לא צריכא דארווח לה זימנא.
1.פירש המורה דארווח לה זמן הלואתו ואמר לה התקדשי לי בהנא' זו שאת היית נותנת פרוטה לאדם שיפייסני על כך (או לי) כו' ואם פי' לה כך מקודשת וכו' עד וכל שכן אם מחל לה כל המלוה ואמ' לה התקדשי לי בהנאת מחילה זו דהשתא הוא דקא יהיב לה הך פרוטה דהנא' מלוה אבל כי מקדש לה בעיקר המעות לאו מידי יהיב לה שכבר הם ברשותה ושלה.
2.ואינו נראה לי פתר זו דהמקדש במלוה נמי הכי הוא דמוחל לה ההלואה ואפילו הכי אינה מקודשת ואמאי והא אית בה פרוטה דהות יהבא לפיוסה ומשום דלא פריש דבההיא הנאה "מיקדשת לי" אינה מקודשת? והא מפרש ועומד דכיון דמחל לה ההלואה יש לה הנאה מאותה פרוטה שהיתה נותנת כדי לפייסו.
3.ורבינו חננאל זצ"ל פירש מאי הנאת מלוה כגון דמטא זימנא למיפרעיה וארווח לה ואמר לה בההיא הנאה דקא שביקנא לך עד כך וכך זימנא מיקדשת לי ומסרה לו הממון והחזירו לה ליהנות בו עד הזמן שהרויח לה; שאם לא נאמר כך נמצא הטפל יותר מן העיקר דקיימא לן המקדש במלוה עצמה אינה מקודשת וכל שכן בהנאת מלוה אלא לכדאמרינן בפרעתו ומיד נתן לה אותו הממון ונתן לה רשות להתעסק בו והריוח שיעלה בהו הוא לה וההנאה כולה לה.
4. וכך אמר גם רבינו יצחק מפא"ס זצ"ל הנאת מלווה ההיכי דמיא כגון דמטא ימניה למיגבה מינה ונקטא לה למלוה בידה למפרעיה וארווח לה זימנא ואמר לה בההיא הנאה דמרווחנא לך עד זמן פלוני מיקדשת לו ואי קשיא לך היכי אלימא הנאת מלוה מגופה דמלוה לא קשיא הנאת מלוה איתה ומשום הכי מיקדשא בה ומלוה גופה ליתה דליקדש בה דייקא לן מלוה להנאה ניתה.
5.וזה הפתר נראה לי נכון דכיון שהמעות הם בעין אף על פי שאינו נותן לה גוף המעות אלא הנאתן היא מתקדשת באותה נתינת המעות שנותן לה כדי שתיהנה מהם דבאותה שעה שנותן לה המעות יש בה שוה פרוטה באותו הקנין שמקנה אותם לה כדי להינות מהם ולהרויח בהם אבל אם אין שם נתינת מעות כלל זהו שאמרנו המקדש במלוה אינה מקודשת שאף על פי שמהנה אותה הנאה גדולה כיון שאין שם נתינת מעות אינה מקודשת:
6.אחרי כן התבוננתי וראיתי שאין הלשון מוכיח כפתר רבינו חננאל זצ"ל שאלו הביאה לו המעות בזמנו ועוד הרווח לה זמן אחר היינו הלואה גמורה והוה לי הלמימר לא צריכא דהלוה לה ומקדשה באותה ההנאה מה צורך לכל זו הסיב' שתהיה חייבת לו מעות ותביאם ועוד ילוה לה. אלא ודאי כפתר המורה משמע ומאי דקשיא לי במהדר קמא אינו כלום דכי מקדש לה בעיקר המלוה דעתה על עיקר הממון ואינן כלום אבל אם פירש לה בהנאת המלוה שאני מוחלך דעתה אהנאה ולאו אעיקר ממון והויא מקודשת: (ועיין בהר"ן ולענ"ד נראה להסביר הענין דוודאי אין הנאת מחילת מלוה שוה כמו כל החוב ומי שמחייב דינר לא יתן דינר להמשתדל במחילתו, ומעתה אם היתה חייבת לו דינן והוא אמר התקדשי לי בדינר שאתה חייב לי, דעתה לתקדש בדינר שלם, והנאת מחילת המלוה אינו שוה דינר שלם ודומה להאי דקדשה בשראין דלקמן (קידושין דף ח') ואמר חמשין ואינו שוה חמשין דלכ"ע אינה מקודשת וכאן אין לדמות להאי דמלוה ופרוטה כמבואר להמעיין בט"ז סי' ד"ח ס"ק י"ב, וגם בלא"ה לא דמי דהא דאמרי' דעתה אפרוטה אין לומר דהטעם הוא משום דאדם יודע דאין קדושי מלוה כלום, דהא גם ר"א סובר דעתה אפרוטה כמבואר לקמן (קידושין דף מ"ו) הרי ר"א סובר בכתובות דף ע"ד מ"א המקדש במלוה ובעל צריכה הימנו גט, דמטע טעי רבע"כ הטעם דדעתה על מה שהוא בעין וכאן עכ"פ אינו בעין.)
This source is also particularly useful because the tosfot Rid transcribes the commentaries of Rashi, Rabbenu Hananel and the Rif almost word for word.
Here is an outline of each section.
1. Quotation from Rashi. ( Rashi claims that there is a distinction between doing kiddushin with the money of the loan and doing kiddushin with the benefit of forgiving a loan)
2. Tosfot Rid disagrees with Rashi: Is there really a significant difference between the benefit of forgiving a loan and doing kiddushin by a loan. Doesnt the woman experience both in the same way?
3.Quotation of Rabenu Hananel: Imagines the scenario with the women giving back the money and then getting it again for a "extra" period. Why does he have to focus on the money changing hands again?
4.Quotation of the Rif: Agree's with Rabenu Hananel's scenario but adds that the reason the benefit is greater that the original loan is that the money of the benefit exists while the money of the original loan might have been spent.
5. Aggrement with the Rabenu Hananel and Rif: He has to actually give her something at the moment of kiddushin.
6. Rejection of Rif and Rabenu Hananel and return to Rashi's opinion