מתני׳ דרך תלמידי חכמים עד שלא היתה בתו יוצאה מאצלו אומר לה כל נדרים שנדרת בתוך ביתי הרי הן מופרין וכן הבעל עד שלא תכנס לרשותו אומר לה כל נדרים שנדרת עד שלא תכנסי לרשותי הרי הן מופרין שמשתכנס לרשותו אינו יכול להפר
MISHNA: The practice of Torah scholars is to ensure that a woman about to be married should not be encumbered by any vows. A father, before his daughter would leave him through marriage, would say to her: All vows that you vowed in my house are hereby nullified. And similarly, the husband, before she would enter his jurisdiction, i.e., while they were still betrothed, would say to her: All vows that you vowed before you entered my jurisdiction are hereby nullified. This was necessary because once she enters his jurisdiction he cannot nullify the vows she made before that.
איבעיא להו בעל מהו שיפר לשתי נשיו בבת אחת אותה דוקא או לאו דוקא אמר רבינא ת"ש אין משקין שתי סוטות כאחת מפני שלבה גס בחבירתה ר' יהודה אומר לא מן השם הוא זה אלא משום שנאמ' (במדבר ה, כד) והשקה אותה לבדה:
§ A dilemma was raised before the Sages: Concerning a husband, what is the halakha with regard to nullifying vows for his two wives simultaneously? Do the words “but if her husband disallows her on the day that he hears it, and he nullifies her vow which is upon her” (Numbers 30:9), stated in the singular, refer specifically to one wife? Or, perhaps it does not refer specifically to one wife, and a husband can nullify the vows of more than one wife simultaneously. Ravina said: Come and hear a baraita: In the sota ritual, performed by women suspected by their husbands of having committed adultery, two sota women are not given to drink the bitter waters as one. This is because the heart of each becomes emboldened [gas] in the presence of the other woman, and if one is guilty she will lack the humility to confess. Rabbi Yehuda says: This is not for that reason [lo min hashem hu zeh], but because it is stated: “And he shall make her drink” (Numbers 5:27), which indicates her by herself. Similarly, the words “disallows her” (Numbers 30:9) should be read as referring specifically to a single woman, indicating that a man cannot nullify the vows of two wives simultaneously.
והא אין עושין מצות חבילות - תימה מאי פריך והלא אין עושין מצות חבילות ליכא אלא איסור מדרבנן משום דמיחזי עליה כמשא ואינהו פליגי בקראי:
תָּנוּ רַבָּנַן בְּנֵי חֲבוּרָה שֶׁהָיוּ מְסוּבִּין וְקִדֵּשׁ עֲלֵיהֶן הַיּוֹם מְבִיאִין לוֹ כּוֹס שֶׁל יַיִן וְאוֹמֵר עָלָיו קְדוּשַּׁת הַיּוֹם וְשֵׁנִי אוֹמֵר עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר אוֹכֵל וְהוֹלֵךְ עַד שֶׁתֶּחְשַׁךְ
The Gemara returns to the subject of interrupting one’s meal to recite kiddush. The Sages taught: With regard to members of a group who were reclining and eating a meal, and the day of Shabbat was sanctified, they bring one of the diners a cup of wine and he recites over it the sanctification of the day, i.e., kiddush, and a second cup over which he recites Grace after Meals; this is the statement of Rabbi Yehuda. Rabbi Yosei says: One may continue eating the rest of his meal, even until dark.
גָּמְרוּ כּוֹס רִאשׁוֹן מְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְהַשֵּׁנִי אוֹמֵר עָלָיו קְדוּשַּׁת הַיּוֹם אַמַּאי וְנֵימְרִינְהוּ לְתַרְוַיְיהוּ אַחֲדָא כָּסָא אָמַר רַב הוּנָא אָמַר רַב שֵׁשֶׁת אֵין אוֹמְרִים שְׁתֵּי קְדוּשּׁוֹת עַל כּוֹס אֶחָד מַאי טַעְמָא אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לְפִי שֶׁאֵין עוֹשִׂין מִצְוֹת חֲבִילוֹת חֲבִילוֹת וְלָא וְהָא תַּנְיָא הַנִּכְנָס לְבֵיתוֹ בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְבָרֵךְ עַל הַיַּיִן וְעַל הַמָּאוֹר וְעַל הַבְּשָׂמִים וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר הַבְדָּלָה עַל הַכּוֹס וְאִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד מַנִּיחוֹ לְאַחַר הַמָּזוֹן וּמְשַׁלְשְׁלָן כּוּלָּן לְאַחֲרָיו אֵין לוֹ שָׁאנֵי וְהָא יוֹם טוֹב שֶׁחָל לִהְיוֹת אַחַר הַשַּׁבָּת דְּאִית לֵיהּ וְאָמַר רַב יַקְנֶה אָמְרִי מִדְּלָא אָמַר זְמַן מִכְּלָל דְּבִשְׁבִיעִי שֶׁל פֶּסַח עָסְקִינַן דְּכׇל מַאי דַּהֲוָה לֵיהּ אָכֵיל לֵיהּ וְלֵית לֵיהּ וְהָא יוֹם טוֹב רִאשׁוֹן דְּאִית לֵיהּ וְאָמַר אַבָּיֵי יַקְזְנָה וְרָבָא אָמַר יַקְנְהָז אֶלָּא הַבְדָּלָה וְקִידּוּשׁ חֲדָא מִילְּתָא הִיא בִּרְכַּת הַמָּזוֹן וְקִידּוּשׁ תְּרֵי מִילֵּי נִינְהוּ
Rabbi Yosei maintains that once they have finished their meal, they bring out two cups; over the first cup one recites the Grace after Meals, and over the second cup he recites the sanctification of the day. The Gemara asks: Why do they need two cups? And let them say both of them, Grace after Meals and kiddush, over one cup. Rav Huna said that Rav Sheshet said: One does not recite two sanctifications, i.e., for two mitzvot such as Grace after Meals and kiddush, over one cup. What is the reason for this halakha? Rav Naḥman bar Yitzḥak said: Because one does not perform mitzvot in bundles. If someone performs multiple mitzvot all in one go, he gives the impression that they are a burdensome obligation that he wants to complete as fast as possible. And does one not perform multiple mitzvot together? But wasn’t it taught in a baraita: One who enters his home at the conclusion of Shabbat recites the blessing over the wine, and then over the light, and then over the spices, and thereafter he recites havdala over the cup of wine. And if he has only one cup of wine, he leaves it for after he eats his food, and uses it for Grace after Meals, and arranges all of the other blessings together thereafter. This baraita indicates that one may use the same cup both for Grace after Meals and havdala. The Gemara answers: We cannot prove anything from here, as a case where one does not have an additional cup is different. One who has two cups of wine is required to recite Grace after Meals over one of the cups and havdala over the other one. The Gemara continues its line of questioning: But there is the case of a Festival that occurs after Shabbat, when presumably one has enough wine. And nevertheless, Rav said that the proper order of the blessings is according to the Hebrew acronym yod, kuf, nun, heh: The blessing over the wine [yayin], kiddush, the blessing over the candle [ner], and havdala. This ruling shows that one recites kiddush and havdala over the same cup of wine. They say in answer to this question: From the fact that Rav did not say that one recites the blessing for time, Who has given us life [sheheḥiyanu], sustained us, and brought us to this time, this proves by inference that we are dealing with the seventh day of Passover, which is the only Festival day on which one does not recite the blessing for time. If so, it is possible that whatever wine this person had, he has already consumed over the course of the Festival, and he does not have enough wine left for two separate cups. The Gemara asks: But there is the case of the first Festival night that occurs after Shabbat, when one has wine, and nevertheless Abaye said that the order of the blessings in this instance follows the Hebrew acronym yod, kuf, zayin, nun, heh: The blessing over wine [yayin]; kiddush; the blessing for time [zeman]; the blessing over the candle [ner]; and havdala. And Rava said that the order of the blessings is in accordance with the acronym yod, kuf, nun, heh, zayin: Wine [yayin]; kiddush; candle [ner]; havdala; and the blessing for time [zeman]. Although Abaye and Rava dispute the correct order of the blessings, they agree that one recites multiple blessings over a single cup of wine. Rather, the Gemara rejects the previous explanation in favor of the following: Havdala and kiddush are one matter, as they both mark and draw attention to the sanctity of certain days. By contrast, Grace after Meals and kiddush are two entirely different matters. Therefore, one who recites both of them over the same cup of wine is combining two unrelated mitzvot, apparently so that he can be done with them as quickly as possible. Consequently, this practice is prohibited.
חבילות חבילות - דמיחזי עליה כמשוי:
מי שנותנין לו להגביה הס"ת ולגלול וא"א לו לעשות שתיהם יגביה ויתן לאחר לגלול דהוא עיקר הגולל כמ"ש סס"ד אבל כשמכבדין אותו להושיט המעילים גלילה עדיפ' דהיא עיקר המצוה וכדאמרינן אותו שזכה בקטרת אומר לחבירו זכה במחתה עמי וע' ביומא דף ע', כשרואה מצוה רשאי להניחה ולילך לראות מצוה אחרת אף על גב דמצוה לראות עשיית המצוה משום ברוב עם הדרת מלך מ"מ רשאי לעבור ממנה (רש"י) ועיין בתוס' יומא דף ל"ג ע"ב דהיכא דלא עבדינן אלא חדא מצוה אין מחויב לעשות מה שבא לידו ראשונה ע"ש ואינו מוכרח כ"כ ועיין במנחות דף ס"ד ע"ב: ובסוטה דף ח' אמרינן אין משקין ב' סוטות כאחד ואין מטהרין ב' מצורעים ואין רוצעים ב' עבדים ואין עורפין ב' עגלות כא' שאין עושין מצות חבילות חבילות וכתבו התו' שאסור להעמיד שתיהן בעזרה בבת א' אף על פי שאין שותות כא', ותימה וכי היה אוסר בכה"ג להעמיד ב' זבחים כא' בעזרה ולשחוט א' ואח"כ השני וכו' ע"ש, ומסיק בגמרא בכהן א' אין משקין ובב' כהנים משקין וצ"ע על הרמב"ם שפסק סתם ולא חילק, לכן נ"ל שהוא מפרש איפכא דכהן א' ע"כ משקה אות' זאח"ז לכן אף על פי שמעמידין בבת א' בעזרה ש"ד אבל בב' כהנים שמשקין בבת אחת זה אחת זה אחת אסור, ובזה מתורץ קושית התוס' שהקשו משני מצורעים ע"ש, והנה להרמב"ם מותר להביא שני תינוקות בבת אחת ולמול זה ואח"כ זה אבל לעולם בבת א' בשני מוהלים אסור ולהתוספות אסור להביאם בבת א' למולם זאח"ז אבל למולם בבת א' בשני מוהלים שרי וא"כ בשני ס"ת נוהגים כהרמב"ם דלא קפדינן על ההבאה ולהתו' בב"ה של נישואין לא יביאו שני הכוסות לפניו בבת אחת אלא לאחר ב"ה יקח כוס אחד ויברך ז' ברכות, וכ"מ בטור ובש"ע בא"ע סי' ס"ב, ומה שהקשו התוס' משני זבחים י"ל דוקא בב' מצות של חובה הוי חבילות וה"ה בשני קרבנות של חובה אסור להעמיד' כאחד וכ"מ ביומא פרק ה' דתנן הביאו לו השעיר משמע דאין מביאין פר ושעיר כאחד ע"ש:
(ב) וַיְדַבֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ אֶל־רָאשֵׁ֣י הַמַּטּ֔וֹת לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לֵאמֹ֑ר זֶ֣ה הַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֖ר צִוָּ֥ה ה'׃ (ג) אִישׁ֩ כִּֽי־יִדֹּ֨ר נֶ֜דֶר לַֽה' אֽוֹ־הִשָּׁ֤בַע שְׁבֻעָה֙ לֶאְסֹ֤ר אִסָּר֙ עַל־נַפְשׁ֔וֹ לֹ֥א יַחֵ֖ל דְּבָר֑וֹ כְּכָל־הַיֹּצֵ֥א מִפִּ֖יו יַעֲשֶֽׂה׃ (ד) וְאִשָּׁ֕ה כִּֽי־תִדֹּ֥ר נֶ֖דֶר לַה' וְאָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר בְּבֵ֥ית אָבִ֖יהָ בִּנְעֻרֶֽיהָ׃ (ה) וְשָׁמַ֨ע אָבִ֜יהָ אֶת־נִדְרָ֗הּ וֶֽאֱסָרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר אָֽסְרָ֣ה עַל־נַפְשָׁ֔הּ וְהֶחֱרִ֥ישׁ לָ֖הּ אָבִ֑יהָ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ (ו) וְאִם־הֵנִ֨יא אָבִ֣יהָ אֹתָהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛יהָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם וַֽה' יִֽסְלַח־לָ֔הּ כִּי־הֵנִ֥יא אָבִ֖יהָ אֹתָֽהּ׃ (ז) וְאִם־הָי֤וֹ תִֽהְיֶה֙ לְאִ֔ישׁ וּנְדָרֶ֖יהָ עָלֶ֑יהָ א֚וֹ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָֽׁהּ׃ (ח) וְשָׁמַ֥ע אִישָׁ֛הּ בְּי֥וֹם שָׁמְע֖וֹ וְהֶחֱרִ֣ישׁ לָ֑הּ וְקָ֣מוּ נְדָרֶ֗יהָ וֶֽאֱסָרֶ֛הָ אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֻֽמוּ׃ (ט) וְ֠אִם בְּי֨וֹם שְׁמֹ֣עַ אִישָׁהּ֮ יָנִ֣יא אוֹתָהּ֒ וְהֵפֵ֗ר אֶת־נִדְרָהּ֙ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֔יהָ וְאֵת֙ מִבְטָ֣א שְׂפָתֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר אָסְרָ֖ה עַל־נַפְשָׁ֑הּ וַה' יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ (י) וְנֵ֥דֶר אַלְמָנָ֖ה וּגְרוּשָׁ֑ה כֹּ֛ל אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָק֥וּם עָלֶֽיהָ׃ (יא) וְאִם־בֵּ֥ית אִישָׁ֖הּ נָדָ֑רָה אֽוֹ־אָסְרָ֥ה אִסָּ֛ר עַל־נַפְשָׁ֖הּ בִּשְׁבֻעָֽה׃ (יב) וְשָׁמַ֤ע אִישָׁהּ֙ וְהֶחֱרִ֣שׁ לָ֔הּ לֹ֥א הֵנִ֖יא אֹתָ֑הּ וְקָ֙מוּ֙ כָּל־נְדָרֶ֔יהָ וְכָל־אִסָּ֛ר אֲשֶׁר־אָסְרָ֥ה עַל־נַפְשָׁ֖הּ יָקֽוּם׃ (יג) וְאִם־הָפֵר֩ יָפֵ֨ר אֹתָ֥ם ׀ אִישָׁהּ֮ בְּי֣וֹם שָׁמְעוֹ֒ כָּל־מוֹצָ֨א שְׂפָתֶ֧יהָ לִנְדָרֶ֛יהָ וּלְאִסַּ֥ר נַפְשָׁ֖הּ לֹ֣א יָק֑וּם אִישָׁ֣הּ הֲפֵרָ֔ם וַה' יִֽסְלַֽח־לָֽהּ׃ (יד) כָּל־נֵ֛דֶר וְכָל־שְׁבֻעַ֥ת אִסָּ֖ר לְעַנֹּ֣ת נָ֑פֶשׁ אִישָׁ֥הּ יְקִימֶ֖נּוּ וְאִישָׁ֥הּ יְפֵרֶֽנּוּ׃ (טו) וְאִם־הַחֲרֵשׁ֩ יַחֲרִ֨ישׁ לָ֥הּ אִישָׁהּ֮ מִיּ֣וֹם אֶל־יוֹם֒ וְהֵקִים֙ אֶת־כָּל־נְדָרֶ֔יהָ א֥וֹ אֶת־כָּל־אֱסָרֶ֖יהָ אֲשֶׁ֣ר עָלֶ֑יהָ הֵקִ֣ים אֹתָ֔ם כִּי־הֶחֱרִ֥שׁ לָ֖הּ בְּי֥וֹם שָׁמְעֽוֹ׃ (טז) וְאִם־הָפֵ֥ר יָפֵ֛ר אֹתָ֖ם אַחֲרֵ֣י שָׁמְע֑וֹ וְנָשָׂ֖א אֶת־עֲוֺנָֽהּ׃ (יז) אֵ֣לֶּה הַֽחֻקִּ֗ים אֲשֶׁ֨ר צִוָּ֤ה ה' אֶת־מֹשֶׁ֔ה בֵּ֥ין אִ֖ישׁ לְאִשְׁתּ֑וֹ בֵּֽין־אָ֣ב לְבִתּ֔וֹ בִּנְעֻרֶ֖יהָ בֵּ֥ית אָבִֽיהָ׃ (פ)
(2) Moses spoke to the heads of the Israelite tribes, saying: This is what the LORD has commanded: (3) If a man makes a vow to the LORD or takes an oath imposing an obligation on himself, he shall not break his pledge; he must carry out all that has crossed his lips. (4) If a woman makes a vow to the LORD or assumes an obligation while still in her father’s household by reason of her youth, (5) and her father learns of her vow or her self-imposed obligation and offers no objection, all her vows shall stand and every self-imposed obligation shall stand. (6) But if her father restrains her on the day he finds out, none of her vows or self-imposed obligations shall stand; and the LORD will forgive her, since her father restrained her. (7) If she should marry while her vow or the commitment to which she bound herself is still in force, (8) and her husband learns of it and offers no objection on the day he finds out, her vows shall stand and her self-imposed obligations shall stand. (9) But if her husband restrains her on the day that he learns of it, he thereby annuls her vow which was in force or the commitment to which she bound herself; and the LORD will forgive her.— (10) The vow of a widow or of a divorced woman, however, whatever she has imposed on herself, shall be binding upon her.— (11) So, too, if, while in her husband’s household, she makes a vow or imposes an obligation on herself by oath, (12) and her husband learns of it, yet offers no objection—thus failing to restrain her—all her vows shall stand and all her self-imposed obligations shall stand. (13) But if her husband does annul them on the day he finds out, then nothing that has crossed her lips shall stand, whether vows or self-imposed obligations. Her husband has annulled them, and the LORD will forgive her. (14) Every vow and every sworn obligation of self-denial may be upheld by her husband or annulled by her husband. (15) If her husband offers no objection from that day to the next, he has upheld all the vows or obligations she has assumed: he has upheld them by offering no objection on the day he found out. (16) But if he annuls them after [the day] he finds out, he shall bear her guilt. (17) Those are the laws that the LORD enjoined upon Moses between a man and his wife, and as between a father and his daughter while in her father’s household by reason of her youth.