סיפור כרם נבות בין נאמנות לחמדנות. אדר שק ועידן כהן

סיפור כרם נבות בין נאמנות לחמדנות.
מטרות השיעור
1. התלמיד יבין את המושגים חמדנות ונאמנות.
2. התלמיד ילמד את סיפור נבות הכרמלי ואיזבל.
3. התלמיד ידע שיכול להתקיים קשר בין נאמנות וחמדנות ושקיימים צדדים שונים לערכים אלה.

השאלה/שאלות עליה/ן הוא בא לענות:
כיצד בא לידי ביטוי חמדנות של אחאב בסיפור כרם נבות?
כיצד נאמנותה של איזבל לאחאב בא לידי ביטוי בסיפור והאם אנו יכולים להזדהות איתה?
האם ניתן למצוא בסיפור הדהודים למציאות של ימנו?
("הרצחת וגם ירשת").

מקורות:
מלכים א' כא'
ספר החינוך חלק ל"ח
כתב העת סדק גליון 2 (זוכרות)
מרחב פדגוגי של משרד החינוך

מהלך השיעור:
1.בתחילת השיעור נכתוב את המילה חמדנות על הלוח ונעשה סבב שכל אחד יגיד מה המילה הזאת אומרת לו (מילה, סיפור מהחיים, אדם מסוים שזה מזכיר להם)

2.לאחר מכן נאמר שבמקרא יש סיפור שממחיש בצורה מעניינית מהי חמדנות, סיפור כרם נבות במלכים א כא'

3.נקרא את הסיפור בקריאה ביקורתית.
נבקש מהתלמידים לעצור אותנו שהם מזהים מתי מופיעה החמדנות בסיפור.
נעצור בפסוק ב' (אם הם לא יעצרו אותנו) ונקרין את הפסוק בשיתוף מסך.
מהי חמדתנו של אחאב?

לפניכם קטע פרשנות מתוך ספר החינוך על הדיבר "לא תחמוד" בהקשר של סיפור כרם נבות.
אנא קראו קטע זה בעיון!

ספר החינוך ל״ח

(א) שלא לחמד - שלא להעלות במחשבתנו לעשות תחבלה לקחת לנו מה שהוא לזולתנו מאחינו, שנאמר (שמות כ יד) לא תחמד בית רעך וגו'. וכבר הוכיחו ז''ל (מכילתא יתרו) מפסוק אחר דכתיב (דברים ז כה) לא תחמד וגו' ולקחת לך. שאסור לאו דלא תחמד אינו נגמר עד שיעשה בו מעשה. ואפילו נתן הדמים לחבירו על החפץ, עובר גם כן על לאו דלא תחמד, שאין לאו דלא תחמד נתקן בנתינת הדמים כל זמן שדרך הכרח לקחו ממנו, כן הוא הפרוש האמתי לרבותינו ז''ל.

(ב) משרשי מצוה זו, לפי שמחשבה רעה היא זו וגורמת לו לאדם תקלות הרבה, שאחר שיקבע במחשבתו לקחת ממנו אותו הדבר שחמד מתוך אותה תאוה רעה לא ישגיח בשום דבר, ואם לא ירצה חברו למכרו יאנס אותו ממנו, ואם יעמד כנגדו אפשר שיהרגנו, כאשר מצינו בנבות שנהרג על כרמו שחמד ממנו אחאב (עיין הלכות גזילה ואבידה פ' א' ה' י''א).

(ג) דיני המצוה, איך ראוי להתרחק הרבה מן המדה הרעה הזאת, מבוארים במקומות ובגמרא בפזור ובמדרשות (ח''ה סוף סימן שנט).

Sefer HaChinukh 38

(1) To not covet: To not bring up to our thoughts to do a machination to take for ourselves that which is someone else's of our brothers, as it is stated (Exodus 20:14), "You shall not covet the house of your neighbor, etc." And they, may their memory be blessed, have already proven (Mekhilta d'Rabbi Yishmael 20:14:3) from a different verse [in which] it is written (Deuteronomy 7:25), "do not covet, etc. and you shall take for yourself," that the negative commandment of "you shall not covet" is not completed until he acts upon it. And even if he gives money to his fellow for the object [that he coveted], he [still] transgresses the negative commandment of "you shall not covet." As the negative commandment of "you shall not covet" is not rectified by the giving of money, so long as he took it from him coercively. Such is the true explanation of our Rabbis, may their memory be blessed.

(2) It is from the roots of this commandment that it is since it is a bad thought and causes a person many mishaps. As once he fixes it into his thought to take the thing that he covets from him, that bad desire will not pay attention to anything; and if his fellow will not want to sell it to him, he will take it from him by force. And if he stands up to him, it is possible that he will [even] kill him; as we found (I Kings 21) that Navot was killed for his vineyard that Ahav coveted from him (See Mishneh Torah, Laws of Robbery and Lost Property 1:11).

(3) The laws of this commandment [and] how it is fitting to greatly distance oneself from this bad trait are elucidated in scattered places in the Gemara and in the Midrash (See Tur, Choshen Mishpat 359 at the end).

(4) And [it] is practiced in every place and at all times by males and females. But one who transgresses it and covets - even if he does some act with it - is not liable for lashes, as it is something that is given to returning. As behold, even if he took it from him by force, it is [still] given to returning. And nonetheless, behold, he is like one that transgresses the commandment of the King, may He be elevated - and how many are the messengers of the King, may He be elevated, to take His vengeance from him!

לפי פרשנות זו של ספר החינוך ממה לדעתכם נובעת החמדנות של אחאב?

5. ממשיכים לקרוא את הפרק עד פסוק ט' ושואלים את התלמידים מה עושה איזבל?
האם זה המעשה של איזבל מראה נאמנות?
מה הקושי עם נאמנות מהסוג שמציגה איזבל?
מה הייתם מצעים לאיזבל לעשות בכדי להישאר נאמנה לאחאב אך גם שלא תפגע בנבות?

6.מוסיפים את הכתבה מכתב העת סדק על הפינוי מכפר שלם ועושים דיון עם התלמידים על מה דומה שונה בין המקרים ?

7. לפניכם קריקטורה המתארת את פניתו של אחאב לנבות אנא צירו קריקטורה חדשה על המקרה המתואר בכתבה על כפר שלם.

הפרק בשלמותו:

מלכים א כ״א

(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה כֶּ֧רֶם הָיָ֛ה לְנָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּיִזְרְעֶ֑אל אֵ֚צֶל הֵיכַ֣ל אַחְאָ֔ב מֶ֖לֶךְ שֹׁמְרֽוֹן׃ (ב) וַיְדַבֵּ֣ר אַחְאָ֣ב אֶל־נָב֣וֹת ׀ לֵאמֹר֩ ׀ תְּנָה־לִּ֨י אֶֽת־כַּרְמְךָ֜ וִֽיהִי־לִ֣י לְגַן־יָרָ֗ק כִּ֣י ה֤וּא קָרוֹב֙ אֵ֣צֶל בֵּיתִ֔י וְאֶתְּנָ֤ה לְךָ֙ תַּחְתָּ֔יו כֶּ֖רֶם ט֣וֹב מִמֶּ֑נּוּ אִ֚ם ט֣וֹב בְּעֵינֶ֔יךָ אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖סֶף מְחִ֥יר זֶֽה׃ (ג) וַיֹּ֥אמֶר נָב֖וֹת אֶל־אַחְאָ֑ב חָלִ֤ילָה לִּי֙ מֵֽיהוָ֔ה מִתִּתִּ֛י אֶת־נַחֲלַ֥ת אֲבֹתַ֖י לָֽךְ׃ (ד) וַיָּבֹא֩ אַחְאָ֨ב אֶל־בֵּית֜וֹ סַ֣ר וְזָעֵ֗ף עַל־הַדָּבָר֙ אֲשֶׁר־דִּבֶּ֣ר אֵלָ֗יו נָבוֹת֙ הַיִּזְרְעֵאלִ֔י וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־נַחֲלַ֣ת אֲבוֹתָ֑י וַיִּשְׁכַּב֙ עַל־מִטָּת֔וֹ וַיַּסֵּ֥ב אֶת־פָּנָ֖יו וְלֹֽא־אָ֥כַל לָֽחֶם׃ (ה) וַתָּבֹ֥א אֵלָ֖יו אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֑וֹ וַתְּדַבֵּ֣ר אֵלָ֗יו מַה־זֶּה֙ רוּחֲךָ֣ סָרָ֔ה וְאֵינְךָ֖ אֹכֵ֥ל לָֽחֶם׃ (ו) וַיְדַבֵּ֣ר אֵלֶ֗יהָ כִּֽי־אֲ֠דַבֵּר אֶל־נָב֨וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֜י וָאֹ֣מַר ל֗וֹ תְּנָה־לִּ֤י אֶֽת־כַּרְמְךָ֙ בְּכֶ֔סֶף א֚וֹ אִם־חָפֵ֣ץ אַתָּ֔ה אֶתְּנָה־לְךָ֥ כֶ֖רֶם תַּחְתָּ֑יו וַיֹּ֕אמֶר לֹֽא־אֶתֵּ֥ן לְךָ֖ אֶת־כַּרְמִֽי׃ (ז) וַתֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ אִיזֶ֣בֶל אִשְׁתּ֔וֹ אַתָּ֕ה עַתָּ֛ה תַּעֲשֶׂ֥ה מְלוּכָ֖ה עַל־יִשְׂרָאֵ֑ל ק֤וּם אֱכָל־לֶ֙חֶם֙ וְיִטַ֣ב לִבֶּ֔ךָ אֲנִי֙ אֶתֵּ֣ן לְךָ֔ אֶת־כֶּ֖רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִֽי׃ (ח) וַתִּכְתֹּ֤ב סְפָרִים֙ בְּשֵׁ֣ם אַחְאָ֔ב וַתַּחְתֹּ֖ם בְּחֹתָמ֑וֹ וַתִּשְׁלַ֣ח הספרים [סְפָרִ֗ים] אֶל־הַזְקֵנִ֤ים וְאֶל־הַֽחֹרִים֙ אֲשֶׁ֣ר בְּעִיר֔וֹ הַיֹּשְׁבִ֖ים אֶת־נָבֽוֹת׃ (ט) וַתִּכְתֹּ֥ב בַּסְּפָרִ֖ים לֵאמֹ֑ר קִֽרְאוּ־צ֔וֹם וְהוֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (י) וְ֠הוֹשִׁיבוּ שְׁנַ֨יִם אֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ נֶגְדּוֹ֒ וִיעִדֻ֣הוּ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥כְתָּ אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וְהוֹצִיאֻ֥הוּ וְסִקְלֻ֖הוּ וְיָמֹֽת׃ (יא) וַיַּעֲשׂוּ֩ אַנְשֵׁ֨י עִיר֜וֹ הַזְּקֵנִ֣ים וְהַחֹרִ֗ים אֲשֶׁ֤ר הַיֹּֽשְׁבִים֙ בְּעִיר֔וֹ כַּאֲשֶׁ֛ר שָׁלְחָ֥ה אֲלֵיהֶ֖ם אִיזָ֑בֶל כַּאֲשֶׁ֤ר כָּתוּב֙ בַּסְּפָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר שָׁלְחָ֖ה אֲלֵיהֶֽם׃ (יב) קָרְא֖וּ צ֑וֹם וְהֹשִׁ֥יבוּ אֶת־נָב֖וֹת בְּרֹ֥אשׁ הָעָֽם׃ (יג) וַ֠יָּבֹאוּ שְׁנֵ֨י הָאֲנָשִׁ֥ים בְּנֵֽי־בְלִיַּעַל֮ וַיֵּשְׁב֣וּ נֶגְדּוֹ֒ וַיְעִדֻהוּ֩ אַנְשֵׁ֨י הַבְּלִיַּ֜עַל אֶת־נָב֗וֹת נֶ֤גֶד הָעָם֙ לֵאמֹ֔ר בֵּרַ֥ךְ נָב֛וֹת אֱלֹהִ֖ים וָמֶ֑לֶךְ וַיֹּצִאֻ֙הוּ֙ מִח֣וּץ לָעִ֔יר וַיִּסְקְלֻ֥הוּ בָאֲבָנִ֖ים וַיָּמֹֽת׃ (יד) וַֽיִּשְׁלְח֖וּ אֶל־אִיזֶ֣בֶל לֵאמֹ֑ר סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹֽת׃ (טו) וַֽיְהִי֙ כִּשְׁמֹ֣עַ אִיזֶ֔בֶל כִּֽי־סֻקַּ֥ל נָב֖וֹת וַיָּמֹ֑ת וַתֹּ֨אמֶר אִיזֶ֜בֶל אֶל־אַחְאָ֗ב ק֣וּם רֵ֞שׁ אֶת־כֶּ֣רֶם ׀ נָב֣וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֗י אֲשֶׁ֤ר מֵאֵן֙ לָתֶת־לְךָ֣ בְכֶ֔סֶף כִּ֣י אֵ֥ין נָב֛וֹת חַ֖י כִּי־מֵֽת׃ (טז) וַיְהִ֛י כִּשְׁמֹ֥עַ אַחְאָ֖ב כִּ֣י מֵ֣ת נָב֑וֹת וַיָּ֣קָם אַחְאָ֗ב לָרֶ֛דֶת אֶל־כֶּ֛רֶם נָב֥וֹת הַיִּזְרְעֵאלִ֖י לְרִשְׁתּֽוֹ׃ (ס) (יז) וַיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃ (יח) ק֣וּם רֵ֗ד לִקְרַ֛את אַחְאָ֥ב מֶֽלֶךְ־יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֣ר בְּשֹׁמְר֑וֹן הִנֵּה֙ בְּכֶ֣רֶם נָב֔וֹת אֲשֶׁר־יָ֥רַד שָׁ֖ם לְרִשְׁתּֽוֹ׃ (יט) וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה הֲרָצַ֖חְתָּ וְגַם־יָרָ֑שְׁתָּ וְדִבַּרְתָּ֨ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר כֹּ֚ה אָמַ֣ר יְהוָ֔ה בִּמְק֗וֹם אֲשֶׁ֨ר לָקְק֤וּ הַכְּלָבִים֙ אֶת־דַּ֣ם נָב֔וֹת יָלֹ֧קּוּ הַכְּלָבִ֛ים אֶת־דָּמְךָ֖ גַּם־אָֽתָּה׃ (כ) וַיֹּ֤אמֶר אַחְאָב֙ אֶל־אֵ֣לִיָּ֔הוּ הַֽמְצָאתַ֖נִי אֹיְבִ֑י וַיֹּ֣אמֶר מָצָ֔אתִי יַ֚עַן הִתְמַכֶּרְךָ֔ לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֥י יְהוָֽה׃ (כא) הִנְנִ֨י מבי [מֵבִ֤יא] אֵלֶ֙יךָ֙ רָעָ֔ה וּבִעַרְתִּ֖י אַחֲרֶ֑יךָ וְהִכְרַתִּ֤י לְאַחְאָב֙ מַשְׁתִּ֣ין בְּקִ֔יר וְעָצ֥וּר וְעָז֖וּב בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (כב) וְנָתַתִּ֣י אֶת־בֵּיתְךָ֗ כְּבֵית֙ יָרָבְעָ֣ם בֶּן־נְבָ֔ט וּכְבֵ֖ית בַּעְשָׁ֣א בֶן־אֲחִיָּ֑ה אֶל־הַכַּ֙עַס֙ אֲשֶׁ֣ר הִכְעַ֔סְתָּ וַֽתַּחֲטִ֖א אֶת־יִשְׂרָאֵֽל׃ (כג) וְגַ֨ם־לְאִיזֶ֔בֶל דִּבֶּ֥ר יְהוָ֖ה לֵאמֹ֑ר הַכְּלָבִ֛ים יֹאכְל֥וּ אֶת־אִיזֶ֖בֶל בְּחֵ֥ל יִזְרְעֶֽאל׃ (כד) הַמֵּ֤ת לְאַחְאָב֙ בָּעִ֔יר יֹאכְל֖וּ הַכְּלָבִ֑ים וְהַמֵּת֙ בַּשָּׂדֶ֔ה יֹאכְל֖וּ ע֥וֹף הַשָּׁמָֽיִם׃ (כה) רַ֚ק לֹֽא־הָיָ֣ה כְאַחְאָ֔ב אֲשֶׁ֣ר הִתְמַכֵּ֔ר לַעֲשׂ֥וֹת הָרַ֖ע בְּעֵינֵ֣י יְהוָ֑ה אֲשֶׁר־הֵסַ֥תָּה אֹת֖וֹ אִיזֶ֥בֶל אִשְׁתּֽוֹ׃ (כו) וַיַּתְעֵ֣ב מְאֹ֔ד לָלֶ֖כֶת אַחֲרֵ֣י הַגִּלֻּלִ֑ים כְּכֹל֙ אֲשֶׁ֣ר עָשׂ֣וּ הָאֱמֹרִ֔י אֲשֶׁר֙ הוֹרִ֣ישׁ יְהוָ֔ה מִפְּנֵ֖י בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ (ס) (כז) וַיְהִי֩ כִשְׁמֹ֨עַ אַחְאָ֜ב אֶת־הַדְּבָרִ֤ים הָאֵ֙לֶּה֙ וַיִּקְרַ֣ע בְּגָדָ֔יו וַיָּֽשֶׂם־שַׂ֥ק עַל־בְּשָׂר֖וֹ וַיָּצ֑וֹם וַיִּשְׁכַּ֣ב בַּשָּׂ֔ק וַיְהַלֵּ֖ךְ אַֽט׃ (ס) (כח) וַֽיְהִי֙ דְּבַר־יְהוָ֔ה אֶל־אֵלִיָּ֥הוּ הַתִּשְׁבִּ֖י לֵאמֹֽר׃ (כט) הֲ‍ֽרָאִ֔יתָ כִּֽי־נִכְנַ֥ע אַחְאָ֖ב מִלְּפָנָ֑י יַ֜עַן כִּֽי־נִכְנַ֣ע מִפָּנַ֗י לֹֽא־אבי [אָבִ֤יא] הָֽרָעָה֙ בְּיָמָ֔יו בִּימֵ֣י בְנ֔וֹ אָבִ֥יא הָרָעָ֖ה עַל־בֵּיתֽוֹ׃

I Kings 21

(1) [The following events] occurred sometime afterward: Naboth the Jezreelite owned a vineyard in Jezreel, adjoining the palace of King Ahab of Samaria. (2) Ahab said to Naboth, “Give me your vineyard, so that I may have it as a vegetable garden, since it is right next to my palace. I will give you a better vineyard in exchange; or, if you prefer, I will pay you the price in money.” (3) But Naboth replied, “The LORD forbid that I should give up to you what I have inherited from my fathers!” (4) Ahab went home dispirited and sullen because of the answer that Naboth the Jezreelite had given him: “I will not give up to you what I have inherited from my fathers!” He lay down on his bed and turned away his face, and he would not eat. (5) His wife Jezebel came to him and asked him, “Why are you so dispirited that you won’t eat?” (6) So he told her, “I spoke to Naboth the Jezreelite and proposed to him, ‘Sell me your vineyard for money, or if you prefer, I’ll give you another vineyard in exchange’; but he answered, ‘I will not give my vineyard to you.’” (7) His wife Jezebel said to him, “Now is the time to show yourself king over Israel. Rise and eat something, and be cheerful; I will get the vineyard of Naboth the Jezreelite for you.” (8) So she wrote letters in Ahab’s name and sealed them with his seal, and sent the letters to the elders and the nobles who lived in the same town with Naboth. (9) In the letters she wrote as follows: “Proclaim a fast and seat Naboth at the front of the assembly. (10) And seat two scoundrels opposite him, and let them testify against him: ‘You have reviled God and king!’ Then take him out and stone him to death.” (11) His townsmen—the elders and nobles who lived in his town—did as Jezebel had instructed them, just as was written in the letters she had sent them: (12) They proclaimed a fast and seated Naboth at the front of the assembly. (13) Then the two scoundrels came and sat down opposite him; and the scoundrels testified against Naboth publicly as follows: “Naboth has reviled God and king.” Then they took him outside the town and stoned him to death. (14) Word was sent to Jezebel: “Naboth has been stoned to death.” (15) As soon as Jezebel heard that Naboth had been stoned to death, she said to Ahab, “Go and take possession of the vineyard which Naboth the Jezreelite refused to sell you for money; for Naboth is no longer alive, he is dead.” (16) When Ahab heard that Naboth was dead, Ahab set out for the vineyard of Naboth the Jezreelite to take possession of it. (17) Then the word of the LORD came to Elijah the Tishbite: (18) “Go down and confront King Ahab of Israel who [resides] in Samaria. He is now in Naboth’s vineyard; he has gone down there to take possession of it. (19) Say to him, ‘Thus said the LORD: Would you murder and take possession? Thus said the LORD: In the very place where the dogs lapped up Naboth’s blood, the dogs will lap up your blood too.’” (20) Ahab said to Elijah, “So you have found me, my enemy?” “Yes, I have found you,” he replied. “Because you have committed yourself to doing what is evil in the sight of the LORD, (21) I will bring disaster upon you. I will make a clean sweep of you, I will cut off from Israel every male belonging to Ahab, bond and free. (22) And I will make your house like the House of Jeroboam son of Nebat and like the House of Baasha son of Ahijah, because of the provocation you have caused by leading Israel to sin. (23) And the LORD has also spoken concerning Jezebel: ‘The dogs shall devour Jezebel in the field of Jezreel. (24) All of Ahab’s line who die in the town shall be devoured by dogs, and all who die in the open country shall be devoured by the birds of the sky.’” ( (25) Indeed, there never was anyone like Ahab, who committed himself to doing what was displeasing to the LORD, at the instigation of his wife Jezebel. (26) He acted most abominably, straying after the fetishes just like the Amorites, whom the LORD had dispossessed before the Israelites.) (27) When Ahab heard these words, he rent his clothes and put sackcloth on his body. He fasted and lay in sackcloth and walked about subdued. (28) Then the word of the LORD came to Elijah the Tishbite: (29) “Have you seen how Ahab has humbled himself before Me? Because he has humbled himself before Me, I will not bring the disaster in his lifetime; I will bring the disaster upon his house in his son’s time.”