פסח מתקרב. יום אחרי יום אנחנו מסדרים את הבית, הופכים כל פינה. האוויר דחוס בריח חומרי ניקוי. לאט לאט הכל מקבל צורה. כל ארון מוצא את הסדר הפנימי שלו, מותרות נערמות ליד הפחים, חללים שלא זכרנו שקיימים מתרוקנים ומתמלאים מחדש.
את ניקוי האביב הזה מוביל החשש מהחמץ. אותו אויב שאין להזכיר, בל יראה ובל ימצא.
מגיע ליל י"ד. מחר בלילה כבר נשב סביב שולחן הסדר, ועכשיו עוברים מחדר לחדר עם נר ונוצה, האם נמצא חמץ? אחרי עבודה מאומצת, זו כבר לא שאלה אמיתית אלא משחק מחבואים לילדים. אולי רק תזכורת אחרונה לשים לב לעוד שידה שפספסנו. וכאן הבן שואל - למה?
מה הבעיה בחמץ?
למה לעשות "בדיקת חמץ"?
הראש מלא בדרשות יפות לליל הסדר - לא להחמיץ את השעה, לא לתפוח - והלב מבקש להבין עוד.
כשפותחים את ספרי פסיקת ההלכה מוצאים מערכת חוקים מנוסחת היטב. יש פתרון לכל בעיה, נראה שנשאלו כל השאלות ונתנו כל התשובות. כשפותחים את הגמרא - מתחיל סיפור.
את ניקוי האביב הזה מוביל החשש מהחמץ. אותו אויב שאין להזכיר, בל יראה ובל ימצא.
מגיע ליל י"ד. מחר בלילה כבר נשב סביב שולחן הסדר, ועכשיו עוברים מחדר לחדר עם נר ונוצה, האם נמצא חמץ? אחרי עבודה מאומצת, זו כבר לא שאלה אמיתית אלא משחק מחבואים לילדים. אולי רק תזכורת אחרונה לשים לב לעוד שידה שפספסנו. וכאן הבן שואל - למה?
מה הבעיה בחמץ?
למה לעשות "בדיקת חמץ"?
הראש מלא בדרשות יפות לליל הסדר - לא להחמיץ את השעה, לא לתפוח - והלב מבקש להבין עוד.
כשפותחים את ספרי פסיקת ההלכה מוצאים מערכת חוקים מנוסחת היטב. יש פתרון לכל בעיה, נראה שנשאלו כל השאלות ונתנו כל התשובות. כשפותחים את הגמרא - מתחיל סיפור.
פרק א - מעשה בחולדה ועכבר, או ממה אנחנו חוששים?
עברה בדיקת חמץ וכל הבית מוכן ונקי. החמץ שהשארנו מונח בערימה בחוץ, מוכן לשריפה. בזווית העין עובר עכבר. הנכנס? היכנס?
יכולים להיות הרבה המשכים לסיפור. למשל - היו תשע ערמות של קניות לחג, הכל כשר לפסח, ורק ערימה אחת של חמץ לשריפה. מאיזה ערמה העכבר לקח? יש חמץ בבית או אין? העכבר מעורר את הספק. במקום בו הצלחנו כבר לשלוט על הכאוס, לעשות סדר, לנקות, מופיע עכבר שמערער אותנו. כל הלחץ, כל המתח, מתפרק. אולי הבית כבר לא "כשר לפסח". עד כמה צריך להמשיך ולבדוק? כל סדר הוא זמני. הדלקת נרות, הבית מבריק. והנה נגמרה סעודת שבת - וכבר כמעט אין זכר לניקיון. וגם בלב. דברים מסתדרים, מתיישבים, ובין רגע מתחילים מחדש. אבל בפסח יש איום מיוחד. הרי כל השבוע אמור להיות ללא חמץ.
פתרון פשוט - מלחמת חורמה. אם נשרוף את כל החמץ, אם נכין את כל המצות מראש לפני החג, אם לא נשרה שום דבר במים - לא יהיה חמץ. האם פסח דורש מאתנו דלות ושיעבוד?
את פתח לו כהלכות הפסח: "אין חוששין שמא גררה חולדה". לא צריך לחשוש, הכל בסדר, אם נתחיל לחשוש אין לדבר סוף. נעשה את מה שאפשר, ננקה, נבדוק, וזהו. אם נראה בכל זאת חמץ - זה כבר לא משנה. לא רצינו אותו, סילקנו אותו, הסרנו אותו מליבנו. אפשר להרפות.
ובכל זאת - "מה שמשייר יניחנו בצנעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו". את מה שנותר צריך להניח במקום מוצנע, אחרת, מי יודע, אולי יבוא עכבר ויחזיר את החמץ הביתה. צריך לעמוד על המשמר.
עברה בדיקת חמץ וכל הבית מוכן ונקי. החמץ שהשארנו מונח בערימה בחוץ, מוכן לשריפה. בזווית העין עובר עכבר. הנכנס? היכנס?
יכולים להיות הרבה המשכים לסיפור. למשל - היו תשע ערמות של קניות לחג, הכל כשר לפסח, ורק ערימה אחת של חמץ לשריפה. מאיזה ערמה העכבר לקח? יש חמץ בבית או אין? העכבר מעורר את הספק. במקום בו הצלחנו כבר לשלוט על הכאוס, לעשות סדר, לנקות, מופיע עכבר שמערער אותנו. כל הלחץ, כל המתח, מתפרק. אולי הבית כבר לא "כשר לפסח". עד כמה צריך להמשיך ולבדוק? כל סדר הוא זמני. הדלקת נרות, הבית מבריק. והנה נגמרה סעודת שבת - וכבר כמעט אין זכר לניקיון. וגם בלב. דברים מסתדרים, מתיישבים, ובין רגע מתחילים מחדש. אבל בפסח יש איום מיוחד. הרי כל השבוע אמור להיות ללא חמץ.
פתרון פשוט - מלחמת חורמה. אם נשרוף את כל החמץ, אם נכין את כל המצות מראש לפני החג, אם לא נשרה שום דבר במים - לא יהיה חמץ. האם פסח דורש מאתנו דלות ושיעבוד?
את פתח לו כהלכות הפסח: "אין חוששין שמא גררה חולדה". לא צריך לחשוש, הכל בסדר, אם נתחיל לחשוש אין לדבר סוף. נעשה את מה שאפשר, ננקה, נבדוק, וזהו. אם נראה בכל זאת חמץ - זה כבר לא משנה. לא רצינו אותו, סילקנו אותו, הסרנו אותו מליבנו. אפשר להרפות.
ובכל זאת - "מה שמשייר יניחנו בצנעה, כדי שלא יהא צריך בדיקה אחריו". את מה שנותר צריך להניח במקום מוצנע, אחרת, מי יודע, אולי יבוא עכבר ויחזיר את החמץ הביתה. צריך לעמוד על המשמר.
למשנה יש מקצב, יש זרימה, היא מתנגנת על הלשון:
אֵין חוֹשְׁשִׁין שֶׁמָּא גָרְרָה חֻלְדָּה
מִבַּיִת לְבַיִת וּמִמָּקוֹם לְמָקוֹם,
דְּאִם כֵּן, מֵחָצֵר לְחָצֵר וּמֵעִיר לְעִיר,
אֵין לַדָּבָר סוֹף:
They need not fear that a weasel may have dragged [chametz] from one room to another or from one place to another, for if so, [they must also fear] from courtyard to courtyard and from town to town, and there would be no end to the matter.
המעגלים מתרחבים - בית - מקום - חצר - עיר. מבוקש מקום שקט עליו תונח הנפש. אבל מסביב יהום הסער, וילה בג'ונגל. איך אפשר לעלות על המיטה שקטים כשמי יודע איזה סכנות אורבות בבתים מסביב.
אין חוששין. יצרנו חלל פנוי מחמץ ואפשר להניח שהוא נשאר בתמותו, שלא פלשו אליו חולדות אכזריות וכיכרות לחם בפיהן.
המקצב ממשיך:
אין חוששין. יצרנו חלל פנוי מחמץ ואפשר להניח שהוא נשאר בתמותו, שלא פלשו אליו חולדות אכזריות וכיכרות לחם בפיהן.
המקצב ממשיך:
רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר:
בּוֹדְקִין אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר
וּבְאַרְבָּעָה עָשָׂר שַׁחֲרִית
וּבִשְׁעַת הַבִּעוּר.
Rabbi Judah says: they search on the evening of the fourteenth and in the morning of the fourteenth, and at the time of destroying. But the sages say: if he did not search in the evening of the fourteenth he must search on the fourteenth; if he did not search in [the morning of] the fourteenth, he must search during the festival; if he did not search during the festival, he must search after the festival. And what he leaves over he must put away in a hidden place, so that he should not need searching after it.
אבל הנה הריתמוס מגלה דיסונס. רבי יהודה חושש, חושש מאוד. בודקים פעם אחר פעם, שוב ושוב. הספק מכרסם, כמו עכבר, קשה לשמור על הבית בבידוד ובטהרה עד רגע השריפה. סדק צר של מחלוקת פותח פתח - אלו חוששים ואלו - המנגינה לא נעצרת:
וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
לֹא בָדַק אוֹר אַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר.
לֹא בָדַק בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, יִבְדֹּק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד.
לֹא בָדַק בְּתוֹךְ הַמּוֹעֵד, יִבְדֹּק לְאַחַר הַמּוֹעֵד.
וּמַה שֶּׁמְּשַׁיֵּר, יַנִּיחֶנּוּ בְצִנְעָא,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יְהֵא צָרִיךְ בְּדִיקָה אַחֲרָיו:
Rabbi Judah says: they search on the evening of the fourteenth and in the morning of the fourteenth, and at the time of destroying. But the sages say: if he did not search in the evening of the fourteenth he must search on the fourteenth; if he did not search in [the morning of] the fourteenth, he must search during the festival; if he did not search during the festival, he must search after the festival. And what he leaves over he must put away in a hidden place, so that he should not need searching after it.
כל עוד הנר דולק - אפשר לבדוק. אך לא שוב ושוב, פעם אחת ודי. אבל תמיד, אפילו אחרי שנגמר הפסח, אפשר להמשיך לחפש. הבית בפסח נמצא כאן ועכשיו, במקום ובזמן. המשנה משרטטת גבול מסביב לבית, אין חוששין, כל בית מוקף ועומד לעצמו, המרחב לא מאיים לפלוש פנימה אל הבית הבדוק ומוגן מחמץ. רבי יהודה משרטט גבול בזמן, עד שעת הביעור, מכאן ואילך מפסיקים לבדוק ומקבלים את פני החג. הוא חושש מזליגה של המרחב ומבקש לעצור את הזמן. אבל חכמים מתפלשים בזמן, אפשר לבדוק בכל שעה, גם אחרי המועד. ממה הם חוששים, עכשיו, כשכבר עבר הפסח?
שבעה עכברים עיוורים
סיפור ילדים ידוע של אד יאנג מתאר שבעה עכברים עיוורים שפוגשים משהו. בכל יום יוצא עכבר עיוור אחר לחקור את המשהו וחוזר עם תשובה משלו - צוק, חבל, עמוד, חנית וכו'. בשבת המלכה יוצאת עכברה לבנה אחת ולא מסתפקת במפגש יחיד אקראי, היא מטפסת, מטיילת ורצה מכיוון לכיוון עד שהיא מבינה - זה פיל. מי שיודע פרט אחד יכול לספר סיפור, החכמה האמיתית היא לראות את השלם.
תמיד התאכזבתי מהסוף. ציפיתי שהעכברה הלבנה, השביעית, הגואלת, תיגש לפיל ותישאל אותו - "מי אתה?". אבל בסיפור, העכברים נשארים עיוורים, הם יכולים רק לגשש ביסודיות, אף פעם לא להיפגש באמת.
ר' ירמיה קורא לתלמודה של בבל חושך - "במחשכים הושיבני כמתי עולם". לפי הרב רא"ם הכהן, בעולם של גלות אנחנו בעיוורון, אין לנו את הבהירות, רק מגששים באפלה. הגמרא היא העכברה הלבנה. היא מרימה כל אבן, ממששת כל בדל מקור או ראיה, הופכת בה והופכת בה. הפרטים מצליחים להרכיב שלם. אבל האם נפגשנו עם הפיל?
תמיד התאכזבתי מהסוף. ציפיתי שהעכברה הלבנה, השביעית, הגואלת, תיגש לפיל ותישאל אותו - "מי אתה?". אבל בסיפור, העכברים נשארים עיוורים, הם יכולים רק לגשש ביסודיות, אף פעם לא להיפגש באמת.
ר' ירמיה קורא לתלמודה של בבל חושך - "במחשכים הושיבני כמתי עולם". לפי הרב רא"ם הכהן, בעולם של גלות אנחנו בעיוורון, אין לנו את הבהירות, רק מגששים באפלה. הגמרא היא העכברה הלבנה. היא מרימה כל אבן, ממששת כל בדל מקור או ראיה, הופכת בה והופכת בה. הפרטים מצליחים להרכיב שלם. אבל האם נפגשנו עם הפיל?
אז הנה - הפיל בחדר - מה קורה כשעכבר נכנס, או שלא נכנס, והכניס, או שלא הכניס, חתיכת חמץ, או מצה, לתוך הבית שלי, או של השכן. ננסה בעקבות הגמרא לגשש בכמה זוויות, ואולי לשרטט מפת התמצאות במרחב ולהבין - ממה אנחנו חוששים?
תחנה ראשונה
התחנה הראשונה מספרת סיפור שכבר סופר. תשע ערמות של מצה ואחת של חמץ מונחות מחוץ לבית. ראינו עכבר! הנה הוא, נכנס לבית עם חתיכת אוכל בפה. אבל האם החתיכה הזו היא של חמץ או לא? ולרגע, הסיפור הזה מזכיר משהו. אם הלכתי לאטליז לקנות בשר, ובבית, מול חתיכת הבשר גיליתי שתשעה קצבים מוכרים בשר כשר אבל אחד מוכר טריפות, אסור לאכול את הבשר, הרי יתכן וקניתי אותה בחנות טריפה! אבל אם לא קניתי באף אחת מהחנויות אלא מצאתי חתיכת בשר ששכחה - מותר לאכול אותו. הרי רוב החנויות מוכרות בשר כשר. החלוקה הזו הזינה כמעט אלפיים שנות דיונים - למה שיהיה הבדל בין מה שלקחתי מהחנות לבין מה שמצאתי? בין עכבר שלקח מאחת הערמות לבין עכבר שלקח חתיכה שהתגלגלה לפתח הבית? אבל לפני הדיון על האם הולכים תמיד לפי הרוב ומה קורה כשהמיעוט נוכח, צועק, קיים, כבר צעדנו צעד חשוב. החמץ הוא אויב כמו בשר לא כשר. לא פחות, אבל גם לא יותר. בסך הכל - אסור לאכול חמץ.
אז למה לבדוק את הבית? מה כל ההמולה הזו? רבי יצחק הזקן מדמפייר שבצרפת, בן למשפחות האצולה של רש"י ותלמידיו, מרגיע אותנו. בני אדם רגילים כל השנה לאכול חמץ ואם יוותר חמץ בבית - אולי יטעו ויאכלו אותו. שהעכבר יכנס ויצא מהבית כרצונו, השאלה היחידה היא אם מותר לי לאכול את החתיכות הלא מזוהות שהוא הכניס איתו. האם הן כשרות לפסח או לא? ובדיקת החמץ - זו תקנה יפה של חכמים, להרחיק את האדם מאכילת החמץ.
התחנה הראשונה מספרת סיפור שכבר סופר. תשע ערמות של מצה ואחת של חמץ מונחות מחוץ לבית. ראינו עכבר! הנה הוא, נכנס לבית עם חתיכת אוכל בפה. אבל האם החתיכה הזו היא של חמץ או לא? ולרגע, הסיפור הזה מזכיר משהו. אם הלכתי לאטליז לקנות בשר, ובבית, מול חתיכת הבשר גיליתי שתשעה קצבים מוכרים בשר כשר אבל אחד מוכר טריפות, אסור לאכול את הבשר, הרי יתכן וקניתי אותה בחנות טריפה! אבל אם לא קניתי באף אחת מהחנויות אלא מצאתי חתיכת בשר ששכחה - מותר לאכול אותו. הרי רוב החנויות מוכרות בשר כשר. החלוקה הזו הזינה כמעט אלפיים שנות דיונים - למה שיהיה הבדל בין מה שלקחתי מהחנות לבין מה שמצאתי? בין עכבר שלקח מאחת הערמות לבין עכבר שלקח חתיכה שהתגלגלה לפתח הבית? אבל לפני הדיון על האם הולכים תמיד לפי הרוב ומה קורה כשהמיעוט נוכח, צועק, קיים, כבר צעדנו צעד חשוב. החמץ הוא אויב כמו בשר לא כשר. לא פחות, אבל גם לא יותר. בסך הכל - אסור לאכול חמץ.
אז למה לבדוק את הבית? מה כל ההמולה הזו? רבי יצחק הזקן מדמפייר שבצרפת, בן למשפחות האצולה של רש"י ותלמידיו, מרגיע אותנו. בני אדם רגילים כל השנה לאכול חמץ ואם יוותר חמץ בבית - אולי יטעו ויאכלו אותו. שהעכבר יכנס ויצא מהבית כרצונו, השאלה היחידה היא אם מותר לי לאכול את החתיכות הלא מזוהות שהוא הכניס איתו. האם הן כשרות לפסח או לא? ובדיקת החמץ - זו תקנה יפה של חכמים, להרחיק את האדם מאכילת החמץ.
תחנה שניה
התמונה השניה מדייקת - אנו לא חוששים ומוסיפים לבדוק את הבית שוב ושוב, אבל חוששים, מאוד חוששים, לאכול חמץ. הנה מונחות כאן הפעם שתי ערימות, אחת של חמץ ואחת של מצה, ושני בתים - שלי, שכבר ניקיתי, בדקתי והוצאתי את החמץ, ושל השכן - שעוד לא הספיק. המשנה מרגיעה אותי לא לחשוש. הבית שלי בדוק ואין חשש שתיכנס חולדה, או עכבר, ותכניס חמץ מהחוץ המאיים והלא-בדוק. אבל הנה ראיתי אותם, שניים, מחטטים בערימות ונכנסים לבתים. מי נכנס לאן? קודם יכולתי להקטין את החשש לשולי, לבלתי סביר, הרי רוב הערימות כשרות לפסח. הפעם הספק כבד, ממשי. ובכל זאת - אולי העכבר שלקח את החמץ נכנס לבית מלא החמץ של השכן? ככה עובדת הכחשה, כן, ודאי, הוא נכנס אל השכן. אם לא היה שכן ששכח לבדוק אולי היינו ללא מוצא, אבל הוא, באדיבותו, לוקח את זה על עצמו ובודק עכשיו את הבית, מוציא ממנו גם את החמץ החדש שהעכבר הכניס. המנגנון הזה, היכולת לתלות שקרה הטוב ביותר, פועל רק כשהחששות קטנים. אם למשל היו לי שתי חבילות תבואה, אחת של תרומה מיועדת לכהנים בלבד, והשניה חולין, והן נפלו לתוך שני ארגזים - אחד של תרומה ואחד של חולין - מותר לי להשתמש בחולין ולתת לכהנים את התרומה, כיוון שמן הסתם הטוב ביותר קרה - התרומה נפלה לתוך התרומה והחולין לחולין. החשש קטן. הרי בית המקדש חרב, הכהנים כבר לא משמשים בתפקידם, וכל מתן התרומה הוא רק זיכרון ותקנת חכמים. אז נכנסתי הביתה ומצאתי חתיכת מאפה לא מזוהה - מותר לאכול? מה פתאום, אולי זה חמץ, ה-חמץ, אותו חמץ שמאיים עלינו שבעה לילות ושבעה ימים, האוכל אותו כבר לא חלק מהעדה, מעם ישראל. לא. לאכול ודאי שלא. אבל אין צורך לבדוק שוב את הבית. זו תקנת חכמים, שמרחיקה אותנו מהסיכוי לאכול, בטעות, חמץ. טרחנו כבר די בבדיקת הבית, ומן הסתם את חתיכת החמץ העכבר הכניס לדשא של השכן.
התמונה השניה מדייקת - אנו לא חוששים ומוסיפים לבדוק את הבית שוב ושוב, אבל חוששים, מאוד חוששים, לאכול חמץ. הנה מונחות כאן הפעם שתי ערימות, אחת של חמץ ואחת של מצה, ושני בתים - שלי, שכבר ניקיתי, בדקתי והוצאתי את החמץ, ושל השכן - שעוד לא הספיק. המשנה מרגיעה אותי לא לחשוש. הבית שלי בדוק ואין חשש שתיכנס חולדה, או עכבר, ותכניס חמץ מהחוץ המאיים והלא-בדוק. אבל הנה ראיתי אותם, שניים, מחטטים בערימות ונכנסים לבתים. מי נכנס לאן? קודם יכולתי להקטין את החשש לשולי, לבלתי סביר, הרי רוב הערימות כשרות לפסח. הפעם הספק כבד, ממשי. ובכל זאת - אולי העכבר שלקח את החמץ נכנס לבית מלא החמץ של השכן? ככה עובדת הכחשה, כן, ודאי, הוא נכנס אל השכן. אם לא היה שכן ששכח לבדוק אולי היינו ללא מוצא, אבל הוא, באדיבותו, לוקח את זה על עצמו ובודק עכשיו את הבית, מוציא ממנו גם את החמץ החדש שהעכבר הכניס. המנגנון הזה, היכולת לתלות שקרה הטוב ביותר, פועל רק כשהחששות קטנים. אם למשל היו לי שתי חבילות תבואה, אחת של תרומה מיועדת לכהנים בלבד, והשניה חולין, והן נפלו לתוך שני ארגזים - אחד של תרומה ואחד של חולין - מותר לי להשתמש בחולין ולתת לכהנים את התרומה, כיוון שמן הסתם הטוב ביותר קרה - התרומה נפלה לתוך התרומה והחולין לחולין. החשש קטן. הרי בית המקדש חרב, הכהנים כבר לא משמשים בתפקידם, וכל מתן התרומה הוא רק זיכרון ותקנת חכמים. אז נכנסתי הביתה ומצאתי חתיכת מאפה לא מזוהה - מותר לאכול? מה פתאום, אולי זה חמץ, ה-חמץ, אותו חמץ שמאיים עלינו שבעה לילות ושבעה ימים, האוכל אותו כבר לא חלק מהעדה, מעם ישראל. לא. לאכול ודאי שלא. אבל אין צורך לבדוק שוב את הבית. זו תקנת חכמים, שמרחיקה אותנו מהסיכוי לאכול, בטעות, חמץ. טרחנו כבר די בבדיקת הבית, ומן הסתם את חתיכת החמץ העכבר הכניס לדשא של השכן.
נאמרו המילים המפורשות - איסור אכילת חמץ מהתורה. הנה האיום במלוא עוצמתו. אבל בדיקת החמץ - מדברי חכמים, המבקשים מאיתנו לשמור מרחק מהחמץ, שלא נבוא לידי ניסיון ולא לידי ביזיון. רבי יצחק הזקן נשען על בסיס מוצק, והנה הכל מתבהר.
רק כדי לוודא, אנחנו מנסים עוד סיפור אחד, נוסף. האם הבנו נכון? אם בכל הבתים כבר עשינו בדיקת חמץ, ואת כולו הוצאנו החוצה לערימה גדולה שתישרף מחר בבוקר, והנה הוא שוב, העכבר, מגיע ולוקח חמץ מהערמה הישר לתוך הבית. לאיזה בית הוא נכנס? לא ראינו, וטוב שכך, הוא בוודאי בבית של השכן. אבל עכשיו השכן פחות מרוצה. הרי גם הוא כבר בדק את הבית. "ללא חשש". הפעם הוא לא ממהר לקחת את זה אליו. והרי העכבר לקח חמץ! במו עינינו ראינו. עולם הדימויים שלנו מרחיק לנדוד. לא עוד חתיכות בשר, לא עוד ערימות אוכל, האוויר הופך סמיך ופתאום לא חשש להיכשל באיסור לפנינו אלא חילול של המרחב עצמו. נכנסים לשדה המוזר של טומאה וטהרה. ראשית הטומאה בפחד מהמוות. הגוף המת מייצר טומאה שדורשת להתרחק ולהיטהר במים חיים. בכל מקום בו יש עצמות אדם - יש טומאה. מישהו מת, בדרך. הדם זועק מהאדמה ומצווה - עד כאן! השביל טמא. הזמן עובר, השבילים מטשטשים, זיכרון המוות קהה, ולפנינו שני שבילים. באחד מהם מישהו מת אי אז. שני שבילים -אחד טהור ואחד טמא, חייבים לעבור, איך לבחור?
רק כדי לוודא, אנחנו מנסים עוד סיפור אחד, נוסף. האם הבנו נכון? אם בכל הבתים כבר עשינו בדיקת חמץ, ואת כולו הוצאנו החוצה לערימה גדולה שתישרף מחר בבוקר, והנה הוא שוב, העכבר, מגיע ולוקח חמץ מהערמה הישר לתוך הבית. לאיזה בית הוא נכנס? לא ראינו, וטוב שכך, הוא בוודאי בבית של השכן. אבל עכשיו השכן פחות מרוצה. הרי גם הוא כבר בדק את הבית. "ללא חשש". הפעם הוא לא ממהר לקחת את זה אליו. והרי העכבר לקח חמץ! במו עינינו ראינו. עולם הדימויים שלנו מרחיק לנדוד. לא עוד חתיכות בשר, לא עוד ערימות אוכל, האוויר הופך סמיך ופתאום לא חשש להיכשל באיסור לפנינו אלא חילול של המרחב עצמו. נכנסים לשדה המוזר של טומאה וטהרה. ראשית הטומאה בפחד מהמוות. הגוף המת מייצר טומאה שדורשת להתרחק ולהיטהר במים חיים. בכל מקום בו יש עצמות אדם - יש טומאה. מישהו מת, בדרך. הדם זועק מהאדמה ומצווה - עד כאן! השביל טמא. הזמן עובר, השבילים מטשטשים, זיכרון המוות קהה, ולפנינו שני שבילים. באחד מהם מישהו מת אי אז. שני שבילים -אחד טהור ואחד טמא, חייבים לעבור, איך לבחור?
ערב חורבן בית המקדש השני, רבן יוחנן בן זכאי הוברח מירושלים והקים מחדש את עולם בית המדרש, ביבנה, הרחק מירושלים ומהמקדש. שנים אחר כך נותר הספק - האם הלכתי בשביל הנכון? בשעת פטירתו, הוא בכה ואמר - שתי דרכים לפני - של גן עדן ושל גיהנם - ואיני יודע באיזו מוליכים אותי. בדרך בה אדם רוצה לילך - מוליכים אותו, אך באיזה דרך הלך רבן יוחנן בן זכאי? האם הוא בחר בשביל הנכון?
בחרתי. הלכתי באחד השבילים. והשכן בחר גם הוא, בשביל השני. האם במי מאיתנו נדבק משהו מהטומאה, מהמוות? אם באנו יחד - ודאי. הרי לא יכול להיות ששנינו טהורים. אבל אם באנו אחד אחרי השני - אולי נצליח להדחיק את הטומאה, לתלות אותה בשכן.
סיפור חדש לגמרי. לא עוד תקנת חכמים, גדר נוספת שלא נאכל מהפרי האסור, מהחמץ, אלא טומאה. הבית אליו נכנס העכבר נטמא בטומאת החמץ, בל יראה ובל ימצא. אין להסתפק בהרחקת האדם מהחמץ, צריך לטהר את הבית.
בחרתי. הלכתי באחד השבילים. והשכן בחר גם הוא, בשביל השני. האם במי מאיתנו נדבק משהו מהטומאה, מהמוות? אם באנו יחד - ודאי. הרי לא יכול להיות ששנינו טהורים. אבל אם באנו אחד אחרי השני - אולי נצליח להדחיק את הטומאה, לתלות אותה בשכן.
סיפור חדש לגמרי. לא עוד תקנת חכמים, גדר נוספת שלא נאכל מהפרי האסור, מהחמץ, אלא טומאה. הבית אליו נכנס העכבר נטמא בטומאת החמץ, בל יראה ובל ימצא. אין להסתפק בהרחקת האדם מהחמץ, צריך לטהר את הבית.
והטומאה, כדרכה, חמקמקה. מושג עמום שקשה יותר לתפוס. גם עכברה לבנה ונבונה שמחפשת להפוך כל אבן מתקשה להבהיר. על כל צעד ושעל - מחלוקת חכמים. השביל טמא או טהור? צריך לבדוק שוב או לא? מה קורה כשלא ברור אם העכבר נכנס לבית או לא? זה דומה למקרה בו לא ברור אם אדם נכנס לשדה טמאה או לא, וזו מחלוקת חכמים. מה קורה כשהעכבר נכנס עם הלחם, הלחם! אל הבית, ובדקנו שוב את הבית ולא מצאנו בו חמץ? זה דומה למקרה בו יש מקום שידוע כטמא וחיפשנו היטב ולא מצאנו שאריות מהמת, וזו מחלוקת חכמים. מה קורה כשהוא נכנס, עם הלחם, ובדקנו היטב ומצאנו, מצאנו! פרוסת לחם? האם ניתן להסתפק בזה או שאולי בכל פינה עלולה להיות פרוסה נוספת? זה דומה למקרה שאבד קבר בשדה ולא ברור היכן הטומאה, והנה מצאנו קבר, אבל אולי יש עוד? וגם זו מחלוקת.
עולם הטומאה והטהרה מותיר אותנו בבלבול. קשה להבין מה בדיוק הכללים, מתי אנחנו חוששים ומתי אין לדבר סוף. כמו מפני הטומאה, גם מפני החמץ צריך להתגונן - לצאת מכלל ספק. הנה העכברה, כמה יסודית היא, חושפת משמעות חדשה. בדיקת החמץ מרחיקה את החמץ מהבית ונקבעה כדי להוציא אותנו מהספק, כדי שלא נחשוש. ההימנעות מאכילה לא מספיקה, אנו מרחיקים אותו לגמרי מהבית ויוצאים מידי ספק. אבל אפילו כאן - יש גבול, יש לדבר סוף. כשלא ברור אם העכבר נכנס או לא - אנחנו מכריעים להרגע ולהפסיק לבדוק. הפיל של סאראמאגו יצא מליסבון לוינה, אנחנו מנסים להתחקות אחריו וצועדים בכיוון ההפוך. מצרפת של רבי יצחק הזקן אנחנו עוצרים בתחנת ביניים, בפרובנס. רבי אברהם בן דוד, המגיה הגדול של הרמב"ם, מבהיר – בדיקת החמץ על הספק נתקנה. אבל אם ככה, למה להחמיר ולהוסיף ולבדוק? המסע דרומה ממשיך לקטלוניה, אל רבי דוד בונפיד תלמיד הרמב"ן, שאיתו מתחדדת ההבנה – בכל מצוות התורה ספק אחד להחמיר ושניים להקל, כי התורה ציוותה רק על הודאי ויחד עם הספק נקלש האיסור. אבל החמץ – הוא אויב מסוג אחר, התורה ציוותה על הבתים ועל הספק וצריך להמשיך ולבדוק.
עולם הטומאה והטהרה מותיר אותנו בבלבול. קשה להבין מה בדיוק הכללים, מתי אנחנו חוששים ומתי אין לדבר סוף. כמו מפני הטומאה, גם מפני החמץ צריך להתגונן - לצאת מכלל ספק. הנה העכברה, כמה יסודית היא, חושפת משמעות חדשה. בדיקת החמץ מרחיקה את החמץ מהבית ונקבעה כדי להוציא אותנו מהספק, כדי שלא נחשוש. ההימנעות מאכילה לא מספיקה, אנו מרחיקים אותו לגמרי מהבית ויוצאים מידי ספק. אבל אפילו כאן - יש גבול, יש לדבר סוף. כשלא ברור אם העכבר נכנס או לא - אנחנו מכריעים להרגע ולהפסיק לבדוק. הפיל של סאראמאגו יצא מליסבון לוינה, אנחנו מנסים להתחקות אחריו וצועדים בכיוון ההפוך. מצרפת של רבי יצחק הזקן אנחנו עוצרים בתחנת ביניים, בפרובנס. רבי אברהם בן דוד, המגיה הגדול של הרמב"ם, מבהיר – בדיקת החמץ על הספק נתקנה. אבל אם ככה, למה להחמיר ולהוסיף ולבדוק? המסע דרומה ממשיך לקטלוניה, אל רבי דוד בונפיד תלמיד הרמב"ן, שאיתו מתחדדת ההבנה – בכל מצוות התורה ספק אחד להחמיר ושניים להקל, כי התורה ציוותה רק על הודאי ויחד עם הספק נקלש האיסור. אבל החמץ – הוא אויב מסוג אחר, התורה ציוותה על הבתים ועל הספק וצריך להמשיך ולבדוק.
סיימנו את המסע? מצאנו את הפיל? כבר כמעט נראה שכן, אבל בדרך חזרה אנחנו נתקלים שוב בעשר הערמות. עכברים כבר לא רואים כאן, וגם לא חולדות, אבל האם אנו זוכרים נכון, שאתמול הנחנו כאן רק תשע ערימות והנה הן עשר? אולי אלו לא אותן ערימות. מי יודע, אולי בלילה יצאו העכברים והחולדות וגררו פנימה את החמץ. עשר הערימות כאן הן ערימות חדשות, ונאלץ לבדוק שוב. מה מערער את תחושת הביטחון שלי בבית? עד עכשיו הטלתי את האחריות על החולדות והעכברים. אני מוגן כל עוד לא ראיתי את האשם, את מי שיפלוש לבית וירופף את הסדר. עכשיו, לבית יש חיים משלו. החיים רוחשים, דברים משתנים בלי הרף כאילו מעצמם. אם פרט אחד השתנה אולי השתנתה איתו התמונה כולה.
שוב אני נזקק לדימוי הישן והטוב של האוכל, הפעם דימוי רך יותר. קטפתי תפוחים בחצר, הפרשתי תרומות ומעשרות, ושמתי בצד חצי קילו "מעשר שני" אותם אקח לאכול בירושלים. כשבאתי לצאת לדרך, גיליתי שם קילו. מה קרה כאן? לפי רבי יהודה הנשיא כנראה מישהו ראה ערמת תפוחים והוסיף עליה. יש כאן ערבוב בין פירות "מעשר שני" לבין פירות רגילים. אבל חכמים לא מקבלים את זה. אם משהו השתנה - הכל השתנה. רצף המחשבה נקטע וכבר אי אפשר להמשיך מאותה נקודה. כל הפירות הללו הם פירות רגילים ואפשר לאכול אותם כמו שהם, בלי חשש. פירות המעשר השני נעלמו. עם המסקנה הזאת אני חוזר לערימות החמץ והכל מתהפך. הנחתי תשע ערמות והנה הן עשר, כנראה אלו עשר ערמות חדשות, אז איפה התשע שהיו כאן אתמול? כנראה בבית, וכל חרדת הניקיון חוזרת שוב. צריך לבדוק.
ולעתים להפך - הנחנו עשר ומצאנו תשע. עכשיו אין ספק, ודאי חולדה חמדה את החמץ והכניסה אותו הביתה, לחורים ולסדקים. אבל אולי לא ערימה אחת היא לקחה, אלא את כולן? גם אם תימַצֵא חתיכת חמץ אחת בפינה, נוסיף ונסרוק את כל הבית. אכן אין לדבר סוף. רק רבי יהודה הנשיא נותר איתן בדעתו. יש עוגן. מה שידוע נותר ידוע, וגם אם נעלמו חצי קילו תפוחים, אלו שנותרו נותרו. לא הכל זורם, משתנה ומתערבל. אם אמצא את החמץ שנעלם, אוכל סוף סוף לנוח.
שוב אני נזקק לדימוי הישן והטוב של האוכל, הפעם דימוי רך יותר. קטפתי תפוחים בחצר, הפרשתי תרומות ומעשרות, ושמתי בצד חצי קילו "מעשר שני" אותם אקח לאכול בירושלים. כשבאתי לצאת לדרך, גיליתי שם קילו. מה קרה כאן? לפי רבי יהודה הנשיא כנראה מישהו ראה ערמת תפוחים והוסיף עליה. יש כאן ערבוב בין פירות "מעשר שני" לבין פירות רגילים. אבל חכמים לא מקבלים את זה. אם משהו השתנה - הכל השתנה. רצף המחשבה נקטע וכבר אי אפשר להמשיך מאותה נקודה. כל הפירות הללו הם פירות רגילים ואפשר לאכול אותם כמו שהם, בלי חשש. פירות המעשר השני נעלמו. עם המסקנה הזאת אני חוזר לערימות החמץ והכל מתהפך. הנחתי תשע ערמות והנה הן עשר, כנראה אלו עשר ערמות חדשות, אז איפה התשע שהיו כאן אתמול? כנראה בבית, וכל חרדת הניקיון חוזרת שוב. צריך לבדוק.
ולעתים להפך - הנחנו עשר ומצאנו תשע. עכשיו אין ספק, ודאי חולדה חמדה את החמץ והכניסה אותו הביתה, לחורים ולסדקים. אבל אולי לא ערימה אחת היא לקחה, אלא את כולן? גם אם תימַצֵא חתיכת חמץ אחת בפינה, נוסיף ונסרוק את כל הבית. אכן אין לדבר סוף. רק רבי יהודה הנשיא נותר איתן בדעתו. יש עוגן. מה שידוע נותר ידוע, וגם אם נעלמו חצי קילו תפוחים, אלו שנותרו נותרו. לא הכל זורם, משתנה ומתערבל. אם אמצא את החמץ שנעלם, אוכל סוף סוף לנוח.
תחנה אחרונה
ולבסוף, תמונה אחרונה. הנחתי את החמץ שנותר בצד, בצנעה, שלא אצטרך לחפש אחריו, ובכל זאת הוא נעלם. והנה מצאתי אותו, מוצנע בזווית אחרת. יהודה עמיחי חשב פעם שהמוות הוא האלוהים והשינוי נביאו. הכל זז, הכל כלה, דבר לא נשאר במקום. השינוי מגלה את הגלוי, לאן אתה הולך. אם הנחתי את כלי העבודה שלי בפינה אחת ומצאתי אותם באחרת - כנראה נכנס אדם טמא לבית והזיז אותם. הטומאה, מבשרת המוות, אורבת בכל פינה. השינוי מנבא את המוות. רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי יהודה הנשיא, רגוע ואומר - השינוי הוא בסך הכל חולשת האדם. אני עצמי העברתי את כלי העבודה, או את החמץ, מפינה לפינה, ושכחתי. פיל לעולם לא שוכח, אבל אדם כן. תמונת העולם שלי היא חלקית, נתונה לפגעי הזיכרון, והבית טהור, חי ומתנועע.
הפיל התעייף, אולי הלך לישון. שבעת העכברים שבעים גם הם. החמץ אסור באכילה, וגם אסור שיהיה בבית. בדיקת החמץ מרחיקה אותי מאכילת איסור, ואולי יותר מזה - מטהרת את הבית. ואני מנסה למצוא ודאות ויציבות בתוך עולם של ספק ושינוי.
ולבסוף, תמונה אחרונה. הנחתי את החמץ שנותר בצד, בצנעה, שלא אצטרך לחפש אחריו, ובכל זאת הוא נעלם. והנה מצאתי אותו, מוצנע בזווית אחרת. יהודה עמיחי חשב פעם שהמוות הוא האלוהים והשינוי נביאו. הכל זז, הכל כלה, דבר לא נשאר במקום. השינוי מגלה את הגלוי, לאן אתה הולך. אם הנחתי את כלי העבודה שלי בפינה אחת ומצאתי אותם באחרת - כנראה נכנס אדם טמא לבית והזיז אותם. הטומאה, מבשרת המוות, אורבת בכל פינה. השינוי מנבא את המוות. רבן שמעון בן גמליאל, אביו של רבי יהודה הנשיא, רגוע ואומר - השינוי הוא בסך הכל חולשת האדם. אני עצמי העברתי את כלי העבודה, או את החמץ, מפינה לפינה, ושכחתי. פיל לעולם לא שוכח, אבל אדם כן. תמונת העולם שלי היא חלקית, נתונה לפגעי הזיכרון, והבית טהור, חי ומתנועע.
הפיל התעייף, אולי הלך לישון. שבעת העכברים שבעים גם הם. החמץ אסור באכילה, וגם אסור שיהיה בבית. בדיקת החמץ מרחיקה אותי מאכילת איסור, ואולי יותר מזה - מטהרת את הבית. ואני מנסה למצוא ודאות ויציבות בתוך עולם של ספק ושינוי.