Save "Параша Шмот
"
(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹקִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ (ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יי אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ (ד) וַיַּ֥רְא יי כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹקִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ (ו) וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹקֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹקֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹקֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹקֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹקִֽים׃ (ז) וַיֹּ֣אמֶר יי רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ (ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹקִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹקִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹקִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹקֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹקִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ (טו) וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹקִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יי אֱלֹקֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹקֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹקֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹקֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃ (טז) לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יי אֱלֹקֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹקֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (יז) וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (יח) וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יי אֱלֹקֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיי אֱלֹקֵֽינוּ׃ (יט) וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (כ) וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ (כא) וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ (כב) וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃

A Mоше, се грижеше за стадата на тъста си Итро, свещеникът на Мидиан и заведе стадата в пустошта и стигнаха при Хореб, планината на Б-г. Ангел на Б-г му се появи от блестящ огън от храст. Той се вгледа и целият храст беше в пламък, но храстът не изгаряше. Моше каза: Аз трябва да се спра при тази невероятна гледка, защо храстът не изгаря. Когато Б-г видя, че той се обръща, за да види, Б-г извика от храста: Моше, Моше. А той отвърна: Ето ме. И Той каза; Не приближавай. Свали сандалите си от краката си защото мястото на което седиш е свещена земя. Аз съм - каза Той - Б-г на твоя баща, Б-г на Авраам, Б-г на Ицхак, Б-г на Яков. И Моше скри лицето си, понеже се страхуваше от образа на Б-г. И Б-г продължи: Аз отбелязах страданието на Моя народ в Египет и съм се вслушал в плача им заради техните надзиратели, да аз знам за тяхното страдание. Аз слязох да ги спася от Египет и да ги заведа в тази земя, в добра и просторна земя, земя, в която тече мляко и мед, в областта на Ханаанците, Хитите, Аморитите, Перизитите, Хивитите и Йебузитите. И ето плачът на израелтяните стигна до мен - нещо повече, аз виждам как египтяните ги подтискат. И ето, затова ще те изпратя при Фараон и ти ще освободиш Моя народ, Израелтяните, от Египет. Но Моше каза на Б-г: Кой съм аз, че аз да ида при Фараона и аз да освободя израелтяните от Египет? И Той казал: Аз ще бъда с теб, това да ти бъде знак, та да се знае, че Аз те пращам. И когато освободиш народа Ми от Египет, да почетете Б-г на тази планина. Моше каза на Б-г: Но когато отида при израелтяните и им кажа: Б-г на вашите бащи ме изпрати, а те ме попитат: Какво е Неговото име - какво да им кажа? И Б-г каза на Моше: Ийе Ашер Ийе. Той продължи - Това да кажеш на израелтяните. Г-д, Б-г на вашите бащи, Б-г на Авраам, Б-г на Ицхак, Б-г на Яков - Той ме прати. Това ще е името ми за вечността. Така ще съм известен за вечността. Иди и събери старейшините на Израел и им кажи: Г-д, Б-г на вашите бащи, Б-г на Авраам, Ицхак и Яков ми се появи и каза: Аз ви забелязах - вас и това, което ви се случва в Египет. И обявих: Ще ви изведа от страданието в Египет, в земята на ханаанците, на хитите, на аморитите, на перизитите, на хивитите и на йевузитите - в земя, която прелива от мляко и мед. Те ще се вслушат в теб, тогава ще идеш със старейшините на Израел при царя на Египет и ще му кажеш: Г-д, Б-га на евреите ни се появи. Нека да идем на разстояние от три дни в пустошта, за да му принесем дарове. Аз знам, че царят на Египет ще те пусне само заради голяма сила. Затова ще протегна Моята ръка и ще поразя Египет с различни чудеса, които ще им направя - след тях ще те пуснат. И ще настроя египтяните добре към този народ, така че като тръгвате, да не тръгвате с празни ръце. Всяка жена ще вземе от съседите си и ще събере от домовете им обекти от злато, сребро и дрехи и ще ги постави на синовете и дъщерите ти, така ще ги вземе от Египет.

(א) [ומשה היה רועה. כל מי שנאמר בו היה, ראה עולם חדש, ומשה היה רועה - אתמול ברח מפני רבו עכשיו משקע רבו במים]. (ב) [כהן מדין. שר מדין]. (ג) אחר המדבר שם מצוי דשא מרעה בהמות. (ד) חרבה הוא קרוב למצרים מהלך ג׳‎ ימים, כמה שנאמר ״‎נלכה נא דרך שלשת ימים במדבר״‎׳‎ ונקרא הר סיני על שם מעשה הסנה.

Отвъд пустошта - най-вероятно Моше отива отвъд пустинята, за да избегне това да стигне частна земя, която стадата на Итро да стъпчат. Близко до пл. Хорев - това е около 3 дни до границата с Египет, понеже знаем, че Моше иска разрешение за хората да принесат жертви там на Б-г и моли те да извървят разстояние от три дни. Причината защо плнината е по-позната като Синай е защото там е чудото с горящия храст. - сана. Това е по Ибн Езра.

(א) ומשה וגו' וינהג וגו'. פירוש כי יי סבבו לעשות כן. או שהוא נהג כמנהגו והצאן הלכו שמה אל הר וגו' כי שם ידבר אליו האלקים:

И Моше беше пастир... и водеше стадата. Тората казва, че ръката на Б-г е намесена тук, т.е. Той кара овцете да се насочат в тази посока. Друго значение - това значи, че Моше е водил овцете си както обикновено, но те са се насочили към тази планина, защото Б-г е искал да говори с него там.

(א) ומשה היה רועה. אחז משה רבינו האומנות הזה כמנהג הצדיקים הראשונים, כי כן מצינו בהבל הצדיק, גם באבות העולם, גם בשבטים, והטעם כדי שיתרחק מן הישוב שהוא עלול אצל החטא, ועוד כדי להתבודד בנבואה, ומה שאמר אחר המדבר למדך הכתוב שהיה משה מתרחק מן השדות כדי שלא ירעה צאנו בשדה של אחרים ויבא לידי גזל, לא פירש הכתוב כמה שנים עמד משה במדין, ודרשו רז"ל ארבעים שנה ישב משה במצרים וארבעים שנה במדין וארבעים שנה במדבר, וכן דרשו רז"ל על רבי עקיבא שהיו ימיו מאה ועשרים שנה כמשה רבינו, ואמרו עליו ארבעים שנה עסק בפרקמטיא ארבעים שנה למד ארבעים שנה לימד, וכמו כן הלל הזקן, גם רבן יוחנן בן זכאי, (ב) וע"ד הפשט ענין הפרשה הזאת כי משה השיג שלשה ענינים ואלו הם האש והמלאך והשכינה, תחלה ראה האש שהיתה מתלקחת בסנה ואין הסנה נשרף, וראה זה בעין הבשר ממש בהקיץ, כי כשראה הסנה בוער באש הכיר שהוא אש והיה סבור שהוא אש גפרית של מטה, וכשהיתה דעתו כן ולא היה הסנה אוכל על כן רצה להתקרב זהו שאמר אסורה נא ואראה את המראה הגדול הזה, כלומר אראה הפלא הזה אם נשתנה הסנה משאר העצים או נשתנה האש משאר האשות, שאלו היה סבור שהיה האש של מעלה לא היה מתקרב. ואחר שראה האש הזאת נתחזק שכלו בראית המלאך, וז"ש וירא מלאך יי אליו בלבת אש מתוך הסנה, משמעות הכתוב כי לבת אש ראה תחלה ואחר כך המלאך מתוך האש. ואחר שנתחזק שכלו בראית המלאך ראה במראה הנבואה כבוד השכינה, וזהו שאמר וירא יי כי סר לראות ויקרא אליו אלקים. ומפני שעתה היתה תחלת נבואת משה רצה הקב"ה לחנכו מעט מעט ולהעלותו ממדרגה למדרגה עד שיתחזק שכלו, משל למה"ד לאדם היושב בבית אפל זמן מרובה אם יצא פתאום ויסתכל לעין השמש יחשכו ראיותיו ועל כן צריך שיסתכל באור מעט מעט עד שיהיה רגיל בכך. וכשם שיקרה זה באור השמש הוא הדין והוא הטעם בעצמו באור השכל, כי הדברים השכליים בדמיון הדברים הטבעיים, כי יקרה לשכל כמקרה החושים, וכחות הנפש הלא הם קשורים עם כחות הגוף, (ג) וכן מצינו בישראל שחנכן הקב"ה בנתינת התורה מעט מעט, תחלה נצטוו במרה במקצת מצות והם שבת ודינין, ואחר כך נצטוו עשרת הדברות בסיני, ואחר כך תשלום התורה בארץ מואב, לכן מצינו בענין השגתו יתברך שיצטרך האדם לחנך שכלו מעט מעט ובזה תהיה השגתו עולה ומתרחבת והולכת, כענין אור השחר שמתחיל לזרוח מעט אור ואח"כ הולך ומרחיב, וזהו לשון הנביא (הושע ו) ונדעה נרדפה לדעת את יי כשחר נכון מוצאו, למדנו הכתוב כי יש אנשים שאינם יודעים לרדוף ומבקשים להשיג הידיעה בבת אחת, ולזה אמר ונדעה נרדפה לדעת, שנדע תחלה איך נרדוף, וביאר איכות ההרדפה ואמר כשחר נכון מוצאו, כלומר לא בבת אחת אלא מעט מעט, כשחר נכון מוצאו. (ד) וע"ד המדרש ומשה היה רועה את צאן יתרו חותנו כהן מדין וינהג את הצאן אחר המדבר, ראה משה מעלתן של ישראל מן המדבר שנאמר (שיר ג) מי זאת עולה מן המדבר, עליה מן המדבר, תורה מן המדבר, משכן מן המדבר, כהונה ומלכות מן המדבר, באר מן המדבר, ענני כבוד מן המדבר, לפיכך וינהג את הצאן אחר המדבר. א"ר שמעון בן לקיש הלכה צאנו של משה ארבעים יום ולא טעמה כלום כשם שהלך אליהו, שנאמר (מלכים א יט) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה. וירא אליו מלאך יי בלבת אש, כדי ללבבו כשיבאו לסיני ויראה אותה אשות. ולמה מתוך הסנה ולא מתוך אילן ולא מתוך תמרה אמר הקב"ה כתבתי בתורתי עמו אנכי בצרה, בני נתונים בכור הברזל בתוך שעבוד, אף אני נגלה מתוך הסנה וממקום צר, הוא סנה הוא סיני כתיב הכא והנה הסנה בוער באש, וכתיב בסיני (דברים ה) וההר בוער באש. (ה) וע"ד השכל ענין הסנה ירמוז למציאות החומר השפל הבוער באש העליונות, והיה ראוי שיכלה החומר כיון שהוא ואשיו הווים ונפסדים, ולכך בראותו המופת הזה היה ראוי להתקרב בהשגה מדוע לא יבער הסנה, ואז הודיעו המלאך כי אש אלקים הוא ומופת גמור, ויתבאר מזה עקר האמונה בחדוש העולם בחדוש המופת. או ירמוז הסנה לעם השפל אשר ברזל באה נפשו והוא בוער תמיד באש הצרות, והצרות יקיפוהו מכל צדדיו וראוי שיכלה בצרותיו, והוא עומד ומתקיים בין האויבים בדרך המופת ואיננו אוכל, וזהו (דברים לב) חצי אכלה בם, חצי כלין והם אינם כלים. או ירמוז לפרעה, כי כן הרשעים נמשלים לקוצים הוא שכתוב (שמואל ב כג) ובליעל כקוץ מונד כלהם, והיה בוער באש המכות וראוי שיכלה, ואיננו אוכל, כי הקב"ה היה מעמידו במופת למען רבות מופתיו, וכענין שכתוב (שמות ט) ואולם בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי, ופירוש זה נאות לפי ענין הפרשה שהרי, מתוך מראה הסנה נאמר לו ועתה לכה ואשלחך אל פרעה. (ו) וע"ד הקבלה ומשה היה רועה, כבר היה, כי לא אמר ויהי משה רועה כמו שאמר (בראשית ד) ויהי הבל רעה צאן או שיאמר וירעה את צאן. (ז) וידוע כי מוכן היה מששת ימי בראשית להרוג המצרי ולכך הזכיר וירא מלאך יי אליו בלבת אש וכבר יש לך התעוררות באותיות לכה, וכמוהו לפי דעתי (איוב א) איש היה בארץ עוץ איוב שמו, כי היה אפשר לומר ויהי איש בארץ עוץ איוב שמו, כמו (שמואל א א) ויהי איש אחד מן הרמתים, (רות א) ויהי בימי שפוט השופטים, (אסתר א) ויהי בימי אחשורוש, ומה שהזכיר פעם אחרת והיה האיש ההוא תם וישר, הויה אחר הויה, נראה כי איוב היה בשלישית, כי כן המדה פעמים שלש עם גבר, ומשם זכה לחיי עולם להיות נפשו צרורה בצרור החיים בסוף, אחרי שנתכפרו לו עונות ראשונים. ומה שהזכיר אחר המדבר פתרונו שנכלל בו לשון הנהגה מלשון (תהלים מז) ידבר עמים תחתינו, והכונה כי מתוך המרעה נתן לבו בענין הפרנסה מאיזה מקום מתפרנס הכל, ונכנס מענין לענין ומחכמה לחכמה עד שהגיע אל האלקים חורבה, כלומר הר האלקים שהוא חורבה, היא מדת הדין שהיא מדה שניה לחסד שמשם באה הפרנסה לעולם שנאמר (תהלים קלו) נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו, ואמר הר האלקים שהוא אחד מן האבות, ואין הרים אלא אבות שנאמר (מיכה ו) שמעו הרים את ריב יי, והוא מלשון הורים. והזכיר לשון חורבה על מדת הדין מלשון (דברים לג) ואשר חרב גאותך, שבארו על דרך הקבלה כי גאותן של ישראל אשור החרב שהוא מדת הדין, ומזה דרשו רז"ל לא הר חורב שמו אלא הר סיני שמו, ולמה נקרא שמו חורב שמשם יצאה חורבה לעכו"ם, וכן תמצא באליהו (מלכים א יט) בענין עוגת רצפים שמצא מראשותיו בדרך המדבר, וכתיב (שם) וילך בכח האכילה ההיא ארבעים יום וארבעים לילה עד הר האלקים חורב. ורז"ל הבינו מלת אחר כלשון ההולך אחר חברו, ומזה דרשו כל מקום שהיה משה הולך במדבר היה המדבר בורח ונעשה ישוב. וכונתם בזה כי הקב"ה היה פותח לו שערי חכמה והיה רואה שעדיין לא הגיע למה שהיה דורש עד שבא אל הר האלקים והוא חורבה, כלומר מדת הדין והיא האש האוכלת הקרבנות שנאמר (ויקרא ט) ותצא אש מלפני יי ותאכל את העולה וגו', כנגדה באדם הנפש והיא האוכלת שנאמר (שם ז) הנפש האוכלת, ועל כן נראה לו המלאך בלבת אש כענין הראוי למדת הדין, ומתוך הסנה, ועל כן נהפך המטה לנחש וידו מצורעת, והמים לדם, ועל כן הזכיר בסוף הפרשה (שמות ד) ויחר אף יי במשה, וכתיב אחריו ודבר הוא לך אל העם והיה הוא יהיה לך לפה, ונרמז בו השם למפרע, בשכבר הודעתיך בפרשת הפלגה שהוא מורה על מדת הדין בכל מקום שהוא רשום למפרע וענין הפרשה מוכיח כן באשר הוא שם. (ח) והנה המראה הזאת הוא רמז למשה למה שעתיד הקב"ה ליתן תורה באש על ידו במקום הזה וישמעו כל ישראל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה. (ט) ודעת הרמב"ן ז"ל בפרשה הזאת כי מה שאמר וירא מלאך יי אליו בלבת אש ומה שאמר ויקרא אליו אלקים הכל אחד, וזהו שאמר מלאך יי מתוך הסנה ואמר אלקים מתוך הסנה, וכן תמצא על הים שכתוב (שם יד) ויסע מלאך האלקים והוא באור לא סמוך. ואל תתמה איך יסתיר משה פניו מן המלאך כי המלאך הנזכר בכאן הוא המלאך הגואל שכתוב בו (בראשית לא) אנכי האל בית אל וכן אמר בכאן אנכי אלקי אביך אלקי אברהם אלקי יצחק ואלקי יעקב והוא שנאמר עליו (שמות כג) כי שמי בקרבו.

И Моше беше пастир...

Според простото разбиране тази секция ни учи, че Моше е постигнал три нива - огън, ангел и Б-жествено присъствие. Първо той вижда огъня, който гори в храста, но не изгаря. Той вижда това със своето истинско, физическо око, докато е буден; когато той вижда храста да гори, той смята, че огънят е от земята под храста. Смятайки това и виждайки, че храстът не изгаря, той се приближава по-близо, както е казано - аз ще се спра и ще видя тази чудна гледка - което значи - аз ще видя чудото, дали храстът е от различно от нормалното дърво или огънят е различен от нормалните огньове.

Ако той беше осъзнал, че това е небесен огън, той не би пристъпил напред. Когато вижда, че огънят става по-силен, той вижда ангел, както е казано - И той видя ангел на Б-г от пламъка в храста. Това значи, че той първо вижда пламъка, а чак след това ангела вътре в огъня. Виждайки го, той става по-силен и тогава той вижда и Б-жественото присъствие в пророческа визия. Това е значението на И Б-г видя, че той се обръща и Той го повика. Понеже това е началото на пророчеството на Моше, Б-г иска да го ориентира малко по малко и да го вдигне от едно духовно ниво на друго, така че мозъкът му да стане достатъчно силен. Това може да се сравни с човек, който седи достатъчно дълго в тъмна къща. Ако той излезе внезапно и погледне към слънцето, погледът му ще се замъгли. Затова той трябва да излиза постепенно, докато очите му свикнат. По същия начин по който работи физическата светлина, работи и развитието на съзнанието. Всички умствени дела са сходни на физическите - делата на душата са сходни с делата на тялото.

Същото е и с еврейския народ. Първо Той ни даде някои мицви в Мара - главно Шабат и гражданските закони, а след това ни научи на 10 заповеди на Синай, а след това останалата Тора я научаваме в Моаб - преди Влизането в земята. Ние разбираме, че когато човек трябва да осмисли Б-г, първо трябва да въведе мозъка си стъпка по стъпка и това осмисляне ще стане по-голямо - като светлината на зората, която започва леко да свети и се увеличава. Това се има предвид и от пророк Хосеа - И ние ще знаем, ще следваме знанието на Б-г и ще Го намерим като зората. Този стих ни учи, че има хора, които не знаят как да търсят знанието на Б-г и вместо това се опитват да постигнат всичко на момента. В отговор на такъв човек, стихът казва,че трябва да знаеш как да търсиш - като зората малко по-малко.

(א) בלבת אש שיהיה רגיל בכך כדי שלא יתבהל כשיבא לסיני מן האש והברקים. (ב) מתוך הסנה י״‎מ מפני שכולו מזה ואין יכולת לחרוט בו פרצוף סמל. (ג) והסנה איננו אכל אות כנגד מצרים וישראל כי האויב נמשל לאש וישראל לסנה וכמו שהאש לא היה בוער את הסנה כך לא יוכל האויב לכלות את ישראל.

В сърцето на огъня. Б-г иска Моше да свикне с такива феномени, така че като дойде времето за Откровението на Синай, той да не се плаши от Него или от светкавиците.

Някои коментатори обясняват, че това да виждаш ангел вътре е отвъд интелигентността и няма физическо измерение -то не може да се представи както би се нарисвало на камък или на картина.

Но храстът не изгаряше - това е символ на израелтяните и Египет. Врагът на Израел - Египет е описан като изгарящ огън, но неговата жертва - Израел е представен от храста, който отказва да изгори.

(א) שאלות:
אם כפי' המפ' שהיה המלאך ענין אחר והאש ענין אחר מדוע התפלא על האש ולא על המלאך. איך אמר מדוע לא יבער הסנה הפך מ"ש תחלה והנה הסנה בוער. מ"ש וירא יי כי סר לראות ויאמר של נעליך והלא היה צריך להסירם גם במקום שעמד בו כי אדמת קדש הוא. מדוע לא אמר ויעש משה כן כמ"ש אצל יהושע, ולמה ליהושע אמר נעלך בל"י ולמשה אמר נעליך בל"ר, ומ"ש אנכי אלקי אביך היל"ל אלקי אבותיך:
(ב) וירא מלאך יי אליו, כבר התבאר שהיו כמה הבדלים בין נבואת משה לנבואת שאר הנביאים, א] שאר הנביאים נתנבאו בחלום ונבואת משה היה בהקיץ, ב] על כל הנביאים נפל פחד ורעדה ובטלו כל כחות הגוף ומשה נתנבא כשהוא ער ועומד על רגליו ומשתמש בחושיו, ג] כל הנביאים ראו מחזות ודמיונות כי בא להם שפע הנבואה באמצעות כח המדמה ולמשה הגיע השפע על כח השכלי בלי תערובות כח המדמה וע"כ לא ראה שום דמיון, וכמ"ש חז"ל במד' מה בין נבואת משה לנבואת בלעם משה לא היה יודע מי מדבר עמו בלעם היה יודע מי מדבר עמו, כי משה לא ראה שום דמיון וע"כ לא היה יודע מי מדבר עמו, אבל בלעם שראה מחזה ודמיון כמ"ש אשר מחזה שדי יחזה היה יודע מי מדבר עמו, ד] כל הנביאים נבאו במשלים וחידות עד שהיו נבואותיהם סתומות ועלומות כמ"ש ותהי להם חזות הכל כדברי הספר החתום, ובנבואת משה לא נמצא שום משל וחידה. וכל חסרונות אלה שבאו בנבואה הבלתי שלמה באר אליפז במ"ש ואלי דבר יגונב וכו' בשעפים מחזיונות לילה וכו' כמ"ש בפירושי שם, ה] כל הנביאים הגיע להם שפע הנבואיית באמצעות מלאך, ונבואת משה היה פנים אל פנים שלא באמצעות מלאך, כמ"ש אם יהיה נביאכם יי במראה אליו אתודע וכו' לא כן עבדי משה כמשי"ת שם במקומו, אולם מן המחזה דפה מבואר שגם משה בתחלת נבואתו לא התעלה על יתר הנביאים בכל התנאים האלה, שהגם שהיתה נבואתו בהקיץ, ולא בטלו כחות גופו רק עמד על עמדו משתמש בחושיו בלא פחד ורעדה, בכל זה ביתר הדברים לא עלה עדיין למרום המדרגה, א] שבאה אליו הנבואה באמצעות מלאך כמ"ש וירא מלאך יי אליו, ובכ"מ תפס הלשון וירא אליו יי וירא אליו מלאך יי ופה תפס מלת אליו לבסוף, כי התבאר אצלי באילת השחר (כלל קפז) שכ"מ שהחדוש הוא במלת אליו יקדים המלה ובכ"מ שאץ בו חדוש יבא לבסוף, וע"כ בכ"מ יקדים מלת אליו שזה עקר החדוש שחל עליו הרוח, אבל במשה לא היה זה חדוש כי היה מוכן למדרגה יותר גדולה, וההפך החדוש שמלאך התראה אליו כי היה ראוי שתהיה נבואתו שלא באמצעות מלאך, זאת שנית שראה מחזה ודמיון כי המלאך נראה אליו בלבת אש מתוך הסנה, ואין פירושו שהאש היה ענין אחר והמלאך היה בתוך האש, שא"כ למה התפלא על מחזה האש ולא על המלאך עצמו, רק פי' שהלבת אש עצמו היה המלאך, וכמ"ש במד' איוב שפעמים שהקב"ה עושה מלאכיו אש ופעמים הם לפידים ופעמים ברקים, ואליהו שכב תחת רותם אחד והנה זה מלאך נוגע בו שהמלאך עצמו התראה בצורת רותם כמ"ש בפי' שם, וכ"כ במו"נ (ח"ב פ"ו) אתה תמצא הנביאים יראו המלאכים כאלו הוא איש מן האנשים וכו' ומהם שיראוהו אש וירא מלאך יי אליו בלבת אש, ר"ל שהאש הוא מלאך ממש, ולא כהרי"א שהסב כוונתו שר"ל שלא ראה מלאך כלל רק האש נקרא מלאך ע"ד משרתיו אש לוהט, ולא זאת כוונתו רק שהאש שהתראה אליו הוא עצמו היה המלאך, עכ"פ ראה מחזה ודמיון, זאת שלישית שהיתה הנבואה במשל ובחידה שראה הסנה בוער כאש והסנה איננו אכל, שהוא משל וחידה שעדיין לא הסכימו המפ' על אמתת הנמשל, ויש הבדל בלשון בין פעלי דלק בער אכל, שדלק מורה תחלת האחזת האש באיזה דבר כמו מדליק נר או קיסם, בער מציין שהאש מתפשטת בדבר הנדלק, ואכל מציין שהדבר נשחת ונעשה אפר, וא"כ מ"ש הסנה בוער באש היינו שהאש התפשטה והתאחזה בהסנה רק שהסנה לא נשחת עדיין להעשות אפר, ועפ"ז תמהו כל המפ' איך אמר מדוע לא יבער הסנה הלא ראהו בוער והיל"ל מדוע לא יאוכל הסנה, אבל עם העיון היטב דרך הלשון לומר שהאש בוער בדבר לא שהדבר בוער באש, כמו כאש תבער יער (תהלים פג) ותבער בם אש יי (במדבר י״א:א׳) ותבער בערי יהודה (ירמיהו מ״ד:ו׳) וכן היל"ל פה והנה האש בוער בסנה, אבל הלשון הסנה בוער באש מורה ההפך שהסנה אינו בוער רק שהאש בוער, כמו וההר בוער באש, שלא בער ההר עצמו רק האש הי' בוער, ומ"ש (דה"ב כח) ויבער ברו באש פי' שלא שרפם ולא שלט בם האש וכמ"ש חז"ל שסכתו אמו סלמנדריא, או שרק העבירו באש ולא שלט בו, שע"ז יבא הלשון גם את בניהם ישרפו באש (דברים י״ב:ל״א) וכן נמצא עוד (שופטים ט״ו:י״ד) כפשתים אשר בערו באש, וזה דומה עם מש"ש כאשר ינתק פתיל הנעורת בהריחו אש, שנעורת הפשתים אף אם האש אינו בוער בו בעצמו רק שמריח אותו שהוא קרוב אליו ימוג וילך, שע"ז בא הלשון אשר בערו באש אף שהאש לא בער בם, וע"כ תמה משה מדוע לא יבער הסנה עצמו ורק האש בוער ואינו פועל בו, ואמרו חז"ל (יבמות דף מח) מנשה לישעיה מידן דייניה וקטליה א"ל משה רבך אמר כי לא יראני האדם וחי ואת אמרת ואראה את יי, ואלא קשיא? כאן באספקלריא המאורה כאן באספקלריא שאינה מאירה, ר"ל משה שראה באספקלריא המאירה ר"ל שלא באמצעות כח הדמיון, רק שעברה השפע הנבואיית על כח השכלי, לא ראה שום מחזה ודמיון, אבל ישעי' שעברה עליו התפע הנבואות באמצעות כח המדמה, וראה דרך מסכים ולבושים וחלונות שהם כחות המדמה שהם כחות חומריות, נדמה לו שרואה מחזה ודמיון, וזה הי' מדרגת נבואת האבות וכל הנביאים חוץ ממשה, וכמ"ש וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי יי לא נודעתי להם, ופי' בזהר (דף כ"ג) וארא אל אברהם וכו' באינון גוונין דאתחזיין, ושמי יי לא נודעתי להם אלין גוונין עלאין סתימין וכו' באספקלריא דלא נהרא דאיהו באתגליא כתיב בה ראיה, באספקלריא דנהרא דאיהו בסתימו כתיב בה ידיעה לא נודעתי להם, ר"ל שנבואת האבות שהי' באספקלריא שאינה מאירה שהוא באמצעות כח המדמה, וזה מציין באל שדי שהם השמות שבהם מנהיג את עולמו ומתגלה ע"י ההנהגה, ראו מראה ודמיון, כמ"ש ויחלום והנה סלם מוצב ארצה כמ"ש בפי' שם שזה מורה שהי' נבואתו בלתו שלמה, והי' ע"י חלום ובאמצעות מלאכי אלקים ובמשל וחידה ובכח הדמיון והמחזה, לז"א וארא שראה מחזה ודמיון, אבל נבואת משה שהי' מהשפעת הא"ס בלא אמצעי שע"ז מורה שם הוי' שמורה על עצמו לא שייך בי' ראיה רק ידיעת השכל לבד, וכמ"ש בפ' ויצא שעז"א יעקב ואנכי לא ידעתי, ועז"א לא נודעתי להם כי היה ראיה לא ידיעה, אולם בתחלת נבואתו של משה היתה נבואתו באספקלריא שאינה מאירה וראה ג"כ מחזה ודמיון, וחז"ל בספרי (מטות סי' קנג) אמרו כל הנביאים נתנבאו בכה מוסיף עליהם משה שנתנבא בזה הדבר, ופי' שהיתה שכינה מדברת מתוך גרונו של משה, ויקשה ע"ז שמצאנו כ"פ שגם משה נבא בכה, כמ"ש כה אמר יי בני בכורי ישראל, כה אמר יי עברו ושובו משער לשער במחנה, אולם התבאר אצלי שגם בנבואת משה היו מדרגות משונות, שהנבואה באספקלריא הבלתי מאירה זה היה למשה בטבע שנולד ממעי אמו שלם בכל המעלות השכליות והמדותיות בשלמות כח המדמה עד שהיה מוכן לנבואה בטבע ולא היה צריך לזה שום הכנה כי ירש טבע זאת מאבותיו שאביו היה נביא וכן אחיו ואחותו שהיה להם כח הנבואה בטבע, אבל הנבואה באספקלריא המאירה שתחול עליו הנבואה מהא"ס בלא אמצעות מלאך ושירד השפע על כח השכלי שלא באמצעות כח הדמיוני, שזה ענין נסיי למעלה מיכולת האדם ומגביל הטבע, זה בא לו דרך נס ברצון יי לבד עושה נפלאות לבדו, ולא היה לו זה בכל שעה רק בעת שהיו ישראל זכאים, וע"כ אמרו שכל השנים שהיו ישראל נזופים ממעשה העגל לא שרתה שכינה על משה, ופי' שלא שרתה עליו במדרגה היותר גדולה רק במדרגה נמוכה מזה וכמ"ש בפי' התו"ה (ויקרא סי' ו), וע"כ התנבא בכה, כה אמר יי עברו (שובו משער לשער, וכן בתחלת נבואתו שהי' באספקלריא שאינה מאירה בא סגנון הנבואה בכה, כה אמר יי בני בכורי ישראל, ובכ"ז ידע משה שיש אפשריות שישיג באספקלריא המאירה וכמ"ש בזוה"ק פ' וארא (דף כ"ב ע"ב) תא חזי תוקפא דמשה בשרותא דנבואתיה לא נח רוחיה בהאי אתר דידע דהא דרגא אחרא עלאי זמין לי', שעז"א וידבר אלקים אל משה ולבתר ויאמר אליו יי דמשמע דרגא בתר דרגא, ועז"א:

Ангел на Б-г се появява: Пророчеството на Моше е уникално и не е като това на другите пророци по следните причини: 1. Другите пророци получават думите на Ашем в сън, а Моше пророкува в пълно съзнание. 2. Другите пророци изпадат в транс и се тресат и губят контрол над тялото си, докато Моше е изправен и се контролира. 3. Другите пророци виждат визии, които са възприети от тяхното въображение, но Моше получава пророчество за своя интелект без влияние от въображението и няма визии. 4. Другите пророкуват в гатанки и метоафори без яснота, а Моше е абсолютно ясен. 5. Другите пророци получават думите на Ашем от ангел, а Моше говори лице в лице. Все пак визията в този стих показва, че Моше започва своето пророчество като другите пророци. Защото в първото пророчество Ашем му говори през ангел, той вижда визии, част от неговото въображение, а ангелът излиза от огън сред храста.Трето пророчеството е гатанка и мистерия, понеже храстът гори - но не изгаря.

(א) בלבת אש. בְּשַׁלְהֶבֶת אֵשׁ – לִבּוֹ שֶׁל אֵשׁ, כְּמוֹ "לֵב הַשָּׁמַיִם" (דברים ד'), "בְּלֵב הָאֵלָה" (שמואל ב י"ח); וְאַל תִּתְמַהּ עַל הַתָּי"ו, שֶׁיֵּשׁ לָנוּ כַיּוֹצֵא בוֹ, "מָה אֲמֻלָה לִבָּתֵךְ" (יחזקאל ט"ז): (ב) מתוך הסנה. וְלֹא אִילָן אַחֵר, מִשּׁוּם "עִמּוֹ אָנֹכִי בְצָרָה" (תהילים צא טו): (ג) אכל. נֶאֱכָל, כְּמוֹ "לֹא עֻבַּד בָּהּ" (דברים כ"א), "אֲשֶׁר לֻקַּח מִשָּׁם" (בראשית ג'):

В пламък от огън - в самото сърце на огъня. Използва се думата лев - сърце. Сходно е когато се говори във Второзак. - в сърцето на небесата, в Шмуел 2 - в сърцето на теребинта. Да не гледаме последната буква накря, макар че обикновено тя липсва, тук е друга форма на същата дума - както в Езекиел.

В средата на храста - а не от друго дърво.

(יא) וירא מלאך יי אליו בלבת אש מתוך הסנה וכו' ויאמר משה אסורה נא וגו' מדוע לא יבער הסנה וירא יי כי סר לראות וגו' ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגלך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא. בו יבואר הגמרא (פסחים נז.) מלכא ומלכתא הוי יתבי בסעודתא מלכא אמר גדיא יאה ומלכתא אמרה אמרא יאה. הרמז גדיא, הוא מזל עליון מלשון גד כו'. וזהו דאמרינן (שבת קנו.) אין מזל לישראל, הרמז האי"ן הוא מזל לישראל, כי מזל הוא מלשון יזל מים מדליו (במדבר כד, ז) וזהו מלכא אמר גדיא יאה, רמז למזל העליון. ומלכתא אמרה אמרא יאה, השפע אשר בא להאותיות וזהו אמרא, מלשון אמור השפע שכבר באה לאותיות ועל בחינה זו אנו אומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתיה. וזהו דאמרינן במדרש אל תקרב הלום, הלום זה מלכות שמשה רבינו עליו השלום ביקש המלוכה ולא ניתנה לו רק על הדור המדבר, כי בחינת המלך הוא להעלות נצוצות לדבקו בבורא יתברך שמו וזהו מלחמות של מלך וזה ניצוח מלחמה. ובבחינה זאת המלך לזה משפיל ולזה ירום מי שרצה לדבק עצמו בבורא יתברך שמו ובחינת הנביא הוא היפך המלך, כי הנביא צריך להתבודד עצמו תמיד. והנה כבר ביארנו שבהעלות הנצוצות הצדיק לפעמים מתלבש במחשבת הניצוץ כדי שיעלה אותו ועל בחינה זה אמרינן בגמרא (עבודה זרה ד:) לא היה דוד ראוי לאותו מעשה אלא כדי להורות תשובה. ובאמת משה רבינו עליו השלום היה תמיד ומשה עלה אל האלקים (שמות יט, ג) ומחשבתו היה דבוק תמיד למעלה לכך לא היה מלך רק על דור המדבר שהם אוכלי מן והוא הוריד להם המן וזהו הרמז שמשה בקש המלוכה ולא ניתנה לו הלא כל ישראל ראוי למלוכה ולמה לא ניתנה למשה. ובזה יבואר, כי משה היה מחשבתו תמיד למעלה ולא היה מחשבתו כלל על עולם התחתון להעלות אותם:

И ангел на Б-г му се яви от пламъка - тогава Моше си казва - аз ще се обърна за да видя защо този храст не изгаря от огъня. Когато Б-г вижда, че Моше в крайна сметка ще провери храста, Той го вика и го предупреждава да не приближава по-близо, понеже носи сандали на свещена земя.

Има една странна история в Талмуда Песахим 57, според която един от Царете на Хашмонайците и неговата царица спорели по време на една трапеза дали месото на агнето е по-вкусно от месото на пораснала овца. Когато не стигнали до решение, те попитали Първосвещеника и поискали той да разреши спора, понеже имал опит да яде от жертвите и от двата вида месо. Първосвещеникът махнал с ръка и посочил към Небесата, казвайки - ако месото на агнето бе по-вкусно, то със сигурност Тората щеше да заповяда всекидневните жертви да са с агнешко? Талмудът разказва тази случка и не бива да се приема буквално, разбира се понеже това е въпрос дали съдбата на еврейския народ се влияе от астрологически предсказвания или евреите са независими от конфигурациите на звездите. Когато първосвещеникът посочил нагоре, той имал предвид, че Мазалът (зодията) на еврейския народ е ейн - думата, която описва есенцията на Б-г. Това може да се види и в Шабат 156, който ни казва Ейн Мазал ЛеИсраел - често превеждано като Еврейската съдба не се решава или влияе от зодиака. Но истинското значение на това изречение, че никое друго небесно тяло, освен Б-г не решава съдбата на еврейския народ. Нещо повече думата мазал е свързана с изал - изал маим мидлав - водите потекоха от кофите (Числа 24:7). Този Нстих показва, какво е имала предвид царицата, казвайки че агнешкото е по-вкусно - тя говори за хора, които разчитат на природата за оцеляване, а не на Б-г.

Небесата, за разлика от физическата вселена се състоят от няколко слоя.

Когато Б-г предупреждава Моше да не приближава тази земя, той има предвид слоя малхут - кралство, слой, в който Моше иска да пребивава. Той не му е даден - той е като цар за поколението в пустинята, но не създава династия. Функцията на царя е да раздава духовни пръски и хората да се свързват със Създателя и това е значението на Тората, която говори, че царят започва война. Когато той успее в духовен план е победител, все едно е спечелил война. В тези параметри царят понякога трябва да увеличи статута на други и да понижи други. Царят за да е успешен, трябва да се обгради със съветници - да е част от народа. Функцията на пророка е обратната - той трябва да се изолира.

Ние вече обяснихме, че праведниците се занимават с разпръскване на духовни пръски и те могат да се облекат в тези духовни дрехи, така че те да разпространят техните пръски.

(א) ויאמר אהי' וגו'. פי' הודיעו מדה שבה מדבר עמו, ושם זה יתייחם למדת הרחמים ואשר היא בחינת המוציא מעבדות לחרות, וצא ולמד מה שאמרו בספר התיקונים (תיקון ו') סוד נ' פעמים שנזכרה יציאת מצרים בתורה, וגם הוא טעם שלקו המצריים חמשים מכות כאומרם ז''ל (ש''ר פ''ה). ושם זה כבר רמזו אל עליון בנועם דבריו באמור לו כי אהיה עמך. ואולי כי לזה סמך ואמר וזה לך האות כי אנכי שלחתיך פי' בחינת אנכי והוא שהזכיר יי בהר סיני פתח דבריו אנכי וגו' אשר הוצאתיך וגו' אלא שמשה לא הבין עמקן של דברים כי יי ידע כי יבא משה לשאול על הדבר ונתן אומר המבשר צבא רב בחינה המדברת וסודה. (ב) ואולי כי משה השכיל והבין אלא ששואל אם יזכיר שם זה לישראל, ואומרו אשר אהיה הוא טעם השם שנקרא כן לצד שיהיה עם ישראל בצרתם, כמו שאמרו ז''ל (חגיגה י''ב.) טעם שם שדי שאמר לעולמו די, טעם צבאות שהוא אות בצבאו (שם ט''ז.), טעם שם הויה לצד שהיה והווה ויהיה, (זהר ח''ג רצ''ז.), כמו כן אהיה לצד שיהיה, והוא אומרו אשר אהיה וכאן הודיעו למשה סוד השם הגדול. ורז''ל (ברכות ט) דרשו אהיה עמם בצרה זו אשר אהיה עמם בצרה אחרת. גם יש בזה סוד ג' כתרים והמשכיל יבין: (ג) ויאמר כה תאמר וגו'. פי' הגם שגילה אל משה עבדו סוד השם כמו שאמר אשר אהיה חזר לומר שאינו באמור אלא הזכרת השם, והוא גם כן אומרו אהיה שלחני אליכם אבל מה שהוספתי לגלות לך אשר אהיה הוא בבל תאמר. (ד) ורז''ל אמרו (שם) שהחזיר משה לקונו בטענת דיה לצרה בשעתה והצצתי וראיתי כי דבר חכמה וצדק דברו מכח הכתוב עצמו, כי אם סוף דיבור כתחלת דיבור ולא היתה חזרה מדיבור ראשון אלא שגומר דבריו לנביאו נאמן בית לא היה לו לומר ויאמר באמצע דיבור א', לזה אמרו כי השם ברוך הוא באומרו אהיה אשר אהיה גמר אומר הענין ולצד סיבה חזר לומר אמירה אחרת. והמשכיל יבין ההפרש שבין דיבור ראשון לדיבור ב' והמדבר אליו וידע המניעה והמונע. (ה) ואם תאמר איך מתחלה לא חש יי על הדבר עד שהוצרך משה לומר לפניו וכו'. הנה במה שנדקדק דבריו יתברך תדע כי יודע תעלומות חכמה השכיל על דבר, והוא שהיה צריך לומר בתחלת דבריו כה תאמר לבני ישראל לצד שתשובה זו בא על טענת משה ואמרו לי מה שמו היה צריך להשיבו כה תאמר אלא לצד שידע כי לא יעמוד הדבר הזה כן במה שיטעון משה כמו שטען אחר כך דיה לצרה לזה כדי שלא יצאו דבריו לבטלה לא אמר כה תאמר ואמר דבריו שקולים שיש במשמעותם שהכל הוא תשובת מה אומר אליהם וכשבא משה וטען אמר כי לא יאמר אלא אהיה ומה שאמר אשר אהיה הוא הודעה למשה גם הודעה לדורות כדי שיתמכו לבם בראות כי שוכן סנה יהיה עם ישראל בכל צרתם, ואם היה מפרש דבריו מתחלה ואומר כה תאמר וגו' אהיה שלחני אליכם היתה נעדרה ידיעה זו מישראל באופן כי תחלת המחשבה היתה סוף הדבור, אלא משה חסר מעט מאלקים. ואולי שידע והבחין אלא שלא סמך על עיונו ורצה שיגלה לו יי דעתו בפירוש:

Ие Ашер Ие - Б-г разкрива своите функции, докато говори с Моше. Тази функция е свързана с милосттана Б-г, функция която е водеща в пътя от робство към свобода. Интересно е да видим това, което пише в Сефер Тикуним, секция 50 за мистичното изражение на това защо Тората споменава Изхода от Египет точно 50 пъти. Това е мистичното отражение защо Б-г поразява Египет с 50 наказания на морето, както пише Шмот Раба. Всъщност Б-г вече е посочил това име като казва - Това е знакът, който ще покажеш (там има думата анохи) като значението на анохи е функцията, която Б-г ще има през цялата мисия. Същото име се среща и при десетте заповеди - Аз съм Б-г. В сегашния момент Моше просто не разбира връзкат амежду Анохи и Ийе. Б-г е наясно, че от самото начало Моше ще Го постави под върпос как да идентифицира Б-г, с който говори.

Може би Моше е наясно с тези значения и пита, за да знае дали той да разкрие тези значения на хората, като го питат. Б-г отговаря ашер ийе - че причината Той да използва тази си функция е защото е важно Той да сподели болката на израелтяните, когато страдат. Хагига 12 обяснява това. Б-г се идентифицира понякога като Шадай за да покаже, че Той спира разпространението на вселената. Той използва функцията Цеваот, когато е Главнокомандващ на своите сили. Ашем отразява, че Той е Вечно присъствие - бил е, е и ще бъде. Б-г разкрива мистичните отражения на Своето велико име на Моше в този момент, а именно, че Той винаги ще бъде на страната на Своя народ, когато те са в проблем и бедствие. Има и връзка с функцията на трите корони - Тора, Царство, Свещеничество. Учениците на Кабала ще ме разберат.

Той казвал: Това кажи на децата на Израел... Макар Б-г да разкрива на своя слуга Моше мистичното изражение на своята функция, Той повтаря всичко това, което се съдържа в името ийе. Що се отнася до Моше той трябва да каже на израелтяните, че Този, който се нарича ийе го праща. По отношение на бъдещето - ашер ийе, Б-г демонстрира, че тази функция ще се появява, когато еврейският народ има проблеми в бъдеще. Това Моше не трябва да споменава.

Нашите мъдреци в Брахот 9 вече са ни казали, че е важно Б-г да се занимава с един проблем в един момент. Те казват, че Моше казват, че Б-г не бива да набляга на ашер ийе. Аз проучих добре и открих, че мъдреците от Талмуда, които считат, че това го казва Моше са прави...

(א) אהיה אשר אהיה. אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כה תאמר וגו' (ברכות ט'):

Аз съм този, който съм - Аз ще съм тях в тяхната тъга. Аз ще съм и с тях, доакто те страдат от ръцете на други царства. Когато Моше му казва: Господарю на вселената! Защо да им споменавам другите тъги, те имат достатъчно сега. Б-г казва - Право говориш.

Кли Якар има прекрасно обяснение на визията на Моше за Б-г и Бодливия храст. Той казва, че целта е да отговори на страха на Моше, че той няма уменията и постиженията, за да се появи пред Паро.
Б-г отговори: Аз ще съм с теб.
И защо Б-г да бъде с някой без заслуг. Ках меедато. Това е неговата функция и доказателството е това: Аз, Б-г сега говоря с теб от най-ниския храст и всичко като приключи ще се качиш на най-ниската планина, за да се срещнем.
We have already gone too far away from our interesting subject and recondite inquiry, endeavouring to refute a perverse notion, the absurdity of which every one must perceive who gives a thought to the subject. We have, however, been compelled to mention it, in treating of the divine names, their meanings, and the opinions commonly held concerning them. We shall now return to our theme. Having shown that all names of God, with the exception of the Tetragrammaton (Shem ha-meforash), are appellatives, we must now, in a separate chapter, speak on the phrase Ehyeh asher Ehyeh, (Exod. 3:14), because it is connected with the difficult subject under discussion, namely, the inadmissibility of divine attributes.
The tetragrammaton exclusively expresses the essence of God, and therefore it is employed as a nomen proprium. In the mystery of this name, and others mentioned in she Talmud, as consisting of twelve and of forty-two letters, Maimonides finds no other secret than the solution of some metaphysical problems. The subject of these problems is not actually known, but the author supposes that it referred to the "absolute existence of the Deity." He discovers the same idea in ehyeh (Exod. 3:14), in accordance with the explanation added in the Sacred Text: asher ehyeh, "that is, I am." In the course of this discussion he exposes the folly or sinfulness of those who pretend to work miracles by the aid of these and similar names.