one of them, we may know something that is not explicit in the Torah. But if a thing is expressed in the Torah, or is handed down by tradition, the principles mentioned have no force to abolish the text or the tradition. Thus we find often in the Talmud the question asked, “How do you know?” and the answer is, “It is a halakah which dates from Moses and Sinai.” We also find the expression used by an opponent, “If it is a matter of tradition, we will accept it, but if it is a question of inference, we can argue against it.”
§ Rav Yehuda says that Rav says: When Moses ascended on High, he found the Holy One, Blessed be He, sitting and tying crowns on the letters of the Torah. Moses said before God: Master of the Universe, who is preventing You from giving the Torah without these additions?
God said to him: There is a man who is destined to be born after several generations, and Akiva ben Yosef is his name; he is destined to derive from each and every thorn of these crowns mounds upon mounds of halakhot. It is for his sake that the crowns must be added to the letters of the Torah.
Moses said before God: Master of the Universe, show him to me. God said to him: Return behind you. Moses went and sat at the end of the eighth row in Rabbi Akiva’s study hall and did not understand what they were saying. Moses’ strength waned, as he thought his Torah knowledge was deficient. When Rabbi Akiva arrived at the discussion of one matter, his students said to him: My teacher, from where do you derive this? Rabbi Akiva said to them: It is a halakha transmitted to Moses from Sinai. When Moses heard this, his mind was put at ease.