Leadership - Moses, Aaron, Miriam, Abraham and Noah

הִלֵּל וְשַׁמַּאי קִבְּלוּ מֵהֶם. הִלֵּל אוֹמֵר, הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן, אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת וּמְקָרְבָן לַתּוֹרָה:

Pirkei Avot 1:12

Hillel and Shammai received [the oral tradition] from them. Hillel used to say: be of the disciples of Aaron, loving peace and pursuing peace, loving mankind and drawing them close to the Torah.

ברטנורא על משנה אבות א׳:י״ב:א׳

הֱוֵי מִתַּלְמִידָיו שֶׁל אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם וְרוֹדֵף שָׁלוֹם. פֵּרְשׁוּ בְּאָבוֹת דְּרַבִּי נָתָן, כֵּיצַד הָיָה אַהֲרֹן אוֹהֵב שָׁלוֹם, כְּשֶׁהָיָה רוֹאֶה שְׁנֵי בְּנֵי אָדָם מִתְקוֹטְטִים הָיָה הוֹלֵךְ לְכָל אֶחָד מֵהֶם שֶׁלֹּא מִדַּעַת חֲבֵרוֹ, וְאוֹמֵר לוֹ רְאֵה חֲבֵרְךָ אֵיךְ הוּא מִתְחָרֵט וּמַכֶּה אֶת עַצְמוֹ עַל שֶׁחָטָא לְךָ, וְהוּא אָמַר לִי שֶׁאָבֹא אֵלֶיךָ שֶׁתִּמְחַל לוֹ, וּמִתּוֹךְ כָּךְ כְּשֶׁהָיוּ פּוֹגְעִים זֶה בָּזֶה הָיוּ מְנַשְּׁקִים זֶה אֶת זֶה. וְכֵיצַד הָיָה מְקָרֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת לַתּוֹרָה, כְּשֶׁהָיָה יוֹדֵעַ בְּאָדָם שֶׁעָבַר עֲבֵרָה הָיָה מִתְחַבֵּר עִמּוֹ וּמַרְאֶה לוֹ פָּנִים צְהֻבּוֹת, וְהָיָה אוֹתוֹ אָדָם מִתְבַּיֵּשׁ וְאוֹמֵר אִלּוּ הָיָה יוֹדֵעַ צַדִּיק זֶה מַעֲשַׂי הָרָעִים כַּמָּה הָיָה מִתְרַחֵק מִמֶּנִּי, וּמִתּוֹךְ כָּךְ הָיָה חוֹזֵר לַמּוּטָב. הוּא שֶׁהַנָּבִיא מֵעִיד עָלָיו (מלאכי ב׳:ו׳) בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי וְרַבִּים הֵשִׁיב מֵעָוֹן:

Bartenura on Pirkei Avot 1:12:1

"Be of the disciples of Aharon, loving peace and pursuing peace": They explained in Avot DeRabbi Natan how Aharon loved peace: When he would see two people quarreling, he would go to each one of them without the knowledge of his fellow and say to him, “Behold how your fellow is regretting and afflicting himself that he sinned against you; and he told me that I should come to you so that you will forgive him. And as a result of this, when they bumped into each other, they would kiss each other. And how would he bring people closer to the Torah? When he would know about someone that he committed a sin, he would befriend him and show him a friendly demeanor; and that man would be embarrassed and say [to himself], “If that righteous man would know my evil deeds, how much would he distance himself from me? And as a result of this, [that man] would change for the better. And this is what the prophet testifies about [Aharon] (Malachi 2), “In peace and in straightness did he walk with Me and he brought back many from sinning."

רבינו יונה על פרקי אבות א׳:י״ב:ב׳

הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן אוהב שלום ורודף שלום אוהב את הבריות ומקרבן לתורה. ר"ל שיאהב בלבו האמת והשלום וירדוף אחריו בפועל ידיו. כי יש בני אדם אוהבים אותו בלבם לא שיטרחו עצמן לשום שלום בעולם ואינם הולכים בדרכי שלום אך העושין פעולה ומשימין שלום בין אדם לחבירו ואוהבים לעשות המלאכה כמו שנאמר (תהלים ל"ד י"ד) בקש שלום ורדפהו אותם הם מתלמדיו של אהרן שהיה עושה כדבר הזה:

Rabbeinu Yonah on Pirkei Avot 1:12:2

Hillel says, "Be of the disciples of Aharon, loving peace and pursuing peace, loving the creatures and bringing them closer to Torah." He means to say that he loves truth and peace in his heart and pursues it with the actions of his hands. As there are people that love it in their hearts that don't trouble themselves to bring peace to the world and don't walk in the paths of peace. But those that do actions and bring peace between a man and his friend and love to do this work - as it is stated (Psalms 34:15), "seek peace and pursue it" - those are from the students of Aharon, who would act like this.

שמות ו׳:ל׳-ז׳:א׳

(ל) וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה הֵ֤ן אֲנִי֙ עֲרַ֣ל שְׂפָתַ֔יִם וְאֵ֕יךְ יִשְׁמַ֥ע אֵלַ֖י פַּרְעֹֽה׃ (פ) (א) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה רְאֵ֛ה נְתַתִּ֥יךָ אֱלֹהִ֖ים לְפַרְעֹ֑ה וְאַהֲרֹ֥ן אָחִ֖יךָ יִהְיֶ֥ה נְבִיאֶֽךָ׃

Exodus 6:30-7:1

(30) Moses appealed to the LORD, saying, “See, I am of impeded speech; how then should Pharaoh heed me!” (1) The LORD replied to Moses, “See, I place you in the role of God to Pharaoh, with your brother Aaron as your prophet.

שמות ל״ב:א׳

וַיַּ֣רְא הָעָ֔ם כִּֽי־בֹשֵׁ֥שׁ מֹשֶׁ֖ה לָרֶ֣דֶת מִן־הָהָ֑ר וַיִּקָּהֵ֨ל הָעָ֜ם עַֽל־אַהֲרֹ֗ן וַיֹּאמְר֤וּ אֵלָיו֙ ק֣וּם ׀ עֲשֵׂה־לָ֣נוּ אֱלֹהִ֗ים אֲשֶׁ֤ר יֵֽלְכוּ֙ לְפָנֵ֔ינוּ כִּי־זֶ֣ה ׀ מֹשֶׁ֣ה הָאִ֗ישׁ אֲשֶׁ֤ר הֶֽעֱלָ֙נוּ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם לֹ֥א יָדַ֖עְנוּ מֶה־הָ֥יָה לֽוֹ׃

Exodus 32:1

When the people saw that Moses was so long in coming down from the mountain, the people gathered against Aaron and said to him, “Come, make us a god who shall go before us, for that man Moses, who brought us from the land of Egypt—we do not know what has happened to him.”

במדבר י״ב:א׳

וַתְּדַבֵּ֨ר מִרְיָ֤ם וְאַהֲרֹן֙ בְּמֹשֶׁ֔ה עַל־אֹד֛וֹת הָאִשָּׁ֥ה הַכֻּשִׁ֖ית אֲשֶׁ֣ר לָקָ֑ח כִּֽי־אִשָּׁ֥ה כֻשִׁ֖ית לָקָֽח׃

Numbers 12:1

Miriam and Aaron spoke against Moses because of the Cushite woman he had married: “He married a Cushite woman!”

סוטה י״א ב:ד׳

דרש רב עוירא בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים

Sotah 11b:4

§ Rav Avira taught: In the merit of the righteous women that were in that generation, the Jewish people were redeemed from Egypt.

שמות ט״ו:כ׳

(כ) וַתִּקַּח֩ מִרְיָ֨ם הַנְּבִיאָ֜ה אֲח֧וֹת אַהֲרֹ֛ן אֶת־הַתֹּ֖ף בְּיָדָ֑הּ וַתֵּצֶ֤אןָ כָֽל־הַנָּשִׁים֙ אַחֲרֶ֔יהָ בְּתֻפִּ֖ים וּבִמְחֹלֹֽת׃

Exodus 15:20

(20) Then Miriam the prophetess, Aaron’s sister, took a timbrel in her hand, and all the women went out after her in dance with timbrels.

מגילה י״ד א:י״ד

מרים דכתיב (שמות טו, כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן ולא אחות משה אמר ר"נ אמר רב שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן ואומרת עתידה אמי שתלד בן שיושיע את ישראל ובשעה שנולד נתמלא כל הבית כולו אורה עמד אביה ונשקה על ראשה אמר לה בתי נתקיימה נבואתיך

Megillah 14a:14

Miriam was a prophetess, as it is written explicitly: “And Miriam the prophetess, the sister of Aaron, took a timbrel in her hand” (Exodus 15:20). The Gemara asks: Was she the sister only of Aaron, and not the sister of Moses? Why does the verse mention only one of her brothers? Rav Naḥman said that Rav said: For she prophesied when she was the sister of Aaron, i.e., she prophesied since her youth, even before Moses was born, and she would say: My mother is destined to bear a son who will deliver the Jewish people to salvation. And at the time when Moses was born the entire house was filled with light, and her father stood and kissed her on the head, and said to her: My daughter, your prophecy has been fulfilled.

פרקי דרבי אליעזר מ״ה:ד׳

(ד) דן אהרן דין בינו לבין עצמו, אמר אם אני אומר לישראל תנו לי כסף וזהב מיד הם מביאים אלא הריני אומ' להם תנו לי נזמי נשיכם ונזמי בניכם ובנותיכם והיה הדבר בטל ממנו שמעו הנשים ולא קבלו עליהם ליתן נזמיהן לבעליהן אלא אמרו להם אתם רוצים לעשות שקוץ ותועבה שאין בו כח להציל לא שמעו להם ונתן הב"ה שכרן של נשים בעה"ז ובעה"ב ומה שכר נתן להם לעה"ב לעה"ז שהן משמרות ראשי חדשים שנ' המשביע בטוב עדיך תתחדש כנשר נעורייך.

Pirkei DeRabbi Eliezer 45:4

(4) Aaron argued with himself, saying: If I say to Israel, Give ye to me gold and silver, they will bring it immediately; but behold I will say to them, Give ye to me the earrings of your wives, and of your sons, and forthwith the matter will fail, as it is said, "And Aaron said to them, Break off the golden rings" (Ex. 32:2). The women heard (this), but they were unwilling to give their earrings to their husbands; but they said to them: Ye desire to make a graven image and a molten image without any power in it to deliver. The Holy One, blessed be He, gave the women their reward in this world and in the world to come. What reward did He give them in this world? That they should observe the New Moons more stringently than the men, and what reward will He give them in the world to come? They are destined to be renewed like the New Moons, as it is said, "Who satisfieth thy years with good things; so that thy youth is renewed like the eagle" (Ps. 103:5).

בראשית ו׳:ט׳

(ט) אֵ֚לֶּה תּוֹלְדֹ֣ת נֹ֔חַ נֹ֗חַ אִ֥ישׁ צַדִּ֛יק תָּמִ֥ים הָיָ֖ה בְּדֹֽרֹתָ֑יו אֶת־הָֽאֱלֹהִ֖ים הִֽתְהַלֶּךְ־נֹֽחַ׃

Genesis 6:9

(9) This is the line of Noah.—Noah was a righteous man; he was blameless in his age; Noah walked with God.—

רש"י על בראשית ו׳:ט׳:ב׳

בדרותיו. יֵשׁ מֵרַבּוֹתֵינוּ דּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לְשֶׁבַח, כָּל שֶׁכֵּן אִלּוּ הָיָה בְדוֹר צַדִּיקִים הָיָה צַדִּיק יוֹתֵר; וְיֵשׁ שֶׁדּוֹרְשִׁים אוֹתוֹ לִגְנַאי, לְפִי דוֹרוֹ הָיָה צַדִּיק וְאִלּוּ הָיָה בְדוֹרוֹ שֶׁל אַבְרָהָם לֹא הָיָה נֶחְשָׁב לִכְלוּם (סנה' ק"ח):

Rashi on Genesis 6:9:2

בדורותיו IN HIS GENERATIONS — Some of our Rabbis explain it (this word) to his credit: he was righteous even in his generation; it follows that had he lived in a generation of righteous people he would have been even more righteous owing to the force of good example. Others, however, explain it to his discredit: in comparison with his own generation he was accounted righteous, but had he lived in the generation of Abraham he would have been accounted as of no importance (cf. Sanhedrin 108a).

רש"י על בראשית ו׳:ט׳:ג׳

את האלהים התהלך נח. וּבְאַבְרָהָם הוּא אוֹמֵר אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו? (ברא' כ"ד), נֹחַ הָיָה צָרִיךְ סַעַד לְתָמְכוֹ, אֲבָל אַבְרָהָם הָיָה מִתְחַזֵּק וּמְהַלֵּךְ בְצִדְקוֹ מֵאֵלָיו:

Rashi on Genesis 6:9:3

את האלהים התהלך נח NOAH WALKED WITH GOD — In the case of Abraham Scripture says, (Genesis 24:40) ‘‘[God] before whom I walked”; Noah needed God’s support to uphold him in righteousness, Abraham drew his moral strength from himself and walked in his righteousness by his own effort (Genesis Rabbah 30:10).

בראשית י״ח:כ׳-ל״ג

(כ) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה זַעֲקַ֛ת סְדֹ֥ם וַעֲמֹרָ֖ה כִּי־רָ֑בָּה וְחַ֨טָּאתָ֔ם כִּ֥י כָבְדָ֖ה מְאֹֽד׃ (כא) אֵֽרֲדָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה הַכְּצַעֲקָתָ֛הּ הַבָּ֥אָה אֵלַ֖י עָשׂ֣וּ ׀ כָּלָ֑ה וְאִם־לֹ֖א אֵדָֽעָה׃ (כב) וַיִּפְנ֤וּ מִשָּׁם֙ הָֽאֲנָשִׁ֔ים וַיֵּלְכ֖וּ סְדֹ֑מָה וְאַ֨בְרָהָ֔ם עוֹדֶ֥נּוּ עֹמֵ֖ד לִפְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (כג) וַיִּגַּ֥שׁ אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הַאַ֣ף תִּסְפֶּ֔ה צַדִּ֖יק עִם־רָשָֽׁע׃ (כד) אוּלַ֥י יֵ֛שׁ חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר הַאַ֤ף תִּסְפֶּה֙ וְלֹא־תִשָּׂ֣א לַמָּק֔וֹם לְמַ֛עַן חֲמִשִּׁ֥ים הַצַּדִּיקִ֖ם אֲשֶׁ֥ר בְּקִרְבָּֽהּ׃ (כה) חָלִ֨לָה לְּךָ֜ מֵעֲשֹׂ֣ת ׀ כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֗ה לְהָמִ֤ית צַדִּיק֙ עִם־רָשָׁ֔ע וְהָיָ֥ה כַצַּדִּ֖יק כָּרָשָׁ֑ע חָלִ֣לָה לָּ֔ךְ הֲשֹׁפֵט֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ לֹ֥א יַעֲשֶׂ֖ה מִשְׁפָּֽט׃ (כו) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א בִסְדֹ֛ם חֲמִשִּׁ֥ים צַדִּיקִ֖ם בְּת֣וֹךְ הָעִ֑יר וְנָשָׂ֥אתִי לְכָל־הַמָּק֖וֹם בַּעֲבוּרָֽם׃ (כז) וַיַּ֥עַן אַבְרָהָ֖ם וַיֹּאמַ֑ר הִנֵּה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י וְאָנֹכִ֖י עָפָ֥ר וָאֵֽפֶר׃ (כח) א֠וּלַי יַחְסְר֞וּן חֲמִשִּׁ֤ים הַצַּדִּיקִם֙ חֲמִשָּׁ֔ה הֲתַשְׁחִ֥ית בַּחֲמִשָּׁ֖ה אֶת־כָּל־הָעִ֑יר וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית אִם־אֶמְצָ֣א שָׁ֔ם אַרְבָּעִ֖ים וַחֲמִשָּֽׁה׃ (כט) וַיֹּ֨סֶף ע֜וֹד לְדַבֵּ֤ר אֵלָיו֙ וַיֹּאמַ֔ר אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם אַרְבָּעִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה בַּעֲב֖וּר הָאַרְבָּעִֽים׃ (ל) וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבֵּ֔רָה אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם שְׁלֹשִׁ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אֶֽעֱשֶׂ֔ה אִם־אֶמְצָ֥א שָׁ֖ם שְׁלֹשִֽׁים׃ (לא) וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּֽה־נָ֤א הוֹאַ֙לְתִּי֙ לְדַבֵּ֣ר אֶל־אֲדֹנָ֔י אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֶשְׂרִ֑ים וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָֽעֶשְׂרִֽים׃ (לב) וַ֠יֹּאמֶר אַל־נָ֞א יִ֤חַר לַֽאדֹנָי֙ וַאֲדַבְּרָ֣ה אַךְ־הַפַּ֔עַם אוּלַ֛י יִמָּצְא֥וּן שָׁ֖ם עֲשָׂרָ֑ה וַיֹּ֙אמֶר֙ לֹ֣א אַשְׁחִ֔ית בַּעֲב֖וּר הָעֲשָׂרָֽה׃ (לג) וַיֵּ֣לֶךְ יְהוָ֔ה כַּאֲשֶׁ֣ר כִּלָּ֔ה לְדַבֵּ֖ר אֶל־אַבְרָהָ֑ם וְאַבְרָהָ֖ם שָׁ֥ב לִמְקֹמֽוֹ׃

Genesis 18:20-33

(20) Then the LORD said, “The outrage of Sodom and Gomorrah is so great, and their sin so grave! (21) I will go down to see whether they have acted altogether according to the outcry that has reached Me; if not, I will take note.” (22) The men went on from there to Sodom, while Abraham remained standing before the LORD. (23) Abraham came forward and said, “Will You sweep away the innocent along with the guilty? (24) What if there should be fifty innocent within the city; will You then wipe out the place and not forgive it for the sake of the innocent fifty who are in it? (25) Far be it from You to do such a thing, to bring death upon the innocent as well as the guilty, so that innocent and guilty fare alike. Far be it from You! Shall not the Judge of all the earth deal justly?” (26) And the LORD answered, “If I find within the city of Sodom fifty innocent ones, I will forgive the whole place for their sake.” (27) Abraham spoke up, saying, “Here I venture to speak to my Lord, I who am but dust and ashes: (28) What if the fifty innocent should lack five? Will You destroy the whole city for want of the five?” And He answered, “I will not destroy if I find forty-five there.” (29) But he spoke to Him again, and said, “What if forty should be found there?” And He answered, “I will not do it, for the sake of the forty.” (30) And he said, “Let not my Lord be angry if I go on: What if thirty should be found there?” And He answered, “I will not do it if I find thirty there.” (31) And he said, “I venture again to speak to my Lord: What if twenty should be found there?” And He answered, “I will not destroy, for the sake of the twenty.” (32) And he said, “Let not my Lord be angry if I speak but this last time: What if ten should be found there?” And He answered, “I will not destroy, for the sake of the ten.” (33) When the LORD had finished speaking to Abraham, He departed; and Abraham returned to his place.

מלכים ב י״א:א׳-ט״ז

(א) וַֽעֲתַלְיָה֙ אֵ֣ם אֲחַזְיָ֔הוּ (וראתה) [רָאֲתָ֖ה] כִּ֣י מֵ֣ת בְּנָ֑הּ וַתָּ֙קׇם֙ וַתְּאַבֵּ֔ד אֵ֖ת כׇּל־זֶ֥רַע הַמַּמְלָכָֽה׃ (ב) וַתִּקַּ֣ח יְהוֹשֶׁ֣בַע בַּת־הַמֶּֽלֶךְ־י֠וֹרָ֠ם אֲח֨וֹת אֲחַזְיָ֜הוּ אֶת־יוֹאָ֣שׁ בֶּן־אֲחַזְיָ֗ה וַתִּגְנֹ֤ב אֹתוֹ֙ מִתּ֤וֹךְ בְּנֵֽי־הַמֶּ֙לֶךְ֙ (הממותתים) [הַמּ֣וּמָתִ֔ים] אֹת֥וֹ וְאֶת־מֵינִקְתּ֖וֹ בַּחֲדַ֣ר הַמִּטּ֑וֹת וַיַּסְתִּ֧רוּ אֹת֛וֹ מִפְּנֵ֥י עֲתַלְיָ֖הוּ וְלֹ֥א הוּמָֽת׃ (ג) וַיְהִ֤י אִתָּהּ֙ בֵּ֣ית יְהֹוָ֔ה מִתְחַבֵּ֖א שֵׁ֣שׁ שָׁנִ֑ים וַעֲתַלְיָ֖ה מֹלֶ֥כֶת עַל־הָאָֽרֶץ׃ {פ}
(ד) וּבַשָּׁנָ֣ה הַ֠שְּׁבִיעִ֠ית שָׁלַ֨ח יְהוֹיָדָ֜ע וַיִּקַּ֣ח ׀ אֶת־שָׂרֵ֣י (המאיות) [הַמֵּא֗וֹת] לַכָּרִי֙ וְלָ֣רָצִ֔ים וַיָּבֵ֥א אֹתָ֛ם אֵלָ֖יו בֵּ֣ית יְהֹוָ֑ה וַיִּכְרֹת֩ לָהֶ֨ם בְּרִ֜ית וַיַּשְׁבַּ֤ע אֹתָם֙ בְּבֵ֣ית יְהֹוָ֔ה וַיַּ֥רְא אֹתָ֖ם אֶת־בֶּן־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ה) וַיְצַוֵּ֣ם לֵאמֹ֔ר זֶ֥ה הַדָּבָ֖ר אֲשֶׁ֣ר תַּעֲשׂ֑וּן הַשְּׁלִשִׁ֤ית מִכֶּם֙ בָּאֵ֣י הַשַּׁבָּ֔ת וְשֹׁ֣מְרֵ֔י מִשְׁמֶ֖רֶת בֵּ֥ית הַמֶּֽלֶךְ׃ (ו) וְהַשְּׁלִשִׁית֙ בְּשַׁ֣עַר ס֔וּר וְהַשְּׁלִשִׁ֥ית בַּשַּׁ֖עַר אַחַ֣ר הָרָצִ֑ים וּשְׁמַרְתֶּ֛ם אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת הַבַּ֖יִת מַסָּֽח׃ (ז) וּשְׁתֵּ֤י הַיָּדוֹת֙ בָּכֶ֔ם כֹּ֖ל יֹצְאֵ֣י הַשַּׁבָּ֑ת וְשָׁ֥מְר֛וּ אֶת־מִשְׁמֶ֥רֶת בֵּית־יְהֹוָ֖ה אֶל־הַמֶּֽלֶךְ׃ (ח) וְהִקַּפְתֶּ֨ם עַל־הַמֶּ֜לֶךְ סָבִ֗יב אִ֚ישׁ וְכֵלָ֣יו בְּיָד֔וֹ וְהַבָּ֥א אֶל־הַשְּׂדֵר֖וֹת יוּמָ֑ת וִֽהְי֥וּ אֶת־הַמֶּ֖לֶךְ בְּצֵאת֥וֹ וּבְבֹאֽוֹ׃ (ט) וַֽיַּעֲשׂ֞וּ שָׂרֵ֣י (המאיות) [הַמֵּא֗וֹת] כְּכֹ֣ל אֲשֶׁר־צִוָּה֮ יְהוֹיָדָ֣ע הַכֹּהֵן֒ וַיִּקְחוּ֙ אִ֣ישׁ אֶת־אֲנָשָׁ֔יו בָּאֵ֣י הַשַּׁבָּ֔ת עִ֖ם יֹצְאֵ֣י הַשַּׁבָּ֑ת וַיָּבֹ֖אוּ אֶל־יְהוֹיָדָ֥ע הַכֹּהֵֽן׃ (י) וַיִּתֵּ֨ן הַכֹּהֵ֜ן לְשָׂרֵ֣י (המאיות) [הַמֵּא֗וֹת] אֶֽת־הַחֲנִית֙ וְאֶת־הַשְּׁלָטִ֔ים אֲשֶׁ֖ר לַמֶּ֣לֶךְ דָּוִ֑ד אֲשֶׁ֖ר בְּבֵ֥ית יְהֹוָֽה׃ (יא) וַיַּעַמְד֨וּ הָרָצִ֜ים אִ֣ישׁ ׀ וְכֵלָ֣יו בְּיָד֗וֹ מִכֶּ֨תֶף הַבַּ֤יִת הַיְמָנִית֙ עַד־כֶּ֤תֶף הַבַּ֙יִת֙ הַשְּׂמָאלִ֔ית לַמִּזְבֵּ֖חַ וְלַבָּ֑יִת עַל־הַמֶּ֖לֶךְ סָבִֽיב׃ (יב) וַיּוֹצִ֣א אֶת־בֶּן־הַמֶּ֗לֶךְ וַיִּתֵּ֤ן עָלָיו֙ אֶת־הַנֵּ֙זֶר֙ וְאֶת־הָ֣עֵד֔וּת וַיַּמְלִ֥כוּ אֹת֖וֹ וַיִּמְשָׁחֻ֑הוּ וַיַּ֨כּוּ־כָ֔ף וַיֹּאמְר֖וּ יְחִ֥י הַמֶּֽלֶךְ׃ {ס} (יג) וַתִּשְׁמַ֣ע עֲתַלְיָ֔ה אֶת־ק֥וֹל הָרָצִ֖ין הָעָ֑ם וַתָּבֹ֥א אֶל־הָעָ֖ם בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ (יד) וַתֵּ֡רֶא וְהִנֵּ֣ה הַמֶּ֩לֶךְ֩ עֹמֵ֨ד עַֽל־הָעַמּ֜וּד כַּמִּשְׁפָּ֗ט וְהַשָּׂרִ֤ים וְהַחֲצֹֽצְרוֹת֙ אֶל־הַמֶּ֔לֶךְ וְכׇל־עַ֤ם הָאָ֙רֶץ֙ שָׂמֵ֔חַ וְתֹקֵ֖עַ בַּחֲצֹֽצְר֑וֹת וַתִּקְרַ֤ע עֲתַלְיָה֙ אֶת־בְּגָדֶ֔יהָ וַתִּקְרָ֖א קֶ֥שֶׁר קָֽשֶׁר׃ (טו) וַיְצַו֩ יְהוֹיָדָ֨ע הַכֹּהֵ֜ן אֶת־שָׂרֵ֥י (המאיות) [הַמֵּא֣וֹת ׀] פְּקֻדֵ֣י הַחַ֗יִל וַיֹּ֤אמֶר אֲלֵיהֶם֙ הוֹצִ֤יאוּ אֹתָהּ֙ אֶל־מִבֵּ֣ית לַשְּׂדֵרֹ֔ת וְהַבָּ֥א אַחֲרֶ֖יהָ הָמֵ֣ת בֶּחָ֑רֶב כִּ֚י אָמַ֣ר הַכֹּהֵ֔ן אַל־תּוּמַ֖ת בֵּ֥ית יְהֹוָֽה׃ (טז) וַיָּשִׂ֤מוּ לָהּ֙ יָדַ֔יִם וַתָּב֛וֹא דֶּֽרֶךְ־מְב֥וֹא הַסּוּסִ֖ים בֵּ֣ית הַמֶּ֑לֶךְ וַתּוּמַ֖ת שָֽׁם׃ {ס}

II Kings 11:1-16

(1) When Athaliah, the mother of Ahaziah, learned that her son was dead, she promptly killed off all who were of royal stock. (2) But Jehosheba, daughter of King Joram and sister of Ahaziah, secretly took Ahaziah’s son Joash away from among the princes who were being slain, and [put] him and his nurse in a bedroom. And they kept him hidden from Athaliah so that he was not put to death. (3) He stayed with her for six years, hidden in the House of GOD while Athaliah reigned over the land. (4) In the seventh year, Jehoiada sent for the chiefs of the hundreds of the Carites and of the guards, and had them come to him in the House of GOD. He made a pact with them, exacting an oath from them in the House of GOD, and he showed them the king’s son. (5) He instructed them: ... The two divisions of yours who are off duty this week shall keep guard over the House of GOD for the protection of the king. ... The guards, with their arms at the ready, stationed themselves—from the south end of the House to the north end of the House, at the altar and the House—to guard the king on every side. (12) [Jehoiada] then brought out the king’s son, and placed upon him the crown and the insignia. They anointed him and proclaimed him king; they clapped their hands and shouted, “Long live the king!” (13) When Athaliah heard the shouting of the guards [and] the people, she came out to the people in the House of GOD. (14) She looked about and saw the king standing by the pillar, as was the custom, the chiefs with their trumpets beside the king, and all the people of the land rejoicing and blowing trumpets. Athaliah rent her garments and cried out, “Treason, treason!” (15) Then the priest Jehoiada gave the command to the army officers, the chiefs of hundreds, and said to them, “Take her out between the ranks and, if anyone follows her, put him to the sword.” For the priest thought: “Let her not be put to death in the House of GOD.” (16) They cleared a passageway for her and she entered the royal palace through the horses’ entrance: there she was put to death.