
משה מתגורר במדבר והוא רועה צאן אצל יתרו חתנו. במקביל במצרים גדל הסבל של בני ישראל המשועבדים במצרים. באמצעות מראה פלאי של הסנה הבוער ואינו נשרף, אלוהים מתגלה אל משה (בהר חורב) ומטיל עליו שתי משימות כחלק מתפקידו החדש כמנהיג שיוציא לפועל את תוכנית האל לשחרר את בני ישראל מהעבדות ולהוציאם ממצרים. המשימה הראשונה היא להשלח אל פרעה ולהתחיל בתהליך היציאה ממצרים והמשימה השנייה היא ללכת אל זקני העם ולהתחיל להכין גם אותם לשליחות וליציאה.
משה מסרב בתחילה, הוא טוען שאינו ראוי ואפילו לא יודע לומר את שמו של האלוהים כדי שיאמינו לו אך אלוהים מתעקש וממנה את משה לתפקיד.
אלוהים מספר למשה על התוכנית: הצגת הבקשה להשתחרר ל-3 ימים שתוגש לפרעה על ידי משה וזקני העם. לאחר שפרעה יסרב ה' עתיד להכות במצרים ולאחר מכן ישוחרר העם. בסיום מבקש ה' ממשה להורות לעם לשאול כלי כסף וזהב מהמצרים ולצאת עם הכלים ממצרים ברכוש גדול.
כשהיה משה רבנו רועה את צאן יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע למקום מסתור שבו נזדמנה לגדי בריכה של מים, ועמד הגדי לשתות.
הגיע אליו משה, ואמר: "לא ידעתי שאתה צמא, בוודאי גם עייף אתה." הרכיבו על כתפו וכך היה מהלך.
אמר הקב"ה: "יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם, כך אתה תרעה את צאני – ישראל."
רועה צאן - מנהיג ההולך מאחורי העדר שלו, תכונה חשובה אצל הרועים היא חמלה ורחמים כלפי הצאן ודאגה לחלשים שבהם.
(א) וּמֹשֶׁ֗ה הָיָ֥ה רֹעֶ֛ה אֶת־צֹ֛אן יִתְר֥וֹ חֹתְנ֖וֹ כֹּהֵ֣ן מִדְיָ֑ן וַיִּנְהַ֤ג אֶת־הַצֹּאן֙ אַחַ֣ר הַמִּדְבָּ֔ר וַיָּבֹ֛א אֶל־הַ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים חֹרֵֽבָה׃ (ב) וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה וַיַּ֗רְא וְהִנֵּ֤ה הַסְּנֶה֙ בֹּעֵ֣ר בָּאֵ֔שׁ וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ (ג) וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֔ה אָסֻֽרָה־נָּ֣א וְאֶרְאֶ֔ה אֶת־הַמַּרְאֶ֥ה הַגָּדֹ֖ל הַזֶּ֑ה מַדּ֖וּעַ לֹא־יִבְעַ֥ר הַסְּנֶֽה׃ (ד) וַיַּ֥רְא יְהוָ֖ה כִּ֣י סָ֣ר לִרְא֑וֹת וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה וַיֹּ֛אמֶר מֹשֶׁ֥ה מֹשֶׁ֖ה וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ (ה) וַיֹּ֖אמֶר אַל־תִּקְרַ֣ב הֲלֹ֑ם שַׁל־נְעָלֶ֙יךָ֙ מֵעַ֣ל רַגְלֶ֔יךָ כִּ֣י הַמָּק֗וֹם אֲשֶׁ֤ר אַתָּה֙ עוֹמֵ֣ד עָלָ֔יו אַדְמַת־קֹ֖דֶשׁ הֽוּא׃ (ו) וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים׃
מימד של הדרגתיות - משה רואה את הסנה, אחכ מתקרב, ה' קורא לו, ה' מציג את עצמו ומשה מסתיר פניו - ה' מכין את משה למעמד למשימה באופן הדרגתי.
ע"פ מדרש רבה ב' - הסנה הבוער מקבל משמעות סמלית תהיה נכונה בכל דור (?) - הסנה הבוער רמז לעם ישראל המשועבד והסובל במצרים, האש היא הניסיון להשמידו ולשרוף אותו (מצרים), העובדה שהסנה לא נשרף סמל לחוזק העם.
וְהַסְּנֶ֖ה אֵינֶ֥נּוּ אֻכָּֽל׃ - ביטוי שגם כיום משמש לתיאור משהו ששורד כנגד הציפיות.
של נעלך מעל רגלך - ביטוי שמשמש גם היום לתיאור מתן כבוד לאדם או מקום.
(ז) וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ (ח) וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּיל֣וֹ ׀ מִיַּ֣ד מִצְרַ֗יִם וּֽלְהַעֲלֹתוֹ֮ מִן־הָאָ֣רֶץ הַהִוא֒ אֶל־אֶ֤רֶץ טוֹבָה֙ וּרְחָבָ֔ה אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ אֶל־מְק֤וֹם הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִֽי׃ (ט) וְעַתָּ֕ה הִנֵּ֛ה צַעֲקַ֥ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֖ל בָּ֣אָה אֵלָ֑י וְגַם־רָאִ֙יתִי֙ אֶת־הַלַּ֔חַץ אֲשֶׁ֥ר מִצְרַ֖יִם לֹחֲצִ֥ים אֹתָֽם׃ (י) וְעַתָּ֣ה לְכָ֔ה וְאֶֽשְׁלָחֲךָ֖ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְהוֹצֵ֛א אֶת־עַמִּ֥י בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יא) וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶל־הָ֣אֱלֹהִ֔ים מִ֣י אָנֹ֔כִי כִּ֥י אֵלֵ֖ךְ אֶל־פַּרְעֹ֑ה וְכִ֥י אוֹצִ֛יא אֶת־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל מִמִּצְרָֽיִם׃ (יב) וַיֹּ֙אמֶר֙ כִּֽי־אֶֽהְיֶ֣ה עִמָּ֔ךְ וְזֶה־לְּךָ֣ הָא֔וֹת כִּ֥י אָנֹכִ֖י שְׁלַחְתִּ֑יךָ בְּהוֹצִֽיאֲךָ֤ אֶת־הָעָם֙ מִמִּצְרַ֔יִם תַּֽעַבְדוּן֙ אֶת־הָ֣אֱלֹהִ֔ים עַ֖ל הָהָ֥ר הַזֶּֽה׃ (יג) וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶל־הָֽאֱלֹהִ֗ים הִנֵּ֨ה אָנֹכִ֣י בָא֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְאָמַרְתִּ֣י לָהֶ֔ם אֱלֹהֵ֥י אֲבוֹתֵיכֶ֖ם שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם וְאָֽמְרוּ־לִ֣י מַה־שְּׁמ֔וֹ מָ֥ה אֹמַ֖ר אֲלֵהֶֽם׃ (יד) וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם׃ (טו) וַיֹּאמֶר֩ ע֨וֹד אֱלֹהִ֜ים אֶל־מֹשֶׁ֗ה כֹּֽה־תֹאמַר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֣י אֲבֹתֵיכֶ֗ם אֱלֹהֵ֨י אַבְרָהָ֜ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֛ק וֵאלֹהֵ֥י יַעֲקֹ֖ב שְׁלָחַ֣נִי אֲלֵיכֶ֑ם זֶה־שְּׁמִ֣י לְעֹלָ֔ם וְזֶ֥ה זִכְרִ֖י לְדֹ֥ר דֹּֽר׃
קשר של סיבה ותוצאה באמצעות השורש ר.א.ה: ה' רואה את המצוקות של עם ישראל במצרים, משה רואה את הסנה ויהיה זה שעתיד להציל את העם.
שני נתונים על הארץ המובטחת - ארץ טובה ורחבה ומוצלחת מבחינה כלכלית אך גם כזו שעמים אחרים יושבים בה.
אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָ֑שׁ - ביטוי המתאר את שבחה והטוב שיש בארץ ישראל.
החששות של משה - : אישי (מי אני) וגם עובדתי (איך אשכנע אותם מי זה אלוהים עבורם ומה שמו)

מוטיב החוזר על עצמה בהמשך התנ"ך גם עם חלק מהנביאים האחרים:
- מינוי לתפקיד הנביא
- התנגדות הנביא לתפקיד שנקבע לו - בדר"כ ממעיט בערכו ומפקפק ביכולותיו
- דברי עידוד מה'
- מתן אות להצלחת השליחות - במקרה של משה, האות יינתן בהמשך
ה' נותן למשה שתי תשובות לשאלה מהו שמו של אלוהים אשר בשמו יבוא משה אל העם. "אהיה אשר אהיה" מלמד על נצחיות האל, 3 פעמים אהיה בפסוק. ע"פ רש"י האל יהיה עם העם בכל הצרות בעתיד. בנוסף אלוהי אברהם, יצחק ויעקב - שם שמתקשר לזכויות העבר ולברית שכרת ה' עם האבות.
(א) אהיה אשר אהיה. אֶהְיֶה עִמָּם בְּצָרָה זוֹ אֲשֶׁר אֶהְיֶה עִמָּם בְּשִׁעְבּוּד שְׁאָר מַלְכֻיּוֹת. אָמַר לְפָנָיו, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם, מָה אֲנִי מַזְכִּיר לָהֶם צָרָה אַחֶרֶת? דַּיָּם בְּצָרָה זוֹ, אָמַר לוֹ יָפֶה אָמַרְתָּ, כה תאמר וגו' (ברכות ט'):
טז) לֵ֣ךְ וְאָֽסַפְתָּ֞ אֶת־זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל וְאָמַרְתָּ֤ אֲלֵהֶם֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י אֲבֹֽתֵיכֶם֙ נִרְאָ֣ה אֵלַ֔י אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם יִצְחָ֥ק וְיַעֲקֹ֖ב לֵאמֹ֑ר פָּקֹ֤ד פָּקַ֙דְתִּי֙ אֶתְכֶ֔ם וְאֶת־הֶעָשׂ֥וּי לָכֶ֖ם בְּמִצְרָֽיִם׃ (יז) וָאֹמַ֗ר אַעֲלֶ֣ה אֶתְכֶם֮ מֵעֳנִ֣י מִצְרַיִם֒ אֶל־אֶ֤רֶץ הַֽכְּנַעֲנִי֙ וְהַ֣חִתִּ֔י וְהָֽאֱמֹרִי֙ וְהַפְּרִזִּ֔י וְהַחִוִּ֖י וְהַיְבוּסִ֑י אֶל־אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ׃ (יח) וְשָׁמְע֖וּ לְקֹלֶ֑ךָ וּבָאתָ֡ אַתָּה֩ וְזִקְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֜ל אֶל־מֶ֣לֶךְ מִצְרַ֗יִם וַאֲמַרְתֶּ֤ם אֵלָיו֙ יְהוָ֞ה אֱלֹהֵ֤י הָֽעִבְרִיִּים֙ נִקְרָ֣ה עָלֵ֔ינוּ וְעַתָּ֗ה נֵֽלֲכָה־נָּ֞א דֶּ֣רֶךְ שְׁלֹ֤שֶׁת יָמִים֙ בַּמִּדְבָּ֔ר וְנִזְבְּחָ֖ה לַֽיהוָ֥ה אֱלֹהֵֽינוּ׃ (יט) וַאֲנִ֣י יָדַ֔עְתִּי כִּ֠י לֹֽא־יִתֵּ֥ן אֶתְכֶ֛ם מֶ֥לֶךְ מִצְרַ֖יִם לַהֲלֹ֑ךְ וְלֹ֖א בְּיָ֥ד חֲזָקָֽה׃ (כ) וְשָׁלַחְתִּ֤י אֶת־יָדִי֙ וְהִכֵּיתִ֣י אֶת־מִצְרַ֔יִם בְּכֹל֙ נִפְלְאֹתַ֔י אֲשֶׁ֥ר אֶֽעֱשֶׂ֖ה בְּקִרְבּ֑וֹ וְאַחֲרֵי־כֵ֖ן יְשַׁלַּ֥ח אֶתְכֶֽם׃ (כא) וְנָתַתִּ֛י אֶת־חֵ֥ן הָֽעָם־הַזֶּ֖ה בְּעֵינֵ֣י מִצְרָ֑יִם וְהָיָה֙ כִּ֣י תֵֽלֵכ֔וּן לֹ֥א תֵלְכ֖וּ רֵיקָֽם׃ (כב) וְשָׁאֲלָ֨ה אִשָּׁ֤ה מִשְּׁכֶנְתָּהּ֙ וּמִגָּרַ֣ת בֵּיתָ֔הּ כְּלֵי־כֶ֛סֶף וּכְלֵ֥י זָהָ֖ב וּשְׂמָלֹ֑ת וְשַׂמְתֶּ֗ם עַל־בְּנֵיכֶם֙ וְעַל־בְּנֹ֣תֵיכֶ֔ם וְנִצַּלְתֶּ֖ם אֶת־מִצְרָֽיִם׃
שלב 1 - פרסום הבשורה לבני ישראל באמצעות זקני העם.
שלב 2 - הליכה לפרעה ובקשה לצאת למדבר לזבוח לאלוהים ל-3 ימים.
האם באמת הכוונה של אלוהים היא לבקשת "הפסקה" מהעבדות או שהוא רוצה לשקר לפרעה. עולה כאן קושי תיאולוגי.
הפתרון לקושי: יש הטוענים כי ישנה כאן מידה כנגד מידה, ה' מחזיר לפרעה בדרך של רמייה.
משימה שסופה להיכשל - נראה שאלוהים יודע מראש שהבקשה לפרעה לא תיענה בחיוב.
מהו הקושי המוסרי והתיאולוגי העולה מסיום הפרק? כיצד דברים ט"ו 14-13 עוזר ליישב את הקושי?
אלוהים מתיר לנשות ישראל לרמות את הנשים המצריות, לבקש מהן כלים להשאלה בידיעה ברורה שלא יחזירו אותן אם ישוחררו ממצרים. למעשה ה' מתיר להן לגנוב.
הפתרון לקושי יכול לבוא מספר דברים ט"ו 13-14, לפי החוק שמופיע שם כאשר עבד יוצא לחופשי האדון חייב לתת לו מענק שחרור ביד נדיבה.
העבד לא יכל לצבור לעצמו נכסים, בתים ושדות או כלי עבודה שיהיו ברשותו – ולכן כלי הכסף והזהב הם תחליף
