Save "בראשית מ"ה - יוסף מתוודע אל אחיו
"
בראשית מ"ה - יוסף מתוודע אל אחיו
התנ"ך אינו מתאר. הוא מספר. הוא אינו תופס את המציאות כמכלול של עצמים במרחב, אלא כסדרה של פעולות בזמן. נתבונן, למשל, בשטף הפעלתני הפותח את סיפור יהודה ותמר:
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַדאִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה. ב וַיַּרְאשָׁם יְהוּדָה בַּתאִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ, וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ. ג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַיִּקְרָא אֶתשְׁמוֹ עֵר. ד וַתַּהַר עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶתשְׁמוֹ אוֹנָן. ה וַתֹּסֶף עוֹד וַתֵּלֶד בֵּן וַתִּקְרָא אֶתשְׁמוֹ שֵׁלָה, וְהָיָה בִכְזִיב בְּלִדְתָּהּ אֹתוֹ. ו וַיִּקַּח יְהוּדָה אִשָּׁה לְעֵר בְּכוֹרוֹ וּשְׁמָהּ תָּמָר. ז וַיְהִי עֵר בְּכוֹר יְהוּדָהרַע בְּעֵינֵי ה', וַיְמִתֵהוּ ה'. ח וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן:'בֹּא אֶלאֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ'. טוַיֵּדַע אוֹנָן כִּי לֹּא לוֹ יִהְיֶה הַזָּרַע וְהָיָה אִםבָּא אֶלאֵשֶׁת אָחִיו, וְשִׁחֵת אַרְצָה לְבִלְתִּי נְתָןזֶרַע לְאָחִיו. י וַיֵּרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיָּמֶת גַּםאֹתוֹ".
"וירד", "ויט", "וירא", "ויקחה", "ויבא", "ותהר ותלד", "ותקרא": הפעלים הם כמעט כל מה שיש לנו כאן. אתר ההתרחשות, עדולם, אינו מתואר כלל, וגם לא האוהלים שביניהם נעה ההתרחשות. איננו יודעים אם הדברים מתרחשים ביום או בלילה, בקיץ או בחורף. אין תיאור גופני או נפשי של הדמויות. החדירה היחידה של המספר לנפשה של הדמות ("וידע אונן") אינה אפיון של דמות זו, אלא הערה הדרושה לשרשור הפעולה. וכאשר המספר עובר מדיווח על פעולה לדיווח על דיבור ("ויאמר יהודה לאונן בוא אל אשת אחיך" וכו') הרי שגם הדיבור אינו אלא סוג של פעולה: כשדמות מקראית מדברת, היא אינה מפטפטת אלא מקדמת את הסיטואציה.
(מתוך מאמרו של אסף ענברי, 'לקראת ספרות עברית' שבכתב העת תכלת
  • מה ענברי מבקש לומר על הספרות המקראית?
  • מה כתיבה בסגנון זה מאפשרת? מה עשוי להיות היתרון שבה?
שחזור מפגשי יוסף ואחיו עד כה:
מה התרחש במקומות שונים בסיפור ‏יוסף ואחיו:‏
1.‏ בראשית פרק לז פסוק כה- האחים יושבים לאכול אחרי שזרקו את יוסף לבור.
2. בראשית פרק מב פסוק ז - יוסף מכיר את אחיו ומתנכר אליהם.
‏3.‏ בראשית פרק מב פסוק כד, ופרק מג פסוק ל- יוסף בוכה כאשר לוקח את שמעון לכלא.
4. בראשית פרק מג פסוק לא- יוסף בוכה כיון שמרחם על אחיו. רוחץ פניו ויוצא אליהם לארוחה.
בפסוקים א-טו סמנו את הפעלים שמבטאים רגש:

(א) וְלֹֽא־יָכֹ֨ל יוֹסֵ֜ף לְהִתְאַפֵּ֗ק לְכֹ֤ל הַנִּצָּבִים֙ עָלָ֔יו וַיִּקְרָ֕א הוֹצִ֥יאוּ כָל־אִ֖ישׁ מֵעָלָ֑י וְלֹא־עָ֤מַד אִישׁ֙ אִתּ֔וֹ בְּהִתְוַדַּ֥ע יוֹסֵ֖ף אֶל־אֶחָֽיו׃

(ב) וַיִּתֵּ֥ן אֶת־קֹל֖וֹ בִּבְכִ֑י וַיִּשְׁמְע֣וּ מִצְרַ֔יִם וַיִּשְׁמַ֖ע בֵּ֥ית פַּרְעֹֽה׃

(ג) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֤ף אֶל־אֶחָיו֙ אֲנִ֣י יוֹסֵ֔ף הַע֥וֹד אָבִ֖י חָ֑י וְלֹֽא־יָכְל֤וּ אֶחָיו֙ לַעֲנ֣וֹת אֹת֔וֹ כִּ֥י נִבְהֲל֖וּ מִפָּנָֽיו׃

(ד) וַיֹּ֨אמֶר יוֹסֵ֧ף אֶל־אֶחָ֛יו גְּשׁוּ־נָ֥א אֵלַ֖י וַיִּגָּ֑שׁוּ וַיֹּ֗אמֶר אֲנִי֙ יוֹסֵ֣ף אֲחִיכֶ֔ם אֲשֶׁר־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י מִצְרָֽיְמָה׃

(ה) וְעַתָּ֣ה ׀ אַל־תֵּעָ֣צְב֗וּ וְאַל־יִ֙חַר֙ בְּעֵ֣ינֵיכֶ֔ם כִּֽי־מְכַרְתֶּ֥ם אֹתִ֖י הֵ֑נָּה כִּ֣י לְמִֽחְיָ֔ה שְׁלָחַ֥נִי אֱלֹהִ֖ים לִפְנֵיכֶֽם׃

(ו) כִּי־זֶ֛ה שְׁנָתַ֥יִם הָרָעָ֖ב בְּקֶ֣רֶב הָאָ֑רֶץ וְעוֹד֙ חָמֵ֣שׁ שָׁנִ֔ים אֲשֶׁ֥ר אֵין־חָרִ֖ישׁ וְקָצִּֽיר׃

(ז) וַיִּשְׁלָחֵ֤נִי אֱלֹהִים֙ לִפְנֵיכֶ֔ם לָשׂ֥וּם לָכֶ֛ם שְׁאֵרִ֖ית בָּאָ֑רֶץ וּלְהַחֲי֣וֹת לָכֶ֔ם לִפְלֵיטָ֖ה גְּדֹלָֽה׃

(ח) וְעַתָּ֗ה לֹֽא־אַתֶּ֞ם שְׁלַחְתֶּ֤ם אֹתִי֙ הֵ֔נָּה כִּ֖י הָאֱלֹהִ֑ים וַיְשִׂימֵ֨נִֽי לְאָ֜ב לְפַרְעֹ֗ה וּלְאָדוֹן֙ לְכָל־בֵּית֔וֹ וּמֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃

(ט) מַהֲרוּ֮ וַעֲל֣וּ אֶל־אָבִי֒ וַאֲמַרְתֶּ֣ם אֵלָ֗יו כֹּ֤ה אָמַר֙ בִּנְךָ֣ יוֹסֵ֔ף שָׂמַ֧נִי אֱלֹהִ֛ים לְאָד֖וֹן לְכָל־מִצְרָ֑יִם רְדָ֥ה אֵלַ֖י אַֽל־תַּעֲמֹֽד׃

(י) וְיָשַׁבְתָּ֣ בְאֶֽרֶץ־גֹּ֗שֶׁן וְהָיִ֤יתָ קָרוֹב֙ אֵלַ֔י אַתָּ֕ה וּבָנֶ֖יךָ וּבְנֵ֣י בָנֶ֑יךָ וְצֹאנְךָ֥ וּבְקָרְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

(יא) וְכִלְכַּלְתִּ֤י אֹֽתְךָ֙ שָׁ֔ם כִּי־ע֛וֹד חָמֵ֥שׁ שָׁנִ֖ים רָעָ֑ב פֶּן־תִּוָּרֵ֛שׁ אַתָּ֥ה וּבֵֽיתְךָ֖ וְכָל־אֲשֶׁר־לָֽךְ׃

(יב) וְהִנֵּ֤ה עֵֽינֵיכֶם֙ רֹא֔וֹת וְעֵינֵ֖י אָחִ֣י בִנְיָמִ֑ין כִּי־פִ֖י הַֽמְדַבֵּ֥ר אֲלֵיכֶֽם׃

(יג) וְהִגַּדְתֶּ֣ם לְאָבִ֗י אֶת־כָּל־כְּבוֹדִי֙ בְּמִצְרַ֔יִם וְאֵ֖ת כָּל־אֲשֶׁ֣ר רְאִיתֶ֑ם וּמִֽהַרְתֶּ֛ם וְהוֹרַדְתֶּ֥ם אֶת־אָבִ֖י הֵֽנָּה׃

(יד) וַיִּפֹּ֛ל עַל־צַוְּארֵ֥י בִנְיָמִֽן־אָחִ֖יו וַיֵּ֑בְךְּ וּבִנְיָמִ֔ן בָּכָ֖ה עַל־צַוָּארָֽיו׃

(טו) וַיְנַשֵּׁ֥ק לְכָל־אֶחָ֖יו וַיֵּ֣בְךְּ עֲלֵיהֶ֑ם וְאַ֣חֲרֵי כֵ֔ן דִּבְּר֥וּ אֶחָ֖יו אִתּֽוֹ׃

(1) Joseph could no longer control himself before all his attendants, and he cried out, “Have everyone withdraw from me!” So there was no one else about when Joseph made himself known to his brothers.

(2) His sobs were so loud that the Egyptians could hear, and so the news reached Pharaoh’s palace.

(3) Joseph said to his brothers, “I am Joseph. Is my father still well?” But his brothers could not answer him, so dumfounded were they on account of him.

(4) Then Joseph said to his brothers, “Come forward to me.” And when they came forward, he said, “I am your brother Joseph, he whom you sold into Egypt.

(5) Now, do not be distressed or reproach yourselves because you sold me hither; it was to save life that God sent me ahead of you.

(6) It is now two years that there has been famine in the land, and there are still five years to come in which there shall be no yield from tilling.

(7) God has sent me ahead of you to ensure your survival on earth, and to save your lives in an extraordinary deliverance.

(8) So, it was not you who sent me here, but God; and He has made me a father to Pharaoh, lord of all his household, and ruler over the whole land of Egypt.

(9) “Now, hurry back to my father and say to him: Thus says your son Joseph, ‘God has made me lord of all Egypt; come down to me without delay.

(10) You will dwell in the region of Goshen, where you will be near me—you and your children and your grandchildren, your flocks and herds, and all that is yours.

(11) There I will provide for you—for there are yet five years of famine to come—that you and your household and all that is yours may not suffer want.’

(12) You can see for yourselves, and my brother Benjamin for himself, that it is indeed I who am speaking to you.

(13) And you must tell my father everything about my high station in Egypt and all that you have seen; and bring my father here with all speed.”

(14) With that he embraced his brother Benjamin around the neck and wept, and Benjamin wept on his neck.

(15) He kissed all his brothers and wept upon them; only then were his brothers able to talk to him.

(16) The news reached Pharaoh’s palace: “Joseph’s brothers have come.” Pharaoh and his courtiers were pleased.

רד"ק לפסוק ב
‏"וַיִּשְׁמְעוּ מִצְרַיִם וַיִּשְׁמַע בֵּית פַּרְעֹה" – המצרים שיצאו מן הבית שמעו קול הבכי והלך הדבר מאיש ‏לאיש עד ששמעו אנשי בית פרעה כי יוסף בוכה.
  • מדוע לדעתכם הפרק כה עשיר בתיאורי רגש? ‏
  • מדוע המספר המקראי בוחר הפעם להדגיש כל כך את הרגש בפרק זה?
השורש ש.ל.ח חוזר 3 פעמים ומשמש שורש מנחה:
א. בפסוק ה': "כִּי לְמִחְיָה שְׁלָחַנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם" (ה').השליחות מכוונת מאלוהים כדי לפרנס את משפחת יעקב בשנות הרעב.
ב. בפסוק ז' : "וַיִּשְׁלָחֵנִי אֱלֹהִים לִפְנֵיכֶם לָשׂוּם לָכֶם שְׁאֵרִית בָּאָרֶץ וּלְהַחֲיוֹת לָכֶם לִפְלֵיטָה גְּדֹלָה" שליחות לעתיד המשפחה ולקיומה מהרעב בהווה.
ג. בפסוק ח' : "וְעַתָּה לֹא־אַתֶּם שְׁלַחְתֶּם אֹתִי הֵנָּה כִּי הָאֱלֹהִים וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה וּלְאָדוֹן לְכָל־בֵּיתוֹ וּמֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם" מטרת השליחות שיוסף ינהיג את ארץ מצרים ויציל אותם מרעב.
השורש ש.ל.ח סוגר מעגל: הוא מתקשר לדברי ה' לאברהם בבראשית ט"ו י"ג 'בברית בין הבתרים' שם אומר ה' לאברם שזרעו יהיה גר במצרים.
השורש מתקשר לבראשית ל"ז,שם יעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו.
ובבראשית מ"ה יוסף מסביר לאחיו שלא גורם אנושי שלח אותו למצרים אלא אלוהים.
רעיון נוסף ובולט שנחשף בפרק מה הוא הדרך שיוסף רואה בה את המציאות ואת השתלשלות העניינים ‏מאז מכירתו ועד ירידת משפחתו למצרים.‏
פסוקים ד-ח :‏
  • כיצד יוסף מרגיע את אחיו?
  • האם לדעתכם יוסף סלח לאחיו על המכירה? נמקו.‏
  • כיצד עשויים דברי יוסף להסביר את התנהגותו הפסיבית בסיפור מכירתו (בפרק לז), בימיו בבית ‏פוטיפר (בפרק לט) ובבית הסוהר (בפרק מ)?
סיבתיות כפולה הוא ביטוי העוסק בשאלה "כיצד מנהל אלוהים את העולם". האירועים מתרחשים לכאורה בתהליך סיבתי-רציונלי וטבעי בעולם המציאות, אך בפועל בני האדם מונחים על ידי אלוהים. ובקצרה, כאשר יש שתי סיבות לאירוע: סיבה דתית שקשורה לאל וסיבה ריאלית – מציאותית.
סוגיית הסיבתיות הכפולה מעלה את השאלה: אם האל מתערב בחיי האדם וכופה עליו את רצונו וכל שמתרחש על פני האדמה נקבע על ידי אלוהים, כיצד יכול האדם לבחור ולקבל החלטות בעצמו? ובניסוחו של אוריאל סימון: "דטרמיניזם אלוהי אינו מתיישב, לכאורה, עם חירות אנושית - כאשר האדם אינו אלא כלי בביצוע התוכנית של האל דומה שהוא פטור מאחריות למעשיו, ולהפך, כאשר הרשות נתונה, דומה שהאל אינו מנהיג את בריותיו אלא רק מגיב על מעשיהם"
הסיבה הריאלית להתרחשות : האחים זרקו את יוסף לבור והוא נמכר למצרים. בעקבות זה הוא עלה לגדולה במצרים דבר שהביא את ירידת משפחת יעקב למצרים. סיבה דתית להתרחשות –אלוהים מכוון את הארועים ההיסטוריים.
  • יוסף מביע בפרק תפיסה שרואה בכל הקורה במציאות מימוש של תוכנית אלוהית.‏
  • האם לדעתכם זו תפיסה בריאה? ‏
  • מה היתרונות שלה? ‏
  • מהן החסרונות?‏
  • האם המאמינים באלוהים חיים בתפיסה שכזו? ‏
  • האם לדעתכם, אמונה בכך שאלוהים מנהל את העולם ומוביל את צעדינו סותרת אקטיביות ‏ונשיאה באחריות של האדם לחייו?‏

(טז) וְהַקֹּ֣ל נִשְׁמַ֗ע בֵּ֤ית פַּרְעֹה֙ לֵאמֹ֔ר בָּ֖אוּ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֑ף וַיִּיטַב֙ בְּעֵינֵ֣י פַרְעֹ֔ה וּבְעֵינֵ֖י עֲבָדָֽיו׃

(יז) וַיֹּ֤אמֶר פַּרְעֹה֙ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֱמֹ֥ר אֶל־אַחֶ֖יךָ זֹ֣את עֲשׂ֑וּ טַֽעֲנוּ֙ אֶת־בְּעִ֣ירְכֶ֔ם וּלְכוּ־בֹ֖אוּ אַ֥רְצָה כְּנָֽעַן׃

(יח) וּקְח֧וּ אֶת־אֲבִיכֶ֛ם וְאֶת־בָּתֵּיכֶ֖ם וּבֹ֣אוּ אֵלָ֑י וְאֶתְּנָ֣ה לָכֶ֗ם אֶת־טוּב֙ אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וְאִכְל֖וּ אֶת־חֵ֥לֶב הָאָֽרֶץ׃

(יט) וְאַתָּ֥ה צֻוֵּ֖יתָה זֹ֣את עֲשׂ֑וּ קְחוּ־לָכֶם֩ מֵאֶ֨רֶץ מִצְרַ֜יִם עֲגָל֗וֹת לְטַפְּכֶם֙ וְלִנְשֵׁיכֶ֔ם וּנְשָׂאתֶ֥ם אֶת־אֲבִיכֶ֖ם וּבָאתֶֽם׃

(כ) וְעֵ֣ינְכֶ֔ם אַל־תָּחֹ֖ס עַל־כְּלֵיכֶ֑ם כִּי־ט֛וּב כָּל־אֶ֥רֶץ מִצְרַ֖יִם לָכֶ֥ם הֽוּא׃

(כא) וַיַּֽעֲשׂוּ־כֵן֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּתֵּ֨ן לָהֶ֥ם יוֹסֵ֛ף עֲגָל֖וֹת עַל־פִּ֣י פַרְעֹ֑ה וַיִּתֵּ֥ן לָהֶ֛ם צֵדָ֖ה לַדָּֽרֶךְ׃

(כב) לְכֻלָּ֥ם נָתַ֛ן לָאִ֖ישׁ חֲלִפ֣וֹת שְׂמָלֹ֑ת וּלְבִנְיָמִ֤ן נָתַן֙ שְׁלֹ֣שׁ מֵא֣וֹת כֶּ֔סֶף וְחָמֵ֖שׁ חֲלִפֹ֥ת שְׂמָלֹֽת׃

(כג) וּלְאָבִ֞יו שָׁלַ֤ח כְּזֹאת֙ עֲשָׂרָ֣ה חֲמֹרִ֔ים נֹשְׂאִ֖ים מִטּ֣וּב מִצְרָ֑יִם וְעֶ֣שֶׂר אֲתֹנֹ֡ת נֹֽ֠שְׂאֹת בָּ֣ר וָלֶ֧חֶם וּמָז֛וֹן לְאָבִ֖יו לַדָּֽרֶךְ׃

(כד) וַיְשַׁלַּ֥ח אֶת־אֶחָ֖יו וַיֵּלֵ֑כוּ וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֔ם אַֽל־תִּרְגְּז֖וּ בַּדָּֽרֶךְ׃

(כה) וַֽיַּעֲל֖וּ מִמִּצְרָ֑יִם וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֶ֣רֶץ כְּנַ֔עַן אֶֽל־יַעֲקֹ֖ב אֲבִיהֶֽם׃

(כו) וַיַּגִּ֨דוּ ל֜וֹ לֵאמֹ֗ר ע֚וֹד יוֹסֵ֣ף חַ֔י וְכִֽי־ה֥וּא מֹשֵׁ֖ל בְּכָל־אֶ֣רֶץ מִצְרָ֑יִם וַיָּ֣פָג לִבּ֔וֹ כִּ֥י לֹא־הֶאֱמִ֖ין לָהֶֽם׃

(כז) וַיְדַבְּר֣וּ אֵלָ֗יו אֵ֣ת כָּל־דִּבְרֵ֤י יוֹסֵף֙ אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם וַיַּרְא֙ אֶת־הָ֣עֲגָל֔וֹת אֲשֶׁר־שָׁלַ֥ח יוֹסֵ֖ף לָשֵׂ֣את אֹת֑וֹ וַתְּחִ֕י ר֖וּחַ יַעֲקֹ֥ב אֲבִיהֶֽם׃

(כח) וַיֹּ֙אמֶר֙ יִשְׂרָאֵ֔ל רַ֛ב עוֹד־יוֹסֵ֥ף בְּנִ֖י חָ֑י אֵֽלְכָ֥ה וְאֶרְאֶ֖נּוּ בְּטֶ֥רֶם אָמֽוּת׃

(16) The news reached Pharaoh’s palace: “Joseph’s brothers have come.” Pharaoh and his courtiers were pleased.

(17) And Pharaoh said to Joseph, “Say to your brothers, ‘Do as follows: load up your beasts and go at once to the land of Canaan.

(18) Take your father and your households and come to me; I will give you the best of the land of Egypt and you shall live off the fat of the land.’

(19) And you are bidden [to add], ‘Do as follows: take from the land of Egypt wagons for your children and your wives, and bring your father here.

(20) And never mind your belongings, for the best of all the land of Egypt shall be yours.’”

(21) The sons of Israel did so; Joseph gave them wagons as Pharaoh had commanded, and he supplied them with provisions for the journey.

(22) To each of them, moreover, he gave a change of clothing; but to Benjamin he gave three hundred pieces of silver and several changes of clothing.

(23) And to his father he sent the following: ten he-asses laden with the best things of Egypt, and ten she-asses laden with grain, bread, and provisions for his father on the journey.

(24) As he sent his brothers off on their way, he told them, “Do not be quarrelsome on the way.”

(25) They went up from Egypt and came to their father Jacob in the land of Canaan.

(26) And they told him, “Joseph is still alive; yes, he is ruler over the whole land of Egypt.” His heart went numb, for he did not believe them.

(27) But when they recounted all that Joseph had said to them, and when he saw the wagons that Joseph had sent to transport him, the spirit of their father Jacob revived.

(28) “Enough!” said Israel. “My son Joseph is still alive! I must go and see him before I die.”

יוסף מציג שני נימוקים לירידת משפחת יעקב למצרים:
1 .יוסף רוצה להיות קרוב למשפחת אביו לאחר שנים רבות של פרידה.
2 .יוסף ידאג לפרנסתם בשנות הרעב הקשות.
בדברי יוסף ישנה חזרה מרובה על המילים "אבי", "אחי", חזרה שנועדה להדגיש את הקשר החם שמרגיש יוסף למשפחתו.
יוסף ובנימין אחיו בוכים מהתרגשות.
יש חזרה על השורש ב.כ.ה שמדגישה את רגשותיו העזים של יוסף לאחיו.
פרעה שומע על בואם של אחי יוסף ומצטרף לבקשת יוסף ומזמינם לבוא לארץ מצרים. הזמנת פרעה מעידה על הכבוד הרב שהוא רוחש ליוסף על תרומתו להצלת מצרים בשנים הקשות.
הוא מבטיח להם מטוב הארץ, בדברי פרעה ריבוי פעלים בצורת צווי : "עשו..טענו..לכו..בואו..קחו...בואו..אכלו..עשו.." לשון צווי היא לשונו של מלך המצווה . שפע הפעלים בדברי פרעה מדגיש את הזרוז לאחים לפעול.
פרעה מצווה על יוסף לתת לאחיו עגלות שישאו אותם לכנען ליעקב ויחזירו אותם חזרה למצרים עם חפציהם. הוא רצה להראות שהוא מעורב ישירות בהגירה של משפחת יוסף למצרים, כדי להדגיש את הערכתו ליוסף ואולי גם להעביר מסר למצרים שיקבלו בברכה את משפחת יוסף ולהדגיש שמשפחת יוסף מכובדים הם ולא מפשוטי העם.
האחים מכונים כאן "בני ישראל" ולא בני יעקב כיוון שבני ישראל הוא כינוי לבני יעקב וצאצאיהם כאומה. רצה המחבר לרמוז באמצעות השם: בני ישראל" שהסכמתם זו של בני יעקב להגר למצרים היא הגורם להפיכתם בעתיד לאומה במצרים. ועל כן בחר המחבר דווקא בפסוק זה בשם "בני ישראל".
יוסף בוחר לתת דווקא ליעקב מתנות מזון כדי לרכז בידי אביו הזקן את השליטה על חלוקת המזון לכל המשפחה הענפה בירידתה למצרים.
" וַיְשַׁלַּח אֶת־אֶחָיו וַיֵּלֵכוּ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַל־תִּרְגְּזוּ בַּדָּרֶךְ " (פסוק כ"ד) יוסף אומר לאחיו שלא יאשימו זה את זה ברעה שגרמו ליוסף במכירתו.
" וַיַּגִּדוּ לוֹ לֵאמֹר עוֹד יוֹסֵף חַי וְכִי־הוּא מֹשֵׁל בְּכָל־אֶרֶץ מִצְרָיִם וַיָּפָג לִבּוֹ כִּי לֹא־הֶאֱמִין לָהֶם " ( פסוק כ"ו) האחים מגיעים ליעקב ומספרים לו כי יוסף חי ועל גדולתו במצרים. מהבשורה התרגש יעקב" וַיָּפָג לִבּוֹ ", נחלש ליבו כי לא האמין להם. היה קשה לו להאמין שיוסף, שנחשב מת, הוא עכשיו חי ומשמש בדרגה גבוהה במצרים.
" וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו אֵת כָּל־דִּבְרֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵהֶם וַיַּרְא אֶת־הָעֲגָלוֹת אֲשֶׁר־שָׁלַח יוֹסֵף לָשֵׂאת אֹתוֹ וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם" (כח) למראה העגלות והמתנות שבה אליו רוחו, יעקב התאושש ורוצה לראות את בנו בטרם ימות.
יוסף הזמין את משפחתו לבוא ולחיות במצרים באזור שנקרא "ארץ גושן".
ארץ גושן נמצאת בקצה הצפוני של הנילוס, באזור הנקרא היום "הַדֶלְתָא" (בגלל הדמיון של פני השטח לאות היוונית דלתא – Δ).
מֵי הנילוס מתנקזים אל הדלתא ונשפכים לים התיכון, והאדמה באזור עשירה ופורייה ומתאימה לגידולים חקלאיים. כמחצית מאוכלוסיית מצרים מתגוררת היום באזור הדלתא.
במשך דורות רבים היגרו שבטים שמיים מאזור סוריה וארץ ישראל למצרים.
מצרים שימשה מקום מפלט מהבצורת, שהייתה פוקדת תכופות את תושבי סוריה וארץ ישראל. בעקבות ירידת יוסף למצרים ירדו יעקב ובניו לשם. הם יצאו מחברון, חנו בבאר שבע, ומשם – בדרך שור או בדרך הים – ירדו למצרים והתיישבו בארץ גושן.
סרטון זה מציע מבט נוסף על הפרקים שנלמדו.
מה לא ידעתם על יוסף, וכעת אתם מבינים מהסרטון?