וְהָיָ֗ה כַּאֲשֶׁ֨ר יָרִ֥ים מֹשֶׁ֛ה יָד֖וֹ וְגָבַ֣ר יִשְׂרָאֵ֑ל וְכַאֲשֶׁ֥ר יָנִ֛יחַ יָד֖וֹ וְגָבַ֥ר עֲמָלֵֽק׃
Then, whenever Moses held up his hand, Israel prevailed; but whenever he let down his hand, Amalek prevailed.
פרשת בשלח היא אחת הפרשות המעניינות בתורה: קריעת ים סוף, שירת הים והמן (בבקשה לא להתחיל עם הרעשנים). אבל אני עומד להתמקד בסיפור מעניין לא פחות בסוף הפרשה, במלחמת עמלק. הפסוק שראינו הרגע מראה שבמהלך המלחמה כל עוד ידיו של משה למעלה עם ישראל מנצח במלחמה.
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים משֶׁה יָדוֹ וְגָבַר יִשְׂרָאֵל וְגוֹ' (שמות יז), וְכִי יָדָיו שֶׁל משֶׁה עוֹשׂוֹת מִלְחָמָה אוֹ שׁוֹבְרוֹת מִלְחָמָה. אֶלָּא לוֹמַר לְךָ, כָּל זְמַן שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מִסְתַּכְּלִים כְּלַפֵּי מַעְלָה וּמְשַׁעְבְּדִין אֶת לִבָּם לַאֲבִיהֶם שֶׁבַּשָּׁמַיִם הָיוּ מִתְגַּבְּרִים. וְאִם לָאו, הָיוּ נוֹפְלִין...
Incidental to the discussion of the required intent when sounding the shofar, the mishna cites the verse: “And it came to pass, when Moses held up his hand, that Israel prevailed; and when he let down his hand, Amalek prevailed” (Exodus 17:11). It may be asked: Did the hands of Moses make war when he raised them or break war when he lowered them? Rather, the verse comes to tell you that as long as the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they prevailed, but if not, they fell. Similarly, you can say: The verse states: “Make for yourself a fiery serpent, and set it upon a pole; and it shall come to pass, that everyone that is bitten, when he sees it, he shall live” (Numbers 21:8). Once again it may be asked: Did the serpent kill, or did the serpent preserve life? Rather, when the Jewish people turned their eyes upward and subjected their hearts to their Father in Heaven, they were healed, but if not, they rotted from their snakebites. Returning to its halakhic discussion, the mishna continues: A deaf-mute, an imbecile, or a minor who sounds the shofar cannot discharge the obligation on behalf of the community. This is the principle with regard to similar matters: Whoever is not obligated to do a certain matter cannot discharge the obligation on behalf of the community.
במסכת ראש השנה יש אפילו משנה על הסיפור הזה. המשנה מסבירה שידיו של משה הן לא סיבת הניצחון אלא סימן שעם ישראל פונה אל הקדוש ברוך הוא ונכנע לו, וככה ה' נמצא איתם והם מתגברים על עמלק, ואם עם ישראל לא פונה אל השמיים - הוא נופל. הנה, אפילו יש על זה שיר:
והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ר' אליעזר אומר וכי ידיו של משה מגברות ישראל או ידיו משברות עמלק?
אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום ומאמינים במה שפקד המקום למשה המקום עושה להם נסים וגבורות:
במדרש ההלכה על חומש שמות רבי אליעזר שואל שאלה די דומה למשנה, אבל עונה קצת אחרת: הוא אומר שזה עניין של אמונה: אמונה בה', אמונה במשה, אמונה בעם.
כאשר ירים משה ידו. וְכִי יָדָיו שֶׁל מֹשֶׁה נוֹצְחוֹת הָיוּ הַמִּלְחָמָה וְכוּ' כִּדְאִיתָא בְּרֹ"הַ:
כאשר ירים משה ידו WHEN MOSES LIFTED UP HIS HAND — But could Moses’ hands win the battle etc.? See the whole passage as it is given in the Treatise Rosh Hashanah 29a.
כאשר ירים משה - ידו והמטה. וגבר ישראל - שכן דרך עורכי מלחמה, כל זמן שרואים הרמת נסים הן מתגברין, וכשהוא מושלך רגילין לנוס ולהנצח.
כאשר ירים משה ידו, and his staff. וגבר ישראל, it is a psychological axiom that when the warriors see their flag being held aloft they are inspired with additional courage. When they cannot see their flag being held aloft they interpret this negatively and are liable to flee from the battlefield.
רשב''ם הוא נכדו של רש''י והוא אומר משהו אחר לגמרי. הוא אומר שמשה השתמש במטה שלו, וזה מטה שעשה כמה דברים, ובמקרה הזה המטה הוא כמו דגל במלחמות יותר קרובות לימינו. זאת אומרת שהמעשה של משה לא היה סימן למצב הרוחני של העם, אלא אמצעי טקטי של מלחמה - להראות שעדיין נלחמים ולא מוותרים, ובקיצור, להרים את המורל.
תקציר הספר של משה ארנס:
בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מגטו וארשה והובלתם לתאי הגזים בטרבלינקה. הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות. תנועות הנוער בגטו תפסו את ההנהגה והחלו להתארגן לקראת המרד....
בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו לגטו חיילים גרמנים מצוידים ברכבים משוריינים ובתותחים. מולם התייצבו כמה מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק דל. הלחימה העיקרית נמשכה עשרה ימים. הקרב המרכזי – "הקרב על הדגלים" התנהל בכיכר מוראנובסקי, בין כוחות בפיקודו של פרנקל, שהניפו על גג אחד הבתים את הדגל הציוני ואת דגל פולין, לבין חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ. רק ביום הרביעי הצליחו הגרמנים להוריד את הדגלים. זמן קצר לפני פרוץ המרד אמר פרנקל במפגש עם לוחמיו: "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!"
בקיץ 1942 החל גירוש יהודים מגטו וארשה והובלתם לתאי הגזים בטרבלינקה. הגרמנים לא נתקלו בהתנגדות. תנועות הנוער בגטו תפסו את ההנהגה והחלו להתארגן לקראת המרד....
בערב פסח תש"ג, 19 באפריל 1943, נכנסו לגטו חיילים גרמנים מצוידים ברכבים משוריינים ובתותחים. מולם התייצבו כמה מאות צעירים יהודים מצוידים בנשק דל. הלחימה העיקרית נמשכה עשרה ימים. הקרב המרכזי – "הקרב על הדגלים" התנהל בכיכר מוראנובסקי, בין כוחות בפיקודו של פרנקל, שהניפו על גג אחד הבתים את הדגל הציוני ואת דגל פולין, לבין חיילים גרמנים בפיקודו של הגנרל יורגן שטרופ. רק ביום הרביעי הצליחו הגרמנים להוריד את הדגלים. זמן קצר לפני פרוץ המרד אמר פרנקל במפגש עם לוחמיו: "חברים! אנחנו נמות בטרם עת, אך לא נדונו לאבדון. אנו נחיה כל עוד ההיסטוריה היהודית ממשיכה לחיות!"
הנה, ככה הדגל מעל הגטו שימש אמצעי מורלי למלחמה, עד כדי כך שהנאצים נלחמו במשך ארבעה ימים רק כדי להוריד אותו. ללמדנו מה הכוח של אמצעי מורלי בזמן מלחמה.
ראינו שלמעשהו של משה יש שתי דעות ואפילו משנה אחת. עם איזו דעה אתם מסכימים - רש''י או רשב''ם? הידיים של משה או המטה שלו? סימן רוחני או אמצעי מורלי? קצת מעניין שנכד חולק על סבא שלו, לא?
שבת שלום מבארי יחיאלי.
שבת שלום מבארי יחיאלי.