וישבו מתור הארץ מקץ ארבעים יום. וַהֲלֹא,
אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה עַל אַרְבַּע מֵאוֹת פַּרְסָה הִיא,
וּמַהֲלַךְ אָדָם בֵּינוֹנִי עֶשֶׂר פַּרְסָאוֹת לַיּוֹם,
הֲרֵי מַהֲלַךְ אַרְבָּעִים יוֹם מִן הַמִּזְרָח לַמַּעֲרָב
— וְהֵם הָלְכוּ אָרְכָּהּ וְרָחְבָּהּ?!
אֶלָּא שֶׁגָּלוּי לִפְנֵי הַקָּבָּ"ה
שֶׁיִּגְזֹר עֲלֵיהֶם יוֹם לַשָּׁנָה;
קִצֵּר לִפְנֵיהֶם אֶת הַדֶּרֶךְ (שם):
Amah = 20 in.
Mil = 2000 Amot = 40,000 in. = 3,333 ft. = .63 miles
Parsah = 4 mil = 13,332 ft. = 2.5 miles
Land of Israel = 400 Parsah x 400 Parsah = 2.5 miles * 800 = 2,000 miles
2000 miles ÷ 40 days = 50 miles a day
Average person = 25 miles a day!
If Hashem wanted to lessen the punishment to the Jews, why couldn't he maintain the 80-day trip but shorten the punishment so that it would be one year for every two years of the trip? (יום לשנתיים.) Moreover, why did the punishment have to be יום לשנה at all? Why not just give them a 40-year punishment without regard to how long they were on the journey if that was the punishment they deserved?
וילכו ויבאו.
מַהוּ "וַיֵּלְכוּ?"
לְהַקִּישׁ הֲלִיכָתָן לְבִיאָתָן -
מַה בִּיאָתָן - בְּעֵצָה רָעָה,
אַף הֲלִיכָתָן - בְּעֵצָה רָעָה (שם ל"ה):
נִמְצֵינוּ אוֹמְרִים שֶׁלִּסְבָרַת רַב יוֹסֵף מִצְוָה בִּשְׁעַת מַעֲשֶׂה מַצֶלֶת מִיֵּצֶר הָרַע, וְגַם לִסְבָרַת רָבָא לְתֵרוּץ ב' אִם הֶעָוֹן יְסוֹבֵב פֻּרְעָנִיּוֹת בָּעוֹלָם הַזֶּה תָּגֵן עָלָיו הַמִּצְוָה מִמֶּנּוּ, וּלְזֶה בָּא הַכָּתוּב כָּאן לְתָרֵץ הֲקֻשִּׁי' הַנִּרְגֶּשֶׁת לָמָּה לֹא הַגִּנָּה עֲלֵיהֶם הַמִּצְוָה שֶׁהָלְכוּ בִּשְׁלִיחוּת מִצְוָה דִּכְתִיב וְיִשְׁלַח אֹתָם מֹשֶׁה עַל פִּי ה' לְהַצִּילָם מֵהַפֻּרְעָנִיּוֹת אֲשֶׁר סוֹבֵב לָהֶם, וְאָמַר וְיֵלְכוּ וְיָבוֹאוּ פֵּרוּשׁ לְהַקִּישׁ הֲלִיכָתָם לְבִיאָתָם מָה בִּיאָתָם בְּעֵצָה רָעָה אַף כְּשֶׁהָלְכוּ בְּעֵצָה רָעָה אִם כֵּן אֵין כָּאן מִצְוָה כָּל עִקָּר וְאַדְּרַבָּא שְׁלוּחֵי עֲבֵרָה הֵם:
We have established that according to the view of Rav Yoseph a person is protected from the evil urge during the time he performs a מצוה. Rava also agrees that such a person is at least protected against the evil urge leading him into a sin which by itself leads to disaster for him in this life. This is why our verse here has to provide the answer to the emotional question why the מצוה the spies were engaged in did not protect them against falling victim to the evil urge to commit a sin which would lead to immediate disaster. After all, the Torah has written explicitly that they went at the command of G-d, through Moshe! This fact should have protected them from the disaster that overtook them. In order to explain this, the Torah wrote "וַיֵלְכוּ וַיָבֹאוּ," "they went and they came back," i.e. that their departure was not motivated by the desire to perform a מצוה, just as their return was not motivated by a desire to be שלוחי מצוה, men who had been delegated to perform a מצוה. On the contrary, their whole mission was one in which they were engaged in being sinful. As a result the so-called מצוה the spies were engaged in by carrying out Moses' mission did not protect them against disaster.
Why would the Torah want to emphasize the consistency of the spies' misbehavior? Why is this an important element of the story for us to know or understand? (Answer according to the commentary of the Ohr Hachaim.)
וַיְסַפְּרוּ לוֹ֙ וַיֹּ֣אמְר֔וּ בָּ֕אנוּ אֶל הָאָ֖רֶץ אֲשֶׁ֣ר שְׁלַחְתָּ֑נוּ וְ֠גַם זָבַ֨ת חָלָ֥ב וּדְבַ֛שׁ הִ֖וא וְזֶה פִּרְיָֽהּ׃
זבת חלב ודבש הוא.
כָּל דְּבַר שֶׁקֶר
שֶׁאֵין אוֹמְרִים בּוֹ קְצָת אֱמֶת בִּתְחִלָּתוֹ,
אֵין מִתְקַיֵּם בְּסוֹפוֹ:
How Did the Spies Mess Up?
אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ.
תְּחִלַּת דְּבָרִים הַלָּלוּ לְנִרְגָּן.
כִּי כָּךְ הָיָה לָהֶם לוֹמַר,
"אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' נוֹתֵן לָנוּ."
וְלֹא "אָשֵׁר שְׁלַחְתָּנוּ."
וַעֲדַיִן אֵינֶנָּה שֶׁלָּנוּ.
וְהַבֵּט יְמִין וּרְאֵה כִּי הֵמָּה אָמְרוּ עָרִים גְּדוֹלִים וּבְצוּרוֹת מְאֹד. וּבְפָרָשַׁת דְּבָרִים (א כח), אָמַר מֹשֶׁה, שֶׁהַמְּרַגְּלִים אָמְרוּ, "עָרִים גְּדוֹלוֹת וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם." וְלֹא מָצִינוּ שֶׁאָמְרוּ "בַּשָּׁמַיִם," אֶלָּא שֶׁמֹּשֶׁה הֵבִין מִדִּבְרֵיהֶם כְּפִירָה בְּהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, כִּי אָמְרוּ "חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ." כִּבְיָכוֹל, אֲפִלּוּ בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ יָכוֹל לְהוֹצִיא כֵּלָיו מִשָּׁם (סוֹטָה לה.).
וְאָמְרוּ שֶׁחֹזֶק זֶה בָּא לָהֶם מִכּוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וּכְסִילֵיהֶם, וְזֶה שֶׁאָמַר "וּבְצוּרוֹת בַּשָׁמַיִם." שֶׁמַּזָּלָם שֶׁבַּשָׁמַיִם חָזָק מִמֶּנּוּ כִּבְיָכוֹל. וּמִתְּחִלָּה לֹא אָמְרוּ כְּפִירָה זוֹ בְּפֵרוּשׁ, וְאָמְרוּ סְתָם "בְּצוּרוֹת גְּדוֹלוֹת מְאֹד," וְכַאֲשֶׁר בָּא כָּלֵב וְהִכְחִישׁ דִּבְרֵיהֶם, אָמְרוּ הַכְּפִירָה בְּפֵרוּשׁ - "כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ." וּמִסּוֹף דִּבְרֵיהֶם נִכָּר שֶׁרֹאשׁ דִּבְרֵיהֶם הָיָה גַּם כֵּן כְּפִירָה, וּכְאִלּוּ אָמְרוּ "וּבְצוּרוֹת בַּשָּׁמַיִם."
וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא בַּעֲבוּר שֶׁצִּוָּה אוֹתָם לִרְאוֹת הַשְׁמָנָה הִיא אִם רָזָה הֵשִׁיבוּ לוֹ כִּי הִיא שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִיא וְעַל שְׁאֵלָתוֹ הֲיֵשׁ בָּהּ עֵץ אִם אַיִן הֵשִׁיבוּ לוֹ וְזֶה פְּרִיָּה כִּי כֵן צִוָּה אוֹתָם לְהַרְאוֹתוֹ וְהִנֵּה בְּכָל זֶה אָמְרוּ אֱמֶת וְהֵשִׁיבוּ עַל מָה שֶׁנִּצְטַוּוּ וְהָיָה לָהֶם לֵאמֹר שֶׁהָעָם הַיּוֹשֵׁב עָלֶיהָ עַז וְהֶעָרִים בְּצוּרוֹת כִּי יֵשׁ לָהֶם לְהָשִׁיב אִמְרֵי אֱמֶת לְשׁוֹלְחָם כִּי כֵן צִוָּה אוֹתָם הֶחָזָק הוּא הֲרָפֶה הַבְּמַחֲנִים אִם בַּמִּבְצָרִים אֲבָל רִשְׁעָם בְּמִלַּת אֶפֶס שֶׁהִיא מוֹרָה עַל דָּבָר אֶפֶס וְנִמְנַע מִן הָאָדָם שֶׁאִי אֶפְשָׁר בְּשׁוּם עִנְיָן כִּלְשׁוֹן הַאֲפֵס לָנֶצַח חַסְדּוֹ (תְּהִלִּים עז ט) וְאֵין עוֹד אֶפֶס אֱלֹהִים (יְשַׁעְיָהוּ מה יד) וְהִנֵּה אָמְרוּ לוֹ הָאָרֶץ שְׁמֵנָה וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ וְהַפְּרִי טוֹב אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לבא אֲלֵיהֶם כִּי עַז הָעָם וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם: