זיכרון ושכחה/ אייל נחמיאס ויובל קורן

נושא השיעור-
המהות של זיכרון אל מול הפחד של שכחה.
מטרות השיעור-
בשיעור זה נעסוק ביכולת שלנו לבחור בין זיכרון לשכחה. והאם הכוחות שיש בנו יכולים לעזור לנו לבחור מה טוב יותר עברונו ומה חשוב יותר לנו. במערך זה בחרנ ו את להביא עולם שלם המתעסק בזיכרון. עד כמה כוחות יש באדם שיודע לזכור. הרי כולנו זוכרים דברים משמעותיים, אבל מה אם הדברים היומיומיים שלנו. המטרה הסופית שלנו בשיעור היא לדבר על המצווה החשובה "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" . דרך כל המקורות שהבאנו בסוף נגיע לשאלה המרכזית, למה עלינו לזכור את יום השבת, ודווקא פה נרצה להביא עולם תוכן אחר, שהוא לאו דווקא דתי. נרצה להראות צד של שמירת השבת כמצילה חיים ונפש. ולשם נגיע בעקבות המקורות שאספנו.
השאלות עליהן השיעור בא לענות-
זכרון מהו? שכחה היא מחלה? האם זכרון ושכחה אלה דברים המתחברים זה לזו? האם אנחנו אלה שמחליטים לעצמנו מתי לזכור ומתי לשכוח? האם יש מקום של כבוד בשמירת זיכרון לדברים? האם אנשים או מקרים חשובים לנו זה הפתרון לזיכרון דברים?
המקורות בהם השתמשנו-

1. "היות אדם"\ נמרוד אלוני
2. עם הנוער- מאת ברל כצנלסון
3. שמות י"ג פס' ח'-יד
4. הרצאת טד על זיכרון וכמה הוא נשלט.
5. "בזכות השכחה"\ יהודה אלקנה.
6. "אני זוכר"\ יובל בנאי
7. פוסט 929- כעזר לכל מערך השיעור.
   
   

מהלך השיעור-
השיעור שלנו יעסוק בגילוי המהות של זכרון ובחשיבות שלנו כאנשי זיכרון. את השיעור שלנו נתחיל בחלוקה לקבוצות, שכל קבוצה תקבל ציטוט מתוך ספרו של נמרוד אלוני "היות אדם". כל קבוצה תצטרך לענות על השאלות שאיתו מביא המשפט. האם הדרך בה מעביר מורה שיעור הוא זיכרון מתוק לתלמידים? האם המילים שהוא אומר מטמיעות את הזיכרון? איפה הזיכרון בא כאן לידי ביטוי? ומה אתם חושבים על משפט זה, מסכים? לא מסכמים? לאחר מכן, נקרא את קטעו המדהים של ברל כצנלסון "עם הנוער", שמדבר הקשר ההדוק בין זיכרון לשכחה, שהם נשענים אחד על השנייה. שאנחנו מעצבים לעצמנו את הזיכרון וכך גם דוחקים לשכחה. משם נמשיך בשיח על שמות י"ג, על הציווי לספר על יציאת מצרים, כי אנו לא יכולים לשכוח מניין באנו ולאן הגענו. בפרק זה מדברים על המהמות שלזכור מי עזר לנו והציל אותנו בשעת קושי ומה עברנו. כי בלי עבר עתידנו לוט בערפל. בחלק זה של השיעור רצינו להביא משהו קצת אחר, משהו שנוגע בעובודת מחקריות, כי עם נתונים אין להתווכח, בחלק זה של השיעור נצפה בTED ובה עומדת אישה שמספרת על היכולת שלנו לזכור לפי תנועות, מילים, טראומה הוא ברגעי לחץ. הסרטון הזה נועד להראות לנו צד נוסף לזיכרון, שאנחנו לא באמת שוכחים כמו שאנחנו בוחרים לשכוח. בסוף הסרטון נשאל את התלמידים מה דעתם על הנאמר והאם הם מסכימים? האם יצא להן להיתקל בסיטואציה דומה. בחלק השני של השיעור אנו קצת נסתור את מה שאמרנו עד כה, בעיקר בשביל להראות צדדים נוספים. כעת נביא שני קטעים מתוך מאמרו של יהודה אלקנה "בזכות השכחה". השני הקטעים האלה מדברים על כך שאין עלינו להישען על זיכרון, וגורל של עם לא יכול להישאר בידי הזיכרון הקיבוצי הישן של אז. נקרא את שני קטעי הטקסט, ונשאל את התלמידים מה הם הבינו, מה דעתם? האם הם מסכימים יותר עם הגישה הזאת או עם הגישה השנייה. לאחר הדיון נביא את השיר שאיתו כמעט ונסיים את השיעור, השיר "אני זוכר" ששר יובל בנאי מדבר על הרצון לזכור, אבל הפחד שזה לא דבר הנשלט בידינו, והפחד מכך ששכחה עוטפת אותנו ואת גופנו. רגע לפני סיום השיעור נביא את הפסוק "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" ונשאל אותם מהי החשיבות של יום השבת, והאם ניתן להתייחס לזה לא ממקום דתי אלא ממקום של מציל חיים ונפש. את השיעור נסיים בשאלה, כי מטרתינו העיקרית היא לגלות בתלמידים שלנו ספק. על פי השיר וכל מה שנלמד בשיעור, איך בכל זאת אנו מסוגלים לזכור מחדש? והאם תפקידנו הוא לשמר זיכרון?

ציטוטים מתוך ספרו של נמרוד אלוני "היות אדם"
"המורה הטוב אינו שם ברוחו או בפיו של תלמידו את התשובות הנכונות , אלא מוביל אותו בדרך של דיאלוג חקרני וממוקד לגילוי עצמאי של אמיתות , תובנות וערכים , שמשזכה בהם התלמיד , חיותם נשמרת להם בזיכרונו לכל חייו".

"אנשי רוח ויצירה , פוריים ברעיונות ובמעשים , שאהבתם וכמיהתם נתונה לא רק ליפה שבגוף וליפה שבנפש אדם זה או אחר , אלא ליפה ולנעלה ולמשובח בטוהרתם . ובהתקשרותם ומחויבותם לאידיאלים רוחניים אלה הם מולידים יצירות מופת ומעשי מופת אשר מקנים להם תהילת עולמים וזיכרון נצח בתודעה האנושית - והם מכונני ומובילי התרבות הנעלה של המין האנושי".
"לדעת בעל פה אין פירושו לדעת , אלא לשמור בזיכרוננו את אשר ניתן לנו לפיקדון."
"במילים אחרות , כפי שיש לאדם זיכרון חי של גלידה טרייה , טעימה ובעלת מרקם מופלא , וזיכרון של אהבת נעורים תמימה וכובשת , וזיכרון של יופי מופלא ומעודן , וזיכרונות אלה משמשים אותו כאמות מידה להערכת התנסויותיו החדשות , כך קורה גם עם "זיכרונות" של מבט חם וידידותי , של מגע תומך ומסייע , של דאגה איכפתית ורגישה , של איפוק והתגברות על יצר , של התקוממות על עוול , של ניקיון כפיים ושל עשיית צדק ( וכמובן גם של רקב מוסרי ושחיתות מידות ) - כך זיכרונות המוסר שלנו , כשהם טעונים בעושר התוכנות המוסריות של התרבות , הופכים באמצעות כלי החשיבה לידיעה פעילה של טוב ורע."
"משימתי , אומר המחנך למתכשר למלאכת החיים " , היא לגרום לך להרגיש - ויותר מכך לגרום לך לראות - זה הכל ולא יותר . אם אצליח , תוכל למצוא במראות השונים דברים על פי בחירתך ונטיות לבך : עידוד , נחמה , פחד , קסם - כל שתבקש - ואולי אפילו מבט אל אמיתות שהזנחת , ששכחת להפנות אליהן את מבטך , לעמוד על משמעותן , לברר את כוחן."

עם הנוֹער
מקוֹרוֹת לא-אכזב (תרצ"ד)

• מאת ברל כצנלסון

שני כוחות ניתנו לנו: זיכרון ושכחה. אי אפשר לנו בלעדי שניהם. אילו לא היה לעולם אלא זיכרון, מה היה גורלנו? היינו כורעים תחת משא הזכרונות. היינו נעשים עבדים לזכרוננו, לאבות-אבותינו. קלסתר-פנינו לא היה אז אלא העתק של דורות עברו. ואילו היתה השכחה משתלטת בנו כליל – כלום היה עוד מקום לתרבות, למדע, להכרה עצמית, לחיי נפש? השמרנות האפלה רוצה ליטול מאתנו את כוח השכחה, והפסידו-מהפכניות רואה בכל זכירת עבר את "האויב". אך לולא נשתמרו בזכרון האנושות דברים יקרי-ערך, מגמות נעלות, זכר תקופות פריחה ומאמצי חירות וגבורה, לא היתה אפשרית כל תנועה מהפכנית; היינו נמקים בדלותנו ובבערותנו, עבדי עולם.
דור מחדש ויוצר איננו זורק אל גל האשפה את ירושת הדורות. הוא בוחן ובודק, מרחיק ומקרב ויש שהוא נאחז במסורת הקיימת ומוסיף עליה, ויש שהוא יורד לגלי גרוטאות, חושף נשכחות, ממרק אותן מחלודתן, מחזיר לתחייה מסורת קדומה, שיש בה להזין את נפש הדור המחדש. אם יש בחיי העם משהו קדום מאוד ועמוק מאוד, שיש בו כדי לחנך את האדם ולחסן אותו לקראת הבאות, האם יהא בזה ממידת המהפכה להתנכר לו? השנה היהודית זרועה ימים, אשר אין כמותם לעומק בחיי כל עם. האם מעניינה או מתפקידה של תנועת הפועלים העברית לבזבז את הכוחות האצורים בהם?
ותשעה באב. לא מעטים הם בעולם העמים המשועבדים. וגם רבים אשר יצאו בגולה. פולין הגאונית, אשר פליטיה ישבו בגולה רק שניים-שלושה דורות, כבר ידעה במידה גדולה את צרת ההתבוללות. רוסיה האדירה פיזרה בעולם את המוני פליטה מאחרי מהפיכת אוקטובר. והם, היושבים על נהרות צרפת, כבר מבכים את הטמיעה, את שיכחת הלשון, את התנכרות הדור הצעיר, ומעמידים למופת את היהודים אשר אלפיים שנות פיזור לא יכלו להם.
אכן ישראל ידע לשמור את יום אבלו, יום אובדן חירותו, מכל שיכחה. וביום זה ראה כל דור ודור, וכל אדם מישראל, כאילו עליו חרב עולמו. ובכל יום זה בשנה נשפכו דמעות רותחות, ודור לדור מסר את מכאובו. הזיכרון הלאומי הכניס לתוך יום-עברה זה כמה מניסיונותיו המרים מחורבן הבית הראשון והשני ודרך גירוש ספרד ועד ימינו – עד פרוץ המלחמה העולמית. זיכרון העם ידע באמצעים פשוטים ביותר להשרות בשעה אחת אבל כבד על כל נפש ישראלית על פני כדור הארץ. כל אבר בגוף האומה, אם נכרת כליל, עטה בשעה זו קדרות, שקע בצער, קיפל בליבו את הרגשת החורבן, הגלות והשעבוד. וכל דור יוצר הוסיף משלו להרגשת החורבן, החל מקינות ירמיהו, דרך שירי ספרד וקינות אשכנז, ועד ל"מגילת האש" של ביאליק.
מספרים על אדם מיצקביץ, משוררה הגדול של פולין, שכל ימיו היה מתאבל על שעבודה ומתכן תכניות מהפכניות לשחרורה, כי בתשעה באב היה הולך לבית הכנסת היהודי לשתף עצמו עם היהודים המתאבלים על אבדן מולדתם.
ישנה דעה האומרת: חלילה לנו מלשכוח את ט’ באב, אבל העם החוזר לביתו ומקים את בניינו, יהפוך מעכשיו את יום האבל ליום חג. ואפשר גם להביא ראיה ניצחת ממה שנאמר: "והפכתי אבלם לששון" (ירמיהו ל"א, י"ג). בהשקפה זו רואה אני מליצת גאולה מזויפת, הקלת ראש בטרגיות של ימינו. ולא זאת הפעם הראשונה אני נתקל בה. עוד בראשית ימי הגדוד העברי ביקשתי לייחד בתוך הגדוד את זכר יום האבל הלאומי, שלא יהיו בו תרגילים והליכות של חול. התקוממו כנגדי כמה חברים שראו בזה הוכחות ל"גלותיות" שלי. דרשו להפוך יום זה להילולה וחינגה כי "כבר נגאלנו". מה בא עלינו לאחרי ימי הגאולה ההם – יודעים אנחנו כולנו.
כל כמה שירבו הישגינו בארץ, וכל כמה שנרבה ונגבר כאן, וגם לכשנזכה ונחיה כאן חיים שאין בהם בושה וכלימה – לא נאמר "נגאלנו" כל עוד לא תמה גלותנו. כל עוד ישראל פזורים בגלות ונתונים לגזירות ולאיבה ולבזיון ולשמד, כמו בתימן שבאסיה, באלז'יר שבאפריקה, בגרמניה שבאירופה, ולו גם נהנים מ"שיווי זכויות" ומחסדי הטמיעה כבצרפת הקפיטליסטית ובססס"ר הקומוניסטית – לא אשכח, לא אוכל שכוח את יום החורבן, היום האיום מכל ימים, יום גורלנו.

קטע מתוך מאמרו של יהודה אלקנה-
בזמן האחרון אני הולך ומשתכנע, שלא תסכול אישי, כגורם פוליטי-חברתי, מניע את החברה הישראלית ביחסה לפלשתינאים, אלא חרדה קיומית עמוקה, הניזונה מפרשנות מסוימת של לקחי השואה, ומהנכונות להאמין שהעולם כולו נגדנו ואנחנו הקורבן הנצחי. אני רואה באמונה עתיקת יומין זו, שכה רבים שותפים לה כיום, את ניצחונו הטרגי של היטלר. מאושוויץ יצאו, בניסוח סמלי, שני עמים: מיעוט הטוען "זה לעולם לא יקרה עוד", ורוב מבוהל וחרד הטוען "זה לעולם לא יקרה לנו עוד". . מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים. ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם.

מובן מאליו שאם אלה שני הלקחים האפשריים היחידים, הייתי שותף כל חיי לתפיסה הראשונה ובתפיסה השנייה ראיתי אסון. אבל דברי מכוונים כאן לא לתמיכה באחת משתי תפיסות אלה, אלא לטענה נורמטיווית, שכל לקח חיים או תפיסת חיים שמקורה בשואה הם אסון. מבלי להתעלם מהחשיבות ההיסטורית הנודעת לזיכרון קיבוצי, אווירה שבה עם שלם קובע את יחסו להווה ומעצב את עתידו בהתייחסות מרכזית ללקחי העבר, היא אסון לעתידה של חברה הרוצה לחיות בשלווה יחסית ובביטחון יחסי ככל העמים. ההיסטוריה והזיכרון הקיבוצי הם חלק בלתי נפרד מתרבותו של עם, אך אין, ואסור, לתת לעבר שליטה בקביעת עתידה של חברה ובגורלו של עם.

קישור לשיר "אני זוכר" / יובל בנאי

פוסט 929- הדיבר השלישי בלוחות הברית בין אלוהים לעם ישראל, אחרי הדרישות החד משמעיות של נאמנות לאל אחד וטוהר השפה והשימוש בשם אלוהים, מרגיש גם הוא כמו ציווי דתי טקסי שאמור להתקיים בין אדם לאלוהיו, יום אחד בשבוע. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ ( שמות כ', פסוק ח'), ופותח פירוט נרחב בהמשך על האופן והדרך שיש לזכור את השבת, ובנוגע ליהודים בפרט, וכנראה שגם לכל בני האדם בכלל : וְיוֹם, הַשְּׁבִיעִי--שַׁבָּת, לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ: לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ, עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ, וְגֵרְךָ, אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. כִּי שֵׁשֶׁת-יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ, אֶת-הַיָּם וְאֶת-כָּל-אֲשֶׁר-בָּם, וַיָּנַח, בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי; עַל-כֵּן, בֵּרַךְ יְהוָה אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת--וַיְקַדְּשֵׁהוּ. ( שמות כ', פסוקים ט'- י'). וכל הפירוט הזה מרגיש בקריאה ראשונה, ציווי ברור לקדושה דתית של יום השבת בחיבור שבין אדם לאלוהיו.
ובכל זאת, ולמרות הצורך בקדושה, ואולי יחד עם הצורך בקדושה, אבל בהפרדה מהסיפור האלוהי, מרגישה הדרישה לזכור את יום השבת, ואפילו לקדשו, כקריאה ברורה לנשימה והרפיה והנחת העולם החיצון, לא רק מין הטעם הפשוט של אי עבודה ואי מלאכה ככתוב בהמשך הציווי "לֹא-תַעֲשֶׂה כָל-מְלָאכָה", אלא כקריאה ברורה לאדם, כל אדם לזכור את הנחת הדברים כפעולה נפשית המאפשרת שקט ורוגע, איסוף כוחות, וחיבור פנימי אל העצמי האמיתי שלנו, זה שאומר לנו, לא משנה עם מי אנחנו נמצאים - לבד או או ביחד - למצוא אושר לבד בתוך עצמינו, ולעשות לביתינו הפנימי.
למה מרגיש הציווי הזה כך בעיננו, חילוניים שכמותינו, שאיננו מניחים לעצמינו בשאר ימות השבוע, לא כל שכן בשבת, כקריאה שאינה דתית בעליל אלא כקריאה נפשית? להבדיל משני הציוויים הקודמים לפניו המתחילים במילה "לא" ומריגישם כציוויים ברורים במעכת היחסים אותה דורש אלוהים מבני ישראל עם חזרת מערכת היחסים בינהם שהתנתקה עמוקות במצריים, הקריאה השלישית מתחילה דווקא בדרישה לזכור "זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ" ולכן אינה מרגישה כציווי דתי, למרות הצורך בקדושה, אלא דווקא בבקשה לשים את הדברים על לוח ליבנו הפנימי כציווי מציל חיים ( הנחת הדברים, ההרפייה שלהם, אי המלאכה, אי הרדיפה, שקט), כלומר זיכרון שעל האדם לזכור, אם ברצונו לחיות את החיים כפי שנכון לחיות אותם. השאלה למה בקשת הזיכרון אינה מרגישה דתית כלל ועיקר?
מלוך הכרותו העמוקה עם בני האדם אותם ברא, ויכולתם לשכוח את עצמם למין ימי הבריאה ( כמה מהר עוברת חווה על הציווי של אי אכילה מעץ הדעת) , יש בציווי השלישי לזכור את יום השבת, הכרה ביכולתו של המין האנושי לשכוח את עצמו, ולעבוד את עצמו לדעת באלף ואחת אפשרויות ודרכים, כולל מציאת הצידוקים המתאימים לכל עניין, יש פה הבנה משמעותית של הנפש האנושית, שאינה קשרוה כלל ועיקר לאמונה דתית, אלא לדרך חיינו בעולם הזה. זיכרון שבועי לפחות להנחת הדברים, לא כציווי אלא כדרך חיים המאפשרת שינוי ומנוחה ואגירת כוחות, וראיית הדברים אחרת, היא כורח המציאות והכרח חיים, ולכן האדם אשר אינו זוכר זאת, יביא על עצמו כליה בסופו של דבר, אם לא יניח וירפה, ויניח, לפחות ליום אחד, את עינייניו, חשובים ככל שיהיו.
זוהי קריאה בעיננו לא לקידוש השבת, אלא לנאמנות עצמית פנימית, לרגיעה ושלקט בתוך טירוף החיים. לכן היא איננה מרגישה כציווי דתי אלא דווקא כבקשה רוחנית מאיתנו להיות בשקט כדי לבחור נכון את חיינו.
בפוסט שעשינו בשיעור הראשון ציטטנו : "חובתך היחידה בכל גלגול חיים היא להיות נאמן לעצמך. היות נאמן לכל דבר אחר היא בלתי אפשרית" ( ריצ'ארד באך 'תעתועים') ואם להמשיך את הציטוט הזה נוכל גם לומר את מה שאמר הפילוסוף בלזק : "כל האומללות של בני האדם מקורה אחד והוא בחוסר היכולת לשבת בשקט לבד בחדר." כלומר אין מועקה גדולה יותר לאדם מלשהות במנוחה שלמה, בלי תשוקות, בלי עיסוק, בלי הסחת דעת, בלי שקידה. באך המודרני, בלזק הקודם לו, אבל אלוהים הרבה לפניהם, קוראים לאם המתרוצץ, במיוחד זה המודרני, אבל גם הקדום, לעצור, לנשום, לשקוט, להניח, לאגור כוח, לא לחפש תחליפים, לתת לדברים לשקוע נכון, לקדש את אי העשייה. קריאה דתית? לא יודעים. לנו היא מרגישה כקריאה מצילת חיים. אם זוכרים. כשזוכרים.
ואייל אומר : לפני שלושה וחצי חודשים עברתי פרידה קשה וכואבת. בטמטומי הגדול ניסיתי למלא את החסר בתחליפים. טעות. כדי לחזור אל עצמי, יש להיות עם עצמי, מאושר לבש, בשקט, עם הכאב. לזכור את יום השבת, לקדשו, כפעולה מצילת חיים. האם הבנתי שכך עלי לפעול? לא. אז כואב וכואב וכואב. ככה, עד שאבין. או אפול. וזו תהיה קריאת השכמה מהסוג שלא אוכל לשאת. כדאי לעצור קודם. זָכוֹר אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, לְקַדְּשׁוֹ אני מזכיר לעצמי לפני שיהיה מאוחר מידי. אני לא מהמאמינים, אבל ציווי השלישי שייך גם לי, אלו המבקשים נאמנות לעצמם