מושב רמת נפתלי הוקם כהיאחזות של הפלמ"ח בשנת 1945, הישוב הוקם ע"י יוצאי פלוגה ד של הפלמ"ח שנקראו בשם גרעין "בני פלד", בראשית ימי הישוב הם התגוררו ב"מצודה" שבנתה כחלק ממערך ההגנה על גבול הצפון. אל חברי הפלמ"ח הצטרפו חיילים משוחררים מהצבא הבריטי שהשתתפו בקרבות מלחמת העולם השניה מול הנאצים. במהלך קרבות תש"ח תקפו ערביי הסביבה את המושב וצרו עליו, חיל האוויר הישראלי הצניח אספקה למושב הנצור, באחת הטיסות הצטרפה רעיתו של אורד וינגייט שהצניחה להם את ספר התנ"ך של בעלה ממנו שאב השראה כשאימן את פלוגות הלילה.
המושב נודע בגידולי תפוחים, אגסים וענבים. במושב ארבעה יקבי בוטיק ותיירות מפותחת.
הקירבה לגבול הצפון, וסיפור הגבורה יוצא הדופן של כיבוש מצודת כח (עליו ניתן ללמוד בדף מקורות מס' 6 שעוסק במצודת כ"ח וערך הרעות) הפכו את המקום לזרוע בסיפורי גבורה ובאנדרטאות לזכר הנופלים.
חשבו: הפלמ"ח הוקם כחלק מהצבא של המדינה היהודית שבדרך. למה לדעתכם הפלמ"ח עסק גם בהקמת ישובים?
אם ישנת בחדר שבילסיטים שבמושב אז אתם מוזמנים לקחת אתכם פק"ל קפה, וללכת לכיוון מזרח עד לקצה הישוב ולשבת אל מול הנוף של עמק החולה באנדרטה על שם איתן בלחסן.
אם הגעתם ברכב אז חפשו בוויז " איתן בלחסן" וחנו בסמוך לאנדרטה.
ניתן לצאת מהאנדרטה למסע בנושא גבורה, שיוצא מהאנדרטה, דרך התצפית על עמק החולה, הקבר שמיוחס ליהושע בן נון, מצודת כ"ח ,שביל הפלמ"ח הפילבוקס ונחל קדש.
רס"ן איתן בלחסן, בן מושב רמות נפתלי, היה מפקד סיירת צנחנים. הוא היה מפקד אהוב ונערץ עוד בחייו. איתן נהרג בקרב יחד בדרום לבנון יחד עם סגן לירז טיטו וסגן דוד גרנית. נפילתו של איתן, מפקד הסיירת, היא אחד הרגעים הכי זכורים בחברה הישראלית מתקופת השהייה בדרום לבנון.
במובנים רבים שלושת הנופלים מסמלים חלקים שונים בחברה הישראלית: איתן- בן מושב מהצפון שלזכרו האנדרטה שבה אתם יושבים, דוד גרנית- בן ההתנחלות עפרה , זכה בצל"ש על תפקודו בקרב, לזכרו ניטעה גינה בעפרה, ולירז טיטו- בן העיר פתח תקווה, בן למשפחה מעדות המזרח שהתגורר בעיר במרכז הארץ. נפילת השלושה ביחד מראה את השילוב בין חלקי החברה הישראלית שנמצא בצבא.
בשנת 2015 הציג הנשיא ראובן (רובי) ריבלין את "נאום השבטים"
קראו את הנאום וחשבו על השאלות:
...ילד מבית אל, ילד מרהט, ילדה מהרצליה וילדה מבית"ר עילית, לא רק שהם לא נפגשים - אלא הם גם מתחנכים לתפיסה שונה בתכלית לגבי ערכי היסוד ואופייה הרצוי של מדינת ישראל. האם תהיה זאת מדינה חילונית וליברלית, יהודית ודמוקרטית? האם תהיה זאת מדינת הלכה יהודית? או דמוקרטיה הלכתית? האם תהיה זאת מדינת כל אזרחיה או לאומיה? שבט, שבט, שבט, שבט. באופן דומה, לכל שבט - מדורת השבט התקשורתית שלו...
אני מאמין, שישנם ארבעה יסודות, שעליהם השותפות הזו מוכרחה לעמוד:
הראשון, הוא בתחושת הביטחון של כל מגזר בכך שכניסה לשותפות הזו, אינה כרוכה בוויתור על מרכיבי היסוד של זהותו.... היסוד השני הוא האחריות המשותפת.... היסוד השלישי הוא הוגנות ושוויון.... היסוד הרביעי, רבותיי, והמאתגר מכולם, הוא יצירת הישראליות המשותפת...
רק כך, יחד ובשותפות, נוכל לחדש תקווה ישראלית
חשבו:
מה אתם יודעים על שאר "השבטים" בחברה הישראלית? האם יצא לכם לקיים שיחה עם משיהו מ"שבט" אחר?
למה דווקא בצבא אנחנו מצליחים לפגוש אנשים משבטים אחרים? חשבו על הדוגמא של איתן, לירז ודוד שנהרגו בקרב בדרום לבנון. ומצד שני- מי נעדר מהפגש בצבא?
האם לדעתכם ניתן לנצל את ההליכה בשביל ישראל לטובת הכרות עם שאר השבטים בחברה הישראלית?
סיבה נוספת לזיכרון של הקרב שבו נפל איתן היא בגלל סיפורו של המקלען שפחד להסתער. במהלך הקרב קרא איתן את הקריאה "אחרי" אבל המקלען נשאר דבוק לאדמה ואולי בכך גרם בעקיפין למות חבריו . באותם ימים היה דיון ציבורי בנושא השהיה בדרום לבנון , והמקלען שלא הסתער התראין לעיתון הארץ והסביר שהוא לא רצה למות במלחמה דבילית. . בעקבות הארוע הקשה הוציא קצין חינוך ראשי דאז , אלעזר שטרן, דף למפקד שעוסק בנושא. וכך כתב שטרן:
המפל"ג (סמ"פ) דוד, שהיה מפקדו של המקלען במסלול, שכב במחסה מרוחק יותר . עם הישמע הצרור הראשון, צעק דוד: "איתן, איתן" וזינק לתוך האש – לתוך הנקיק. דוד החל להילחם לבדו.
ואז כעבור מספר שניות או דקות, קרא למקלעניסט: "מקלען, בוא למטה!"… והמקלען לא בא. המקלען לא העז: "ידעתי שלהסתער עכשיו זה למות במלחמה דבילית", "… תוך כדי זה שאני מנהל אש, הגיעו אלי כוחות שהיו מאחור ושאלו אותי איפה מתנהל כל העסק. הצבעתי לכיוון ושלחתי אותם למקום שאני עצמי לא העזתי ללכת אליו. הם ירדו ואני לא זזתי. בסוף קמתי וגלשתי פנימה בין הסלעים. זה היה פחד אלוהים, זה היה תופת. נתזים עפים עליך, כדורים שורקים, ממש כמו בשיר על גבעת התחמושת"....
המקלען לא הסתער. זו עובדה. מדוע? האם מדובר בפחד? האם מדובר באידיאולוגיה? האם מדובר בשניהם גם יחד? ואולי מה שקרה זו הגדולה בסכנות לחברה פתוחה ומורכבת כשלנו: מתן לגיטימציה לפחד על ידי אידיאולוגיה – ומקומה מחוץ למחננו. אולי בעצם כולם פוחדים… שהרי כל אחד בסופו של דבר פוחד. כל אחד ואחד נדרש להתגבר על הפחד ...
ובדרך כלל מול הפחד האולי טבעי של לקום ולהסתער (או לעלות לעמדות), פחד המושך ומחבר אותך לאימא אדמה פועלים כוחות אחרים הדוחפים אותך קדימה: לקום ולהסתער. כוחות של מחויבותך לחבריך ומפקדיך, כוחות של מערכות ערכים עליהם גדלת ואותן הנחילו לך הוריך, מוריך ומחנכך. לכוחות אלה הדוחפים אותך קדימה אנו מקווים שתצרף גם את הבושה. הבושה שתדחוף אותך באם לא תקום ותסתער, הבושה מחבריך, הבושה ממפקדיך, והבושה גם מפקודיך. כוחות ומחשבות המסיטים או אומרים להסיט כל מחשבה של פחד.
אך המקלען לא קם, המקלען לא הסתער.
אמא אדמה – גם אם היא לא שלו, אלא לבנונית – משכה יותר מאשר הרעות, האחריות, הדבקות במשימה ואפילו יותר מהבושה. והוא נשאר מחובר לאמא אדמה.
דילמת ההסתערות היא מהדילמות הקשות שיש לאדם .
שימו לב שהמקלען שלא הסתער הזכיר בדבריו בראיון את "גבעת התחמושת"
אתם מוזמנים להאזין לשיר ולחשוב על הפער בין דבריו של המקלען לבין השורה בשיר שמציגה כמופת את התנהגותו של איתן שלא היסס לרגע...
אם תלכו צעד לאחור ותביטו מימין לאנדרטה, תראו עץ צעיר ומיוחד. זהו עץ הערמונים של אנה פרנק.
במקום נשתל ייחור מעץ הערמונים שהיה לסמל בעקבות יומנה של אנה פרנק. מעל לשנתיים, הסתתרה אנה פרנק עם משפחתה מפני הנאצים במסתור בחלק האחורי של מבנה באמסטרדם שאליו העביר אביה של אנה פרנק קודם לכן את משרדי החברה שבה עבד. באוגוסט 1944 ,נתגלתה המשפחה ונשלחה אל מותה. כל אותה עת ששהו במסתור, שאבה אנה פרנק עידוד מעץ הערמונים הגדול. מפאת גילו של העץ ומפאת מצבו קיומו היה לסיכון ממשי, לכן החליטו הרשויות באמסטרדם בשנת 2007 לכרותו. ההחלטה עוררה מחאה מצד רבים שראו בעץ זה סמל. התערבות בית המשפט סייעה בביטול ההחלטה, אך בשנת 2010 ,לא עמד העץ בפגעי הזמן ובפגעי מזג האוויר וקרס. ייחורים מהעץ נשתלו באמסטרדם, בבתי ספר ע"ש אנה פרנק ברחבי העולם, ב"יד-ושם" וברמות-נפתלי – במצפה איתן. מקומות אלו נבחרו הן בשל התאמה גיאוגרפית – מקומות גבוהים וקרירים – הן בשל התאמה מבחינה סמלית – מקומות המציינים מעבר משואה לתקומה, ממקום של מוות למקום של צמיחה ושל חיים.
על עץ הערמונים ביומנה של אנה פרנק:
-23.2.1943 כתבה אנה פרנק:
"הבטנו למעלה אל השמיים הכחולים, אל עץ הערמונים שענפיו נצצו עם הטיפות, ואל השחפים והציפורים הנוספות שנראו כעשויות כסף. כל זה ריתק אותנו כל כך שלא יכולנו לדבר".
בדיוק שנה לאחר מכן, ב-23 בפברואר 1944, כתבה פרנק:
"כמעט בכל בוקר אני הולכת לעליית הגג כדי לנשוף את האוויר המחניק החוצה מהריאות שלי. מהמקום האהוב עלי על הרצפה, אני מסתכלת למעלה לשמיים הכחולים ואל עץ הערמונים החשוף. כל עוד זה קיים, ואני אוכל לחיות כדי לראות את זה, את אור השמש, את השמיים בלי העננים, כל עוד זה נמשך אני לא יכולה להיות לא שמחה".
תצלום של עץ הערמונים באמסטרדם לפני קריסתו
חשבו:
מדוע עץ הערמונים היה כה חשוב לאנה פרנק? מה מסמל בעיניה העץ?
למה לדעתכם התנהל מאבק ציבורי כלל עולמי לשימור העץ ?
למה לדעתכם בחרו ליטוע את היחור מהעץ דווקא כאן?
מה הקשר בין אנה פרנק (נערה בת 16 שנרצחה בשואה) לבין איתן בלחסן (מפקד סיירת צנחנים שנפל בקרב)?
לסיכום, אתם מוזמנים לקרא את שירו הנפלא של המושרר צור ארליך:
הזמנה למסע:
הנוף מהמצפה על שם איתן בלחסן הוא אחד מהנופים עוצרי הנשימה. הנפילה מרכס רמות נפתלי לעמק החולה, והנוף של רמת הגולן והחרמון הוא נוף מעורר השראה.
ולצד הנוף אנחנו מוקפים בסיפורו של איתן , מפקד סיירת צנחנים, שנפל בקרב גבורה בדרום לבנון וסיפורה של אנה פרנק, שיומנה נתן קול אישי לנוכח האימה, קול שהיווה השראה למיליוני אנשים בעולם. במובן מסוים כולנו יושבים בין האנדרטה של איתן לעץ של אנה, בין סיפורי העבר לבין הנוף של הווה והעתיד. היציאה לשביל היא הזדמנות ליציאה במסע שמכיל בתוכו גם את הסיפור הישראלי של העבר , גם הליכה בנופי ההווה וגם מחשבה על העתיד.
אתם מזומנים לשבת אל מול הנוף ולחשוב מה המקום שלכם בסיפור הגדול של העם היהודי