דרכו של הפה - לגלות הנסתר ולכסות הנגלה
(אברהם אבולעפיה, מפתח הרעיון, עמוד 69)
וקודם פירושי אודיע בכלל המאמר שאמר סתים וגליא, הודיע לנו בעל המאמר שהנגלה הוא הנסתר, דהיינו גילוי ההסתר והתפשטותו הוא הנגלה, נמצא הנגלה הוא הנסתר. וכן בענין התורה, אין הנגלה ענין בפני עצמו מהנסתר כמו שמבינים ההמוניים דרך הנסתר לחוד, ודרך הנגלה לחוד, זה אינו רק הנסתר נשתלשל ונתגלה. וזה רמז הפסוק (משלי כה, יא) תפוחי זהב במשכיות כסף דבר דבר על אופניו, רצה לומר, כמו שנתקרב הכסף לזהב רק שהוא מדריגה פחותה ממנה, כן הנגלה בערך הנסתר. ... וכן הנגלה מהאדם הוא מדוגמת נסתר:
״סתר וגילוי״ משה הלברטל: חמישה מאפיינים של תודעה אזוטרית
- קיומו של רובד אמיתי יותר הנסתר מהעין
- ניכור מפני השטח
- טכניקות של גישה אל הנסתר
- הגבלות על הפצת הידע
- תודעה מיוחדת ביחס לבעלי הידע מול נעדרי הידע
בְּסֹדָם֙ אַל־תָּבֹ֣א נַפְשִׁ֔י בִּקְהָלָ֖ם אַל־תֵּחַ֣ד כְּבֹדִ֑י כִּ֤י בְאַפָּם֙ הָ֣רְגוּ אִ֔ישׁ וּבִרְצֹנָ֖ם עִקְּרוּ־שֽׁוֹר׃
מִי־זֶה הָאִישׁ יְרֵא ה' יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר׃ נַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ׃ סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם׃
סוד ה' ליריו סוד ה'' לא יגלה כי אם ליראיו; כי המתעסקים בחכמה אם לא יהיו יראי האל ושלמים במצותיו לא יגלה להם סוד האל. ובריתו להודיעם: להודיעם בריתו שגלה להם סודו. והברית היא שכורת עם הנשמה להשכילה ולאספה אל כבודו בהפרדה מהגוף. וכן קראה ברית באמרו למשה רבינו, עליו השלום (שמות לד י): הנה אנכי כרת ברית נגד כל עמך אעשה פלאת. והברית היא שחננו אור השכל ודבקה נפשו בעליונים. ואמר לו: נגד כל עמך, לומר: זה שעשיתי עמך הוא אות רוחני שלא יכיר אדם בו זולתך, אבל אות אחר גשמי אעשה עמך נגד כל עמך והוא קרינת אור פניו. ומהאות הגשמי יכירו וידעו כי אות רוחני חוננתיך.
אֲשֶׁ֣ר יַ֭חְדָּו נַמְתִּ֣יק ס֑וֹד בְּבֵ֥ית אֱ֝לֹקִ֗ים נְהַלֵּ֥ךְ בְּרָֽגֶשׁ׃
הוֹלֵ֣ךְ רָ֭כִיל מְגַלֶּה־סּ֑וֹד וְנֶאֱמַן־ר֝֗וּחַ מְכַסֶּ֥ה דָבָֽר׃
אמר ר' יהודה בר סימון ״כי על פי הדברים האלה כרתי אתך ברית ואת ישראל״ (שמות לד:כז), על ידי כתב ועל ידי פה, כי על פי הדברים האלה, אם קיימתה מה שבכתב בכתב, ומה שבעל פה על פה, כרתי אתך, ואת שניתה מה שבעל פה בכתב, ומה שבכתב בעל פה, לא כרתי אתך. אמר ר' יהודה הלוי ב"ר שלום בקש משה שתהא אף המשנה בכתב, וצפה הקב"ה על שעתידין אומות העולם לתרגם את התורה ולקרות אותה יונית, והן אומרין אף אנו ישראל, א"ל הקב"ה אכתוב לך רובי תורתי (הושע ח יב) ואם כן כמו זר נחשבו (שם), וכל כך למה, אלא שהמשנה מסטורן שלו של הקב"ה, ואין הקב"ה מגלה מסטורן שלו אלא לצדיקים, שנאמר סוד ה' ליראיו (תהלים כה יד). וכן אתה מוצא אפילו בשעה שהקב"ה כעס על סדום מפני מעשיהם הרעים, ובקש הקב"ה להפוך את סדום, לא חתם הקב"ה גזר דינם עד שנמלך באברהם, (שנאמר) [מנין ממה שקרינו בענין] וה' אמר המכסה אני מאברהם.
אֵין דּוֹרְשִׁין בַּעֲרָיוֹת בִּשְׁלֹשָׁה.
וְלֹא בְמַעֲשֵׂה בְרֵאשִׁית בִּשְׁנַיִם.
וְלֹא בַמֶּרְכָּבָה בְּיָחִיד,
אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה חָכָם וּמֵבִין מִדַּעְתּוֹ.
כָּל הַמִּסְתַּכֵּל בְּאַרְבָּעָה דְּבָרִים, רָאוּי לוֹ כְּאִלּוּ לֹא בָּא לָעוֹלָם:
מַה לְּמַעְלָה, מַה לְּמַטָּה, מַה לְּפָנִים, וּמַה לְּאָחוֹר.
וְכָל שֶׁלֹּא חָס עַל כְּבוֹד קוֹנוֹ, רָאוּי לוֹ שֶׁלֹּא בָּא לָעוֹלָם:
(1) They may not expound upon the subject of forbidden relations in the presence of three. Nor the work of creation in the presence of two. Nor [the work of] the chariot in the presence of one, unless he is a sage and understands of his own knowledge. Whoever speculates upon four things, it would have been better had he not come into the world: what is above, what is beneath, what came before, and what came after. And whoever takes no thought for the honor of his creator, it would have been better had he not come into the world.
(א) וַיְהִ֣י ׀ בִּשְׁלֹשִׁ֣ים שָׁנָ֗ה בָּֽרְבִיעִי֙ בַּחֲמִשָּׁ֣ה לַחֹ֔דֶשׁ וַאֲנִ֥י בְתֽוֹךְ־הַגּוֹלָ֖ה עַל־נְהַר־כְּבָ֑ר נִפְתְּחוּ֙ הַשָּׁמַ֔יִם וָאֶרְאֶ֖ה מַרְא֥וֹת אֱלֹקִֽים׃... (ד) וָאֵ֡רֶא וְהִנֵּה֩ ר֨וּחַ סְעָרָ֜ה בָּאָ֣ה מִן־הַצָּפ֗וֹן עָנָ֤ן גָּדוֹל֙ וְאֵ֣שׁ מִתְלַקַּ֔חַת וְנֹ֥גַֽהּ ל֖וֹ סָבִ֑יב וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ כְּעֵ֥ין הַחַשְׁמַ֖ל מִתּ֥וֹךְ הָאֵֽשׁ׃ (ה) וּמִ֨תּוֹכָ֔הּ דְּמ֖וּת אַרְבַּ֣ע חַיּ֑וֹת וְזֶה֙ מַרְאֵֽיהֶ֔ן דְּמ֥וּת אָדָ֖ם לָהֵֽנָּה׃ (ו) וְאַרְבָּעָ֥ה פָנִ֖ים לְאֶחָ֑ת וְאַרְבַּ֥ע כְּנָפַ֖יִם לְאַחַ֥ת לָהֶֽם׃ (ז) וְרַגְלֵיהֶ֖ם רֶ֣גֶל יְשָׁרָ֑ה וְכַ֣ף רַגְלֵיהֶ֗ם כְּכַף֙ רֶ֣גֶל עֵ֔גֶל וְנֹ֣צְצִ֔ים כְּעֵ֖ין נְחֹ֥שֶׁת קָלָֽל׃ (ח) וידו [וִידֵ֣י] אָדָ֗ם מִתַּ֙חַת֙ כַּנְפֵיהֶ֔ם עַ֖ל אַרְבַּ֣עַת רִבְעֵיהֶ֑ם וּפְנֵיהֶ֥ם וְכַנְפֵיהֶ֖ם לְאַרְבַּעְתָּֽם׃ (ט) חֹֽבְרֹ֛ת אִשָּׁ֥ה אֶל־אֲחוֹתָ֖הּ כַּנְפֵיהֶ֑ם לֹא־יִסַּ֣בּוּ בְלֶכְתָּ֔ן אִ֛ישׁ אֶל־עֵ֥בֶר פָּנָ֖יו יֵלֵֽכוּ׃ (י) וּדְמ֣וּת פְּנֵיהֶם֮ פְּנֵ֣י אָדָם֒ וּפְנֵ֨י אַרְיֵ֤ה אֶל־הַיָּמִין֙ לְאַרְבַּעְתָּ֔ם וּפְנֵי־שׁ֥וֹר מֵֽהַשְּׂמֹ֖אול לְאַרְבַּעְתָּ֑ן וּפְנֵי־נֶ֖שֶׁר לְאַרְבַּעְתָּֽן׃
נדנדה | חיים נחמן ביאליק
נַד נֵד, נַד נֵד,
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה?
רַק אֲנִי, אֲנִי וָאָתָּה
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ לַשָּׁמַיִם
נַד נֵד, נַד נֵד,
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
(א) אמר ר' ישמעאל מה הפרש שירות שהיה אומר מי שבקש להסתכל בצפיית המרכבה לירד בשלום ולעלות בשלום:
(ב) גדולה מכולם להכנס ולהכניסו ולהביאו לחדרי היכל הרקיע להעמידו לפני כסא כבודו ולידע כל מה שהוא עתיד להיות בעולם למי משפילין ולמי מגביהין למי מרפין למי מגבירין למי מרוששין למי מעשירין למי ממיתין למי מחיין למי נוטלין ממנו ירושה למי נותנין לו ירושה למי מנחילין לו תורה למי נותנים חכמה:
(ג) גדולה מכולם שהוא צופה בכל מעשה בני אדם יודע ומכיר בו נאף אדם יודע ומכיר בו רצח נפש יודע ומכיר בו נחשד על המה יודע ומכיר בו גדולה מכולם שמכיר בכל מיני כשפים:
(1) Said Rabbi Ishmael: What are those songs which he recites who would behold the vision of the Merkaba, who would descend in peace and would ascend in peace?
(2) Greatest of all, it is that have a care for him, to gather him in and bring him unto the chambers of the palace of the seventh heaven, to cause him to stand on the right hand of the throne of the glory of God; for there be times when he standeth over against Tazsh the Lord God of Israel, to see all that which is done before the throne of His glory and to know all that which is destined to come to pass in the world: Who shall be cast down, who exalted; Who shall be weakened, who made strong; Who shall be crushed with poverty, who made rich; Who shall die, who shall live; From whom shall inheritance be taken, To whom shall inheritance be given; Who shall be granted the Law for his portion And who be given Wisdom.
(3) Greatest of all it is that he beholdeth all the works of the children of men, yea even those which they work in their secret chambers, whether these be seemly works or works corrupt: A man stole – he knoweth and recognizeth it; A man committed adultery – he knoweth and recognizeth it; A man committed murder – he knoweth and recognizeth it; A man was suspect to have lain with a woman in her uncleanness – he knoweth and recognizeth it; A man spread slander – he knoweth and recognizeth it.
מדה של גבורה מדה של רתת מדה של זיע מדה של קול מדה של חלחלה מדה של חלוק של והדריא"ל ה' אלקי ישראל שמעוטר ובא על כסא כבודו: וחקוק ומלא כלו מבפנים ומן החיצון ה' ה' ועיני כל בריה אינה יכולה להסתכל לא עיני בשר ודם ולא עיני משרתיו והמסתכל בו והמציץ בו והרואה אותו אוחזתו מחזיות לגלגלי עיניו וגלגלי עיניו מפלטין ומוציאין לפידי אש והם מלהטין והם שורפין אותו האש והיוצא מפי אדם והמסתכל הוא מלהטת אותן והוא שורפת אותן מפני מה מפני דת עינים של והדריא"ל ה' אלקי ישראל שמעוטר ובא על כסא כבודו: וערב ומתוק יפיו במראה יופי זיו הדר עיני חיות כדבר שנאמר (שם) קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו':
פנים נאים פנים הדורים של יופי פנים של להבה פני ה' אלקי ישראל כשהוא יושב על כסא כבודו וסלסולו מתיירא במושב הדר יופי ואז מיופי גבורת הדר מעלה מהדר חתנים וכלות בבית חופתן המסתכל בו מיד נבקע המציץ ביפיו משתפך כקיתון המשרתים אותו ביום לא ישרתוהו מחר והמשרתים אותו למחר אינם משרתים לו היום כי תשש כחו והושחרו פניהם תעלה לבן ונחשכו עיניהם אחר הדר יופי הדר של מלכם שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו':
משרתים אהובים ונאים משרתים קלים מטהרים העומדים על אבן כסא הכבוד והנצבים על גלגל המרכבה כשאבן כסא הכבוד מחזר עליהם כסא גלגל המרכבה מחיצתן העומדים לימין חוזרים ועומדים לשמאל העומדים לפנים חוזרין ועומדין לאחור והעומדים לאחור חוזרין ועומדין לפנים הרואה את זה אומר זה הוא והרואה את זה אומר זה הוא קלסתר פניו של זה דומה לזה אשרי המלך שאלו משרתיו אשרי משרתיו שזהו מלכם אשרי עין הנזונת והמסתכלת באור המופלא הזה ראיה מופלא ומשונה עד מאד כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו':
נהרי ששון נהרי שמחה נהרי גילה נהרי אהבה נהרי דעות נהרי רצון משתפכין ויוצאין לפניו מלפני כסא הכבוד ומתגברין והולכין בשער נתיבות ערבות רקיע מקול נגינות כנורות חיותיו מקול רנה מפי אופניו מקול זמירות צלצול כרוביו ומתגבר קול ויוצאין ברעש בשעה שישראל אומרים לפניו קדוש קדוש קדוש וגו': כקול מים רבים כרעש נהרות רגלי תרשיש שרוח דרומית עוררות בהם כקול שירה של כסא הכבוד שמזכיר ומשבח למלך מפואר המון רעש גדול הרבה ואין עוזבין בו קולות בכסא הכבוד לעזרו ולחזקו כשהוא מזמרו ומקלסו לאביר יעקב כדבר שנאמר קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו': לי שמים וארץ ויורדי מרכבה אם כרובים תגידו זה אמרו לכלימה אני עושה בתפלת שחרית ובתפלת המנחה בכל יום בכל שעה שישראל אומרים קדוש קדוש קדוש ה' ולמדו אותן ואמרו להם שאו עיניכם לרקיע כנגד בית תפלתכם בשעה שאתם אומרים קדוש קדוש קדוש ה' צבאות וגו': אין לי הנאה בבית עולמי שבראתי אלא בשעה שעיניכם נשואות לעיני ועיני נשואות לעיניכם בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש כי הקול ההוא היוצא מפיכם לפני כריח ניחוח: והעידו להם מה עדות אתם רואים מה אני עושה לקלסתר פניו של יעקב אביכם שהיא חקוקה על כסא כבודי כי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש כורע אני עליה ומנשקה ומחבבה ומגפפה וידי על זרועותי בשעה שאתם אומרים לפני קדוש קדוש קדוש ה' וגו':
(ג) בכל יום ויום בהגיע עלות השחר מלך הדור יושב ומברך לחיות לכם חיות אני אומר לכם בריות אני משמיע חיות חיות נושאות כסא כבודי בלב שלם ובנפש חפצה תתברך שעה שיצרתי אתכם ותתרומם המזל שיצרתי אתכם בו יאיר אור אותו יום שעליתם במחשבה על לבבי שאתם כלי חמדה שתקנתי ושיכללתי אתכם בו כי החרישו לי קול יצורי שבראתי ואשמע ואאזין לתפלת בני:
(ד) אמר ר' עקיבא בכל יום ויום מלאך אחד עומד באמצע הרקיע ופותח ואומר ה' מלך וכל צבא מרום עונין אחריו עד שמגיע לברכו כיון שמגיע לברכו חיה אחת יש ששמה ישראל וחקוק על מצחה עמי לי עומד באמצע הרקיע ואומרת ברכו את ה' המבורך וכל שרי מעלה עונין אחריה ברוך ה' המבורך לעולם ועד עד שלא יגמור דבריו רועשים ורועדים האופנים ומרעידים את כל העולם ואומרים ברוך כבוד ה' ממקומו ואותה חיה עומדת באמצע הרקיע עד שרועדים כל שרי מעלה וטפסרים וגדודים וכל המחנות וכל אחד ואחד בעמדו אומר לחיה שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד (דברים ו ד):
תַּנְיָא, אָמַר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֶּן אֱלִישָׁע: פַּעַם אַחַת, נִכְנַסְתִּי לְהַקְטִיר קְטוֹרֶת לִפְנַי וְלִפְנִים, וְרָאִיתִי אַכְתְּרִיאֵל יָהּ ה׳ צְבָאוֹת, שֶׁהוּא יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא, וְאָמַר לִי: ״יִשְׁמָעֵאל בְּנִי, בָּרְכֵנִי!״ אָמַרְתִּי לוֹ: ״יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ, שֶׁיִּכְבְּשׁוּ רַחֲמֶיךָ אֶת כַּעַסְךָ, וְיִגּוֹלּוּ רַחֲמֶיךָ עַל מִדּוֹתֶיךָ, וְתִתְנַהֵג עִם בָּנֶיךָ בְּמִדַּת הָרַחֲמִים, וְתִכָּנֵס לָהֶם לִפְנִים מִשּׁוּרַת הַדִּין״. וְנִעְנַע לִי בְּרֹאשׁוֹ. וְקָמַשְׁמַע לַן, שֶׁלֹּא תְּהֵא בִּרְכַּת הֶדְיוֹט קַלָּה בְּעֵינֶיךָ.
And He said to me: Yishmael, My son, bless Me.
I said to Him the prayer that God prays: “May it be Your will that Your mercy overcome Your anger,
and may Your mercy prevail over Your other attributes,
and may You act toward Your children with the attribute of mercy,
and may You enter before them beyond the letter of the law.”
The Holy One, Blessed be He, nodded His head and accepted the blessing. This event teaches us that you should not take the blessing of an ordinary person lightly. If God asked for and accepted a man’s blessing, all the more so that a man must value the blessing of another man.
אמר רבי ישמעאל כיון שראה ר' נחוניא בן הקנה את רומי הרשעה שנטל עצה על אבירי ישראל לאבד אותם עמד וגילה סודו של עולם מדה שהוא דומה למי שהוא ראוי להסתכל במלך וכסא בהדרו ויופיו וחיות הקדש בכרובי גבורה ובאופני שכינה כבזק מבוהל בחשמל נורא ברגיון שמוקף סביב לכסא בגישרין ובשלהביות שמתגברות ועולות בין גשר לגשר ובאבק עשן ובריח זו שהיה מעלה כל אבק גחליו שהיה מחופה ומכסה את כל חדרי היכל ערבות רקיע בערפלי גחליו וסורי"א שר הפנים עבד טוטרכיא"ל ה' גאה: למה דומה זו לאדם שיש לו סולם בתוך ביתו לכל מי שנקי ומנוער מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים וחלול השם ועזות פנים ואיבת חנם וכל עשה ולא תעשה שומר:
אמר ר' ישמעאל אמר לי ר' נחוניא בן הקנה בן גאים אשריו ואשרי נפשו שכל מי שנקי ומנוער משמונה מדות הללו שטוטרכיא"ל ה' וסורי"א עבדו מואס בהם: יורד ומסתכל בגאוה נפלאה ושררה משונה גאוה של רוממה ושררה של זיהיון שהן מתרגשות לפני כסא כבודו פעמים בכל יום ויום במרום מיום שנברא העולם ועד עכשיו לשבח שטוטרכיא"ל ה' מתנהג בה במרום:
אמר רבי ישמעאל כיון ששמעו אזני התראה הזאת תשש כחי אמרתי לו רבי אם כן אין לדבר סוף שאין לך אדם שהנשמה בו שנקי ומנוער משמונה מדות הללו אמר לי בן גאים ואם לאו עמוד והביא לפני כל גבורי חבורה וכל אדירי ישיבה ואומר לפניהם הרזים הסתורין הכבושין נפלאות ועריגת המסכת ששכלול העולם וסלסולו עומד עליה ושפוד שמים וארץ שכל כנפי ארץ ותבל וכנפי רקיעי מרום קשורין תפורין ומחוברין תלוין ועומדין בו ונתיב סולם מרום שראשו אחד בארץ וראשו אחד על רגל ימין כסא כבוד: אמר רבי ישמעאל מיד עמדתי והקהלתי את כל סנהדרין הגדולה וקטנה למבוי הגדול השלישי אשר בבית ה' ואני יושב על ספסל של שיש טהור שנתן לי אלישע אבי מחפץ יולדתי שהכניסה לו בכתובתה:
ובא רבן שמעון בן גמליאל ורבי אליעזר הגדול ורבי אלעזר בן דמה ור' אליעזר בן שמוע ור' יוחנן בן דהבאי וחנניה בן חכינאי ויונתן בן עוזיאל ור' עקיבא ור' יהודה בן בבא באנו וישבנו לפניו והיו כל המון חבירים עומדין על רגליהן כי היו רואין כוביות של אש ולפידי אור שמפסיקין ביניהם ובינינו ור' נחוניא בן הקנה יושב ומסדר לפניהם את כל דברי מרכבה ירידה ועליה היאך יורד מי שיורד והיאך יעלה מי שיעלה: וכיון שהיה אדם מבקש לירד למרכבה היה קורא אותו לסורי"ה שר הפנים ומשביעו מאה ושנים עשר פעמים בטוטרוסיא"י ה' ...
(ב) מפני ששומרי פתח היכל ששי היו עושים כמי שמטילים עליו אלף אלפי גלי מים ואין שם אפילו טפה אחת אם אמר מים הללו מה טיבן מיד רצין אחריו בסקילה ואומרין ריקה שמא מזרעו של מנשקי העגל שאין אתה ראוי לראות במלך וכסאו לא זז משם עד שמטילין עליו אלף אלפים מגזרי ברזל:
(א) יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ. הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַֽיִם וּבָאָֽרֶץ. כִּי לְךָ נָאֶה ה' אֱלֹקֵֽינוּ וֵאלֹקֵי אֲבוֹתֵֽינוּ. שִׁיר וּשְׁבָחָה הַלֵּל וְזִמְרָה. עֹז וּמֶמְשָׁלָה. נֶֽצַח גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה. תְּהִלָּה וְתִפְאֶֽרֶת. קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת וְהוֹדָאוֹת מֵעַתָּה וְעַד־עוֹלָם. בָּרוּךְ אַתָּה ה' אֵל מֶֽלֶךְ גָּדוֹל בַּתִּשְׁבָּחוֹת. אֵל הַהוֹדָאוֹת אֲדוֹן הַנִּפְלָאוֹת הַבּוֹחֵר בְּשִׁירֵי זִמְרָה. מֶֽלֶךְ אֵל חֵי הָעוֹלָמִים.
(1) Praised be Your Name forever,1Your praise is unlimited in terms of time; You will be praised forever.—Ya’avetz our King, Almighty the great and holy King in heaven2Your praise is unlimited in terms of place; You will be praised in heaven as well as on earth.—Ya’avetz and on earth. For to You it is fitting [to offer] Adonoy, our God, and God of our fathers, song and praise, glorification and hymns, [to proclaim Your] strength and dominion, victory, grandeur, and might, praise and glory, holiness and sovereignty, blessings and thanksgivings,3Fifteen words of praise and adoration are enumerated. Hebrew is remarkably rich in the vocabulary of adoration and worship. As Latin is the language of war and Greek of oratory, so is Hebrew the language of prayer.—Midrash from now and forever. Blessed are You, Adonoy, Almighty, King [Who is] great in [our] praise Almighty, of [to Whom we offer our] thanksgiving, Master of [Whom we praise for His] wonders,4These lines were adapted from the explanation of the Tzelosa d’Avrohom. the Selector of song-hymns, You are the King, Almighty, Life of [all] the worlds.
(א) האדרת והאמונה לחי העולמים הבינה והברכה לחי העולמים הגדולה והגבורה לחי העולמים הדעת והדבור לחי העולמים ההוד וההדר לחי העולמים הועד והותיקות לחי העולמים הזכות והזכרון לחי העולמים החן והחסד לחי העולמים הטהרה והטוב לחי העולמים היקר והישועה לחי העולמים הכתר והכבוד לחי העולמים הלקח והלבוב לחי העולמים המלכות והממשלה לחי העולמים הנוי והנצח לחי העולמים הסוד והשכל לחי העולמים העז והענוה לחי העולמים הפאר והפלא לחי העולמים הצהלה והצדקה לחי העולמים הקלוס והקדושה לחי העולמים הרננות והרחמים לחי העולמים השקט והשאנן לחי העולמים התהלה והתפארת לחי העולמים:
(ג) תִּתְבָּרַךְ צוּרֵֽנוּ מַלְכֵּֽנוּ וְגוֹאֲלֵֽנוּ בּוֹרֵא קְדוֹשִׁים. יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּֽנוּ יוֹצֵר מְשָׁרְ֒תִים. וַאֲשֶׁר מְשָׁרְ֒תָיו כֻּלָּם עוֹמְ֒דִים בְּרוּם עוֹלָם וּמַשְׁמִיעִים בְּיִרְאָה יַֽחַד בְּקוֹל דִּבְרֵי אֱלֹקִים חַיִּים וּמֶֽלֶךְ עוֹלָם. כֻּלָּם אֲהוּבִים. כֻּלָּם בְּרוּרִים. כֻּלָּם גִּבּוֹרִים. וְכֻלָּם עוֹשִׂים בְּאֵימָה וּבְיִרְאָה רְצוֹן קוֹנָם. וְכֻלָּם פּוֹתְ֒חִים אֶת־פִּיהֶם בִּקְדֻשָּׁה וּבְטָהֳרָה. בְּשִׁירָה וּבְזִמְרָה. וּמְבָרְ֒כִים וּמְשַׁבְּ֒חִים וּמְפָאֲרִים וּמַעֲרִיצִים וּמַקְדִּישִׁים וּמַמְלִיכִים:
(ד) אֶת שֵׁם הָאֵל הַמֶּֽלֶךְ הַגָּדוֹל הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא קָדוֹשׁ הוּא. וְכֻלָּם מְקַבְּ֒לִים עֲלֵיהֶם עֹל מַלְכוּת שָׁמַֽיִם זֶה מִזֶּה. וְנוֹתְ֒נִים רְשׁוּת זֶה לָזֶה לְהַקְדִּישׁ לְיוֹצְ֒רָם בְּנַֽחַת רֽוּחַ. בְּשָׂפָה בְרוּרָה וּבִנְעִימָה. קְדֻשָּׁה כֻּלָּם כְּאֶחָד עוֹנִים וְאוֹמְ֒רִים בְּיִרְאָה:
(ה) קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ, קָדוֹשׁ ה' צְבָאוֹת. מְלֹא כָל־הָאָֽרֶץ כְּבוֹדוֹ:
(ו) וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּֽדֶשׁ בְּרַֽעַשׁ גָּדוֹל מִתְנַשְּׂ֒אִים לְעֻמַּת שְׂרָפִים לְעֻמָּתָם מְשַׁבְּ֒חִים וְאוֹמְ֒רִים:
(3) Be blessed our Former,14Some render צורנו “our Rock.” The Gaon of Vilna, however, maintains that it refers to God as our Creator, thus describing Him in the tri-epochal aspect of His Unity: past, present, and future. He was our Creator, He is our King, and He will be our Redeemer. our King, and our Redeemer—Creator of holy beings.15These are the Jewish People, who are sanctified in body and soul. The word Creator implies a creation of real substance—the Jewish People rather than angels.—Vilna Gaon Praised be Your Name forever, our King, Who forms ministering angels; and Whose ministering angels all stand at the height of the Universe, and proclaim with reverence, in unison aloud the words of the living God, King of the Universe. All of them are beloved,16Beloved—there is no envy, jealousy or rivalry among them. Pure—they have no selfish or ulterior motives; they serve God with all their being.—Siddur HaGra all of them are pure, all of them are mighty and all of them perform with awe and reverence the will of their Possessor. And they all open their mouths in holiness and purity, with song and music, and they bless, and praise, and glorify, and revere, and sanctify, and proclaim the sovereignty of—
(4) the Name of the Almighty, the King, the Great, the Mighty, the awesome One; holy17Despite the attributes we use to describe Him, He remains holy—beyond our conception. is He. And they all take upon themselves the yoke18The yoke of Divine Sovereignty is borne willingly and joyfully by each creature as an emblem of his free service to God.—S.R. Hirsch of Divine sovereignty one from the other, and give leave to one another19They take care not to precede one another in their praise of God. On the contrary, each says to the other, “You begin, because you are greater and more worthy than I.”—Avos of R’ Nosson to sanctify their Former in a spirit of serenity with clear speech and pleasantness,20The clear speech of the angels is the holy tongue (pure Hebrew).—Ya’avetz all exclaim Kedushah in unison and reverently exclaim:
(5) Holy, holy, holy is Adonoy of Hosts, the fullness of all the earth is His glory.21Isaiah 6:3. Targum Yonoson paraphrases this verse: “Holy [is God] in the highest heights of heaven, the abode of His Divine Presence; holy upon earth, the work of His almighty power; holy [is He] forever and for all eternity.” The Talmud, (Masechcs Chulin 91b) refers to this verse as the “Sanctification of the Angels.” According to Avudraham and Ya’avetz; this Kedushah has been inserted here to refute those who maintain that God relinquished His control over the heavenly bodies, and they are now able to function independently. We are therefore told that all the heavenly hosts proclaim God’s sanctification and dominion over all the universe.
(6) And the Ofanim22Ofanim, Chayos haKodesh, and Serafim are various classes of Angels. Ofanim denotes animated wheels as conceived in association with the Heavenly throne. (Avudraham); Chayos are those angels who exist eternally (Ya’avetz; some angels exist only for short times for specific functions.) Serafim indicate “beings of fire.” and the holy Chayos, with a mighty sound rise toward the Serafim. Facing them, they offer praise and say,

https://maagarim.hebrew-academy.org.il/Pages/PMain.aspx?mishibbur=27000&mm15=000000019010%2000&mismilla=[1,2]

(א) בשם ה' אל עולם:
(ב) כתב הרב המחבר התלמיד החשוב ר' יוסף ש"צ בן רבי יהודה נ"ע:
(ג) הנה מאז באת אלי וכונת מקצות הארץ לקרות לפני גדלה מעלתך בעיני לרוב זריזותך על הדרישה ולמה שראיתי בשיריך מחוזק התשוקה לדברים העיוניים. והיה זה אחר הגיע אלי כתביך וחרוזיך מן האסכנדריה קדם שאבחון ציורך. והייתי אומר אולי תשוקתו גדולה מהשגתו? וכאשר קראת עמי מה שקראתו מחכמת התכונה ומה שקדם לך - ממה שאי אפשר מבלעדיו הצעה לה - מן החכמות הלמודיות הוספתי בך שמחה לטוב שכלך ומהירות ציורך. וראיתי תשוקתך לחכמות הלמודיות עצומה והנחתיך להתלמד בהם לדעתי מה אחריתך. וכאשר קראת עמי מה שקראתו ממלאכת ההגיון נקשרה תוחלתי בך וראיתיך ראוי לגלות לך סודות ספרי הנבואה עד שתשקיף מהם על מה שצריך שישקיפו עליו השלמים והחלתי לרמז לך ברמיזות. וראיתיך מבקש ממני תוספת באור ופוצר בי לבאר לך דברים מן הענינים ההם מופתיים ואם לא - מאיזו מלאכה הם. וראיתיך יודע מעט ממנו - מאשר למדת מזולתי. ואתה נבוך כבר דפקתך הבהלה ונפשך החשובה תבקש ממך 'למצוא דברי חפץ'. ולא סרתי לדחותך מזה ולצוותך לקחת הדברים על הסדר; כונה ממני - שיתאמת לך האמת בדרכיו לא שיפול האמת במקרה. ולא נמנעתי כל ימי התחברך עמי כשהזכר 'פסוק' או דבר מדברי ה'חכמים' שיש בו הערה על ענין זר לבארו לך: וכאשר גזר האלוק בפרידה ופנית אל אשר פנית העירוני החיבורים ההם אל הסכמה כבר שקטה ועוררתני פרידתך לחבר המאמר הזה אשר חברתיו לך ולדומים לך - ואם הם מעט. ושמתיו פרקים מפרדים וכל מה שיכתב ממנו הוא יגיעך ראשון ראשון באשר תהיה. ואתה שלום:
(1) In the name of GOD, Lord of the Universe.
(2) To R. Joseph (may God protect him!), son of R. Jehudah (may his repose be in Paradise!):--
(3) My dear pupil, ever since you resolved to come to me, from a distant country, and to study under my direction, I thought highly of your thirst for knowledge, and your fondness for speculative pursuits, which found expression in your poems. I refer to the time when I received your writings in prose and verse from Alexandria. I was then not yet able to test your powers of apprehension, and I thought that your desire might possibly exceed your capacity. But when you had gone with me through a course of astronomy, after having completed the [other] elementary studies which are indispensable for the understanding of that science, I was still more gratified by the acuteness and the quickness of your apprehension. Observing your great fondness for mathematics, I let you study them more deeply, for I felt sure of your ultimate success. Afterwards, when I took you through a course of logic, I found that my great expectations of you were confirmed, and I considered you fit to receive from me an exposition of the esoteric ideas contained in the prophetic books, that you might understand them as they are understood by men of culture. When I commenced by way of hints, I noticed that you desired additional explanation, urging me to expound some metaphysical problems; to teach you the system of the Mutakallemim; to tell you whether their arguments were based on logical proof; and if not, what their method was. I perceived that you had acquired some knowledge in those matters from others, and that you were perplexed and bewildered; yet you sought to find out a solution to your difficulty. I urged you to desist from this pursuit, and enjoined you to continue your studies systematically; for my object was that the truth should present itself in connected order, and that you should not hit upon it by mere chance. Whilst you studied with me I never refused to explain difficult verses in the Bible or passages in rabbinical literature which we happened to meet. When, by the will of God, we parted, and you went your way, our discussions aroused in me a resolution which had long been dormant. Your absence has prompted me to compose this treatise for you and for those who are like you, however few they may be. I have divided it into chapters, each of which shall be sent to you as soon as it is completed. Farewell!
(א) "הודיעני דרך זו אלך כי אליך נשאתי נפשי".
(ב) "אליכם אישים אקרא וקולי אל בני אדם".
(ג) "הט אזנך ושמע דברי חכמים ולבך תשית לדעתי": המאמר הזה ענינו הראשון - לבאר עניני שמות באו בספרי הנבואה. מהשמות ההם - שמות משתתפים ויקחום הפתאים כפי קצת הענינים אשר יאמר עליהם השם ההוא המשתתף. ומהם - משאלים ויקחום גם כן כפי הענין הראשון אשר השאלו ממנו. ומהם - מספקים פעם יחשב בהם שהם יאמרו בהסכמה ופעם יחשב בהם שהם משתתפים. ואין הכונה במאמר הזה - להבינם כלם להמון ולא למתחילים בעיון ולא ללמד מי שלא יעין רק בחכמת התורה - רצוני לומר תלמודה - כי ענין המאמר הזה כלו וכל מה שהוא ממינו הוא - חכמת התורה על האמת.
(ד) אבל כונת המאמר הזה - להעיר איש בעל דת שהרגלה בנפשו ועלתה בהאמנתו אמיתת תורתנו והוא שלם בדתו ובמידותיו ועין בחכמות הפיסלוסופים וידע עניניהם ומשכו השכל האנושי להשכינו במשכנו והציקוהו פשטי התורה ומה שלא סר היותו מבין מדעתו או הבינתהו זולתו מעניני השמות ההם המשתתפים או המשאלים או המספקים; ונשאר במבוכה ובהלה אם שימשך אחרי שכלו וישליך מה שידעהו מהשמות ההם ויחשוב שהוא השליך פנות התורה; או שישאר עם מה שהבינו מהם ולא ימשך אחר שכלו אך ישליכהו אחרי גוו ויטה מעליו ויראה עם זה שהוא הביא עליו הפסד ונזק בתורתו; וישאר עם המחשבות ההם הדמיוניות והוא מפניהם בפחד וכובד ולא יסור מהיות בכאב לב ובמבוכה גדולה:
(ה) ובכלל המאמר הזה - כונה שניה והיא - באור משלים סתומים מאד שבאו בספרי הנביאים ולא פרש שהם משל אבל יראה לסכל ולנבהל שהם כפשוטיהם ואין תוך בהם וכשיתבונן בהם היודע באמת ויקחם על פשוטיהם תתחדש לו גם כן מבוכה גדולה; וכשנבאר המשל ההוא או נעורר על היותו משל ימלט וינצל מן המבוכה ההיא. ולזה נקרא המאמר הזה מורה הנבוכים:
(ו) ואיני אומר כי המאמר הזה דוחה לכל ספק למי שיבינהו; אבל אמר שהוא דוחה לרב הספקות והגדולות שבהם. ולא יבקש ממני המשכיל ולא ייחל שאני - כשאזכר ענין מן הענינים - שאשלימהו או כשאתחיל לבאר ענין משל מן המשלים - שאשלים כל מה שנאמר במשל ההוא; זה אי אפשר למשכיל לעשותו בלשונו למי שמדבר עמו פנים בפנים כל שכן שיחברהו בספר שלא ישוב מטרה לכל סכל - יחשוב שהוא חכם - יורה חצי סכלותו נגדו: וכבר בארנו בחבורינו התלמודיים כללים מזה הענין והעירונו על ענינים רבים; וזכרנו בהם ש'מעשה בראשית' הוא חכמת הטבע ו'מעשה מרכבה' הוא חכמת האלוהות; ובארנו אמרם "ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו" "מוסרים לו ראשי פרקים". אם כן לא תבקש ממני הנה זולת 'ראשי פרקים'. ואפילו הראשים ההם אינם במאמר הזה מסודרים ולא זה אחר זה אבל מפזרים ומערבים בענינים אחרים ממה שנבקש לבארו. כי כונתי - שיהיו האמתיות משקפות ממנו ואחר יעלמו עד שלא תחלק על הכונה האלוקית - אשר אין ראוי לחלק עליה - אשר שמה האמתיות המיחדות בהשגתו נעלמות מהמון העם - אמר "סוד ה' ליראיו":
(ז) ודע - כי הענינים הטבעיים גם כן אין ראוי לגלותם בלמד קצת התחלותיהם כפי מה שהם בבאור. וכבר ידעת אמרם ז"ל "ולא במעשה בראשית בשנים"; ואלו באר שום אדם הענינים ההם כלם בספר יהיו כאלו 'דרש' לאלפים מבני אדם. ולזה הביאו הענינים ההם גם כן בספרי הנבואה במשלים ודברו בהם ה'חכמים ז"ל' בחידות ומשלים להמשך אחר דרך ספרי הקדש בעבור שהם ענינים ביניהם ובין החכמה האלוקית קרבה גדולה והם גם כן סודות מסודות החכמה האלוקית: ולא תחשב שה'סודות' העצומות ההם ידועות עד תכליתם ואחריתם לאחד ממנו. לא כן אבל פעם יוצץ לנו האמת עד שנחשבנו יום; ואחר כן יעלימוהו הטבעים והמנהגים עד שנשוב בליל חשך קרוב למה שהיינו תחלה ונהיה כמי שיברק עליו הברק פעם אחר פעם - והוא בליל חזק החשך: והנה יש ממנו מי שיברק לו הברק פעם אחר פעם במעט הפרש ביניהם עד כאלו הוא באור תדיר לא יסור וישוב הלילה אצלו כיום; וזאת היא מדרגת גדל הנביאים אשר נאמר לו "ואתה פה עמד עמדי" ונאמר בו "כי קרן עור פניו וכו'". ויש מי שיהיה לו בין ברק לברק הפרש רב - והיא מדרגת רב הנביאים. ומהם מי שיברק לו פעם אחת בלילו כלו - והיא מדרגת מי שנאמר בהם "ויתנבאו ולא יספו". ומהם מי שיהיה בין בריקה לבריקה הפרשים רבים או מעטים: ויש מי שלא יגיע למדרגה שיאור חשכו בברק אבל בגשם טהור זך או כיוצא בו מן האבנים וזולתם אשר יאירו במחשכי הלילה. ואפילו האור ההוא הקטן אשר יזרח עלינו גם כן אינו תדיר אבל יציץ ויעלם כאלו הוא 'להט החרב המתהפכת'.
(ח) וכפי אלו הענינים יתחלפו מדרגות השלמים. אמנם אשר לא ראו אור כלל אפילו יום אחד אבל הם בלילה יגששו - והם אשר נאמר בהם "לא ידעו ולא יבינו בחשכה יתהלכו" - ונעלם מהם האמת כלו עם חזק הראותו כמו שאמר בהם "ועתה לא ראו אור בהיר הוא בשחקים" והם המון העם - אין מבוא לזכרם הנה בזה המאמר: ודע - כי כשירצה אחד מן השלמים כפי מדרגת שלמותו לזכר דבר ממה שהבין מאלו ה'סודות' אם בפיו או בקולמוסו לא יוכל לבאר אפלו מעט השעור אשר השיגהו באור שלם כסדר כמו שיעשה בשאר החכמות שלמודם מפרסם. אבל ישיגהו בלמדו זולתו מה שמצאהו בלמודו לעצמו - רצוני לומר מהיות הענין מתראה מציץ ואחר יתעלם; כאלו טבע הענין הזה - הרב ממנו והמעט כן הוא: ובעבור זה כשכון כל חכם גדול אלוקי רבוני בעל אמת ללמד דבר מזה הענין לא דבר בו כי אם במשלים וחידות. והרבו המשלים ושמום מתחלפים במין ואף בסוג. ושמו ברבם הענין המכון להבינו - בראש המשל או באמצעיתו או בסופו כשלא ימצא משל שוה לענין המכון מראשו ועד סופו. והושם הענין אשר יכון ללמדו למי ילמדהו - ואם הוא ענין אחד בעצמו - מפזר במשלים מרחקים. ויותר עמק מזה - היות המשל האחד בעצמו משל לענינים רבים ישוה ראש המשל ענין אחד וישוה אחריתו ענין אחד. ופעם יהיה כלו משל לשני ענינים קרובים במין החכמה ההיא. עד שמי שירצה ללמד בלי המשל וחידות יבא בדבריו מן העמק וההעברה מה שיעמד במקום ההמשל והדבור בחידות. כאלו החכמים והיודעים נמשכים אחר הענין הזה ברצון האלוקי כמו שימשכום עניניהם הטבעיים: הלא תראה - כי האלוק ית' כשרצה להשלימנו ולתקן עניני המונינו בתורותיו המעשיות - אשר לא יתכן זה אלא אחר דעות שכליות תחלתם - השגתו ית' כפי יכלתנו - אשר לא יתכן זה אלא בחכמת האלוהות - ולא תגיע החכמה האלוקית ההיא אלא אחר חכמת הטבע כי חכמת הטבע מצרנית לחכמת האלוהות וקודמת לה בזמן הלמוד כמו שהתבאר למי שעין בזה - ולזה שם פתיחת ספרו ית' ב'מעשה בראשית' אשר הוא חכמת הטבע כמו שבארנו; ולעצם הענין ויקרתו והיות יכלתנו קצרה מהשיג עצם הענינים כפי מה שהם הגיד לנו הענינים העמקים ההם אשר הביא הכרח החכמה האלוקית להגידם לנו במשלים וחידות ובדברים סתומים מאד. כמו שאמרו 'ז"ל' "להגיד כח מעשה בראשית לבשר ודם אי אפשר לפיכך סתם לך הכתוב "בראשית ברא אלקים וגו'" - וכבר העירוך על היות אלו הענינים הנזכרים 'סתומות'. וכבר ידעת מאמר שלמה "רחוק מה שהיה ועמק עמק מי ימצאנו?" ושם הדברים בכל זה בשמות המשתתפים בעבור שיבינם ההמון על ענין כשעור הבנתם וחלשת ציורם ויקחם השלם שכבר ידע על ענין אחר: וכבר יעדנו בפרוש המשנה שאנחנו נבאר ענינים זרים בספר הנבואה ובספר ההשואה - והוא ספר יעדנו שנבאר בו ספקות ה'דרשות' כלם אשר הנראה מהם מרחק מאד מן האמת יוצא מדרך המשכל והם כלם משלים. וכאשר החלתי זה שנים רבים בספרים ההם וחברתי בהם מעט לא ישר בעינינו מה שנכנסנו בבאורו על הדרך ההיא; מפני שראינו שאם נעמד על ההמשל וההעלם למה שצריך העלמתו לא נהיה יוצאים מן הדרך הראשון ונהיה מחליפים איש באיש ממין אחד; ואם נבאר מה שצריך לבאר יהיה זה בלתי נאות בהמון העם - ואנחנו אמנם השתדלנו לבאר עניני ה'דרשות' וגלויי הנבואה להמון. וראינו עוד - ש'הדרשות' ההם אם יעין בהם סכל מהמון הרבנים לא יקשה עליו מהם מאומה; כי לא ירחיק הסכל הנמהר הערם מן ידיעת טבע המציאות הנמנעות. ואם יעין בהם שלם חשוב לא ימלט מאחד משני דברים אם שיקחם כמשמעם ויחשב רע באומר ויחשבהו לסכל - ואין בזה סתירה ליסודי האמונה; או שישים להם תוך וכבר נצל ויחשב טוב על האומר - יתבאר לו התוך שבמאמר ההוא או לא יתבאר. ואמנם ענין הנבואה ובאור מעלותיה ופרוש משלי ספריה יתבאר בזה המאמר בדרך אחר מן הבאור. ומפני אלה הענינים הנחתי מחבר שני הספרים ההם כפי מה שהיו; והספיק לי מזכרון יסודות האמונה וכללי האמתות בקצור ורמזים קרובים לבאור מה שהזכרתיו בחבור הגדול 'משנה תורה': אבל המאמר הזה - דברי בו עם מי שנתפלסף כמו שזכרתי וידע חכמות אמתיות והוא מאמין לדברים התוריים נבוך בעניניהם אשר ערבבוהו בהם השמות המספקים והמשלים. והנה נביא פרקים בזה המאמר שלא יהיה בהם זכרון שם משתתף אבל יהיה הפרק הצעה לזולתו; או יהיה הפרק ההוא מעורר על ענין מעניני שם משתתף איני רוצה לגלות זכרון השם ההוא במקום ההוא; או יהיה הפרק ההוא מפרש משל מהמשלים או מעורר על ענין אחד שהוא משל; או יהיה הפרק כולל ענינים זרים שמאמינים בהם הפך האמת מפני שתוף השמות או מפני שאת המשל במקום הנמשל או שאת הנמשל במקום המשל:
(ט) ואחר שזכרתי המשלים אקדים הקדמה והיא זאת דע כי מפתח הבנת כל מה שאמרוהו הנביאים ע"ה וידיעת אמתתו הוא - הבנת המשלים ועניניהם ופרוש מלותיהם. כבר ידעת אמרו ית' "וביד הנביאים אדמה"; וידעת אמרו "חוד חידה ומשל משל"; וידעת כי מרב עשות הנביאים המשלים אמר הנביא "המה אמרים לי הלא ממשל משלים הוא". וכבר ידעת מה שפתח בו שלמה "להבין משל ומליצה דברי חכמים וחידתם" ואמרו ב'מדרש' "למה היו דברי תורה דומים עד שלא עמד שלמה? לבאר שהיו מימיה עמקים וצוננים ולא היה אדם יכול לשתות מהן - מה עשה פקח אחד? ספק חבל בחבל ומשיחה במשיחה ודלה ושתה; כך היה שלמה ממשל למשל ומדבר לדבר עד שעמד על בריה של תורה"; - זהו דברם. ואיני רואה שאחד משלמי הדעות יחשב כי 'דברי תורה' הרמוז אליהם הנה אשר הערים בהבנתם בהבין עניני המשלים הם - משפטי עשית 'סכה' ו'לולב' ו'דין ארבעה שומרים' וכל הדומה להם; אבל הכונה היא - הבנת העמקות והסתומות בלא ספק. ושם נאמר "רבנן אמרי זה שהוא מאבד סלע או מרגלית בתוך ביתו עד שהוא מדליק פתילה באיסר מוצא את המרגלית; כך המשל הזה אינו כלום ועל ידי המשל הזה אתה רואה את דברי התורה" - זהו דברם גם כן. והתבונן באורם 'ז"ל' כי תוכות 'דברי תורה' הם המרגליות ופשוטו של כל משל 'אינו כלום' ודמותם הסתר הענין הנמשל בפשוטו של משל במי שנפלה לו מרגלית בביתו והוא בית אפל בלום ויש בו כלים רבים; והנה המרגלית בבית אפל אלא שהוא לא יראנה ולא ידע בה וכאלו יצאה מרשותו כי נמנעה ממנו תועלתה עד שידליק הנר כמו שזכר - אשר דומה לו הבנת ענין המשל: אמר החכם "תפוחי זהב במשכיות כסף - דבר דבר על אפניו".
(י) ושמע באור זה הענין אשר זכרו. כי 'משכיות' הם הגופות המפתחים בפתוחים משבכים - רצוני לומר אשר בהם מקומות פתוחים דקי העינים מאד כמעשי הצורפים - ונקראו כן מפני שיעבור בהם הראות תרגום "וישקף" - 'ואתסכי'. ואמר כי משל תפוח זהב בשבכת כסף דקת הנקבים מאד הוא - הדבר הדבור על שני אפניו. וראה מה נפלא זה המאמר בתאר המשל המתקן וזה - שהוא אומר שהדבר שהוא בעל שני פנים - רצונו לומר שיש לו נגלה ונסתר - צריך שיהיה נגלהו טוב ככסף וצריך שיהיו תוכו טוב מנגלהו עד שיהיה תוכו בערך אל נגלהו כזהב אצל הכסף; וצריך שיהיה בגלויו מה שיורה המתבונן על מה שבתוכו - כמו זה התפוח של זהב אשר כסוהו בשבכת כסף דקת העינים מאד וכשיראה מרחוק או מבלתי התבוננות יחשב הרואה בו שהוא תפוח של כסף וכשיסתכל איש חד הראות הסתכלות טובה יתבאר לו מה שבתוכו וידע שהוא זהב. וכן הם משלי הנביאים ע"ה נגליהם - חכמה מועילה בדברים רבים מכללם - תקון עניני הקבוצים האנושיים כמו שיראה מגלויי 'משלי' ומה שידמה להם מן הדברים; ותוכם - חכמה מועלת בהאמנת האמת על אמתתה:
(יא) ודע - כי משלי הנבואה יש בהם שני דרכים. מהם - משלים שכל מלה שבמשל ההוא יש בה ענין; ומהם - מה שיהיה כל המשל מגיד על כל הענין ההוא ויבאו במשל ההוא הנמשל דברים רבים מאד אין כל מלה מהם מוספת ענין בענין ההוא הנמשל אבל הם ליפות המשל וסדר הדברים בו או להפליג בהסתיר הענין הנמשל וימשכו הדברים כפי כל מה שראוי בגלויו של המשל ההוא. והבן זה מאד:
(יב) אמנם דמיון המין הראשון ממשלי הנבואה - אמרו "והנה סלם מצב ארצה וגו'"; כי אמרו 'סלם' יורה על ענין אחד ואמרו 'מצב ארצה' יורה על ענין שני ואמרו 'וראשו מגיע השמימה' יורה על ענין שלישי ואמרו 'והנה מלאכי אלקים' יורה על ענין רביני ואמרו 'עלים' יורה על ענין חמישי ואמרו 'וירדים' יורה על ענין ששי ואמרו 'והנה ה' נצב עליו' יורה על ענין שביעי - הנה כל מלה שבאה בזה המשל היא לענין מוסיף בכלל הנמשל.
(יג) ואמנם דמיון המין השני ממשלי הנבואה - אמרו "כי בחלון ביתי בעד אשנבי נשקפתי וארא בפתאים אבינה בבנים נער חסר לב עובר בשוק אצל פנה ודרך ביתה יצעד בנשף בערב יום באישון לילה ואפלה; והנה אשה לקראתו שית זונה ונצרת לב המיה היא וסררת וגו' פעם בחוץ פעם ברחבת וגו' והחזיקה בו וגו' זבחי שלמים עלי וגו' על כן יצאתי לקראתך וגו' מרבדים רבדתי וגו' נפתי משכבי וגו' לכה נרוה דדים וגו' כי אין האיש בביתו וגו' צרור הכסף וגו' - הטתו ברב לקחה בחלק שפתיה תדיחנו".
(יד) והעולה בידינו מזה הכלל הוא - האזהרה מהמשך אחר התאוות הגופניות והנאותיהם; ודמה החמר - אשר הוא סבת אלו התאוות הגשמיות כלם - ב'אשה זונה' והיא 'אשת איש' גם כן - ועל זה המשל בנה ספרו כלו. והנה נבאר בפרקים מזה המאמר חכמתו בדמותו החמר ב'אשת איש זונה' ונבאר איך חתם ספרו זה בשבח האשה כשלא תזנה אבל מספקת לה בתקון ביתה וענין בעלה. וכל אלה המונעים אשר ימנעו את האדם משלמותו האחרון וכל חסרון שיגיע לאדם וכל מרי אמנם ישיגהו מצד החומר שלו לבד כמו שאבאר בזה המאמר. וזה הכלל הוא המובן מכל זה המשל - רצוני לומר שלא יהיה האדם נמשך אחר בהמיותו לבד - רצוני לומר החמר שלו; כי חמר האדם הקרוב הוא חמר שאר בעלי חיים הקרוב. ואחר שבארתי לך זה וגליתי לך סוד זה המשל לא תקוה למצא כל עניני המשל בנמשל בשתאמר מה תחת אמרו 'זבחי שלמים עלי היום שלמתי נדרי'? ואיזה ענין יורה 'מרבדים רבדתי ערשי'? ואיזה ענין הוסיף בזה הכלל אמרו 'כי אין האיש בביתו'? וכן שאר מה שבא בזאת ה'פרשה' - כי זה כלו המשך הדברים כפי פשוטו של המשל; כי אלו הענינים אשר זכר הם מין ענין הזונים וכן אלו הדברים וכיוצא בהם הם מין דברי הזונים קצתם לקצתם: והבן זה ממני מאד כי הוא שרש גדול ועצום במה שארצה לבארו. וכשתמצא בפרק מפרקי זה המאמר שבארתי ענין משל מן המשלים והעירתיך על הכלל הנמשל מה הוא לא תבקש כל חלקי הענינים אשר באו במשל ההוא ותרצה שתמצא להם דבר נאות בדבר הנמשל. כי זה יוציאך לאחד משני ענינים או שיטך מן הענין המכון במשל או יטריחך לפרש ענינים אין פרוש להם ולא הושמו בו לפרשם. ותגיע מזאת ההטרחה לכמו זאת ההזיה העצומה אשר יהזו בה ויחברו בה רב כתות העולם בזמננו זה להיות כל אחת מהם רוצה שתמצא ענינים למאמרים לא כון בהם אומרם דבר ממה שירצוהו. אבל תהיה לעולם כונתך ברב המשלים - ידיעת הכלל שידיעתו היא המכונת ויספיק לך בקצת הדברים שתבין מדברי כי הענין הפלוני משל - ואם לא אבאר דבר יותר; ויהי אמרי שהוא משל - כמו שהסיר הדבר המבדיל בין הראות והנראה:
(טו) צוואת זה המאמר.
כשתרצה להעלות בידך כל מה שכללו פרקי זה המאמר עד שלא יחסר לך ממנו דבר, השב פרקיו זה על זה, ולא תהיה כוונתך מן הפרק הבנת כלל עניינו לבד, אלא להעלות בידך גם כן עניין כל מילה שבאה בכלל הדברים ואף על פי שלא תהיה מעניין הפרק. כי המאמר הזה לא נפלו בו הדברים כאשר נזדמן, אלא בדקדוק גדול ובשקידה רבה והישמר מלחסר באור ספק. ולא נאמר בו דבר בזולת מקומו אלא לבאר עניין במקומו, ולא תרדפהו בזממיך, שתזיקני ולא תועיל עצמך, אבל צריך לך שתלמוד כל מה שצריך ללמדו, ועיין בו תדיר והוא יבאר לך הגדולות שבספקות הדת אשר יסופקו על כל משכיל. ואני משביע באלקי יתברך כל מי שיקרא מאמרי זה שלא יפרש ממנו אפילו דבר אחד, ולא יבאר ממנו לזולתו, אלא מה שהוא מבואר מפורש בדברי מי שקדמני מחכמי תורתנו הידועים. אמנם מה שיבין ממנו ממה שלא אמרו זולתי מחכמינו לא יבארהו לזולתו, ולא יהרוס ויקפוץ (עצמו) להשיב על דברי, שאיפשר שיהיה מה שהבינו מדברי חילוף מה שרציתיו, ויזיקני גמול תחת רצותי להועילו, ויהיה משלם רעה תחת טובה. אבל יתבונן בו כל מי שיבא לידו, ואם ירפא לו מדווה לבבו ואפילו בעניין אחד מכל מה שיסופק, יודה השם ויספיק לו מה שהבין. ואם לא ימצא בו דבר שיועילהו בשום צד יחשבהו כאלו לא חובר, ואם יראה לו בו שום הפסד כפי מחשבתו, יפרשהו וידין אותו לכף זכות, ואפילו בפירוש רחוק. כמו שחוייב עלינו בחוק המונינו, כל שכן בחוק ידועינו וחכמי תורתנו המשתדלים להועילנו באמת כפי השגתם.
(טז) ואני יודע, כי כל מתחיל מבני אדם שאין לו מאומה מן העיון יקבל תועלת בקצת פרקי זה המאמר. אמנם השלם מן האנשים בעל הדת הנבוך כמו שזכרתי, הוא יקבל תועלת בכל פרקיו, מה מאד ישמח בהם ויערבו לו לשמעם. ואמנם המבולבלים שמוחם מזוהם בדעות שאינם אמיתיות ובדרכים המטעים, ויחשבום חכמות אמיתיות, ויחשבו שהם בעלי עיון, ואין ידיעה להם כלל בדבר שיקרא חכמה על דרך האמת, הם יברחו מפרקים רבים ממנו. ומה מאד יקשו עליהם, מפני שאינם משיגים להם עניין, ובעבור שמתבאר מהם ג"כ פיסלות דברים מזוייפים אשר בידיהם אשר הם סגולתם וממונם המוכן לצרותיהם. והשם יתברך יודע שאני לא סרתי היותי מתיירא הרבה מאד לחבר הדברים אשר ארצה לחברם בזה המאמר, מפני שהם עניינים נסתרים, לא חובר כלל בהם ספר זולתי זה באומתנו בזמן הגלות הזה, ואיך אתחיל אני עתה ואחבר בהם. אבל נשענתי על שתי הקדמות. האחת מהם אומרם בכמו זה העניין, עת לעשות לה' הפרו תורתך. והשנית אומרם, וכל מעשיך יהיו לשם שמים. ועל שתי הקדמות אלה נשענתי במה שחיברתי בקצת פרקי זה המאמר. סוף דבר אני האיש אשר כשיציקהו העניין ויצר לו הדרך ולא ימצא תחבולה ללמד האמת שבא עליו מופת אלא בשיאות לאחד מעולה ולא יאות לעשרת אלפים סכלים, אני בוחר לאמרו לעצמו, ולא ארגיש בגנות העם הרב ההוא, וארצה להציל המעולה האחד ההוא ממה שנשקע בו ואורה מבוכתו עד שישלם וירפא.
(1) "Cause me to know the way wherein I should walk, for I lift up my soul unto Thee." (Psalm cxliii. S.)
(2) "Unto you, O men, I call, and my voice is to the sons of men." (Prov. 8:4)
(3) "Bow down thine ear and hear the words of the wise, and apply thine heart unto my knowledge." (Prov. 22:17.) My primary object in this work is to explain certain words occurring in the prophetic books. Of these some are homonyms, and of their several meanings the ignorant choose the wrong ones; other terms which are employed in a figurative sense are erroneously taken by such persons in their primary signification. There are also hybrid terms, denoting things which are of the same class from one point of view and of a different class from another. It is not here intended to explain all these expressions to the unlettered or to mere tyros, a previous knowledge of Logic and Natural Philosophy being indispensable, or to those who confine their attention to the study of our holy Law, I mean the study of the canonical law alone; for the true knowledge of the Torah is the special aim of this and similar works.
(4) The object of this treatise is to enlighten a religious man who has been trained to believe in the truth of our holy Law, who conscientiously fulfils his moral and religious duties, and at the same time has been successful in his philosophical studies. Human reason has attracted him to abide within its sphere; and he finds it difficult to accept as correct the teaching based on the literal interpretation of the Law, and especially that which he himself or others derived from those homonymous, metaphorical, or hybrid expressions. Hence he is lost in perplexity and anxiety. If he be guided solely by reason, and renounce his previous views which are based on those expressions, he would consider that he had rejected the fundamental principles of the Law; and even if he retains the opinions which were derived from those expressions, and if, instead of following his reason, he abandon its guidance altogether, it would still appear that his religious convictions had suffered loss and injury. For he would then be left with those errors which give rise to fear and anxiety, constant grief and great perplexity.
(5) This work has also a second object in view. It seeks to explain certain obscure figures which occur in the Prophets, and are not distinctly characterized as being figures. Ignorant and superficial readers take them in a literal, not in a figurative sense. Even well informed persons are bewildered if they understand these passages in their literal signification, but they are entirely relieved of their perplexity when we explain the figure, or merely suggest that the terms are figurative. For this reason I have called this book Guide for the Perplexed.
(6) I do not presume to think that this treatise settles every doubt in the minds of those who understand it, but I maintain that it settles the greater part of their difficulties. No intelligent man will require and expect that on introducing any subject I shall completely exhaust it; or that on commencing the exposition of a figure I shall fully explain all its parts. Such a course could not be followed by a teacher in a viva voce exposition, much less by an author in writing a book, without becoming a target for every foolish conceited person to discharge the arrows of folly at him. Some general principles bearing upon this point have been fully discussed in our works on the Talmud, and we have there called the attention of the reader to many themes of this kind. We also stated (Mishneh torah, I. 2:12, and 4:10) that the expression Ma‘ase Bereshit (Account of the Creation) signified" Natural Science," and Ma‘aseh Mercabah ("Description of the Chariot") Metaphysics, and we explained the force of the Rabbinical dictum," The Ma‘aseh Mercabah must not be fully expounded even in the presence of a single student, unless he be wise and able to reason for himself, and even then you should merely acquaint him with the heads of the different sections of the subject. (Babyl. Talm. Ḥagigah, fol. II b). You must, therefore, not expect from me more than such heads. And even these have not been methodically and systematically arranged in this work, but have been, on the contrary, scattered, and are interspersed with other topics which we shall have occasion to explain. My object in adopting this arrangement is that the truths should be at one time apparent, and at another time concealed. Thus we shall not be in opposition to the Divine Will (from which it is wrong to deviate) which has withheld from the multitude the truths required for the knowledge of God, according to the words, "The secret of the Lord is with them that fear Him" (Ps. 25:14).
(7) Know that also in Natural Science there are topics which are not to be fully explained. Our Sages laid down the rule, "The Ma‘aseh Bereshith must not be expounded in the presence of two." If an author were to explain these principles in writing, it would be equal to expounding them unto thousands of men. For this reason the prophets treat these subjects in figures, and our Sages, imitating the method of Scripture, speak of them in metaphors and allegories; because there is a close affinity between these subjects and metaphysics, and indeed they form part of its mysteries. Do not imagine that these most difficult problems can be thoroughly understood by any one of us. This is not the case. At times the truth shines so brilliantly that we perceive it as clear as day. Our nature and habit then draw a veil over our perception, and we return to a darkness almost as dense as before. We are like those who, though beholding frequent flashes of lightning, still find themselves in the thickest darkness of the night. On some the lightning flashes in rapid succession, and they seem to be in continuous light, and their night is as clear as the day. This was the degree of prophetic excellence attained by (Moses) the greatest of prophets, to whom God said, "But as for thee, stand thou here by Me" (Deut. 5:31), and of whom it is written "the skin of his face shone," etc. (Exod. 34:29). [Some perceive the prophetic flash at long intervals; this is the degree of most prophets.] By others only once during the whole night is a flash of lightning perceived. This is the case with those of whom we are informed, "They prophesied, and did not prophesy again" (Num. 11:25). There are some to whom the flashes of lightning appear with varying intervals; others are in the condition of men, whose darkness is illumined not by lightning, but by some kind of crystal or similar stone, or other substances that possess the property of shining during the night; and to them even this small amount of light is not continuous, but now it shines and now it vanishes, as if it were "the flame of the rotating sword."
(8) The degrees in the perfection of men vary according to these distinctions. Concerning those who never beheld the light even for one day, but walk in continual darkness, it is written, "They know not, neither will they understand; they walk on in darkness" (Ps. 82:5). Truth, in spite of all its powerful manifestations, is completely withheld from them, and the following words of Scripture may be applied to them, "And now men see not the light which is bright in the skies" (Job 37:21). They are the multitude of ordinary men: there is no need to notice them in this treatise. You must know that if a person, who has attained a certain degree of perfection, wishes to impart to others, either orally or in writing, any portion of the knowledge which he has acquired of these subjects, he is utterly unable to be as systematic and explicit as he could be in a science of which the method is well known. The same difficulties which he encountered when investigating the subject for himself will attend him when endeavouring to instruct others: viz., at one time the explanation will appear lucid, at another time, obscure: this property of the subject appears to remain the same both to the advanced scholar and to the beginner. For this reason, great theological scholars gave instruction in all such matters only by means of metaphors and allegories. They frequently employed them in forms varying more or less essentially. In most cases they placed the lesson to be illustrated at the beginning, or in the middle, or at the end of the simile. When they could find no simile which from beginning to end corresponded to the idea which was to be illustrated, they divided the subject of the lesson, although in itself one whole, into different parts, and expressed each by a separate figure. Still more obscure are those instances in which one simile is employed to illustrate many subjects, the beginning of the simile representing one thing, the end another. Sometimes the whole metaphor may refer to two cognate subjects in the same branch of knowledge. If we were to teach in these disciplines, without the use of parables and figures, we should be compelled to resort to expressions both profound and transcendental, and by no means more intelligible than metaphors and similes: as though the wise and learned were drawn into this course by the Divine Will, in the same way as they are compelled to follow the laws of nature in matters relating to the body. You are no doubt aware that the Almighty, desiring to lead us to perfection and to improve our state of society, has revealed to us laws which are to regulate our actions. These laws, however, presuppose an advanced state of intellectual culture. We must first form a conception of the Existence of the Creator according to our capabilities; that is, we must have a knowledge of Metaphysics. But this discipline can only be approached after the study of Physics: for the science of Physics borders on Metaphysics, and must even precede it in the course of our studies, as is clear to all who are familiar with these questions. Therefore the Almighty commenced Holy Writ with the description of the Creation, that is, with Physical Science; the subject being on the one hand most weighty and important, and on the other hand our means of fully comprehending those great problems being limited. He described those profound truths, which His Divine Wisdom found it necessary to communicate to us, in allegorical, figurative, and metaphorical language. Our Sages have said (Yemen Midrash on Gen. 1:1), "It is impossible to give a full account of the Creation to man. Therefore Scripture simply tells us, In the beginning God created the heavens and the earth" (Gen. 1:1). Thus they have suggested that this subject is a deep mystery, and in the words of Solomon, "Far off and exceedingly deep, who can find it out?" (Eccles. 7:24). It has been treated in metaphors in order that the uneducated may comprehend it according to the measure of their faculties and the feebleness of their apprehension, while educated persons may take it in a different sense. In our commentary on the Mishnah we stated our intention to explain difficult problems in the Book on Prophecy and in the Book of Harmony. In the latter we intended to examine all the passages in the Midrash which, if taken literally, appear to be inconsistent with truth and common sense, and must therefore be taken figuratively. Many years have elapsed since I first commenced those works. I had proceeded but a short way when I became dissatisfied with my original plan. For I observed that by expounding these passages by means of allegorical and mystical terms, we do not explain anything, but merely substitute one thing for another of the same nature, whilst in explaining them fully our efforts would displease most people; and my sole object in planning to write those books was to make the contents of Midrashim and the exoteric lessons of the prophecies intelligible to everybody. We have further noticed that when an ill-informed Theologian reads these Midrashim, he will find no difficulty; for possessing no knowledge of the properties of things, he will not reject statements which involve impossibilities. When, however, a person who is both religious and well educated reads them, he cannot escape the following dilemma: either he takes them literally, and questions the abilities of the author and the soundness of his mind-doing thereby nothing which is opposed to the principles of our faith,--or he will acquiesce in assuming that the passages in question have some secret meaning, and he will continue to hold the author in high estimation whether he understood the allegory or not. As regards prophecy in its various degrees and the different metaphors used in the prophetic books, we shall give in the present work an explanation, according to a different method. Guided by these considerations I have refrained from writing those two books as I had previously intended. In my larger work, the Mishnah Torah, I have contented myself with briefly stating the principles of our faith and its fundamental truths, together with such hints as approach a clear exposition. In this work, however, I address those who have studied philosophy and have acquired sound knowledge, and who while firm in religious matters are perplexed and bewildered on account of the ambiguous and figurative expressions employed in the holy writings. Some chapters may be found in this work which contain no reference whatever to homonyms. Such chapters will serve as an introduction to others: they will contain some reference to the signification of a homonym which I do not wish to mention in that place, or explain some figure: point out that a certain expression is a figure: treat of difficult passages generally misunderstood in consequence of the homonymy they include, or because the simile they contain is taken in place of that which it represents, and vice versâ.
(9) Having spoken of similes, I proceed to make the following remark:--The key to the understanding and to the full comprehension of all that the Prophets have said is found in the knowledge of the figures, their general ideas, and the meaning of each word they contain. You know the verse: "I have also spoken in similes by the Prophets" (Hosea 12:10); and also the verse, "Put forth a riddle and speak a parable" (Ezek. 17:2). And because the Prophets continually employ figures, Ezekiel said, "Does He not speak parables?" (xxi. 5). Again, Solomon begins his book of Proverbs with the words, "To understand a proverb and figurative speech, the words of the wise and their dark sayings" (Prov. 1:6); and we read in Midrash, Shir ha-shirim Rabba, 1:1); "To what were the words of the Law to be compared before the time of Solomon? To a well the waters of which are at a great depth, and though cool and fresh, yet no man could drink of them. A clever man joined cord with cord, and rope with rope, and drew up and drank. So Solomon went from figure to figure, and from subject to subject, till he obtained the true sense of the Law." So far go the words of our Sages. I do not believe that any intelligent man thinks that "the words of the Law" mentioned here as requiring the application of figures in order to be understood, can refer to the rules for building tabernacles, for preparing the lulab, or for the four kinds of trustees. What is really meant is the apprehension of profound and difficult subjects, concerning which our Sages said, "If a man loses in his house a sela, or a pearl, he can find it by lighting a taper worth only one issar. Thus the parables in themselves are of no great value, but through them the words of the holy Law are rendered intelligible." These likewise are the words of our Sages; consider well their statement, that the deeper sense of the words of the holy Law are pearls, and the literal acceptation of a figure is of no value in itself. They compare the hidden meaning included in the literal sense of the simile to a pearl lost in a dark room, which is full of furniture. It is certain that the pearl is in the room, but the man can neither see it nor know where it lies. It is just as if the pearl were no longer in his possession, for, as has been stated, it affords him no benefit whatever until he kindles a light. The same is the case with the comprehension of that which the simile represents. The wise king said, "A word fitly spoken is like apples of gold in vessels of silver" (Prov. 25:11). Hear the explanation of what he said:--The word maskiyoth, the Hebrew equivalent for "vessels," denotes "filigree network"--i.e., things in which there are very small apertures, such as are frequently wrought by silversmiths. They are called in Hebrew maskiyyoth (lit. "transpicuous," from the verb sakah, "he saw," a root which occurs also in the Targum of Onkelos, Gen. 26:8), because the eye penetrates through them. Thus Solomon meant to say, "just as apples of gold in silver filigree with small apertures, so is a word fitly spoken."
(10) See how beautifully the conditions of a good simile are described in this figure! It shows that in every word which has a double sense, a literal one and a figurative one, the plain meaning must be as valuable as silver, and the hidden meaning still more precious: so that the figurative meaning bears the same relation to the literal one as gold to silver. It is further necessary that the plain sense of the phrase shall give to those who consider it some notion of that which the figure represents. just as a golden apple overlaid with a network of silver, when seen at a distance, or looked at superficially, is mistaken for a silver apple, but when a keen-sighted person looks at the object well, he will find what is within, and see that the apple is gold. The same is the case with the figures employed by prophets. Taken literally, such expressions contain wisdom useful for many purposes, among others, for the amelioration of the condition of society; e.g., the Proverbs (of Solomon), and similar sayings in their literal sense. Their hidden meaning, however, is profound wisdom, conducive to the recognition of real truth.
(11) Know that the figures employed by prophets are of two kinds: first, where every word which occurs in the simile represents a certain idea; and secondly, where the simile, as a whole, represents a general idea, but has a great many points which have no reference whatever to that idea: they are simply required to give to the simile its proper form and order, or better to conceal the idea: the simile is therefore continued as far as necessary, according to its literal sense. Consider this well.
(12) An example of the first class of prophetic figures is to be found in Genesis:--"And, behold, a ladder set up on the earth, and the top of it reached to heaven; and, behold, the angels of God ascending and descending on it" (Gen. 28:12). The word "ladder" refers to one idea: "set up on the earth" to another: "and the top of it reached to heaven" to a third: "angels of God" to a fourth: "ascending" to a fifth; "descending" to a sixth; "the Lord stood above it" (ver. 13) to a seventh. Every word in this figure introduces a fresh element into the idea represented by the figure.
(13) An example of the second class of prophetic figures is found in Proverbs (vii. 6-26):--"For at the window of my house I looked through my casement, and beheld among the simple ones; I discerned among the youths a young man void of understanding, passing through the street near her corner: and he went the way to her house, in the twilight, in the evening, in the black and dark night: and, behold, there met him a woman with the attire of a harlot, and subtil of heart. (She is loud and stubborn; her feet abide not in her house: now the is without, now in the streets, and lieth in wait in every corner.) So she caught him, and kissed him, and with an impudent face said unto him, I have peace offerings with me; this day have I paid my vows. Therefore came I forth to meet thee, diligently to seek thy face, and I have found thee. I have decked my bed with coverings of tapestry, with striped cloths of the yam of Egypt. I have perfumed my bed with myrrh, aloes, and cinnamon. Come, let us take our fill of love until the morning: let us solace ourselves with loves. For the goodman is not at home, he is gone a long journey: he hath taken a bag of money with him, and will come home at the day appointed. With her much fair speech she caused him to yield, with the flattering of her lips she forced him. He goeth after her straightway, as an ox goeth to the slaughter, or as fetters to the correction of a fool: till a dart strike through his liver: as a bird hasteth to the snare, and knoweth not that it is for his life. Hearken unto me now therefore, O ye children, and attend to the words of my mouth. Let not thine heart decline to her ways, go not astray in her paths. For she hath cast down many wounded: yea, many strong men have been slain by her."
(14) The general principle expounded in all these verses is to abstain from excessive indulgence in bodily pleasures. The author compares the body, which is the source of all sensual pleasures, to a married woman who at the same time is a harlot. And this figure he has taken as the basis of his entire book. We shall hereafter show the wisdom of Solomon in comparing sensual pleasures to an adulterous harlot. We shall explain how aptly he concludes that work with the praises of a faithful wife who devotes herself to the welfare of her husband and of her household. All obstacles which prevent man from attaining his highest aim in life, all the deficiencies in the character of man, all his evil propensities, are to be traced to the body alone. This will be explained later on. The predominant idea running throughout the figure is, that man shall not be entirely guided by his animal, or material nature; for the material substance of man is identical with that of the brute creation. An adequate explanation of the figure having been given, and its meaning having been shown, do not imagine that you will find in its application a corresponding element for each part of the figure; you must not ask what is meant by "I have peace offerings with me" (ver. 14); by "I have decked my bed with coverings of tapestry" (ver. 16); or what is added to the force of the figure by the observation "for the goodman is not at home" (ver. 19), and so on to the end of the chapter. For all this is merely to complete the illustration of the metaphor in its literal meaning. The circumstances described here are such as are common to adulterers. Such conversations take place between all adulterous persons. You must well understand what I have said, for it is a principle of the utmost importance with respect to those things which I intend to expound. If you observe in one of the chapters that I explained the meaning of a certain figure, and pointed out to you its general scope, do not trouble yourself further in order to find an interpretation of each separate portion, for that would lead you to one of the two following erroneous courses: either you will miss the sense included in the metaphor, or you will be induced to explain certain things which require no explanation, and which are not introduced for that purpose. Through this unnecessary trouble you may fall into the great error which besets most modern sects in their foolish writings and discussions: they all endeavour to find some hidden meaning in expressions which were never uttered by the author in that sense. Your object should be to discover inmost of the figures the general idea which the author wishes to express. In some instances it will be sufficient if you understand from my remarks that a certain expression contains a figure, although I may offer no further comment. For when you know that it is not to be taken literally, you will understand at once to what subject it refers. My statement that it is a figurative expression will, as it were, remove the screen from between the object and the observer.
(15) Directions for the Study of this Work.
If you desire to grasp all that is contained in this book so that nothing shall escape your notice, consider the chapters in connected order. In studying each chapter, do not content yourself with comprehending its principal subject, but attend to every term mentioned therein, although it may seem to have no connection with the principal subject. For what I have written in this work was not the suggestion of the moment: it is the result of deep study and great application. Care has been taken that nothing that appeared doubtful should be left unexplained. Nothing of what is mentioned is out of place, every remark will be found to illustrate the subject-matter of the respective chapter. Do not read superficially, lest you do me an injury, and derive no benefit for yourself. You must study thoroughly and read continually; for you will then find the solution of those important problems of religion, which are a source of anxiety to all intelligent men. I adjure any reader of my book, in the name of the Most High, not to add any explanation even to a single word: nor to explain to another any portion of it except such passages as have been fully treated of by previous theological authorities: he must not teach others anything that he has learnt from my work alone, and that has not been hitherto discussed by any of our authorities. The reader must, moreover, beware of raising objections to any of my statements, because it is very probable that he may understand my words to mean the exact opposite to what I intended to say. He will injure me, while I endeavored to benefit him. "He will requite me evil for good." Let the reader make a careful study of this work; and if his doubt be removed on even one point, let him praise his Maker and rest contented with the knowledge he has acquired. But if he derive from it no benefit whatever, he may consider the book as if it had never been written. Should he notice any opinions with which he does not agree, let him endeavor to find a suitable explanation, even if it seem far-fetched, in order that he may judge me charitably. Such a duty we owe to every one. We owe it especially to our scholars and theologians, who endeavor to teach us what is the truth according to the best of their ability.
(16) I feel assured that those of my readers who have not studied philosophy, will still derive profit from many a chapter. But the thinker whose studies have brought him into collision with religion, will, as I have already mentioned, derive much benefit from every chapter. How greatly will he rejoice! How agreeably will my words strike his ears! Those, however, whose minds are confused with false notions and perverse methods, who regard their misleading studies as sciences, and imagine themselves philosophers, though they have no knowledge that could truly be termed science, will object to many chapters, and will find in them many insuperable difficulties, because they do not understand their meaning, and because I expose therein the absurdity of their perverse notions, which constitute their riches and peculiar treasure, "stored up for their ruin." God knows that I hesitated very much before writing on the subjects contained in this work, since they are profound mysteries: they are topics which, since the time of our captivity have not been treated by any of our scholars as far as we possess their writings; how then shall I now make a beginning and discuss them? But I rely on two precedents: first, to similar cases our Sages applied the verse, "It is time to do something in honor of the Lord: for they have made void thy law" (Ps. cxix. 126). Secondly, they have said, "Let all thy acts be guided by pure intentions." On these two principles I relied while composing some parts of this work. Lastly, when I have a difficult subject before me--when I find the road narrow, and can see no other way of teaching a well established truth except by pleasing one intelligent man and displeasing ten thousand fools--I prefer to address myself to the one man, and to take no notice whatever of the condemnation of the multitude; I prefer to extricate that intelligent man from his embarrassment and show him the cause of his perplexity, so that he may attain perfection and be at peace.
הנה בארנו פעמים רבות שעיקר הכונה היה בזה המאמר - לבאר מה שאפשר לבאר מ'מעשה בראשית' ו'מעשה מרכבה' לפי מי שחובר לו זה המאמר. וכבר בארנו שאלו הדברים הם מכלל 'סתרי תורה'. וידעת גם כן איך האשימו רבותינו ז"ל מי שמגלה אותם. ובארו ז"ל ששכר מעלים 'סתרי תורה' המבוארים והגלויים לבעלי העיון עצום מאד - אמרו בסוף 'פסחים'. על מה שכתוב "כי ליושבים לפני ה' יהיה סחרה לאכול לשבעה ולמכסה עתיק" אמרו "למכסא דברים שגילן עתיק יומיא - ומאי ניהו? סתרי תורה" - והבן שיעור מה שהישירו אליו אם יש בלבבך תבונה. והנה בארו עומק 'מעשה מרכבה' והיותו רחוק מדעות ההמון והתבאר שאפילו מה שיבין ממנו מי שחננו האלוק תבונה - אסרה התורה ללמדו אלא פנים בפנים למי שיש לו המידות הנזכרות ואין מוסרים לו ממנו אלא 'ראשי פרקים' לבד. וזאת היא הסיבה בהפסק ידיעתו מן האומה לגמרי עד שלא נמצא ממנו דבר קטן או גדול. וראוי היה להעשות בו כך כי לא נעדר מקבל מפי מקבל ולא חובר בו ספר כלל: ואחר שהוא כן - איך יש לי תחבולה להעיר על מה שאפשר שנודע לי והתבאר אלי בלא ספק במה שהבינותיו מזה? אבל המנעי מחבר דבר ממה שנודע לי בו עד שיהיה אבדו באבדי - אשר אי אפשר מבלעדיו - היה בעיני אונאה גדולה בחוקיך וחוק כל נבוך וכאילו עושק האמת מן הראוי לה או קנאת המוריש ביורש על ירושתו - ושתיהן מדות מגונות. ואמנם באור דבריו כבר זכרנו מה שיש בו מהזהרת התורה - מצורף למה שנותן אותו השכל; מחובר אל היותי גם כן בעל סברה במה שנודע לי ממנו ולא באתני בו נבואה אלוקית להודיעני שכן נתכון בענין ולא קבלתי מה שאאמינהו בו ממלמד; אבל הורני הכתוב בספרי הנבואה ודברי ה'חכמים' - עם מה שאצלי מן הקדמות עיוניות - שהענין כן בלא ספק - ואפשר שיהיה הענין חלופו ותהי הכונה דבר אחר:
והנה עוררתני בו המחשבה המישרת והעזר האלוקי אל ענין אספרהו והוא שאני אפרש לך מה שאמר 'יחזקאל הנביא' - עליו השלום - על דרך שיחשוב כל שישמע פרושי שאני לא אמרתי דבר נוסף על מה שיורה עליו הכתוב אבל כאילו אני מתרגם מלות מלשון אל לשון או מבאר בקצרה ענין דברים גלויים; וכשיסתכל בו מי שחובר לו זה המאמר ויתבונן בפרקיו כולם בהשגחה שלמה יתבאר לו הענין כולו אשר התבאר לי ונגלה עד שלא יעלם ממנו דבר. וזהו תכלית היכולת לקבץ בין התועלת לכל אדם ובין מניעת הבאור בלימוד דבר מזה הענין כמו שצריך: ואחר הקדים זאת ההקדמה - שים לבך בפרקים הבאים בהז הענין הנכבד היקר הגדול אשר הוא 'יתד שהכל תלוי בו ועמוד שהכל נשען עליו בשם ה' אל עולם:
וטעם האפוד. כי הוא גדול מהחשן ולא יזח מעל החשב. יש שאלות קשות בדבר האפוד והחשן. ... והמשכיל יבין והנה אפודים רבים היו עם הכהנים. ויש להם חשב רק כי אין שם חשן ולא אורים ואשר היה רגיל בדברי האורים והתומים שהיו על חשן המשפט יוכל להשיב לשואל מדמיון האפוד לבדו רק לא בכל עת. ואלו הואלתי לגלות זה הסוד לא יכולתי לכתבו כפי המכתב שחברתי בפי' הספר כלו כי לא יביננו מי שלא למד ספר המדות. וסוד מלאכת שמים. ואין צורך להאריך בצורת האפוד והחשן והטבעות:
שאלני רבי יהודה הלוי מנוחתו כבוד למה הזכיר אנכי ה' אלקיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא אמר שעשיתי שמים וארץ. ואני עשיתיך. וזאת היתה תשובתי אליו. דעי כי אין מעלות בני אדם שוות באמונתם בלבם. שהם מאמינים בשם הנכבד כי הרבים מאמינים להשמעות אזנים שיאמר להם אדוניהם ככה. ולמעלה מהם שראו זה כתוב בדברי התורה שנתן השם למשה. ואם יבא אפיקורוס לערער כי אין אלקים ישימו ידם לפיהם כי לא ידעו להשיב ואשר נשאו לבו ללמוד חכמות שהם כמו מעלות לעלות בהם אל מקום חפצו יכיר מעשה השם במתכונת ובצמחים ובחיות ובגוף האדם בעצמו שידע מעשה כל אבר ואבר כפי התולדות. ולמה הי' על זאת המתכונת. ויגבה לבו אחרי כן לדעת דברי הגלגלים שהם מעשי השם בעולם האמצעי שהוא עומד. וידע זמן מתי תקדר השמש או הלבנה וכמה יקדר השמש ממנה. וגם ידע הלבנה למה נקדרה ומי גדם לה. וכל אלה ידע בראיות גמורות שאין בהם ספק. ומדרכי השם ידע המשכיל את השם. וככה אמר משה הודיעני נא את דרכיך ואדעך. והנה השם הנכבד הזכיר בדבור הא' אנכי ה' אלקיך וזה לא יוכל להבין רק מי שהוא חכם מופלא. כי כבר פרשתי בפ' ואלה שמות כי זה השם לבדו הוא העומד בלא שנוי ואין זולתו שוכן עד. ולא כמוהו יושב קדם סלה ומעמיד העולם העליון בכחו. והעולם האמצעי בכח השם. ומלאכיו הקדושים שהם בעולם העליון. וזה העולם השפל שאנו בו מעמדו בכח השם ובכח שני העולמים העליונים והנה יספיק למשכיל בכל גוי דבור אנכי ה'. כי עשיית שמים וארץ היום קרוב מחמשת אלפי שנה. וישראל לבדם מודים בזה. וחכמי האומות אינם מכחישים כי השם הוא לבדו עשה שמים וארץ. רק הם אומרים כי השם הוא עושה תדיר בלי ראשית ואחרית. ...
הסוד בראשית הקבלה: מר׳ יצחק סגי נהור לרמב״ן
(א) בשם האל הגדול והנורא. אתחיל לכתוב חידושים בפירוש התורה. באימה ביראה ברתת בזיע במורא. מתפלל ומתודה בלב נדכה ונפש שבורה. שואל סליחה מבקש מחילה וכפרה. בקידה בבריכה בהשתחויה. עד שיתפקקו כל חוליות שבשדרה. ונפשי יודעת מאד ידיעה ברורה. שאין ביצת הנמלה כנגד הגלגל העליון צעירה. כאשר חכמתי קטנה ודעתי קצרה כנגד סתרי תורה. הצפונים בביתה הטמונים בחדרה. כי כל יקר וכל פלא. כל סוד עמוק וכל חכמה מפוארה. כמוס עמה חתום באוצרה. ברמז בדבור בכתיבה ובאמירה. כאשר אמר הנביא המפואר בלבוש מלכות והעטרה. משיח אלקי יעקב ונעים הזמירה. לכל תכלה ראיתי קץ. רחבה מצותך מאד. ונאמר פלאות עדותך על כן נצרתם נפשי. אבל מה אעשה ונפשי חשקה בתורה. והיא בלבי כאש אוכלת בוערה. בכליותי עצורה. לצאת בעקבי הראשונים אריות שבחבורה. גאוני הדורות בעלי גבורה. להכנס עמם בעובי הקורה. לכתוב בהם פשטים בכתובים ומדרשים. במצות ואגדה. ארוכה בכל ושמורה. ואשים למאור פני נרות המנורה הטהורה. פרושי רבנו שלמה. עטרת צבי וצפירת תפארה. מוכתר בנימוסו במקרא במשנה ובגמרא. לו משפט הבכורה. בדבריו אהגה. באהבתם אשגה. ועמהם יהיה לנו משא ומתן דרישה וחקירה. בפשטיו ומדרשיו וכל אגדה בצורה. אשר בפירושיו זכורה. ועם רבי אברהם בן עזרא. תהיה לנו תוכחת מגולה ואהבה מסותרה. והאל אשר ממנו לבדו אירא. יצילני מיום עברה. יחשכני משגיאות ומכל חטא ועברה. וידריכני בדרך ישרה. ויפתח לנו שערי אורה. ויזכנו ליום הבשורה. כדכתיב מה נאוו על ההרים רגלי מבשר. משמיע שלום מבשר טוב משמיע ישועה. אומר לציון מלך אלקיך. צרופה אמרתך מאד ועבדך אהבה (תהלים קיט קמ). צדקתך צדק לעולם ותורתך אמת (תהלים קיט קמב). צדק עדותיך לעולם. הבינני ואחיה (תהלים קיט קמד).
(א) משה רבנו כתב הספר הזה עם התורה כולה מפיו של הקב"ה. והקרוב שכתב זה בהר סיני, כי שם נאמר לו: "עלה אלי ההרה והיה שם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה אשר כתבתי להורותם". כי 'לוחות האבן' – יכלול הלוחות והמכתב, כלומר עשרת הדברות, ו'המצוה' – מספר המצות כולן, עשה ולא תעשה. אם כן, 'והתורה' – יכלול הספורים מתחילת בראשית, כי הוא מורה אנשים בדרך בענין האמונה. (ב) וברדתו מן ההר כתב מתחילת התורה עד סוף ספור המשכן, וגמר התורה כתב בסוף שנת הארבעים, כאשר אמר: "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם", וזה כדברי האומר: 'תורה – מגילה מגילה נתנה'. אבל לדברי האומר: 'תורה – חתומה נתנה', נכתב הכל בשנת הארבעים, כשנצטוה: "כתבו לכם את השירה הזאת, ולמדה את בני ישראל, שימה בפיהם". וצוה: "לקוח את ספר התורה הזה, ושמתם אותו מצד ארון ברית ה' אלקיכם". .... (יד) עוד יש בידינו קבלה של אמת, כי כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, שהתיבות מתחלקות לשמות בענין אחד. כאילו תחשוב על דרך משל, כי פסוק בראשית יתחלק לתיבות אחרות, כגון: 'בראש יתברא אלקים', וכל התורה כן, מלבד צירופיהן וגימטריאותיהם של שמות. וכבר כתב רבינו שלמה בפירושיו בתלמוד: "ענין השם הגדול של ע"ב, באיזה ענין הוא, בשלשה פסוקים: 'ויסע', 'ויבא', 'ויט'. ומפני זה ספר תורה שטעה בו באות אחת במלא או בחסר – פסול. כי זה הענין יחייב אותנו לפסול ספר תורה שיחסר בו ו' אחד ממלות 'אותם' שבאו מהם ל"ט מלאים בתורה, או שיכתוב הו' באחד משאר החסרים, וכן כיוצא בזה, אף על פי שאינו מעלה ולא מוריד כפי העולה במחשבה. (טו) וזה הענין שהביאו גדולי המקרא למנות כל מלא וכל חסר וכל התורה והמקרא, ולחבר ספרים במסורת עד עזרא הסופר הנביא שנשתדל בזה, כמו שדרשו מפסוק: "ויקראו בספר בתורת האלקים מפורש ושום שכל, ויבינו במקרא". ונראה שהתורה הכתובה באש שחורה על גבי אש לבנה, בענין הזה שהזכרנו היה, שהיתה הכתיבה רצופה בלי הפסק תיבות, והיה אפשר בקריאתה שתקרא על דרך השמות, ותקרא על דרך קריאתנו בענין התורה והמצוה, ונתנה למשה רבינו על דרך קריאת המצות, ונמסר לו על פה קריאתה בשמות. וכן יכתבו השם הגדול שהזכרתי כולו רצוף, ויתחלק לתיבות של שלוש שלוש אותיות לחלוקים אחרים רבים, כפי השימוש לבעלי הקבלה. (טז) ועתה דע וראה מה אשיב שואלי דבר בכתיבת פירוש התורה, אבל אתנהג כמנהג הראשונים להניח דעת התלמידים יגיעי הגלות והצרות, הקוראים בסדרים בשבתות ובמועדים, ולמשוך לבם בפשטים ובקצת דברים נעימים לשומעים וליודעים חן. ואל חנון יחננו ויברכנו, ונמצא חן ושכל טוב בעיני אלקים ואדם. (יז) ואני הנני מביא בברית נאמנה, והיא הנותנת עצה הוגנת לכל מסתכל בספר הזה, לבל יסבור סברה ואל יחשוב מחשבות בדבר מכל הרמזים אשר אני כותב בסתרי התורה, כי אני מודיעו נאמנה שלא יושגו דברי ולא יודעו כלל בשום שכל ובינה, זולתי מפי מקובל חכם לאוזן מקובל מבין. והסברא בהן אולת, מחשבה מועלת, רבת הנזקין מנועת התועלת. אל יאמן בשוא נתעה, כי לא תבואהו בסברותיו רק רעה, כי ידברו אל ה' סרה, אשר לא יכלו כפרה, שנאמר: "אדם תועה מדרך השכל, בקהל רפאים ינוח", אל יהרסו אל ה' לראות (שמות יט כד), כי ה' אלוקינו אש אוכלה הוא אל קנאות. והוא יראה את רצוייו מתורתו נפלאות. (יח) אבל יחזו בפירושינו חדושים בפשטים ובמדרשים, ויקחו מוסר מפי רבותינו הקדושים: "בגדול ממך אל תדרוש, בחזק ממך בל תחקור, במופלא ממך בל תדע, במכוסה ממך בל תשאל, במה שהורשית התבונן, ואין לך עסק בנסתרות".
רַבִּי חִיָּיא וְרַבִּי יוֹסִי אִעֲרָעוּ חַד לֵילְיָא בְּמִגְדַּל דְּצוֹר. אִתְאֲרָחוּ תַּמָּן וְחַדּוּ דָּא בְּדָא.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי, כַּמָּה חַדֵּינָא דַּחֲמֵינָא אַנְפֵּי שְׁכִינְתָּא, דְּהַשְׁתָּא בְּכָל אָרְחָא דָּא, אִצְטָעַרְנָא בַּחֲדָא סָבָא, טַיָּיעָא, דְּהֲוָה שָׁאִיל לִי כָּל אָרְחָא.
מַאן הוּא נְחָשָׁא, דְּפָרַח בַּאֲוִירָא, וְאָזִיל בְּפִרוּדָא, וּבֵין כַּךְ וּבֵין כַּךְ, אִית נַיְיחָא לְחַד נְמָלָה, דְּשָׁכִיב בֵּין שִׁנּוֹי. שָׁרֵי בְּחִבּוּרָא וְסִיֵּים בְּפִרוּדָא.
וּמַאי אִיהוּ נִשְׁרָא, דְּקָא מְקַנְּנָא, בְּאִילָן דְּלָא הֲוָה. בְּנוֹי דְּאִתְגְּזָלוּ, וְלָאו מִן בִּרְיָין. דְּאִתְבְּרִיאוּ בַּאֲתָר דְּלָא אִתְבְּרִיאוּ. כַּד סַלְּקִין נַחְתִּין, כַּד נַחְתִּין סַלְּקִין. תְּרֵין דְּאִינּוּן חַד, וְחַד דְּאִינּוּן תְּלָתָא.
מַהוּ עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא, וְלֵית לָהּ עֵיינִין, וְגוּפָא טְמִירְתָּא וְאִתְגַּלְיָא, אִיהִי נַפְקַת בְּצַפְרָא, וְאִתְכַּסִּיאַת בִּימָמָא. אִתְקַשְׁטַת בְּקִשּׁוּטִין דְּלָא הָווֹ.
כָּל דָּא שָׁאִיל בְּאָרְחָא, וְאִצְטָעַרְנָא. וְהַשְׁתָּא אִית לִי נַיְיחָא. דְּאִילּוּ הֲוֵינָא כַּחֲדָא, אִתְעֲסַקְנָא בְּמִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא, מַה דַּהֲוֵינָן בְּמִלִּין אַחֲרָנִין דְּתֹהוּ.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא סָבָא טַיָּיעָא, יַדְעַת בֵּיהּ כְּלוּם.
אָמַר לֵיהּ, יָדַעְנָא, דְּלֵית מַמָּשׁוּ בְּמִלּוֹי. דְּאִילּוּ הֲוָה יָדַע, יִפְתָּח בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא הֲוָה אָרְחָא בְּרֵיקָנַיָּיא.
אָמַר רַבִּי חִיָּיא, וְהַהוּא טַיָּיעָא אִית הָכָא, דְּהָא לְזִמְנִין בְּאִינּוּן רֵיקָנִין, יִשְׁכַּח גְּבָר זַגִּין דְּדַהֲבָא.
אָמַר לֵיהּ, הָא הָכָא אִיהוּ, וְאַתְקִין חֲמָרֵיהּ בְּמֵיכְלָא. קָרוּ לֵיהּ, וְאָתָא לְקָמַיְיהוּ.
אָמַר לוֹן, הַשְׁתָּא תְּרֵין אִינּוּן תְּלַת, וּתְלַת אִינּוּן כְּחַד.
אָמַר רַבִּי יוֹסִי, לָא אֲמֵינָא לָךְ, דְּכָל מִלּוֹי רֵיקָנִין, וְאִינּוּן בְּרֵיקָנַיָּיא, יָתִיב קָמַיְיהוּ.
אָמַר לוֹן רַבָּנָן, אֲנָא טַיָּיעָא אִתְעַבִידְנָא, וּמִיּוֹמִין זְעִירִין, דְּהָא בְּקַדְמִיתָא לָא הֲוֵינָא טַיָּיעָא, אֲבָל בְּרָא חַד זְעִירָא אִית לִי, וְיָהֲבִית לֵיהּ בְּבֵי סִפְרָא, וּבָעֵינָא דְּיִשְׁתָּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא. וְכַד אֲנָא אַשְׁכַּחְנָא חַד מֵרַבָּנָן דְּאָזִיל בְּאָרְחָא, אֲנָא טָעִין אֲבַתְרֵיהּ, וְהַאי יוֹמָא, חֲשִׁיבְנָא דְּאֶשְׁמַע מִלִּין חַדְתִּין בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא שְׁמַעְנָא מִדִי.
אָמַר ר' יוֹסִי, בְּכָל מִלִּין דְּשָׁמַעְנָא דְּקָאַמָרְתּ, לָא תַּוָוהְנָא, אֶלָּא מֵחַד. אוֹ אַנְתְּ בִּשְׁטּוּתָא אָמַרְת, אוֹ מִלִּין רֵיקָנִין אִינּוּן.
אָמַר הַהוּא סָבָא, וּמַאן אִיהִי. אָמַר עוּלֵימְתָּא שַׁפִּירְתָּא וְכוּ'.
פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (תהילים קי״ח:ו׳-ז׳) ה'' לִי לא אִירָא מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם. ה'' לִי בְּעֹזְרָי וְגוֹ'. טוֹב לַחֲסוֹת בַּה'' וְגוֹ'. כָּמָּה טָבִין וּנְעִימִין וְיַקִּירִין וְעִלָּאִין מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא, וַאֲנָא הֵיכִי אֵימָא קָמֵי רַבָּנָן, דְּלָא שְׁמַעְנָא מִפּוּמַיְיהוּ עַד הַשְׁתָּא, אֲפִילּוּ מִלָּה חֲדָא. אֲבָל אִית לִי לְמֵימָר, דְּהָא לֵית כִּסּוּפָא כְּלָל לְמֵימָר מִלֵּי דְּאוֹרַיְיתָא קָמֵי כֹּלָּא.
אִתְעַטָּף הַהוּא סָבָא, פָּתַח וְאָמַר, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה לְאִישׁ זָר הִיא בִּתְרוּמַת הַקֳּדָשִׁים לא תֹאכֵל. הַאי קְרָא, אַקְרָא אַחֲרָא סָמִיךְ, (ויקרא כב) וּבַת כֹּהֵן כִּי תִהְיֶה אַלְמָנָה וּגְרוּשָׁה וְזֶרַע אֵין לָהּ וְשָׁבָה אֶל בֵּית אָבִיהָ כִּנְעוּרֶיהָ מִלֶּחֶם אָבִיהָ תֹּאכֵל וְכָל זָר לא יֹאכַל בּוֹ. הָנֵי קְרָאֵי כְּמַשְׁמָעָן. אֲבָל מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא מִלִּין סְתִימִין אִינּוּן וְכַמָּה אִינּוּן מִלִּין דְּחָכְמְתָא דִּסְתִּימִין בְּכָל מִלָּה וּמִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָן, אִינּוּן לְגַבֵּי חַכִּימִין, דְּיַדְעִין אָרְחִין דְּאוֹרַיְיתָא. דְּהָא אוֹרַיְיתָא לָאו מִלִּין דְּחֶלְמָא אִינּוּן, דְּקָא אִתְמָסְרָן לְמַאן דְּפָשַׁר לוֹן, וְאִתְמַשְּׁכָן בָּתַר פּוּמָא, וְעִם כָּל דָּא אִצְטְרִיכוּ לְמִפְשַׁר לוֹן לְפוּם אָרְחוֹי. וּמַה אִי מִלִּין דְּחֶלְמָא אִצְטְרִיכוּ לְמִפְשַׁר לוֹן לְפוּם אָרְחוֹי, מִלִּין דְּאוֹרַיְיתָא דְּאִינּוּן שַׁעֲשׁוּעִין דְּמַלְכָּא קַדִּישָׁא, עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דְּאִצְטְרִיכוּ לְמֵהָךְ בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּהוּ, דִּכְתִּיב, (הושע י״ד:י׳) כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'' וְגוֹ'.
בָּכָה הַהוּא סָבָא כְּמִלְּקַדְּמִין, וְאָמַר לְנַפְשֵׁיהּ:
סָבָא סָבָא, בְּוַדַּאי אִית לָךְ לְמִבְכֵּי, בְּוַדַּאי אִית לָךְ לְאוֹשָדָא דִּמְעִין, עַל כָּל מִלָּה וּמִלָּה, אֲבָל גַּלֵּי קָמֵי קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ קַדִּישָׁא, דַּאֲנָא בִּרְעוּ דְּלִבָּא, וּבְפוּלְחָנָא דִּלְהוֹן קָאמֵינָא, בְּגִין דְּאִינּוּן בְּעָלָיו דְּכָל מִלָּה, וּמִתְעַטְּרָן בְּהוּ. כָּל אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, כַּד נַחְתֵּי לְהַאי עָלְמָא, בְּגִין לְמִשְׁרֵי כָּל חַד עַל דּוּכְתַּיְיהוּ, דְּאִתְחָזוּן בְּהוּ, לִבְנִי נָשָׁא. כֻּלְּהוּ נַחְתֵּי מִתְלַבְּשָׁן בְּאִינּוּן נִשְׁמָתִין דְּקָא אַמָרָן, וְהָכִי עָאלִין בְזַרְעָא קַדִּישָׁא. וּבְמַלְבּוּשָׁא דָּא, קַיְימֵי לְאִשְׁתַּעְבְּדָא מִנַּיְיהוּ בְּהַאי עָלְמָא. וְכַד אִשְׁתַּאֲבָן אִינּוּן מַלְבּוּשִׁין מִמִּלִּין דְּהַאי עָלְמָא, אִינּוּן נִשְׁמָתִין קַדִּישִׁין, אִתְּזְנָן (נ''א אתהנון) מֵרֵיחָא דְּקָא אֲרִיחָא, מִגּוֹ לְבוּשֵׁיהוֹן אִלֵּין. קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא כָּל מִלִּין סְתִימִין דְּאִיהוּ עָבִיד, עָאל לוֹן בְּאוֹרַיְיתָא קַדִּישָׁא, וְכֹלָּא אִשְׁתְּכַח בְּאוֹרַיְיתָא, וְהַהִיא מִלָּה סְתִימָא גַּלֵּי לָהּ אוֹרַיְיתָא, וּמִיָּד אִתְלַבְּשָׁא בִּלְבוּשָׁא אַחֲרָא, וְאִתְטָמַּר תַּמָּן, וְלָא אִתְגְּלֵי. וְחַכִּימִין דְּאִינּוּן מַלְיָין עַיְינִין, אַף עַל גַּב דְּהַהִיא מִלָּה אַסְתִּים בִּלְבוּשָׁה (תמן), חָמָאן לָהּ מִגּוֹ לְבוּשָׁה, וּבְשַׁעֲתָא דְּאִתְגְלֵי הַהִיא מִלָּה עַד לָא תֵּיעוּל בִּלְבוּשָׁא, רָמָאן בָּהּ פְּקִיחוּ דְּעֵינָא, וְאַף עַל גַּב דְּמִיָּד אַסְתִּים, לָא אִתְאֲבִיד מֵעֵינַיְיהוּ. (נ''א מינייהו)
בְּכַמָּה דּוּכְתִּין אַזְהַר קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עַל גִּיּוֹרָא, (בגין) דְּזַרְעָא קַדִּישָׁא, יִזְדָּהֲרוּן בֵּיהּ, וּלְבָתַר נָפִיק מִלָּה סְתִימָא מִנַּרְתִּקָהּ. וְכֵיוָן דְּאִתְגְלֵי אַהְדָּר לְנַרְתִּקָהּ מִיָּד, וְאִתְלָבַשׁ תַּמָּן. כֵּיוָן דְּאַזְהַר עַל גִּיּוֹרָא בְּכָל אִינּוּן דּוּכְתִּין, נָפַק מִלָּה מִנַּרְתִּקָהּ וְאִתְגְּלֵי, וְאָמַר (שמות כ״ג:ט׳) וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵר. מִיָּד עָאלַת לְנַרְתִּקָהּ, וְאָהַדְרַת בִּלְבוּשָׁה וְאִתְטַמְּרַת, דִּכְתִּיב כִּי גֵּרִים היִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, דְּחָשִׁיב קְרָא, דִּבְגִין דְּאִתְלְבַּשׁ מִיָּד, לָא הֲוָה מַאן דְּאַשְׁגַּח בָּהּ. בְּהַאי נֶפֶשׁ הַגֵר, יַדְעַת נִשְׁמְתָא קַדִּישָׁא בְּמִלִּין דְּהַאי עָלְמָא, וְאִתְהֲנִיאַת (ואשתאבת) מִנַּיְיהוּ.
פָּתַח הַהוּא סָבָא וְאָמַר, (שמות כ״ד:י״ח) וַיָּבֹא מֹשֶׁה בְּתוֹךְ הֶעָנָן וַיַּעַל אֶל הָהָר וְגוֹ', עָנָן דָּא מַאי הִיא. אֶלָּא דָּא הוּא דִּכְתִּיב, (בראשית ט׳:י״ג) אֶת קַשְׁתִּי נָתַתִּי בֶּעָנָן. תָּנֵינָן, דְּהַהוּא קֶשֶׁת אַשְׁלַחַת לְבוּשׁוֹי, וְיָהִיב לוֹן לְמֹשֶׁה, (רכ''ט ע''א) וּבְהַהוּא לְבוּשָׁא סָלִיק מֹשֶׁה לְטוּרָא וּמִנֵּיהּ חָמָא מַה דְּחָמָא, וְאִתְהֲנֵי מִכֹּלָּא. עַד הַהוּא אֲתָר,
אָתוּ אִינּוּן חַבְרַיָּיא, וְאִשְׁתְּטָחוּ קָמֵיהּ דְּהַהוּא סָבָא, וּבָכוּ וְאָמְרוּ, אִלְמָלֵא לָא אֲתֵינָא לְעָלְמָא, אֶלָּא לְמִשְׁמַע מִלִּין אִלֵּין מִפּוּמָךְ דַּי לָן.
אָמַר הַהוּא סָבָא, (אם אחרת יקח לו) חַבְרַיָּיא, לָאו בְּגִין דָּא בִּלְחוֹדוֹי שָׁרֵינָא מִלָּה, דְּהָא סָבָא כְּגִינִי, לָאו בְּמִלָּה חֲדָא עָבִיד קִישׁ קִישׁ, וְלָא קָרֵי, כַּמָּה בְּנֵי עָלְמָא בְּעִרְבּוּבְיָא בְּסָכְלְתָנוּ דִּלְהוֹן, וְלָא חָמָאן בְּאֹרַח קְשׁוֹט בְּאוֹרַיְיתָא, וְאוֹרַיְיתָא קָרֵי בְּכָל יוֹמָא בִּנְהִימוּ (נ''א ברחימו) לְגַבַּיְיהוּ, (דבני נשא) וְלָא בָּעָאן לְאָתָבָא רֵישָׁא. וְאַף עַל גַּב דַּאֲמֵינָא, דְּהָא אוֹרַיְיתָא מִלָּה נָפְקָא מִנַּרְתִּקָהּ, וְאִתְחֲזִיאַת זְעֵיר, וּמִיָּד אִתְטַמָּרַת. הָכִי הוּא וַדַּאי. וּבְזִמְנָא דְּאִתְגְּלִיאַת מִגּוֹ נַרְתִּקָהּ וְאִתְטַמְּרַת מִיָּד, לָא עַבְדַת דָּא, אֶלָּא לְאִינוּן דְּיַדְעִין בָּהּ, וְאִשְׁתְּמוֹדְעָאן בָּהּ.
מָשָׁל לְמה הדבר דומה - לִרְחִימָתָא, דְּאִיהִי (צ''ה ע''א) שַׁפִּירְתָּא בְּחֵיזוּ, וּשְׁפִירְתָּא בְּרֵיוָא, וְאִיהִי טְמִירְתָּא בִּטְמִירוּ גּוֹ הֵיכָלָא דִּילָהּ, וְאִית לָהּ רְחִימָא יְחִידָאָה, דְּלָא יַדְעִין בֵּיהּ בְּנֵי נָשָׁא, אֶלָּא אִיהוּ בִּטְמִירוּ.
הַהוּא רְחִימָא, מִגּוֹ רְחִימָא דְּרָחִים לָהּ עָבַר לִתְרַע בֵּיתָה תָּדִיר, זָקִיף עֵינוֹי לְכָל סְטָר. אִיהִי, יַדְעַת דְּהָא רְחִימָא אַסְחַר תְּרַע בֵּיתָה תָּדִיר, מָה עַבְדַת, פָּתְחַת פִּתְחָא זְעֵירָא בְּהַהוּא הֵיכָלָא טְמִירָא, דְּאִיהִי תַּמָּן, וּגְלִיאַת אַנְפָּהָא לְגַבֵּי רְחִימְאָה, וּמִיָּד אִתְהַדְּרַת וְאִתְכַּסִיאַת. כָּל אִינּוּן דַּהֲווֹ לְגַבֵּי רְחִימָא, לָא חָמוּ וְלָא אִסְתַּכָּלוּ, בַּר רְחִימָא בִּלְחוֹדוֹי, וּמֵעוֹי וְלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ אָזְלוּ אֲבַתְרָהּ. וְיָדַע דְּמִגּוֹ רְחִימוּ דִּרְחִימָת לֵיהּ, אִתְגְּלִיאַת לְגַבֵּיהּ רִגְעָא חֲדָא, לְאִתְּעָרָא (ס''א לגביה רחימו ליה).
הָכִי הוּא מִלָּה דְּאוֹרַיְיתָא, לָא (ר''ל ע''ב) אִתְגְּלִיאַת, אֶלָּא לְגַבֵּי רְחִימְאָה. יַדְעַת אוֹרַיְיתָא, דְּהַהוּא חַכִּימָא דְּלִבָּא אַסְחַר לִתְרַע בֵּיתָה כָּל יוֹמָא, מָה עַבְדַת, גְּלִיאַת אַנְפָּהָא לְגַבֵּיהּ, מִגּוֹ הֵיכָלָא, וְאַרְמִיזַת לֵיהּ רְמִיזָא, וּמִיָּד אָהַדְרַת לְאַתְרָהּ וְאִתְטַמְּרַת. כָּל אִינּוּן דְּתַמָּן, לָא יַדְעֵי, וְלָא מִסְתַּכְּלֵי, אֶלָּא אִיהוּ בִּלְחוֹדוֹי, וּמֵעוֹי וְלִבֵּיהּ וְנַפְשֵׁיהּ אָזִיל אֲבַתְרָהּ.
וְעַל דָּא, אוֹרַיְיתָא אִתְגְּלִיאַת וְאִתְכַּסִּיאַת, וְאַזְלַת בִּרְחִימוּ לְגַבֵּי רְחִימְהָא, לְאִתְּעָרָא בַּהֲדֵיהּ רְחִימוּ. תָּא חֲזֵי, אָרְחָא דְּאוֹרַיְיתָא כַּךְ הוּא, בְּקַדְמִיתָא כַּד שַׁרְיָא לְאִתְגַּלָּאָה לְגַבֵּי בַּר נָשׁ, (ברגעא) אַרְמִיזַת לֵיהּ בִּרְמִיזוּ, אִי יָדַע טָב. וְאִי לָא יָדַע, שַׁדְרַת לְגַבֵּיהּ, וְקָרָאתָ לֵיהּ פֶּתִי. וְאַמְרַת אוֹרַיְיתָא, לְהַהוּא דְּשַׁדְרַת לְגַבֵּיהּ, אִמְרוּ לְהַהוּא פֶּתִי, דְּיִקְרַב הָכָא, וְאִשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (משלי ט) מִי פֶּתִי יָסוּר הֵנָּה חָסֵר לֵב וְגוֹ'. קָרִיב לְגַבָּהּ, שָׁרִיאַת לְמַלְּלָא עִמֵּיהּ, מִבָּתַר פָּרוֹכְתָּא דְּפַרְסָא לֵיהּ, מִלִּין לְפוּם אָרְחוֹי, עַד דְּיִסְתַּכַּל זְעֵיר זְעֵיר, וְדָא הוּא דְּרָשָׁא. לְבָתַר, תִּשְׁתָּעֵי בַּהֲדֵיהּ, מִבָּתַר שׁוּשִׁיפָא דָּקִיק, מִלִּין דְּחִידָה, וְדָא אִיהוּ הַגָּדָה.
לְבָתַר דְּאִיהוּ רָגִיל לְגַבָּהּ, אִתְגְּלִיאַת לְגַבֵּיהּ אַנְפִּין בְּאַנְפִּין, וּמְלִילַת בַּהֲדֵיהּ כָּל רָזִין סְתִימִין דִּילָהּ, וְכָל אָרְחִין סְתִימִין, דַּהֲווֹ בְּלִבְּאָה טְמִירִין, מִיּוֹמִין קַדְמָאִין. כְּדֵין אִיהוּ בַּר נָשׁ שְׁלִים, בַּעַל תּוֹרָה וַדַּאי, מָארֵי דְּבֵיתָא, דְּהָא כָּל רָזִין דִּילָהּ גְּלִיאַת לֵיהּ, וְלָא רְחִיקַת, וְלָא כַּסִּיאַת מִינֵּיהּ כְּלוּם.
אָמְרָה לֵיהּ, חָמִית מִלָּה דִּרְמִזָא דְּקָא רָמִיזְנָא לָךְ בְּקַדְמִיתָא, כַּךְ וְכָךְ רָזִין הֲווֹ, כַּךְ וְכָךְ הוּא. כְּדֵין חָמֵי, (ס''א דעלאין) דְּעַל אִינּוּן מִלִּין לָאו לְאוֹסָפָא, וְלָאו לְמִגְרַע מִנַּיְיהוּ. וּכְדֵין פְּשָׁטֵיהּ דִּקְרָא, כְּמָה דְּאִיהוּ, דְּלָאו לְאוֹסָפָא וְלָא לְמִגְרַע אֲפִילּוּ אָת חַד.
וְעַל דָּא, בְּנִי נָשָׁא אִצְטְרִיכוּ לְאִזְדַּהֲרָא, וּלְמִרְדַּף אֲבַתְרָא דְּאוֹרַיְיתָא, לְמֶהוֵי רְחִימִין דִּילָהּ, כְּמָה דְּאִתְּמַר.
פירוש הסולם לזוהר - שמות פרשת משפטים מאמר הסבא אות צז-קא
כמה הם בני העולם בבלבול הדעת, ואינם רואים בתורה בדרך אמת, והתורה קוראה אותם בכל יום באהבה אליהם, ואינם רוצים להחזיר ראשם להקשיב אליה...
משל למה הדבר דומה, לאהובה, שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא מסתתרת בסתר בתוך ההיכל שלה. ויש לה אוהב אחד, שבני אדם אינם יודעים בו, אלא הוא מסתתר. אוהב ההוא מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער ביתה, נושא עיניו לכל צד. היא, יודעת שאוהבה מסבב תמיד שער ביתה, מה עושה, היא פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר, שהיא שם, ומגלה פניה אל אהובה, ומיד חוזרת ומתכסית. כל אלו שהיו עם האוהב, לא ראו ולא הסתכלו, רק האוהב לבדו, שמעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמשום האהבה שהיא אוהבת אותו, נתגלית אליו רגע אחד, לעורר האהבה אליו.
כך הוא דבר תורה אינה מתגלית אלא לאוהבה יודעת התורה שחכם לב ההוא, מסבב שער ביתה בכל יום, מה עשאה, גילתה פניה אליו מתוך ההיכל, ורמזה לו רמז, ומיד חזרה למקומה ונסתרה, כל אלו ששם לא ידעו ולא הסתכלו אלא הוא בלבדו ומעיו ולבו ונפשו הולכים אחריה. ועל כן התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אוהבה, לעורר עמו האהבה.
בוא וראה, דרך התורה כך היא. בתחילה, כשמתחילה להתגלות לאדם, רומזת אליו ברמז אם יודע, טוב. ואם אינו יודע, שולחת אצלו וקוראת לו פתי, והתורה אמרה לאותו ששלחה אליו, אמרו לפתי ההוא שיקרב כאן ואדבר עמו. ז"ש מי פתי יסור הנה חסר לב וגו'. האדם קרב אצלה מתחילה לדבר עמו מאחרי הפרכת, שפורשת אליו דברים לפי דרכיו, עד שיסתכל מעט מעט. וזהו דרוש.
אחר כך היא מדברת עמו מאחורי סדין דק דברי חידה, וזהו הגדה.
ואחר שנעשה רגיל אצלה, היא מתגלית אליו פנים בפנים, ומדברת עמו כל סודות הסתומים, וכל דרכים הסתומים, שהיו חבויים בלבה מימים ראשונים.
אז הוא אדם מושלם, בעל תורה, ודאי שהוא אדון הבית, שהרי גילתה לו כל הסודות שלה, ולא הרחיקה ולא כיסתה ממנו כלום.