(יז) וַיְהִ֗י בְּשַׁלַּ֣ח פַּרְעֹה֮ אֶת־הָעָם֒ וְלֹא־נָחָ֣ם אֱלֹקִ֗ים דֶּ֚רֶךְ אֶ֣רֶץ פְּלִשְׁתִּ֔ים כִּ֥י קָר֖וֹב ה֑וּא כִּ֣י ׀ אָמַ֣ר אֱלֹקִ֗ים פֶּֽן־יִנָּחֵ֥ם הָעָ֛ם בִּרְאֹתָ֥ם מִלְחָמָ֖ה וְשָׁ֥בוּ מִצְרָֽיְמָה׃
(17) Now when Pharaoh let the people go, God did not lead them by way of the land of the Phillistines, although it was nearer; for God said, “The people may have a change of heart when they see war, and return to Egypt.”
בְּשַׁלַּח, שִׁלּוּחַ הַזֶּה לְוָיָה, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: וְאַבְרָהָם הֹלֵךְ עִמָּם לְשַׁלְּחָם (בראשית יח, טז). וְכֵן הוּא אוֹמֵר: וַיְשַׁלְּחֵם יִצְחָק וַיֵּלְכוּ וְגוֹ' (בראשית כו, לא). וְלָמָּה פָּתַח הַכָּתוּב בַּלָּשׁוֹן הַזֶה? הַפֶּה שֶׁאָמַר לֹא אֲשַׁלֵּחַ, חָזַר וְאָמַר אָנֹכִי אֲשַׁלַּח אֶתְכֶם, לְכָךְ פָּתַח וַיְהִי בְּשַׁלַּח. וּמַה שְּׂכָרוֹ? לֹא תְתַעֵב מִצְרִי (דברים כג, ח). הַפֶּה שֶׁאָמַר לֹא יָדַעְתִּי אֶת ה', חָזַר וְאָמַר ה' הַצַּדִּיק. וּמַה שְּׂכָרוֹ? נָתַן לָהֶן קְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: נָטִיתָ יְמִינְךָ תִּבְלָעֵמוֹ אָרֶץ.
And it came to pass, when Pharaoh had let the people go (Exod. 13:17). The word let go (shallah) indicates “to escort,” as in the verse Abraham went with them to bring them (leshalleham) on the way (Gen. 18:16). Similarly it states; And Isaac sent them away (vaye-shallehem), and they departed from him in peace (ibid. 26:31). Why does this scriptural portion open with this verse? Because the mouth (i.e., Pharaoh) that had declared: And moreover, I will not let Israel go (Exod. 5:2), now retracted and said: I will let you go (ibid. 8:24). This explains why this portion of Scripture begins with the words When Pharaoh had let the people go. What was his reward for doing so? Thou shalt not abhor an Egyptian (Deut. 23:8), for the mouth that had said: I know not the Lord (Exod. 5:2) reversed itself and declared: The Lord is righteous (ibid. 9:27). What was his reward for saying this? He gave them a burial place, as it is said: Thou stretchest out Thy right hand—the earth swallowed them (ibid. 15:12).
וְלֹא נָחָם, נָהֲגָם, כְּמָה דְּאַתְּ אֲמַר: נָחִיתָ כַצֹּאן עַמֶּךָ (תהלים עז, כא). וְאוֹמֵר: וַיַּנְחֵם בֶּעָנָן יוֹמָם (תהלים עח, יד). דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא, קָרוֹב הַדָּבָר שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְאַבְרָהָם. וְעוֹד, כִּי קָרוֹב הַדֶּרֶךְ לַחֲזֹר לְמִצְרַיִם. וְעוֹד, קְרוֹבָה שְׁבוּעָה שֶׁנִּשְׁבַּע אַבְרָהָם לַאֲבִימֶלֶךְ, אִם תִּשְׁקֹר לִי וְגוֹ' (בראשית כא, כג). וַעֲדַיִן לֹא בָּא נֶכְדּוֹ. וְעוֹד, קְרוֹבָה מִלְחָמָה רִאשׁוֹנָה לַשְּׁנִיָּה. דָּבָר אַחֵר, כִּי קָרוֹב הוּא, קָרוֹב הוּא שֶׁיָּרְשׁוּ הַכְּנַעֲנִים אֶת הָאָרֶץ, דִּכְתִיב: וְדוֹר רְבִיעִי יָשׁוּבוּ הֵנָּה (בראשית טו, טז), וַעֲדַיִן לֹא הָיָה לָהֶם דּוֹר רְבִיעִי. וְהִקִּיפָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי מוֹלִיכָן דֶּרֶךְ פְּשׁוּטָה, עַכְשָׁיו מַחֲזִיקִין אִישׁ אִישׁ בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וּמְבַטְּלִין מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא אֲנִי מוֹלִיכָן דֶּרֶךְ הַמִּדְבָּר וְיֹאכְלוּ אֶת הַמָּן וְיִשְׁתּוּ מֵי בְּאֵר, וְהַתּוֹרָה מִתְיַשֶּׁבֶת בְּגוּפָן.
God led them not by the way of the Philistines (ibid. 13:17). He guided them in the manner indicated in the verse Thou didst lead Thy people like a flock (Ps. 77:21), and as in the verse By day also He led them by a cloud (ibid. 78:14). By the way of the land of the Philistines, although that was near. The word near indicates that the promise the Holy One, blessed be He, had made to Abraham was soon to be fulfilled. Near also implies that it was the nearest way to return to Egypt. Furthermore near relates to the oath Abraham had sworn with Abimelech. Now therefore, swear unto me here by God, that thou wilt not deal falsely with me, or with my son, nor with my son’s son (Gen. 21:23) was near fulfillment, even though his grandson had not yet been born. Furthermore, near implies that the previous war was too recent to risk another.1The “previous war” being the one referred to in the continuation of the verse: lest … the people repent when they see war (Exod. 17:1). A tradition exists that the descendants of Ephraim left Egypt before the designated time and 300,000 were killed. See Ginzberg, Legends, vol. 3:8–9. Only ten escaped. Another explanation of Although that was near. It was too close to the time in which the Canaanites had obtained the land, for it is written: And in the fourth generation they shall come back hither (ibid. 15:16), and the fourth generation had not yet come. God led the people about by the way of the wilderness (Exod. 12:18). The Holy One, blessed be He, said: If I lead them into the land by the most direct route, they will each take possession of a field and a vineyard and neglect the law. Therefore I will lead them through the wilderness for forty years and cause them to eat the manna and drink the water of the well so that the law may penetrate into their very beings.
וְעוֹד, כְּשֶׁשָּׁמְעוּ הַכְּנַעֲנִים שֶׁיִּשְׂרָאֵל נִכְנָסִין לָאָרֶץ, עָמְדוּ וְשָׂרְפוּ אֶת הַזְּרָעִים, וְעָקְרוּ אֶת הָאִילָנוֹת, וְקָצְצוּ אֶת הַנְּטִיעוֹת, וְסָתְרוּ אֶת הַבִּנְיָנִים, וְסָתְמוּ אֶת הַמַּעְיָנוֹת. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הִבְטַחְתִּי אֶת אַבְרָהָם אֲבִיהֶם לְהַכְנִיסָם בְּאֶרֶץ מְלֵאָה כָּל טוּב, הֲרֵינִי מְעַכְּבָן בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁיַּעַמְדוּ הַכְּנַעֲנִים וִיתַקְּנוּ מַה שֶּׁקִּלְקְלוּ.
Furthermore, when the Canaanites heard that the Israelites were soon to enter the land, they arose, burnt the seeds, uprooted the trees, cut down the shoots, destroyed the buildings, and stopped up the wells. Whereupon the Holy One, blessed be He, said: Since I assured Abraham, their father, that they would enter into a land filled with everything that was desirable, I will keep them in the wilderness for forty years while the Canaanites restore what they have destroyed.
(א) בַּחֹ֙דֶשׁ֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י לְצֵ֥את בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל מֵאֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם בַּיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה בָּ֖אוּ מִדְבַּ֥ר סִינָֽי׃
(1) On the third new moon after the Israelites had gone forth from the land of Egypt, on that very day, they entered the wilderness of Sinai.
בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי. זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: הֲלֹא כָתַבְתִּי לְךָ שָׁלִשִׁים בְּמֹעֵצוֹת וָדָעַת (משלי כב, ב). אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בְּרַבִּי נְחֶמְיָה: זוֹ תּוֹרָה שֶׁאוֹתִיּוֹתֶיהָ מְשֻׁלָּשִׁים, אָלֶ״ף בֵּי״ת גִּימֶ״ל. וְהַכֹּל הָיָה מְשֻׁלָּשׁ: תּוֹרָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, תּוֹרָה נְבִיאִים וּכְתוּבִים. מִשְׁנָה מְשֻׁלֶּשֶׁת, תַּלְמוּד הֲלָכוֹת וְאַגָּדוֹת. הַסַּרְסוּר מְשֻׁלָּשׁ, מִרְיָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה. תְּפִלָּה מְשֻׁלֶּשֶׁת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרַיִם. קְדֻשָׁה מְשֻׁלֶּשֶׁת, קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ. יִשְׂרָאֵל מְשֻׁלָּשִׁין, כֹּהֲנִים לְוִיִּם וְיִשְׂרְאֵלִים. מֹשֶׁה, אוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁין. מִשֵּׁבֶט לֵוִי, שֶׁאוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁים. מִזֶּרַע מְשֻׁלָּשׁ, אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב. בְּחֹדֶשׁ מְשֻׁלָּשׁ, נִיסָן אִיָּר וְסִיוָן. עַל הַר סִין שֶׁאוֹתִיּוֹתָיו מְשֻׁלָּשִׁים שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּחֲנוּ בְּמִדְבַּר סִין. לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים נִתְקַדְּשׁוּ, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶת יָמִים.
In the third month (Exod. 19:1). Scripture says elsewhere in allusion to this verse: Have I not written unto thee excellent things (shilshom) of counsels and knowledge (Prov. 22:20). R. Joshua the son of R. Nehemiah said: This verse refers to the Torah, the letters of which are in groups of three (shaloshim): alef, bet, gimel, etc. In fact, everything is in groups of three. The Scripture is made up of three sections: Torah, Nevi’im (Prophets), Ketuvim (Writings); the Talmud is in three parts: Mishnah, Halakhah, and Aggadah, (God’s) agents were three: Miriam, Aaron, and Moses; prayers are recited three times; evening, morning, and noon; the sanctification is three-fold; “holy, holy, holy”; Israel is composed of three groups, the priests, the Levites, and the Israelites; the letters of Moses’ name are three, and the letters in the name of the tribe of Levi are three; the progenitors of Israel were three; Abraham, Isaac, and Jacob; the months are arranged in groups of three, Nisan, Iyar, and Sivan, etc.; the letters in the word Sinai are three, as it is said: And were come to the wilderness of Sinai (Exod. 19:2); and in three days they made themselves holy, as it is said: And be ready against the third day (ibid., v. 11).
אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בַּר נְחֶמְיָה: לְעוֹלָם הַשְּׁלִישִׁי חָבִיב, אָדָם הוֹלִיד שְׁלֹשָׁה בָּנִים, קַיִן הֶבֶל שֵׁת. שֵׁת חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: זֶה סֵפֶר תּוֹלְדֹת אָדָם (בראשית ה, א). וּכְתִיב: וַיּוֹלֶד בִּדְמוּתוֹ כְּצַלְמוֹ (בראשית ה, ג) לְנֹחַ שְׁלֹשָׁה בָּנִים, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיּוֹלֶד נֹחַ אֶת שֵׁם אֶת חָם וְאֶת יָפֶת (בראשית ו, י). אַף עַל פִּי שֶׁיֶּפֶת הַגָּדוֹל, לֹא זָכָה לִגְדֻלָּה אֶלָּא שֵׁם. שְׁלֹשָׁה בָּנִים לְעַמְרָם, מִרְיָם אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה, וּכְתִיב: לוּלֵי מֹשֶׁה בְחִירוֹ (תהלים קו, כג). בַּשְּׁבָטִים, רְאוּבֵן שִׁמְעוֹן לֵוִי, לֵוִי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: בָּעֵת הַהִוא הִבְדִּיל ה' אֶת שֵׁבֶט הַלֵּוִי (דברים י, ח). בַּמְּלָכִים, שָׁאוּל דָּוִד שְׁלֹמֹה, שְׁלֹמֹה חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: וַיֵּשֶׁב שְׁלֹמֹה עַל כִּסֵּא ה' לְמֶלֶךְ (דה״א כט, כג). בֶּחֳדָשִׁים, הַשְּׁלִישִׁי חָבִיב, שֶׁנֶּאֱמַר: בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי.
R. Joshua the son of Nehemiah said: The third was always the most precious. Adam had three sons, Cain, Abel, and Seth; and Seth was the most beloved, as it is said: This is the book of the generations of Adam, and that is followed by the sentence And begot a son in his own likeness (Gen. 5:3). Noah had three sons, as it is said: And Noah begot three sons: Shem, Ham, and Japheth (ibid. 6:10), and though Japheth was the eldest, only Shem merited greatness. Amram had three children, Miriam, Aaron, and Moses, and it is written: Had not Moses His chosen stood before him (Ps. 106:23). Concerning the tribes of Reuben, Simeon and Levi, Levi was the most important, as it is said: At that time the Lord separated the tribe of Levi (Deut. 10:8). Among the kings Saul, David, and Solomon, Solomon was the most beloved, as it is said: Solomon sat on the throne of the Lord (I Chron. 29:23). In the case of months, the third month is the most precious, as it is stated: In the third month (the Torah was given).
וְאַתָּ֣ה תֶחֱזֶ֣ה מִכָּל־הָ֠עָם אַנְשֵׁי־חַ֜יִל יִרְאֵ֧י אֱלֹקִ֛ים אַנְשֵׁ֥י אֱמֶ֖ת שֹׂ֣נְאֵי בָ֑צַע וְשַׂמְתָּ֣ עֲלֵהֶ֗ם שָׂרֵ֤י אֲלָפִים֙ שָׂרֵ֣י מֵא֔וֹת שָׂרֵ֥י חֲמִשִּׁ֖ים וְשָׂרֵ֥י עֲשָׂרֹֽת׃
You shall also seek out from among all the people capable men who fear God, trustworthy men who spurn ill-gotten gain. Set these over them as chiefs of thousands, hundreds, fifties, and tens,
שרי אלפים וגו': לדעת רז"ל כל עשרה מישראל היה להם שר אחד, וכל חמשה מהשרים ההם היה עליהם שר חמשים אחד, וכן על זה הדרך; ותמה על זה ראב"ע, שא"כ יצטרך שיהיו שמינית הקהל כלם אנשי חיל יראי אלקים אנשי אמת שונאי בצע, מה שהוא רחוק הרבה ממנהגו של עולם, והוא פירש בלשון הנשמע לשני פנים, ורלב"ג ודון יצחק השיגו עליו, ואולי אין כוונתו כמו שהבינו הם, אך כוונתו כאחד מן הפירושים שאמר דון יצחק בפסוק הזה, והוא שנקראו שרי אלפים אותם שרים שהעם או המלך נתן להם אלף איש שומרים אותו וסריס אל משמעתו, וכן על הדרך הזה שרי המאות וזולתם; ודון יצחק אמר עוד פירוש אחר בפסוק הזה, והוא כי טעם שרי אלפים עצה ובית דין גדול של אלף איש, וכן ב"ד של מאה, וכן על הדרך הזה. ורלב"ג פירש שרי אלפים שתחתם אלפים הרבה, ואינם רק אחד לכל שבט, ושרי מאות שתחתם מאות הרבה, וכן שרי החמשים והרי העשרות, היו תחתם חמשים הרבה ועשרות הרבה, ולזה דעתי נוטה. ואני מוסיף כי תחלת הנחת השמות האלה היתה באמת להורות מי שתחתיו עשרה, חמשים, מאה, ואלף, כדעת רז"ל, וראיה לזה שר חמשים וחמשיו (מלכים ב' א' ט'), ואחריו הוא אומר תיקר נא נפשי ונפש עבדיך אלה חמשים בעיניך, אך אמרו גם כן שר אלפים למי שתחתיו אלפים הרבה, ושר מאות למי שתחתיו מאות הרבה, אך פחות מאלף, ושר חמשים למי שתחתיו יותר מחמשים ופחות ממאה, ושר עשרות למי שתחתיו יותר מעשרה ופחות מחמשים, אך בזאת לא אסכים עם רלב"ג במה שאמר כי שרי האלפים לא היו רק אחד לכל שבט, ונ"ל כי נשיאי המטות לחוד, ושרי האלפים לחוד, ושרי האלפים היו על אלפים הרבה, אך לא על השבט כלו, גם לא על קצת אלפים משבט זה וקצת אלפים משבט אחר. ואח"ם מוסיף כי נראה שהשרים האלה לא היו משועבדים אלה לאלה, כי לא אמר ששרי העשרות יביאו הדבר הקשה אל שר החמשים, אלא כלם ישפטו הם או יביאו אל משה, רק לפי חכמתם ומעלת מדותיהם הופקדו על אנשים רבים או על מעט. וראב"ע בביאורו הקצר קרב מה שרחק בפירושו הארוך, וקיים ששמינית מחנה ישראל היו חכמים.
תנו רבנן (שמות יח, כא) ושמת עליהם שרי אלפים שרי מאות שרי חמשים ושרי עשרות שרי אלפים שש מאות שרי מאות ששת אלפים שרי חמשים שנים עשר אלף שרי עשרות ששת ריבוא נמצאו דייני ישראל שבעת ריבוא ושמונת אלפים ושש מאות:
Apropos the opinion of Rabbi Neḥemya, which links the issue of the lesser Sanhedrin with the appointment of the ministers in the wilderness, the Gemara relates: The Sages taught: The verse states: “And place over them ministers of thousands, ministers of hundreds, ministers of fifties, and ministers of tens” (Exodus 18:21). The number of ministers of thousands was 600, as there were 600,000 men in total; the number of ministers of hundreds was 6,000; of ministers of fifties, 12,000, and of ministers of tens, 60,000. Therefore, it is found that the total number of judges of the Jewish people was 78,600, and suitable people were found to fill all of these positions.
נמצאו דייני ישראל ז' ריבואות וח' אלפים ושש מאות - תימה הא חסרי להו טובא דכי מפקת מס' ריבואות ששה מאות לשרי אלפים לא משכחת בתר הכי ו' אלפים לשרי מאות וכי הדר מפקת (כל) הני לא משכחת בתר הכי לשרי חמשים י"ב אלף וכ"ש דלא משכחת בתר הכי שרי עשרות שש ריבואות וי"מ דבכל הני שרים אפשר דהוו זקנים יתירים מבני ס' דאמר ביש נוחלין (ב"ב דף קכא:) דלא נמנו פחות מבני עשרים ויתירים מבני ששים ובשרי עשרות לא חיישינן אפילו היו מבני עשרים שהם עצמם היו מן החשבון וכל אחד שר על תשעה והוא עשירי וי"מ דחשבון השררות קחשיב דתחילתן נימנו שרי עשרות ומהחשובין שבהם נתמנו לשרי חמשים והחשובין משרי חמשים נתמנו לשרי מאות ומשרי מאות בירר החשובים לשרי אלפים: