Pesachim No.4: Initial Pesach Offering

“‘Acceptable’ to ‘Will’: The Rabbinic Transformation of Ratzon in Sacrifice and Prayer,”

by: Rabbi Shlomo Zuckier

This paper considers the root ר.צ.ה and particularly the formula ה.י.ה רצון , arguing that רצון within a ritual context comes to mean not “acceptability” or “desirability” but “will” in rabbinic literature. This semantic shift points to a rabbinic voluntaristic theology, where ritual obligations and prayer aim at achieving interaction between the human and divine will. In so doing, these rituals comprise a will economy of sorts, bringing together the supplicant and God, as part of a broader rabbinic vision of interactive sacrifice and ritual.

קָרְבָּן m.n. (pl. קָרֽבָּנוֹת) 1 offering, sacrifice, oblation. NH 2 victim. [Derived from קרב, hence lit. meaning ‘something brought near’. cp. Aram.–Syr. קוּרְבָּנָא, Arab. qurbān, Ethiop. qerbān, which are prob. Heb. loan words.]
קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃
You may bring them to the LORD as an offering of choice products; but they shall not be offered up on the altar for a pleasing odor.
מַתְנִי׳ תָּמִיד נִשְׁחָט בִּשְׁמוֹנָה וּמֶחְצָה, וְקָרֵב בְּתִשְׁעָה וּמֶחְצָה. בְּעַרְבֵי פְסָחִים נִשְׁחָט בְּשֶׁבַע וּמֶחְצָה, וְקָרֵב בִּשְׁמוֹנֶה וּמֶחְצָה — בֵּין בַּחוֹל בֵּין בְּשַׁבָּת. חָל עֶרֶב פֶּסַח לִהְיוֹת בְּעֶרֶב שַׁבָּת, נִשְׁחָט בְּשֵׁשׁ וּמֶחְצָה, וְקָרֵב בְּשֶׁבַע וּמֶחְצָה, וְהַפֶּסַח אַחֲרָיו.
MISHNA: The daily afternoon offering is slaughtered at eight and a half hours of the day, which is two and a half hours after midday, and is sacrificed, i.e., its offering on the altar is completed, at nine and a half hours of the day. On the eves of Passover, when the Paschal lamb must be offered after the daily offering, the daily offering is sacrificed earlier; it is slaughtered at seven and a half hours and sacrificed at eight and a half hours, whether it occurs during the week or on Shabbat. If Passover eve occurs on Shabbat eve, when the Paschal lamb must be offered even earlier to ensure that it will be roasted before the onset of Shabbat, the daily offering is slaughtered at six and a half hours and sacrificed at seven and a half hours, and the Paschal lamb is offered thereafter.

The Mishnaic mental revolution: a reassessment

by: Yishai Rozen-Tsevi

The article argues that the self formed by the Mishna, authoritative collection of exegetical material embodying the oral tradition of Jewish law, is markedly different from the self defined as per Hellenistic philosophy. It mentions that innovative use the Mishnah makes of mental categories to determine legal outcomes that created a subjectivity which is related to the prominence that the inner self receives in Stoic philosophy.

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן קָרְחָה: לָמָּה קָדְמָה פָּרָשַׁת ״שְׁמַע״ לִ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ — כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּל עָלָיו עוֹל מַלְכוּת שָׁמַיִם תְּחִלָּה, וְאַחַר כָּךְ מְקַבֵּל עָלָיו עוֹל מִצְוֹת. ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ לְ״וַיֹּאמֶר״ — שֶׁ״וְהָיָה אִם שָׁמוֹעַ״ נוֹהֵג בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה, ״וַיֹּאמֶר״ אֵינוֹ נוֹהֵג אֶלָּא בַּיּוֹם בִּלְבַד. גְּמָ׳ שְׁמַע מִינַּהּ מִצְוֹת צְרִיכוֹת כַּוָּונָה.
GEMARA: We learned in the mishna that one must focus his heart while reading the portion of Shema in the Torah in order to fulfill his obligation. From here, the Gemara seeks to conclude: Learn from this that mitzvot require intent, when one performs a mitzva, he must intend to fulfill his obligation. If he lacks that intention, he does not fulfill his obligation. With that statement, this Gemara hopes to resolve an issue that is raised several times throughout the Talmud
וַיָּ֣רַח יְהוָה֮ אֶת־רֵ֣יחַ הַנִּיחֹחַ֒ וַיֹּ֨אמֶר יְהוָ֜ה אֶל־לִבּ֗וֹ לֹֽא־אֹ֠סִף לְקַלֵּ֨ל ע֤וֹד אֶת־הָֽאֲדָמָה֙ בַּעֲב֣וּר הָֽאָדָ֔ם כִּ֠י יֵ֣צֶר לֵ֧ב הָאָדָ֛ם רַ֖ע מִנְּעֻרָ֑יו וְלֹֽא־אֹסִ֥ף ע֛וֹד לְהַכּ֥וֹת אֶת־כָּל־חַ֖י כַּֽאֲשֶׁ֥ר עָשִֽׂיתִי׃
The LORD smelled the pleasing odor, and the LORD said to Himself: “Never again will I doom the earth because of man, since the devisings of man’s mind are evil from his youth; nor will I ever again destroy every living being, as I have done.
אא"ז מו"ר ז"ל הגיד פי' המדרש צפונה לפני ה' כו' זוכר עקידת יצחק. כי עיקר הקרבן הי' הרצון למסור נפשו להשי"ת. וזה ההסתר שהי' בהקרבן. ונק' צפונה. וזה יוכל להיות גם עתה. ופי' צפונה לפני ה' להיות מקום הצפון שבאדם להשי"ת ולא בגילוי על המצח עכ"ד ז"ל. ובוודאי כי זה עיקר בחי' הקרבן כי יקריב מכם. להיות כל האדם משועבד להשי"ת. וזה עקידת יצחק. ורק שהי' במעשה ג"כ שצוה השי"ת להקריב במעשה ממש בהמה ועוף. והנה בשבת אין מקריבין קרבן יחיד. וי"ל גם כן כי בשבת אין צורך לבחי' המעשה שבשבת נאסר כל המלאכות ולכך הרצון בלבד להיות מוסר נפשו להשי"ת הוא הקרבן. רק בחול הענין ע"י עשי' להיות נמשך ההארה גם במעשה. לכך צריך קרבן במעשה גם כן כנ"ל:
צריך הקלף להיות מעובד בעפצים או בסיד וצריך שיהי' מעובד לשמו טוב להוציא בשפתיו בתחלת העבוד שהוא מעבדו לשם תפילין או לשם ס"ת אבל אם עיבדו לשם מזוזה פסול:
The parchment must be processed with gallnut juice or lime and must be processed for the appropriate purpose. It is proper to declare verbally at the beginning of the process that he is preparing it "for tefilin" or "for sefer torah" but if parchment [used for tefilin] was prepared for mezuzah, it is invalid.
דיני חוטי הציצית ובו טו סעיפים:
החוטין צריך שיהיו טווין לשמן: (הגה ויש מחמירין אפי' לנפצן לשמן והמנהג להקל בנפוץ) (מרדכי ואגודה סי' כ"ג) שיאמר בתחלת הטווי שהוא עושה כן לשם ציצית או שיאמר לאשה טווי לי ציצית לטלית ואם לא היו טווין לשמן פסולים:
The [fringe] strings have to be spun for their purpose.Rem"a: Some authorities are stringent to even comb them for their purpose. And the custom is to be lenient regarding combing. (Mordechai; Agudah, Section 23)[The spinner] should say at the start of the spinning that he is doing it for the purpose of fringes. Or he should say to a woman [who doing the spinning] "spin me fringes for a shawl." And if the strings were not spun for their purpose, they are unfit.
שָׁנוּ חֲכָמִים בִּלְשׁוֹן הַמִּשְׁנָה, בָּרוּךְ שֶׁבָּחַר בָּהֶם וּבְמִשְׁנָתָם:
רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה. וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְדַי הוּא לוֹ. נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת. וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק וְחָסִיד וְיָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח) לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פוֹסֵק, וֶהֱוֵי צָנוּעַ וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:
The sages taught in the language of the mishnah. Blessed be He who chose them and their teaching. Rabbi Meir said: Whoever occupies himself with the Torah for its own sake, merits many things; not only that but he is worth the whole world.He is called beloved friend; one that loves God; one that loves humankind; one that gladdens God; one that gladdens humankind. And the Torah clothes him in humility and reverence, and equips him to be righteous, pious, upright and trustworthy; it keeps him far from sin, and brings him near to merit. And people benefit from his counsel, sound knowledge, understanding and strength, as it is said, “Counsel is mine and sound wisdom; I am understanding, strength is mine” (Proverbs 8:14). And it bestows upon him royalty, dominion, and acuteness in judgment. To him are revealed the secrets of the Torah, and he is made as an ever-flowing spring, and like a stream that never ceases. And he becomes modest, long-suffering and forgiving of insult. And it magnifies him and exalts him over everything.
בכל מקום מוקטר מוגש לשמי בכל מקום סלקא דעתך אמר רבי שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי ומנחה טהורה זה הלומד תורה בטהרה נושא אשה ואחר כך לומד תורה (תהלים קלד, א) שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות מאי בלילות אמר ר' יוחנן אלו תלמידי חכמים העוסקים בתורה בלילה מעלה עליהן הכתוב כאילו עסוקים בעבודה (דברי הימים ב ב, ג) לעולם זאת על ישראל אמר רב גידל אמר רב זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן ורבי יוחנן אמר אלו תלמידי חכמים העסוקין בהלכות עבודה מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם אמר ריש לקיש מאי דכתיב (ויקרא ז, לז) זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם
§ The verse states: “And in every place offerings are presented to My name, and a pure meal offering; for My name is great among the nations, says the Lord of hosts.” Does it enter your mind to say that it is permitted to sacrifice offerings in every place? Rather, Rabbi Shmuel bar Naḥmani says that Rabbi Yonatan says: These are Torah scholars, who engage in Torah study in every place. God says: I ascribe them credit as though they burn and present offerings to My name. Furthermore, when the verse states: “And a pure meal offering,” this is referring to one who studies Torah in purity, i.e., one who first marries a woman and afterward studies Torah. Since he is married, he is not disturbed by sinful thoughts. The Gemara cites another verse that praises Torah scholars. “A Song of Ascents, Behold, bless the Lord, all you servants of the Lord, who stand in the House of the Lord at night” (Psalms 134:1). What is the meaning of “at night,” given that the Temple service is not performed at night and all the offerings must be sacrificed during the daytime? Rabbi Yoḥanan says: These are Torah scholars, who engage in Torah study at night. The verse ascribes them credit as though they engage in the Temple service. § The Gemara cites another verse that is interpreted in a similar vein. King Solomon said to Hiram of Tyre: “Behold, I am about to build a house for the name of the Lord my God, to dedicate it to Him, and to burn before Him incense of sweet spices, and for the continual shewbread, and for the burnt offerings morning and evening, on the Shabbatot, and on the New Moons, and on the Festivals of the Lord our God. This is an ordinance forever for Israel” (II Chronicles 2:3). Since the Temple was eventually destroyed, what did Solomon mean when he said that it is “an ordinance forever”? Rav Giddel says that Rav says: This is referring to the altar that remains built in Heaven even after the earthly Temple was destroyed, and the angel Michael, the great minister, stands and sacrifices an offering upon it. And Rabbi Yoḥanan says that there is an alternative explanation of the verse: These are Torah scholars, who engage in studying the halakhot of the Temple service. The verse ascribes them credit as though the Temple was built in their days and they are serving in it. § The Gemara cites similar interpretations of verses: Reish Lakish said: What is the meaning of that which is written: “This is the law [torah] of the burnt offering, of the meal offering, and of the sin offering, and of the guilt offering, and of the consecration offering, and of the sacrifice of peace offerings” (Leviticus 7:37)? This teaches that anyone who engages in Torah study is considered as though he sacrificed a burnt offering, a meal offering, a sin offering, and a guilt offering.
וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם׃ אִם־עֹלָ֤ה קָרְבָּנוֹ֙ מִן־הַבָּקָ֔ר זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶ֑נּוּ אֶל־פֶּ֝תַח אֹ֤הֶל מוֹעֵד֙ יַקְרִ֣יב אֹת֔וֹ לִרְצֹנ֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו׃ וְשָׁחַ֛ט אֶת־בֶּ֥ן הַבָּקָ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְ֠הִקְרִיבוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֤ן הַֽכֹּֽהֲנִים֙ אֶת־הַדָּ֔ם וְזָרְק֨וּ אֶת־הַדָּ֤ם עַל־הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ סָבִ֔יב אֲשֶׁר־פֶּ֖תַח אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וְהִפְשִׁ֖יט אֶת־הָעֹלָ֑ה וְנִתַּ֥ח אֹתָ֖הּ לִנְתָחֶֽיהָ׃ וְ֠נָתְנוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן הַכֹּהֵ֛ן אֵ֖שׁ עַל־הַמִּזְבֵּ֑חַ וְעָרְכ֥וּ עֵצִ֖ים עַל־הָאֵֽשׁ׃ וְעָרְכ֗וּ בְּנֵ֤י אַהֲרֹן֙ הַכֹּ֣הֲנִ֔ים אֵ֚ת הַנְּתָחִ֔ים אֶת־הָרֹ֖אשׁ וְאֶת־הַפָּ֑דֶר עַל־הָעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְקִרְבּ֥וֹ וּכְרָעָ֖יו יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֛ה אִשֵּׁ֥ה רֵֽיחַ־נִיח֖וֹחַ לַֽיהוָֽה׃ (ס) וְאִם־מִן־הַצֹּ֨אן קָרְבָּנ֧וֹ מִן־הַכְּשָׂבִ֛ים א֥וֹ מִן־הָעִזִּ֖ים לְעֹלָ֑ה זָכָ֥ר תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃ וְשָׁחַ֨ט אֹת֜וֹ עַ֣ל יֶ֧רֶךְ הַמִּזְבֵּ֛חַ צָפֹ֖נָה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ וְנִתַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִנְתָחָ֔יו וְאֶת־רֹאשׁ֖וֹ וְאֶת־פִּדְר֑וֹ וְעָרַ֤ךְ הַכֹּהֵן֙ אֹתָ֔ם עַל־הָֽעֵצִים֙ אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֔שׁ אֲשֶׁ֖ר עַל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְהַקֶּ֥רֶב וְהַכְּרָעַ֖יִם יִרְחַ֣ץ בַּמָּ֑יִם וְהִקְרִ֨יב הַכֹּהֵ֤ן אֶת־הַכֹּל֙ וְהִקְטִ֣יר הַמִּזְבֵּ֔חָה עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (פ) וְאִ֧ם מִן־הָע֛וֹף עֹלָ֥ה קָרְבָּנ֖וֹ לַֽיהוָ֑ה וְהִקְרִ֣יב מִן־הַתֹּרִ֗ים א֛וֹ מִן־בְּנֵ֥י הַיּוֹנָ֖ה אֶת־קָרְבָּנֽוֹ׃ וְהִקְרִיב֤וֹ הַכֹּהֵן֙ אֶל־הַמִּזְבֵּ֔חַ וּמָלַק֙ אֶת־רֹאשׁ֔וֹ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה וְנִמְצָ֣ה דָמ֔וֹ עַ֖ל קִ֥יר הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְהֵסִ֥יר אֶת־מֻרְאָת֖וֹ בְּנֹצָתָ֑הּ וְהִשְׁלִ֨יךְ אֹתָ֜הּ אֵ֤צֶל הַמִּזְבֵּ֙חַ֙ קֵ֔דְמָה אֶל־מְק֖וֹם הַדָּֽשֶׁן׃ וְשִׁסַּ֨ע אֹת֣וֹ בִכְנָפָיו֮ לֹ֣א יַבְדִּיל֒ וְהִקְטִ֨יר אֹת֤וֹ הַכֹּהֵן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ עֹלָ֣ה ה֗וּא אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ (ס) וְנֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תַקְרִ֞יב קָרְבַּ֤ן מִנְחָה֙ לַֽיהוָ֔ה סֹ֖לֶת יִהְיֶ֣ה קָרְבָּנ֑וֹ וְיָצַ֤ק עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְנָתַ֥ן עָלֶ֖יהָ לְבֹנָֽה׃ וֶֽהֱבִיאָ֗הּ אֶל־בְּנֵ֣י אַהֲרֹן֮ הַכֹּהֲנִים֒ וְקָמַ֨ץ מִשָּׁ֜ם מְלֹ֣א קֻמְצ֗וֹ מִסָּלְתָּהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָהּ֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ (ס) וְכִ֥י תַקְרִ֛ב קָרְבַּ֥ן מִנְחָ֖ה מַאֲפֵ֣ה תַנּ֑וּר סֹ֣לֶת חַלּ֤וֹת מַצֹּת֙ בְּלוּלֹ֣ת בַּשֶּׁ֔מֶן וּרְקִיקֵ֥י מַצּ֖וֹת מְשֻׁחִ֥ים בַּשָּֽׁמֶן׃ (ס) וְאִם־מִנְחָ֥ה עַל־הַֽמַּחֲבַ֖ת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן מַצָּ֥ה תִהְיֶֽה׃ פָּת֤וֹת אֹתָהּ֙ פִּתִּ֔ים וְיָצַקְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ שָׁ֑מֶן מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ (ס) וְאִם־מִנְחַ֥ת מַרְחֶ֖שֶׁת קָרְבָּנֶ֑ךָ סֹ֥לֶת בַּשֶּׁ֖מֶן תֵּעָשֶֽׂה׃ וְהֵבֵאתָ֣ אֶת־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֧ר יֵעָשֶׂ֛ה מֵאֵ֖לֶּה לַיהוָ֑ה וְהִקְרִיבָהּ֙ אֶל־הַכֹּהֵ֔ן וְהִגִּישָׁ֖הּ אֶל־הַמִּזְבֵּֽחַ׃ וְהֵרִ֨ים הַכֹּהֵ֤ן מִן־הַמִּנְחָה֙ אֶת־אַזְכָּ֣רָתָ֔הּ וְהִקְטִ֖יר הַמִּזְבֵּ֑חָה אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַיהוָֽה׃ וְהַנּוֹתֶ֙רֶת֙ מִן־הַמִּנְחָ֔ה לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו קֹ֥דֶשׁ קָֽדָשִׁ֖ים מֵאִשֵּׁ֥י יְהוָֽה׃ כָּל־הַמִּנְחָ֗ה אֲשֶׁ֤ר תַּקְרִ֙יבוּ֙ לַיהוָ֔ה לֹ֥א תֵעָשֶׂ֖ה חָמֵ֑ץ כִּ֤י כָל־שְׂאֹר֙ וְכָל־דְּבַ֔שׁ לֹֽא־תַקְטִ֧ירוּ מִמֶּ֛נּוּ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָֽה׃ קָרְבַּ֥ן רֵאשִׁ֛ית תַּקְרִ֥יבוּ אֹתָ֖ם לַיהוָ֑ה וְאֶל־הַמִּזְבֵּ֥חַ לֹא־יַעֲל֖וּ לְרֵ֥יחַ נִיחֹֽחַ׃ וְכָל־קָרְבַּ֣ן מִנְחָתְךָ֮ בַּמֶּ֣לַח תִּמְלָח֒ וְלֹ֣א תַשְׁבִּ֗ית מֶ֚לַח בְּרִ֣ית אֱלֹהֶ֔יךָ מֵעַ֖ל מִנְחָתֶ֑ךָ עַ֥ל כָּל־קָרְבָּנְךָ֖ תַּקְרִ֥יב מֶֽלַח׃ (ס) וְאִם־תַּקְרִ֛יב מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהוָ֑ה אָבִ֞יב קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ׃ וְנָתַתָּ֤ עָלֶ֙יהָ֙ שֶׁ֔מֶן וְשַׂמְתָּ֥ עָלֶ֖יהָ לְבֹנָ֑ה מִנְחָ֖ה הִֽוא׃ וְהִקְטִ֨יר הַכֹּהֵ֜ן אֶת־אַזְכָּרָתָ֗הּ מִגִּרְשָׂהּ֙ וּמִשַּׁמְנָ֔הּ עַ֖ל כָּל־לְבֹנָתָ֑הּ אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ) וְאִם־זֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים קָרְבָּנ֑וֹ אִ֤ם מִן־הַבָּקָר֙ ה֣וּא מַקְרִ֔יב אִם־זָכָר֙ אִם־נְקֵבָ֔ה תָּמִ֥ים יַקְרִיבֶ֖נּוּ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וְסָמַ֤ךְ יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וּשְׁחָט֕וֹ פֶּ֖תַח אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְזָרְק֡וּ בְּנֵי֩ אַהֲרֹ֨ן הַכֹּהֲנִ֧ים אֶת־הַדָּ֛ם עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ וְהִקְרִיב֙ מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִ֔ים אִשֶּׁ֖ה לַיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃ וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָי֖וֹת יְסִירֶֽנָּה׃ וְהִקְטִ֨ירוּ אֹת֤וֹ בְנֵֽי־אַהֲרֹן֙ הַמִּזְבֵּ֔חָה עַל־הָ֣עֹלָ֔ה אֲשֶׁ֥ר עַל־הָעֵצִ֖ים אֲשֶׁ֣ר עַל־הָאֵ֑שׁ אִשֵּׁ֛ה רֵ֥יחַ נִיחֹ֖חַ לַֽיהוָֽה׃ (פ) וְאִם־מִן־הַצֹּ֧אן קָרְבָּנ֛וֹ לְזֶ֥בַח שְׁלָמִ֖ים לַיהוָ֑ה זָכָר֙ א֣וֹ נְקֵבָ֔ה תָּמִ֖ים יַקְרִיבֶֽנּוּ׃ אִם־כֶּ֥שֶׂב הֽוּא־מַקְרִ֖יב אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִ֥יב אֹת֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹ֣אשׁ קָרְבָּנ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ וְהִקְרִ֨יב מִזֶּ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ אִשֶּׁ֣ה לַיהוָה֒ חֶלְבּוֹ֙ הָאַלְיָ֣ה תְמִימָ֔ה לְעֻמַּ֥ת הֶעָצֶ֖ה יְסִירֶ֑נָּה וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃ וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃ וְהִקְטִיר֥וֹ הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֥חֶם אִשֶּׁ֖ה לַיהוָֽה׃ (פ) וְאִ֥ם עֵ֖ז קָרְבָּנ֑וֹ וְהִקְרִיב֖וֹ לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ וְסָמַ֤ךְ אֶת־יָדוֹ֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשָׁחַ֣ט אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְ֠זָרְקוּ בְּנֵ֨י אַהֲרֹ֧ן אֶת־דָּמ֛וֹ עַל־הַמִּזְבֵּ֖חַ סָבִֽיב׃ וְהִקְרִ֤יב מִמֶּ֙נּוּ֙ קָרְבָּנ֔וֹ אִשֶּׁ֖ה לַֽיהוָ֑ה אֶת־הַחֵ֙לֶב֙ הַֽמְכַסֶּ֣ה אֶת־הַקֶּ֔רֶב וְאֵת֙ כָּל־הַחֵ֔לֶב אֲשֶׁ֖ר עַל־הַקֶּֽרֶב׃ וְאֵת֙ שְׁתֵּ֣י הַכְּלָיֹ֔ת וְאֶת־הַחֵ֙לֶב֙ אֲשֶׁ֣ר עֲלֵהֶ֔ן אֲשֶׁ֖ר עַל־הַכְּסָלִ֑ים וְאֶת־הַיֹּתֶ֙רֶת֙ עַל־הַכָּבֵ֔ד עַל־הַכְּלָיֹ֖ת יְסִירֶֽנָּה׃ וְהִקְטִירָ֥ם הַכֹּהֵ֖ן הַמִּזְבֵּ֑חָה לֶ֤חֶם אִשֶּׁה֙ לְרֵ֣יחַ נִיחֹ֔חַ כָּל־חֵ֖לֶב לַיהוָֽה׃ חֻקַּ֤ת עוֹלָם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם בְּכֹ֖ל מֽוֹשְׁבֹתֵיכֶ֑ם כָּל־חֵ֥לֶב וְכָל־דָּ֖ם לֹ֥א תֹאכֵֽלוּ׃ (פ)
The LORD called to Moses and spoke to him from the Tent of Meeting, saying: Speak to the Israelite people, and say to them: When any of you presents an offering of cattle to the LORD, he shall choose his offering from the herd or from the flock. If his offering is a burnt offering from the herd, he shall make his offering a male without blemish. He shall bring it to the entrance of the Tent of Meeting, for acceptance in his behalf before the LORD. He shall lay his hand upon the head of the burnt offering, that it may be acceptable in his behalf, in expiation for him. The bull shall be slaughtered before the LORD; and Aaron’s sons, the priests, shall offer the blood, dashing the blood against all sides of the altar which is at the entrance of the Tent of Meeting. The burnt offering shall be flayed and cut up into sections. The sons of Aaron the priest shall put fire on the altar and lay out wood upon the fire; and Aaron’s sons, the priests, shall lay out the sections, with the head and the suet, on the wood that is on the fire upon the altar. Its entrails and legs shall be washed with water, and the priest shall turn the whole into smoke on the altar as a burnt offering, an offering by fire of pleasing odor to the LORD. If his offering for a burnt offering is from the flock, of sheep or of goats, he shall make his offering a male without blemish. It shall be slaughtered before the LORD on the north side of the altar, and Aaron’s sons, the priests, shall dash its blood against all sides of the altar. When it has been cut up into sections, the priest shall lay them out, with the head and the suet, on the wood that is on the fire upon the altar. The entrails and the legs shall be washed with water; the priest shall offer up and turn the whole into smoke on the altar. It is a burnt offering, an offering by fire, of pleasing odor to the LORD. If his offering to the LORD is a burnt offering of birds, he shall choose his offering from turtledoves or pigeons. The priest shall bring it to the altar, pinch off its head, and turn it into smoke on the altar; and its blood shall be drained out against the side of the altar. He shall remove its crop with its contents, and cast it into the place of the ashes, at the east side of the altar. The priest shall tear it open by its wings, without severing it, and turn it into smoke on the altar, upon the wood that is on the fire. It is a burnt offering, an offering by fire, of pleasing odor to the LORD. When a person presents an offering of meal to the LORD, his offering shall be of choice flour; he shall pour oil upon it, lay frankincense on it, and present it to Aaron’s sons, the priests. The priest shall scoop out of it a handful of its choice flour and oil, as well as all of its frankincense; and this token portion he shall turn into smoke on the altar, as an offering by fire, of pleasing odor to the LORD. And the remainder of the meal offering shall be for Aaron and his sons, a most holy portion from the LORD’s offerings by fire. When you present an offering of meal baked in the oven, [it shall be of] choice flour: unleavened cakes with oil mixed in, or unleavened wafers spread with oil. If your offering is a meal offering on a griddle, it shall be of choice flour with oil mixed in, unleavened. Break it into bits and pour oil on it; it is a meal offering. If your offering is a meal offering in a pan, it shall be made of choice flour in oil. When you present to the LORD a meal offering that is made in any of these ways, it shall be brought to the priest who shall take it up to the altar. The priest shall remove the token portion from the meal offering and turn it into smoke on the altar as an offering by fire, of pleasing odor to the LORD. And the remainder of the meal offering shall be for Aaron and his sons, a most holy portion from the LORD’s offerings by fire. No meal offering that you offer to the LORD shall be made with leaven, for no leaven or honey may be turned into smoke as an offering by fire to the LORD. You may bring them to the LORD as an offering of choice products; but they shall not be offered up on the altar for a pleasing odor. You shall season your every offering of meal with salt; you shall not omit from your meal offering the salt of your covenant with God; with all your offerings you must offer salt. If you bring a meal offering of first fruits to the LORD, you shall bring new ears parched with fire, grits of the fresh grain, as your meal offering of first fruits. You shall add oil to it and lay frankincense on it; it is a meal offering. And the priest shall turn a token portion of it into smoke: some of the grits and oil, with all of the frankincense, as an offering by fire to the LORD. If his offering is a sacrifice of well-being— If he offers of the herd, whether a male or a female, he shall bring before the LORD one without blemish. He shall lay his hand upon the head of his offering and slaughter it at the entrance of the Tent of Meeting; and Aaron’s sons, the priests, shall dash the blood against all sides of the altar. He shall then present from the sacrifice of well-being, as an offering by fire to the LORD, the fat that covers the entrails and all the fat that is about the entrails; the two kidneys and the fat that is on them, that is at the loins; and the protuberance on the liver, which he shall remove with the kidneys. Aaron’s sons shall turn these into smoke on the altar, with the burnt offering which is upon the wood that is on the fire, as an offering by fire, of pleasing odor to the LORD. And if his offering for a sacrifice of well-being to the LORD is from the flock, whether a male or a female, he shall offer one without blemish. If he presents a sheep as his offering, he shall bring it before the LORD and lay his hand upon the head of his offering. It shall be slaughtered before the Tent of Meeting, and Aaron’s sons shall dash its blood against all sides of the altar. He shall then present, as an offering by fire to the LORD, the fat from the sacrifice of well-being: the whole broad tail, which shall be removed close to the backbone; the fat that covers the entrails and all the fat that is about the entrails; the two kidneys and the fat that is on them, that is at the loins; and the protuberance on the liver, which he shall remove with the kidneys. The priest shall turn these into smoke on the altar as food, an offering by fire to the LORD. And if his offering is a goat, he shall bring it before the LORD and lay his hand upon its head. It shall be slaughtered before the Tent of Meeting, and Aaron’s sons shall dash its blood against all sides of the altar. He shall then present as his offering from it, as an offering by fire to the LORD, the fat that covers the entrails and all the fat that is about the entrails; the two kidneys and the fat that is on them, that is at the loins; and the protuberance on the liver, which he shall remove with the kidneys. The priest shall turn these into smoke on the altar as food, an offering by fire, of pleasing odor. All fat is the LORD’s. It is a law for all time throughout the ages, in all your settlements: you must not eat any fat or any blood.
מתני׳ לשם ששה דברים הזבח נזבח לשם זבח לשם זובח לשם השם לשם אשים לשם ריח לשם ניחוח והחטאת והאשם לשם חטא
MISHNA: The slaughtered offering is slaughtered for the sake of six matters, and one must have all of these matters in mind: For the sake of the particular type of offering being sacrificed; for the sake of the one who sacrifices the offering; for the sake of God; for the sake of consumption by the fires of the altar; for the sake of the aroma; for the sake of the pleasing of God, i.e., in fulfillment of God’s will; and, in the cases of a sin offering and a guilt offering, for the sake of atonement for the sin.
קבעו לשנות אחר פרשת התמיד פרק איזהו מקומן וברייתא דרבי ישמעאל כדי שיזכה כל אדם ללמוד בכל יום מקרא משנה וגמרא. דברייתא דרבי ישמעאל הוי במקום גמרא, שהמדרש כגמרא (שו"ע או"ח נ, א). משנה א אֵיזֶהוּ מְקוֹמָן שֶׁל זְבָחִים קָדְשֵׁי קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן פָּר וְשָׂעִיר שֶׁל יוֹם הַכִּפּוּרִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל בֵּין הַבַּדִּים וְעַל הַפָּרֹֽכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּֽבֶת: שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן אִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב: משנה ב פָּרִים הַנִּשְׂרָפִים וּשְׂעִירִים הַנִּשְׂרָפִים שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן וְדָמָן טָעוּן הַזָּיָה עַל הַפָּרֹֽכֶת וְעַל מִזְבַּח הַזָּהָב מַתָּנָה אַחַת מֵהֶן מְעַכָּֽבֶת: שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד מַעֲרָבִי שֶׁל מִזְבֵּֽחַ הַחִיצוֹן אִם לֹא נָתַן לֹא עִכֵּב אֵֽלּוּ וָאֵֽלּוּ נִשְׂרָפִין בְּבֵית הַדָּֽשֶׁן: משנה ג חַטֹּאת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד אֵֽלּוּ הֵן חַטֹּאת הַצִּבּוּר שְׂעִירֵי רָאשֵׁי חֳדָשִׁים וְשֶׁל מוֹעֲדוֹת שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן וְדָמָן טָעוּן אַרְבַּע מַתָּנוֹת עַל אַרְבַּע קְרָנוֹת, כֵּיצַד עָלָה בַכֶּֽבֶשׁ וּפָנָה לַסּוֹבֵב וּבָא לוֹ לְקֶֽרֶן דְּרוֹמִית מִזְרָחִית, מִזְרָחִית צְפוֹנִית, צְפוֹנִית מַעֲרָבִית, מַעֲרָבִית דְּרוֹמִית, שְׁיָרֵי הַדָּם הָיָה שׁוֹפֵךְ עַל יְסוֹד דְּרוֹמִי וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּ֒לָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַֽיְלָה עַד חֲצוֹת: משנה ד הָעוֹלָה קֹֽדֶשׁ קָדָשִׁים שְׁחִיטָתָהּ בַּצָּפוֹן וְקִבּוּל דָּמָהּ בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן וְדָמָהּ טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע וּטְעוּנָה הֶפְשֵׁט וְנִתּֽוּחַ וְכָלִיל לָאִשִּׁים: משנה ה זִבְחֵי שַׁלְמֵי צִבּוּר וַאֲשָׁמוֹת, אֵֽלּוּ הֵן אֲשָׁמוֹת אֲשַׁם גְּזֵלוֹת אֲשַׁם מְעִילוֹת אֲשַׁם שִׁפְחָה חֲרוּפָה אֲשַׁם נָזִיר אֲשַׁם מְצוֹרָע אָשָׁם תָּלוּי, שְׁחִיטָתָן בַּצָּפוֹן וְקִבּוּל דָּמָן בִּכְלִי שָׁרֵת בַּצָּפוֹן, וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין לִפְנִים מִן הַקְּ֒לָעִים לְזִכְרֵי כְהֻנָּה בְּכָל מַאֲכָל לְיוֹם וָלַֽיְלָה עַד חֲצוֹת: משנה ו הַתּוֹדָה וְאֵיל נָזִיר קָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן בְּכָל־מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל־הָעִיר לְכָל־אָדָם בְּכָל־מַאֲכָל לְיוֹם וָלַֽיְלָה עַד־חֲצוֹת, הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: משנה ז שְׁלָמִים קָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְדָמָן טָעוּן שְׁתֵּי מַתָּנוֹת שֶׁהֵן אַרְבַּע, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר לְכָל אָדָם בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד: הַמּוּרָם מֵהֶם כַּיּוֹצֵא בָהֶם אֶלָּא שֶׁהַמּוּרָם נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים לִנְשֵׁיהֶם וְלִבְנֵיהֶם וּלְעַבְדֵיהֶם: משנה ח הַבְּ֒כוֹר וְהַמַּעֲשֵׂר וְהַפֶּֽסַח קָדָשִׁים קַלִּים שְׁחִיטָתָן בְּכָל מָקוֹם בָּעֲזָרָה וְדָמָן טָעוּן מַתָּנָה אֶחָת וּבִלְבָד שֶׁיִּתֵּן כְּנֶֽגֶד הַיְסוֹד, שִׁנָּה בַאֲכִילָתָן הַבְּ֒כוֹר נֶאֱכָל לַכֹּהֲנִים וְהַמַּעֲשֵׂר לְכָל אָדָם, וְנֶאֱכָלִין בְּכָל הָעִיר בְּכָל מַאֲכָל לִשְׁנֵי יָמִים וְלַֽיְלָה אֶחָד: הַפֶּֽסַח אֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא בַלַּֽיְלָה וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא עַד חֲצוֹת וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא לִמְנוּיָו וְאֵינוֹ נֶאֱכָל אֶלָּא צָלִי:
The following sequence of Mishnayos and the selection from Sifra “Rabbi Yishmael Says,” were inserted after the Scriptural selections dealing with daily-offerings in order to give every Jew the opportunity to study/recite daily, the minimum of selections from Scripture, Mishnah, and Talmud. Even though Sifra is not actually a Talmudic tractate, it is a Tanaitic expansion of Mishnah. (See Shulchan Aruch, Orach Chaim 50:1). MISHNAH I Where are the offerings slaughtered [in the Holy Temple?] The holiest of offerings31These include all burnt-offerings, sin-offerings and guilt-offerings. are slaughtered on the north side [of the Altar]. The bullock and he-goat of Yom Kippur are slaughtered on the north side, and their blood is received32The blood was received directly from the throat of the animal. in a sacred vessel, on the north side. Their blood must be thrown between the poles33The High Priest actually stood between the poles of the Ark and sprinkled the blood once above [on the Ark Cover] and seven times below [the Ark Cover]. [of the Ark], and in front of the curtain34Separating the Holy of Holies from the Holy. and upon the Gold Altar;35The Gold Altar stood inside the Holy confines, whereas the Copper or Outer Altar stood in the Courtyard. [omission of] any one of these applications prevents [atonement].36Atonement was achieved only upon completion of the service of sprinkling the blood. The remainder of the blood [in the vessel] he [the Kohein] would pour on the western base of the Outer Altar; [but] if he did not do so, it did not prevent [atonement]. MISHNAH II The bullocks that are burned entirely, and the he-goats that are burned entirely,37A bullock was brought as a burnt-offering in one of two cases:
It was brought as an atonement when the entire nation sinned unknowingly, as a result of an erroneous ruling by the Sanhedrin, Supreme Court; it was brought by the Kohein Gadol when he sinned unknowingly as a result of an erroneous interpretation of the law on his part.
A he-goat was brought as an atonement when the king sinned in similar circumstances, or when an entire tribe committed an idolatrous sin.
are slaughtered on the north side, and their blood is received in a sacred vessel, on the north side; their blood must be thrown in front of the curtain38Separating the Holy of Holies from the Holy. and upon the Gold Altar; [omission of] any one of these applications prevents [atonement]. The remainder of the blood [in the vessel] he [the Kohein] would pour on the western base of the Outer Altar; [but] if he did not do so, it did not prevent [atonement]. These [offerings] and those39This includes the Yom Kippur offerings mentioned in Mishnah I. are burned at the place where the ashes were put.40The ashes removed from the Outer Altar every morning were deposited outside Jerusalem. The sin-offerings burned there did not have to be burned by a Kohen, but could be burned by an Israelite. MISHNAH III The communal and individual sin-offerings— these are the communal sin-offerings: The he-goats offered on Rosh Chodesh and on the Festivals are slaughtered on the north side, and their blood must be received in a sacred vessel, on the north side; their blood requires four applications [one] on each of the four corners.41Of the Outer Altar. How [was this done]? He [the Kohein] went up the ramp [of the Altar]42The ramp led up to the Altar from its south side. It was 32 cubits long and 16 cubits wide, and provided the Kohanim with access to the ledge which ran around the Altar, and upon which they were able to stand while performing their service. and turned to the ledge [bordering the Altar]; he came to the southeast corner, the northeast corner, the northwest corner, the southwest corner.43At each of these corners, he would apply the blood. He poured the rest of the blood at the southern base [of the Altar]. These offerings were eaten within the Temple Courtyard by the male Kohanim, prepared in any fashion,44It could be cooked or roasted. on that day and [the following] night until midnight. MISHNAH IV The burnt-offering is one of the holiest offerings. It is slaughtered on the north side and its blood is received in a sacred vessel on the north side; its blood requires two applications which are [like] four.45The blood was applied against the southwestern and northeastern corners of the Altar and spread along both sides of each corner so that all four sides of the Altar received the blood. It must be skinned, severed into parts, and totally consumed by the fire.46The Kohanim received no part of the meat which was burned, but they shared in the hide. MISHNAH V Communal peace-offerings47The communal peace-offering were the two lambs offered on Shavuos (Leviticus 23:20). and guilt-offerings. These are the guilt-offerings: the guilt-offering for robbery,48This offering was brought when a person denied and swore falsely that he had been entrusted with something for safekeeping. the guilt-offering for unauthorized use of sacred objects, the guilt-offering for violating a betrothed handmaiden,49This offering was brought only when the handmaiden was half-slave, half-free and was betrothed to an Israelite servant. the guilt-offering of a Nazirite,50This offering was brought by a Nazirite who had become ritually defiled by a dead body. the guilt-offering of a metzora,51This offering was brought by the metsora when he was cured and declared undefiled by the Kohein. the guilt-offering for suspension.52This offering was brought by a person in doubt whether an act he had committed required a sin-offering. These are slaughtered on the north side and their blood received in a sacred vessel on the north side; their blood requires two applications which are [like] four.53See note 1 on Mishnah IV. These [offerings] were eaten within the Courtyard by the male Kohanim, prepared for eating in any fashion.54See note 4 on Mishnah III. On that day and [the following] night until midnight. MISHNAH VI The thanksgiving-offering55The thanksgiving-offering was brought when a person was released from captivity, when he recovered from a serious illness, or after traveling overseas or through wilderness. and the ram of the Nazirite56The ram was brought by a Nazirite at the termination of his vow. are of lesser sanctity. They are slaughtered anywhere in the Temple Courtyard,57These offerings did not have to be slaughtered or have their blood received on the north side of the Altar. and their blood requires two applications which are [like] four; they may be eaten anywhere in the city58The city of Jerusalem. by anyone,59Any Israelite who was circumcised and ritually clean could eat of these offerings. Females were also permitted to eat of those offerings. and prepared for eating in any fashion, [and may be eaten] on that day and the following night until midnight. The portion given to the Kohanim,60The Kohanim received the shoulder and right shank as their portion. They also received a portion of the meal-offerings which accompanied the meat-offerings. has the same rule, but may be eaten only by the Kohanim, their wives, children, and slaves.61Their non-Jewish slaves were permitted to eat of these offerings. The portions of the sin-offerings were however restricted to the male Kohanim. [These slaves were circumcised and were responsible for mitzvos, similar to those incumbent upon women.] MISHNAH VII The peace-offerings are [also] of lesser sanctity. They are slaughtered anywhere in the Courtyard, and their blood requires two applications which are [like] four. They may be eaten anywhere in the city by anyone, and prepared for eating in any fashion, for two days and one night.62That day, the following night and the following day. The portion given to the Kohanim has the same rule, but may be eaten only by the Kohanim, their wives, children, and slaves. MISHNAH VIII Firstborn animals, the tithe of cattle and the Passover-offering (Pascal lamb) are [also] of lesser sanctity. They are slaughtered anywhere in the Temple Courtyard, and their blood requires one application provided that it is applied above the base (of the Altar).63The blood was applied on the wall of the Altar which was above the base. [Not all its walls were above the base.] They differ in their consumption: The firstborn is eaten only by Kohanim, while the tithe may be eaten by any person. They may be eaten anywhere in the city, and prepared for eating in any fashion, and may be eaten for two days and one night. The Pascal lamb must be eaten only at night64The night of Passover. and only until midnight; and it may not be eaten except by those registered for it, and it may only be eaten when spit-roasted.65Never cooked, baked, rare, or raw.
The Gemara suggests: A Paschal offering can prove the point, as it is not brought for atonement, yet it is disqualified if sacrificed not for its sake.
מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ישעיה ל, טו): בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן, תְּנִינַן בַּכֹּל מִתְרַפְּאִין חוּץ מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וְגִלּוּי עֲרָיוֹת, וּשְׁפִיכוּת דָּמִים. כֵּיצַד שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם בּוֹא וַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אַל יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁכֵּן כְּתִיב (בראשית ט, ו): שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הוֹאִיל וְכָל מִי שֶׁהוּא שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ, הֵיאַךְ יָכוֹל הַחוֹלֶה לְהִתְרַפּאוֹת בִּשְׁפִיכוּת דָּמִים. גִּלּוּי עֲרָיוֹת כֵּיצַד, אִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם עֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, לֹא יִשְׁמַע לָהֶן, שֶׁאָסוּר לוֹ לְאָדָם לַעֲסֹק בְּגִלּוּי עֲרָיוֹת, אַתָּה מוֹצֵא שְׁתֵּי פָּרָשִׁיּוֹת סְמוּכוֹת, פָּרָשַׁת נָזִיר וּפָרָשַׁת סוֹטָה, הַנָּזִיר נוֹדֵר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נָדַרְתָּ שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן כְּדֵי לְהַרְחִיק עַצְמְךָ מִן הָעֲבֵרָה, אַל תֹּאמַר הֲרֵינִי אוֹכֵל עֲנָבִים וְאֵין לִי עָווֹן, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְנָדַרְתָּ מִן הַיַּיִן הֲרֵינִי מְלַמֶּדְךָ שֶׁלֹא תֶחֱטָא לְפָנַי, אָמַר לְמשֶׁה לַמֵּד לְיִשְׂרָאֵל הִלְכוֹת נְזִירוּת, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ו, ב ד): אִישׁ כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר וגו' מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן, וְכֵיוָן שֶׁיַּעֲשֶׂה כָּךְ הֲרֵי הוּא כְּמַלְאָךְ. (במדבר ו, ח): כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדוֹשׁ הוּא לַה', כְּמָה דְאַתְּ אָמַר (דניאל ד, י): וַאֲלוּ עִיר וְקַדִּישׁ. וְכֵן הָאִשָּׁה נִקְרֵאת גֶּפֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים קכח, ג): אֶשְׁתְּךָ כְּגֶפֶן פֹּרִיָּה, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אַל תֹּאמַר הוֹאִיל וְאָסוּר לִי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּאִשָּׁה הֲרֵינִי תוֹפְשָׂהּ וְאֵין לִי עָווֹן אוֹ שֶׁאֲנִי מְגַפְּפָהּ וְאֵין לִי עָווֹן, אֲנִי נוֹשְׁקָהּ וְאֵין לִי עָווֹן. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא כְּשֵׁם שֶׁאִם נָדַר נָזִיר שֶׁלֹא לִשְׁתּוֹת יַיִן אָסוּר לֶאֱכֹל עֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים וּמִשְׁרַת עֲנָבִים וְכָל הַיּוֹצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן, אַף אִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלְּךָ אָסוּר לִגַּע בָּהּ כָּל עִקָּר, שֶׁכֵּן שְׁלֹמֹה אוֹמֵר (משלי ו, כז כט): הֲיַחְתֶּה אִישׁ אֵשׁ בְּחֵיקוֹ וּבְגָדָיו לֹא תִשָֹּׂרַפְנָה, כֵּן הַבָּא אֶל אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא יִנָּקֶה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהּ, לְכָךְ סָמַךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פָּרָשַׁת נָזִיר לְפָרָשַׁת סוֹטָה שֶׁהֵן דּוֹמוֹת זוֹ לָזוֹ, וְכָל מִי שֶׁנּוֹגֵעַ בְּאִשָּׁה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ מֵבִיא מִיתָה עַל עַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ז, כו): כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה, וּכְתִיב (משלי ה, ה): רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת שְׁאוֹל צְעָדֶיהָ יִתְמֹכוּ, הוֹאִיל וְיֵשׁ בָּהּ כָּל הַמִּדּוֹת הַלָּלוּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לַחוֹלֶה, לְכָךְ אֵין מִתְרַפְּאִין בָּהּ. עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים כֵּיצַד, שֶׁאִם הָיָה אָדָם מִיִּשְׂרָאֵל חוֹלֶה וְיֹאמְרוּ לוֹ לֵךְ אֵצֶל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים פְּלוֹנִית וְאַתָּה מִתְרַפֵּא, אָסוּר לֵילֵךְ, שֶׁכֵּן הוּא אוֹמֵר (שמות כב, יט): זֹבֵחַ לָאֱלֹהִים יָחֳרָם בִּלְתִּי לַה' לְבַדּוֹ, וְהוֹאִיל שֶׁכָּל מִי שֶׁעוֹבֵד עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים יָחֳרַם, מוּטָב לוֹ לָמוּת בַּחֹלִי וְאַל יֵעָשֶׂה חֵרֶם בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא זֶה בִּלְבַד אָסוּר, אֶלָּא כָּל דָּבָר שֶׁהוּא שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת בּוֹ, שֶׁאִם יֹאמְרוּ לוֹ לְאָדָם טֹל מִמַּה שֶּׁמַּקְטִירִין לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אוֹ טֹל מִן הָאֲשֵׁרָה וַעֲשֵׂה מֵהֶן קָמֵיעַ וְהִתְרַפֵּא, אַל תִּטֹּל, שֶׁכֵּן כְּתִיב (דברים יג, יח): וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם, זוֹ עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים. וְאוֹמֵר (דברים ז, כו): וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ, לָמָּה, שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ וְאֵין מוֹעִילִין כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ה): אַל תִּירְאוּ מֵהֶם כִּי לֹא יָרֵעוּ וְגַם הֵיטֵיב אֵין אוֹתָם, וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא שֶׁיִּרְמְיָהוּ אוֹמֵר לְדוֹרוֹ, הֲרֵינִי נִכְנַס עִם עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים לְדִין וְאוֹמֵר מַעֲשֶׂיהָ וּמַעֲשֵׂה אֱלֹהִים וְיִוָּדַע מַה בֵּין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לַעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, אַתָּה מוֹצֵא אַרְבַּע פְּעָמִים בְּדַף אֶחָד הֶרְאָה יִרְמְיָה גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְשִׁבְחוֹ שֶׁל אֱלֹהִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ב ג): כֹּה אָמַר ה' אֶל דֶּרֶךְ הַגּוֹיִם אַל תִּלְמָדוּ כִּי חֻקּוֹת הָעַמִּים הֶבֶל הוּא. (ירמיה י, ד ה): בְּכֶסֶף וּבְזָהָב יְיַפֵּהוּ, כְּתֹמֶר מִקְשָׁה הֵמָּה. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ו): מֵאֵין כָּמוֹךָ ה'. (ירמיה י, ז): מִי לֹא יִרָאֲךָ מֶלֶךְ הַגּוֹיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, ח ט): וּבְאַחַת יִבְעֲרוּ וְיִכְסָלוּ וגו' כֶּסֶף מְרֻקָּע מִתַּרְשִׁישׁ יוּבָא וגו'. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְאַגִּיד לָכֶם שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, י): וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יא): כִּדְנָה תֵּאמְרוּן לְהוֹם אֱלָהַיָא דִי שְׁמַיָא וְאַרְקָא לָא עֲבַדוּ יֵאבַדוּ מֵאַרְעָא וּמִן תְּחוֹת שְׁמַיָּא אֵלֶּה, שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עוֹבְדֵי כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יב יג): עֹשֵׂה אֶרֶץ בְּכֹחוֹ וגו' לְקוֹל תִּתּוֹ הֲמוֹן מַיִם בַּשָּׁמַיִם. שְׁמַעְתֶּם שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, יד טו): נִבְעַר כָּל אָדָם מִדַּעַת וגו' אַךְ הֶבֶל הֵמָּה מַעֲשֵׂה תַּעְתֻּעִים. שְׁמַעְתֶּם גְּנוּתָהּ שֶׁל עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים בּוֹאוּ וְשִׁמְעוּ שִׁבְחוֹ שֶׁל מָקוֹם, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיה י, טז): לֹא כְאֵלֶּה חֵלֶק יַעֲקֹב כִּי יוֹצֵר הַכֹּל הוּא. אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא הוֹאִיל וְהִיא כְּאֶבֶן דּוֹמֵם וְאֵין בָּהּ מַמָּשׁ וַאֲחֵרִים שׁוֹמְרִים אוֹתָהּ שֶׁלֹא יִגְנְבוּ אוֹתָהּ הֵיאַךְ יְכוֹלָה הִיא לִתֵּן חַיִּים לְחוֹלֶה, לְכָךְ אָסוּר לְהִתְרַפְּאוֹת מִכָּל אֲשֶׁר לָהּ. וְכֵן אַתָּה מוֹצֵא לְיִשְׂרָאֵל כְּשֶׁהָיוּ בְּמִצְרַיִם הָיוּ עוֹבְדִין עֲבוֹדַת כּוֹכָבִים וְלֹא הָיוּ עוֹזְבִין אוֹתָהּ, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כ, ח): אִישׁ אֶת שִׁקּוּצֵי עֵינֵיהֶם לֹא הִשְׁלִיכוּ, אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמשֶׁה כָּל זְמַן שֶׁיִּשְׂרָאֵל עוֹבְדִין לֵאלֹהֵי מִצְרַיִם לֹא יִגָּאֵלוּ, לֵךְ וֶאֱמֹר לָהֶן שֶׁיַּנִּיחוּ מַעֲשֵׂיהֶן הָרָעִים וְלִכְפֹּר בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (שמות יב, כא): מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם, כְּלוֹמַר מִשְׁכוּ יְדֵיכֶם מֵעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים, וּקְחוּ לָכֶם צֹאן, וְשַׁחֲטוּ אֱלֹהֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וַעֲשׂוּ הַפֶּסַח, שֶׁבְּכָךְ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא פּוֹסֵחַ עֲלֵיכֶם, הֱוֵי (ישעיה ל, טו): בְּשׁוּבָה וָנַחַת תִּוָּשֵׁעוּן.
דָּבָר אַחֵר, הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר לִי וְלָכֶם הִיא הַגְּאֻלָּה, כִּבְיָכוֹל אֲנִי נִפְדֵיתִי עִמָּכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל ב ז, כג): אֲשֶׁר פָּדִיתָ לְּךָ מִמִּצְרַיִם גּוֹיִם וֵאלֹהָיו, וְקִבְעוּ הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לִי וְלָכֶם, שֶׁאֲנִי רוֹאֶה דַּם הַפֶּסַח וּמְכַפֵּר עֲלֵיכֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: דַּבְּרוּ אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וּתְהֵא שִׂמְחַתְכֶם שְׁלֵמָה, אֲפִלּוּ מִי שֶׁהוּא עָנִי. שֶׂה תָמִים זָכָר בֶּן שָׁנָה, שֶׂה, בִּשְׁבִיל (בראשית כב, ח): אֱלֹהִים יִרְאֶה לוֹ הַשֶֹּׂה וגו'. תָּמִים, לִשְׁמוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לב, ד): הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ. זָכָר, שֶׁהוּא הוֹרֵג כָּל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל מִצְרַיִם וְחָס עַל בְּכוֹרֵיהֶם שֶׁל יִשְׂרָאֵל. מִן הַכְּבָשִׂים וּמִן הָעִזִּים תִּקָּחוּ, כְּשֵׁם שֶׁאֲנִי הוֹרֵג הָאָדָם וְהַבְּהֵמָה הַשְּׁבִי וְהַשִּׁפְחָה, כָּךְ רְשׁוּת בְּיֶדְכֶם לִטֹּל מִכָּל מָקוֹם שֶׁאַתֶּם רוֹצִים וְיִהְיוּ מְשַׁמְרִין אוֹתוֹ, שֶׁהוּא לָכֶם שִׂמְחָה [נסחה אחרת: שמירה] גְּדוֹלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת. וְשַׁחֲטוּ אוֹתוֹ, אַתֶּם שׁוֹחֲטִים פֶּסַח וַאֲנִי שׁוֹחֵט בְּכוֹרִים. וְלָקְחוּ מִן הַדָּם וְנָתְנוּ עַל שְׁתֵּי הַמְזוּזֹת, שֶׁאֲנִי פּוֹסֵחַ וּמֵגֵן עֲלֵיכֶם. וְיִהְיוּ זְהִירִין בּוֹ, שֶׁבַּלַּיְלָה הוּא נֶאֱכָל, שֶׁנֶּאֱמַר: וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי אֵשׁ, בִּשְׁבִיל אַבְרָהָם שֶׁהִצַּלְתִּיו מִכִּבְשַׁן הָאֵשׁ. וּמַצּוֹת, בִּשְׁבִיל שָׂרָה שֶׁעָשְׂתָה לְמַלְאֲכֵי הַשָּׁרֵת עֻגוֹת וְלֹא טָעֲמוּ לֶחֶם. מְרֹרִים, בִּשְׁבִיל יַעֲקֹב, שֶׁכְּשֵׁם שֶׁנִּרְדְּפוּ בָּנָיו בְּמִצְרַיִם כָּךְ רְדָפוֹ עֵשָׂו. וְלֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר, כְּשֵׁם שֶׁאֵינִי מְשַׁיֵּר נְשָׁמָה בִּבְכוֹרֵי מִצְרַיִם, כָּךְ לֹא תוֹתִירוּ מִמֶּנוּ עַד בֹּקֶר. מָשָׁל לְמֶלֶךְ שֶׁאָמַר לְבָנָיו הֱיוּ יוֹדְעִים שֶׁאֲנִי דָן דִּינֵי נְפָשׁוֹת וּמְחַיֵּב, הַקְרִיבוּ לִי דּוֹרוֹן שֶׁאִם תַּעֲלוּ לְפָנַי לַבִּימָה שֶׁאַעֲבִיר אִילוֹגִין שֶׁלָּכֶם לְאַחֵר. כָּךְ אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל בְּדִינֵי נְפָשׁוֹת אֲנִי מִתְעַסֵּק וּמוֹדִיעַ אֲנִי הֵיאַךְ אֲנִי חָס עֲלֵיכֶם בְּרַחֲמִים בְּדַם פֶּסַח וּבְדַם מִילָה, וַאֲנִי מְכַפֵּר עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם, שֶׁהָעֲבָרָה שֶׁאֲנִי עוֹבֵר קָשָׁה הִיא, שֶׁנֶּאֱמַר: וְעָבַרְתִּי בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, וְכֵן יִשְׂרָאֵל אוֹמֵר (תהלים ט, י): וִיהִי ה' מִשְׁגָּב לַדָּךְ מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.
ולקחו מן הדם. שומע אני בין ביד בין בכלי, תלמוד לומר אשר בסף – מגיד הכתוב (שעוקר וחוקק בצד) האסקופה, ושוחט בתוכה. ואין סף אלא אסקופה, שנאמר בתתם ספם את ספי (יחזקאל כ). וכתיב וינועו אמות הספים (ישעיה ז) דברי ר' ישמעאל. ר' עקיבא אומר, אין סף אלא כלי, שנאמר והספים והמזמרות והמזרקות והכפות וגו' (מלכים א' ז).
(Exodus 12:7) "And they shall take from the blood": I might think either by hand or by vessel; it is, therefore, written (Ibid. 22) "And you shall dip it in the blood which is in the saf," whereby we are apprised that he digs out a trough in the lintel and slaughters (the lamb, [the blood dripping]) into it, "saf" signifying a lintel, as in (Ezekiel 43:8) "When they placed their threshold ('sipam') next to My threshold," and (Isaiah 6:4) "And the posts of the threshold ('sippim') shook." These are the words of R. Yishmael. R. Akiva says: "saf" signifies a vessel, as in (I Kings 7:50) "And the 'sippoth' and the snuffers, and the basins and the spoons, etc."