נושא השיעור: התנגשויות בין אמונה ונאמנות
מטרות השיעור: בשיעור נבחן מספר מקורות המדגימים התנגשויות בין אמונה ונאמנות, בחלקם האמונה היא המנצחת ובחלק להיפך. נשאל את עצמנו מה מניע את הדמויות בסיפורים לפעול כמו שפעלו? בנוסף נבחן את דרישותיו של אלוהים כלפי בני האדם להיות נאמנים אליו בכל מחיר ונשאל את עצמנו מה הוא מבקש להשיג בכך?
השאלות עליהן השיעור בא לענות: מה אלוהים/בעל הסמכות מבקש להשיג בהסתרת האמת? באילו טקטיקות הוא משתמש?
המקורות בהם השתמשנו:
1. בראשית ג' 6-1 (האנשים הראשונים אוכלים מפרי העץ)
2. משל המערה של אפלטון (תקציר המשל מתוך ויקיפדיה)
3. בראשית כ"ב 12-1, 19 (עקידת יצחק וחזרת אברהם אל הנערים)
4. פוסט שכתבנו ב-929 שלי (על קונפליקטים שעולים במפגש בין אמונה לנאמנות)
5. קטע מתוך הסרט "מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית" (נאמנות או אמונה?)
מהלך השיעור: נפתח את השיעור בהצגת והסברת המושגים אמונה, נאמנות וסמכות.
לאחר מכן נקדיש כ-10 דקות לבראשית כ''ב (קריאה פלוס הסבר ושאלות).
לאחר מכן נקדיש כ-10 דקות לבראשית ג' (קריאה פלוס הסבר ושאלות).
נקרא את תקציר משל המערה ונדבר עליו במשך כ15 דקות.
נקרא את הפוסט מ929 וננהל דיון על הדמיון והשוני בין הסיפורים (כ25 דקות).
נראה את הסרטון ונמשיך בדיון (15-20 דקות).
מטרות השיעור: בשיעור נבחן מספר מקורות המדגימים התנגשויות בין אמונה ונאמנות, בחלקם האמונה היא המנצחת ובחלק להיפך. נשאל את עצמנו מה מניע את הדמויות בסיפורים לפעול כמו שפעלו? בנוסף נבחן את דרישותיו של אלוהים כלפי בני האדם להיות נאמנים אליו בכל מחיר ונשאל את עצמנו מה הוא מבקש להשיג בכך?
השאלות עליהן השיעור בא לענות: מה אלוהים/בעל הסמכות מבקש להשיג בהסתרת האמת? באילו טקטיקות הוא משתמש?
המקורות בהם השתמשנו:
1. בראשית ג' 6-1 (האנשים הראשונים אוכלים מפרי העץ)
2. משל המערה של אפלטון (תקציר המשל מתוך ויקיפדיה)
3. בראשית כ"ב 12-1, 19 (עקידת יצחק וחזרת אברהם אל הנערים)
4. פוסט שכתבנו ב-929 שלי (על קונפליקטים שעולים במפגש בין אמונה לנאמנות)
5. קטע מתוך הסרט "מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית" (נאמנות או אמונה?)
מהלך השיעור: נפתח את השיעור בהצגת והסברת המושגים אמונה, נאמנות וסמכות.
לאחר מכן נקדיש כ-10 דקות לבראשית כ''ב (קריאה פלוס הסבר ושאלות).
לאחר מכן נקדיש כ-10 דקות לבראשית ג' (קריאה פלוס הסבר ושאלות).
נקרא את תקציר משל המערה ונדבר עליו במשך כ15 דקות.
נקרא את הפוסט מ929 וננהל דיון על הדמיון והשוני בין הסיפורים (כ25 דקות).
נראה את הסרטון ונמשיך בדיון (15-20 דקות).
נקרא את בראשית כ''ב - סיפור עקידת יצחק שבו אברהם מתבקש להקריב את בנו על ידי האל והוא מציית עד שלבסוף האל משנה את דעתו ועוצר אותו. במהלך הדיון נבחן את הציות העיוור של אברהם, את נאמנות בנו אליו, כמו כן נשים דגש על הנזק שנגרם למערכת היחסים ביניהם (לראיה יצחק לא חוזר עם אביו לבאר שבע ויראה את אביו שוב רק לאחר מותו).
(א) וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ב) וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֨ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ (ג) וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃ (ד) בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק׃ (ה) וַיֹּ֨אמֶר אַבְרָהָ֜ם אֶל־נְעָרָ֗יו שְׁבוּ־לָכֶ֥ם פֹּה֙ עִֽם־הַחֲמ֔וֹר וַאֲנִ֣י וְהַנַּ֔עַר נֵלְכָ֖ה עַד־כֹּ֑ה וְנִֽשְׁתַּחֲוֶ֖ה וְנָשׁ֥וּבָה אֲלֵיכֶֽם׃ (ו) וַיִּקַּ֨ח אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֲצֵ֣י הָעֹלָ֗ה וַיָּ֙שֶׂם֙ עַל־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיִּקַּ֣ח בְּיָד֔וֹ אֶת־הָאֵ֖שׁ וְאֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ז) וַיֹּ֨אמֶר יִצְחָ֜ק אֶל־אַבְרָהָ֤ם אָבִיו֙ וַיֹּ֣אמֶר אָבִ֔י וַיֹּ֖אמֶר הִנֶּ֣נִּֽי בְנִ֑י וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֤ה הָאֵשׁ֙ וְהָ֣עֵצִ֔ים וְאַיֵּ֥ה הַשֶּׂ֖ה לְעֹלָֽה׃ (ח) וַיֹּ֙אמֶר֙ אַבְרָהָ֔ם אֱלֹהִ֞ים יִרְאֶה־לּ֥וֹ הַשֶּׂ֛ה לְעֹלָ֖ה בְּנִ֑י וַיֵּלְכ֥וּ שְׁנֵיהֶ֖ם יַחְדָּֽו׃ (ט) וַיָּבֹ֗אוּ אֶֽל־הַמָּקוֹם֮ אֲשֶׁ֣ר אָֽמַר־ל֣וֹ הָאֱלֹהִים֒ וַיִּ֨בֶן שָׁ֤ם אַבְרָהָם֙ אֶת־הַמִּזְבֵּ֔חַ וַֽיַּעֲרֹ֖ךְ אֶת־הָעֵצִ֑ים וַֽיַּעֲקֹד֙ אֶת־יִצְחָ֣ק בְּנ֔וֹ וַיָּ֤שֶׂם אֹתוֹ֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ מִמַּ֖עַל לָעֵצִֽים׃ (י) וַיִּשְׁלַ֤ח אַבְרָהָם֙ אֶת־יָד֔וֹ וַיִּקַּ֖ח אֶת־הַֽמַּאֲכֶ֑לֶת לִשְׁחֹ֖ט אֶת־בְּנֽוֹ׃ (יא) וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֜יו מַלְאַ֤ךְ יְהוָה֙ מִן־הַשָּׁמַ֔יִם וַיֹּ֖אמֶר אַבְרָהָ֣ם ׀ אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֖אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (יב) וַיֹּ֗אמֶר אַל־תִּשְׁלַ֤ח יָֽדְךָ֙ אֶל־הַנַּ֔עַר וְאַל־תַּ֥עַשׂ ל֖וֹ מְא֑וּמָּה כִּ֣י ׀ עַתָּ֣ה יָדַ֗עְתִּי כִּֽי־יְרֵ֤א אֱלֹהִים֙ אַ֔תָּה וְלֹ֥א חָשַׂ֛כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידְךָ֖ מִמֶּֽנִּי׃ (יט) וַיָּ֤שָׁב אַבְרָהָם֙ אֶל־נְעָרָ֔יו וַיָּקֻ֛מוּ וַיֵּלְכ֥וּ יַחְדָּ֖ו אֶל־בְּאֵ֣ר שָׁ֑בַע וַיֵּ֥שֶׁב אַבְרָהָ֖ם בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃
(1) Some time afterward, God put Abraham to the test. He said to him, “Abraham,” and he answered, “Here I am.” (2) And He said, “Take your son, your favored one, Isaac, whom you love, and go to the land of Moriah, and offer him there as a burnt offering on one of the heights that I will point out to you.” (3) So early next morning, Abraham saddled his ass and took with him two of his servants and his son Isaac. He split the wood for the burnt offering, and he set out for the place of which God had told him. (4) On the third day Abraham looked up and saw the place from afar. (5) Then Abraham said to his servants, “You stay here with the ass. The boy and I will go up there; we will worship and we will return to you.” (6) Abraham took the wood for the burnt offering and put it on his son Isaac. He himself took the firestone and the knife; and the two walked off together. (7) Then Isaac said to his father Abraham, “Father!” And he answered, “Yes, my son.” And he said, “Here are the firestone and the wood; but where is the sheep for the burnt offering?” (8) And Abraham said, “God will see to the sheep for His burnt offering, my son.” And the two of them walked on together. (9) They arrived at the place of which God had told him. Abraham built an altar there; he laid out the wood; he bound his son Isaac; he laid him on the altar, on top of the wood. (10) And Abraham picked up the knife to slay his son. (11) Then an angel of the LORD called to him from heaven: “Abraham! Abraham!” And he answered, “Here I am.” (12) And he said, “Do not raise your hand against the boy, or do anything to him. For now I know that you fear God, since you have not withheld your son, your favored one, from Me.” (13) When Abraham looked up, his eye fell upon a ram, caught in the thicket by its horns. So Abraham went and took the ram and offered it up as a burnt offering in place of his son. (14) And Abraham named that site Adonai-yireh, whence the present saying, “On the mount of the LORD there is vision.” (15) The angel of the LORD called to Abraham a second time from heaven, (16) and said, “By Myself I swear, the LORD declares: Because you have done this and have not withheld your son, your favored one, (17) I will bestow My blessing upon you and make your descendants as numerous as the stars of heaven and the sands on the seashore; and your descendants shall seize the gates of their foes. (18) All the nations of the earth shall bless themselves by your descendants, because you have obeyed My command.” (19) Abraham then returned to his servants, and they departed together for Beer-sheba; and Abraham stayed in Beer-sheba. (20) Some time later, Abraham was told, “Milcah too has borne children to your brother Nahor: (21) Uz the first-born, and Buz his brother, and Kemuel the father of Aram; (22) and Chesed, Hazo, Pildash, Jidlaph, and Bethuel”— (23) Bethuel being the father of Rebekah. These eight Milcah bore to Nahor, Abraham’s brother. (24) And his concubine, whose name was Reumah, also bore children: Tebah, Gaham, Tahash, and Maacah.
נקרא את בראשית ג' - בסיפור זה אנו רואים את תהליך ההתפכחות של אדם וחוה. נשים דגש על כך שהנחש מיד מוצג כערמומי שאי אפשר לסמוך עליו (ערום), נבחן האם אכן כך הדבר? בנוסף נסתכל על תפקידו של אלוהים בסיפור ונשאל את עצמנו מדוע הוא משקר לאדם וחוה ("פן-תמתון")? ומה הוא מבקש להשיג בכך?
(א) וְהַנָּחָשׁ֙ הָיָ֣ה עָר֔וּם מִכֹּל֙ חַיַּ֣ת הַשָּׂדֶ֔ה אֲשֶׁ֥ר עָשָׂ֖ה יְהוָ֣ה אֱלֹהִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ אֶל־הָ֣אִשָּׁ֔ה אַ֚ף כִּֽי־אָמַ֣ר אֱלֹהִ֔ים לֹ֣א תֹֽאכְל֔וּ מִכֹּ֖ל עֵ֥ץ הַגָּֽן׃ (ב) וַתֹּ֥אמֶר הָֽאִשָּׁ֖ה אֶל־הַנָּחָ֑שׁ מִפְּרִ֥י עֵֽץ־הַגָּ֖ן נֹאכֵֽל׃ (ג) וּמִפְּרִ֣י הָעֵץ֮ אֲשֶׁ֣ר בְּתוֹךְ־הַגָּן֒ אָמַ֣ר אֱלֹהִ֗ים לֹ֤א תֹֽאכְלוּ֙ מִמֶּ֔נּוּ וְלֹ֥א תִגְּע֖וּ בּ֑וֹ פֶּן־תְּמֻתֽוּן׃ (ד) וַיֹּ֥אמֶר הַנָּחָ֖שׁ אֶל־הָֽאִשָּׁ֑ה לֹֽא־מ֖וֹת תְּמֻתֽוּן׃ (ה) כִּ֚י יֹדֵ֣עַ אֱלֹהִ֔ים כִּ֗י בְּיוֹם֙ אֲכָלְכֶ֣ם מִמֶּ֔נּוּ וְנִפְקְח֖וּ עֵֽינֵיכֶ֑ם וִהְיִיתֶם֙ כֵּֽאלֹהִ֔ים יֹדְעֵ֖י ט֥וֹב וָרָֽע׃ (ו) וַתֵּ֣רֶא הָֽאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל וַתִּקַּ֥ח מִפִּרְי֖וֹ וַתֹּאכַ֑ל וַתִּתֵּ֧ן גַּם־לְאִישָׁ֛הּ עִמָּ֖הּ וַיֹּאכַֽל׃ (ז) וַתִּפָּקַ֙חְנָה֙ עֵינֵ֣י שְׁנֵיהֶ֔ם וַיֵּ֣דְע֔וּ כִּ֥י עֵֽירֻמִּ֖ם הֵ֑ם וַֽיִּתְפְּרוּ֙ עֲלֵ֣ה תְאֵנָ֔ה וַיַּעֲשׂ֥וּ לָהֶ֖ם חֲגֹרֹֽת׃
(1) Now the serpent was the shrewdest of all the wild beasts that the LORD God had made. He said to the woman, “Did God really say: You shall not eat of any tree of the garden?” (2) The woman replied to the serpent, “We may eat of the fruit of the other trees of the garden. (3) It is only about fruit of the tree in the middle of the garden that God said: ‘You shall not eat of it or touch it, lest you die.’” (4) And the serpent said to the woman, “You are not going to die, (5) but God knows that as soon as you eat of it your eyes will be opened and you will be like divine beings who know good and bad.” (6) When the woman saw that the tree was good for eating and a delight to the eyes, and that the tree was desirable as a source of wisdom, she took of its fruit and ate. She also gave some to her husband, and he ate. (7) Then the eyes of both of them were opened and they perceived that they were naked; and they sewed together fig leaves and made themselves loincloths. (8) They heard the sound of the LORD God moving about in the garden at the breezy time of day; and the man and his wife hid from the LORD God among the trees of the garden. (9) The LORD God called out to the man and said to him, “Where are you?” (10) He replied, “I heard the sound of You in the garden, and I was afraid because I was naked, so I hid.” (11) Then He asked, “Who told you that you were naked? Did you eat of the tree from which I had forbidden you to eat?” (12) The man said, “The woman You put at my side—she gave me of the tree, and I ate.” (13) And the LORD God said to the woman, “What is this you have done!” The woman replied, “The serpent duped me, and I ate.” (14) Then the LORD God said to the serpent, “Because you did this, More cursed shall you be Than all cattle And all the wild beasts: On your belly shall you crawl And dirt shall you eat All the days of your life. (15) I will put enmity Between you and the woman, And between your offspring and hers; They shall strike at your head, And you shall strike at their heel.” (16) And to the woman He said, “I will make most severe Your pangs in childbearing; In pain shall you bear children. Yet your urge shall be for your husband, And he shall rule over you.” (17) To Adam He said, “Because you did as your wife said and ate of the tree about which I commanded you, ‘You shall not eat of it,’ Cursed be the ground because of you; By toil shall you eat of it All the days of your life: (18) Thorns and thistles shall it sprout for you. But your food shall be the grasses of the field; (19) By the sweat of your brow Shall you get bread to eat, Until you return to the ground— For from it you were taken. For dust you are, And to dust you shall return.” (20) The man named his wife Eve, because she was the mother of all the living. (21) And the LORD God made garments of skins for Adam and his wife, and clothed them. (22) And the LORD God said, “Now that the man has become like one of us, knowing good and bad, what if he should stretch out his hand and take also from the tree of life and eat, and live forever!” (23) So the LORD God banished him from the garden of Eden, to till the soil from which he was taken. (24) He drove the man out, and stationed east of the garden of Eden the cherubim and the fiery ever-turning sword, to guard the way to the tree of life.
נקרא את תקציר משל המערה - שבו אדם שהיה כבול במשך כל חייו יוצא אל האור ומגלה את האמת. נתייחס לכך שתהליך ההתפכחות של גיבור הסיפור מתואר כמאבק (טיפוס בדרך תלולה כששריריו מנוונים, עיוורון מהאור עקב השהייה הממושכת בחושך וכדומה). בנוסף נשים לב לנאמנות וההקרבה העצמית שהגיבור מפגין כלפי חבריו בכך שהוא בוחר לחזור ולשתף אותם באמת על העולם למרות שהם לא מאמינים לו. לסיום נתייחס לנושאי הפסלים ונדבר על כך שכל הסיטואציה היא מלאכותית, כלומר יש מישהו מעל דמויות הסיפור שפועל על מנת להשאיר אותם בחשיכה.
משל המערה בויקיפדיה
המשל, המוצג בספרו "המדינה" (בפתיחת פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.
אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים - כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.
האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם.
המשל, המוצג בספרו "המדינה" (בפתיחת פרק ז), מספר על קבוצת אסירים שנכלאה מגיל רך במערה חשוכה ואשר רותקו בשלשלאות בצורה כזו שראשם מופנה תמיד אל צד אחד ולא יכול עוד לנוע. מאחורי האסירים ישנה חומה, ומאחוריה בוערת מדורה שלא נכבית לעולם, ומאירה את הקיר עליו צופים האסירים. בין האש לבין החומה חולפות בריות הנושאות פסלים. הפסלים, הנישאים מעל גובה החומה, והמוארים מצידם האחד על ידי המדורה, מטילים את צלליהם על הקיר עליו צופים האסירים. כאשר משמיעה אחת הבריות את קולה, שומעים האסירים את ההד השב מן הקיר. לפיכך סבורים האסירים כי מה שהם רואים בקיר הוא בעצם החיים המציאותיים. חייהם סובבים סביב הצללים וקולותיהם, האסירים מפתחים תרבות ושלל תאוריות לגביהם, ובונים את עולמם הרוחני על פי הדמויות על הקיר.
אחד האסירים מצליח להשתחרר מכבליו. שריריו מנוונים מרוב ישיבה בשלשלאות, וכוח כלשהו גורר אותו במעלה דרך עפר תלולה אל מחוץ למערה. האסיר נשרט ונחבל, וכאשר הוא מגיע אל מחוץ למערה, הוא אינו יכול לראות דבר משום שהוא מורגל לחושך של המערה ואינו מסוגל להתמודד עם אור היום. אחרי זמן מה, הוא מתחיל לראות צללים מטושטשים - כפי שראה על קיר המערה. אך ככל שהזמן עובר, והאסיר מתרגל לאור, הוא יכול להתבונן סביבו, ולראות שהבריות אינן צללים, והוא יכול להביט ולראות את הטבע, את הציפורים, ואת גרמי השמיים בלילה. הוא יכול גם להבחין בצלו שלו.
האסיר מחליט לחזור למערה, על מנת לספר לאסירים האחרים על נפלאות העולם שבחוץ ולשחררם. אך כאשר הוא חוזר למערה, שוב אינו יכול לראות דבר, משום שעיניו התרגלו לאור השמש ואינן יכולות לראות בחשיכה, והאסירים האחרים לועגים לו וטוענים שהוא התעוור. הוא מנסה להסביר להם על העולם שבחוץ, אך הם מבטלים את דבריו בזלזול. האסיר שיצא לאור עומד על דעתו, ומנסה להאיר את עיניהם של חבריו הכבולים, אך הם מחליטים שאם מישהו ינסה לשחרר אותם מכבליהם ולהוציא אותם מהמערה, הם ירצחו אותו כדי לא להתעוור בעצמם.
הפוסט שלנו ב929 מלכד את המקורות הנ''ל ובוחן את הדמיון והשוני ביניהם.
במהלך הדיון נתרכז בטבעו של הקונפליקט בין הסמכות והנתינים שלה בהקשר של ידע, בורות וציות, ונשאל את עצמנו מדוע בעל הסמכות פועל כדי להסתיר את האמת?
במהלך הדיון נתרכז בטבעו של הקונפליקט בין הסמכות והנתינים שלה בהקשר של ידע, בורות וציות, ונשאל את עצמנו מדוע בעל הסמכות פועל כדי להסתיר את האמת?
פוסט שלנו מ-929: נאמנות לאלוהים או לאמת?
אחת הדרכים לפרש את ההבדל בין אמונה ונאמנות היא לראות באמונה כרגש הנובע מתוכנו, בעוד שהנאמנות היא רגש שמרכז ההתמקדות שלו הוא באחר. מה התנגשויות בין אמונה ונאמנות עלולות להביא?
התנגשויות בין אמונה ונאמנות נפוצות במקרא, בספרות ובהיסטוריה. בסיפור תיבת נח, נח מתבקש על ידי אלוהים לעשות לו תיבה ובה ישהה עם משפחתו עד שהמבול יחלוף. אפשר לקחת כדוגמא את אשת נח, שלא שמעה את אלוהים - איך הרגישה כשבעלה בנה תיבה אדירה, בטענה שאלוהים ימטיר מבול על הארץ ובה יצטרכו להסתתר? ההיגיון הבריא סותר את המבול, וסביר לחשוב שהיא לא האמינה כי מבול קטלני באמת יגיע. לכן, נדרשה להפגין נאמנות אדירה כלפי בעלה, כשהיא תומכת בו ללא אמונה. בסיפור זה הנאמנות השתלמה - המבול אכן הגיע, כפי שנח טען, והדבקות שלה בו תרמה להשרדות המשפחה.
אך במקרים אחרים, הליכה עיוורת אחרי האמונה עלולה להוביל לפגיעות קשות בנאמנות. בעקידת יצחק, אברהם נדרש על ידי אלוהים להקריב את בנו עבורו. אברהם, המאמין הראשון והמוחלט, עושה כפי שאלוהים מבקש מבלי לומר דבר. בנו, יצחק, הולך עיוור אחריו, מפגין נאמנות מוחלטת באביו - הוא לא מנסה להתנגד גם כשהוא מבין שהוא עלול להיות הקורבן. ברגע האחרון המלאך יעצור את אברהם, ויצחק יינצל. אך הנאמנות של יצחק לאברהם לא תחזור להיות כשהייתה: יצחק לא ישוב הביתה עם אברהם, הם לא ידברו שוב והמפגש הבא שלהם יהיה רק כשאברהם ייקבר.
במשל המערה של אפלטון, משל ידוע ומפורסם מעולם הפילוסופיה, מסופר על אנשים אסורים הנמצאים בחושך מוחלט כל חייהם. כשאחד מהם יוצא בדרך קשה ומלאת ייסורים אל האור ומגלה את האמת, הוא חוזר למערה כדי לספר לשאר האנשים, אך הם בתמורה הורגים אותו.
בסיפור מכונן אחר, סיפור גן העדן, אלוהים מצווה על אדם וחווה לא לאכול מעץ הדעת ללא נימוק. לאחר שהם ממרים את פיו כתוב לנו "ותיפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם". לביטוי "ותיפקחנה עיני…" אין קונוטציה שלילית בדרך כלל אלא מזוהה עם הבנה או גילוי של אמת כלשהי שהייתה חבויה לפני כן.
ניתן לראות דמיון רב בין משל המערה של אפלטון וסיפור גן העדן מספר בראשית: שניהם עוסקים בהתפכחות האדם לאמת, בשניהם יש דמות סמכותית הפועלת למניעת תהליך ההתפכחות (עושה הלהטוטים ואלוהים), ובשניהם הדמות שמגיעה לאמת בוחרת לחזור לשתף אותה עם שאר האנשים. בנוסף שני הסיפורים נגמרים רע בטווח הקצר (גירוש מגן עדן ועונשים, רצח האדם שראה את האור) אך הכרחיים להתקדמות האנושות. אם האדם במערה לא היה יוצא החוצה לא היה מגלה את האמת, ואם בני האדם בסיפור גן העדן לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת טוב ורע לא היו פוקחים את עיניהם, או נגלים לאמת.
“Being conscious is a torment the more we learn is the less we get”. Epica, Sensorium
אם עיניהם של בני האדם נפקחות אחרי שהם אוכלים מעץ הדעת, אפשר להסיק שעיניהם קודם לכן היו סגורות. אפשר לומר, במילים אחרות, שהאמונה מעוורת. לכן נשאלת השאלה, מדוע אלוהים רוצה שבני האדם יהיו נאמנים כלפיו ולא כלפי האמת? למה הוא לא רוצה שיפקחו את עיניהם?
אחת הדרכים לפרש את ההבדל בין אמונה ונאמנות היא לראות באמונה כרגש הנובע מתוכנו, בעוד שהנאמנות היא רגש שמרכז ההתמקדות שלו הוא באחר. מה התנגשויות בין אמונה ונאמנות עלולות להביא?
התנגשויות בין אמונה ונאמנות נפוצות במקרא, בספרות ובהיסטוריה. בסיפור תיבת נח, נח מתבקש על ידי אלוהים לעשות לו תיבה ובה ישהה עם משפחתו עד שהמבול יחלוף. אפשר לקחת כדוגמא את אשת נח, שלא שמעה את אלוהים - איך הרגישה כשבעלה בנה תיבה אדירה, בטענה שאלוהים ימטיר מבול על הארץ ובה יצטרכו להסתתר? ההיגיון הבריא סותר את המבול, וסביר לחשוב שהיא לא האמינה כי מבול קטלני באמת יגיע. לכן, נדרשה להפגין נאמנות אדירה כלפי בעלה, כשהיא תומכת בו ללא אמונה. בסיפור זה הנאמנות השתלמה - המבול אכן הגיע, כפי שנח טען, והדבקות שלה בו תרמה להשרדות המשפחה.
אך במקרים אחרים, הליכה עיוורת אחרי האמונה עלולה להוביל לפגיעות קשות בנאמנות. בעקידת יצחק, אברהם נדרש על ידי אלוהים להקריב את בנו עבורו. אברהם, המאמין הראשון והמוחלט, עושה כפי שאלוהים מבקש מבלי לומר דבר. בנו, יצחק, הולך עיוור אחריו, מפגין נאמנות מוחלטת באביו - הוא לא מנסה להתנגד גם כשהוא מבין שהוא עלול להיות הקורבן. ברגע האחרון המלאך יעצור את אברהם, ויצחק יינצל. אך הנאמנות של יצחק לאברהם לא תחזור להיות כשהייתה: יצחק לא ישוב הביתה עם אברהם, הם לא ידברו שוב והמפגש הבא שלהם יהיה רק כשאברהם ייקבר.
במשל המערה של אפלטון, משל ידוע ומפורסם מעולם הפילוסופיה, מסופר על אנשים אסורים הנמצאים בחושך מוחלט כל חייהם. כשאחד מהם יוצא בדרך קשה ומלאת ייסורים אל האור ומגלה את האמת, הוא חוזר למערה כדי לספר לשאר האנשים, אך הם בתמורה הורגים אותו.
בסיפור מכונן אחר, סיפור גן העדן, אלוהים מצווה על אדם וחווה לא לאכול מעץ הדעת ללא נימוק. לאחר שהם ממרים את פיו כתוב לנו "ותיפקחנה עיני שניהם, וידעו כי עירומים הם". לביטוי "ותיפקחנה עיני…" אין קונוטציה שלילית בדרך כלל אלא מזוהה עם הבנה או גילוי של אמת כלשהי שהייתה חבויה לפני כן.
ניתן לראות דמיון רב בין משל המערה של אפלטון וסיפור גן העדן מספר בראשית: שניהם עוסקים בהתפכחות האדם לאמת, בשניהם יש דמות סמכותית הפועלת למניעת תהליך ההתפכחות (עושה הלהטוטים ואלוהים), ובשניהם הדמות שמגיעה לאמת בוחרת לחזור לשתף אותה עם שאר האנשים. בנוסף שני הסיפורים נגמרים רע בטווח הקצר (גירוש מגן עדן ועונשים, רצח האדם שראה את האור) אך הכרחיים להתקדמות האנושות. אם האדם במערה לא היה יוצא החוצה לא היה מגלה את האמת, ואם בני האדם בסיפור גן העדן לא היו אוכלים מפרי עץ הדעת טוב ורע לא היו פוקחים את עיניהם, או נגלים לאמת.
“Being conscious is a torment the more we learn is the less we get”. Epica, Sensorium
אם עיניהם של בני האדם נפקחות אחרי שהם אוכלים מעץ הדעת, אפשר להסיק שעיניהם קודם לכן היו סגורות. אפשר לומר, במילים אחרות, שהאמונה מעוורת. לכן נשאלת השאלה, מדוע אלוהים רוצה שבני האדם יהיו נאמנים כלפיו ולא כלפי האמת? למה הוא לא רוצה שיפקחו את עיניהם?
נצפה בקטע מתוך "מלחמת הכוכבים: האימפריה מכה שנית" ונשים לב כי מדובר בקונפליקט נוסף בין אמונה לנאמנות, לוק צריך לבחור בין להאמין ולסמוך על ה-Force לבין לסכן הכל ולהציל את חבריו. נתייחס לדמיון שבין סיפור זה ובין עקידת יצחק, אמנם לוק לא מתבקש להרוג את חבריו בעצמו אך הוא מתבקש לנטוש אותם לגורלם על ידי המאסטר שלו שמייצג את ה-Force. חשיבות הסרטון בעינינו היא שהוא מציג את הקונפליקט בצורה מוחשית יותר שלתפיסתנו תהיה נגישה יותר לתלמידים ובכך תעודד הזדהות והעמקה בדיון.