(י) שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה שֶׁנֶּחֱלַק, טָהוֹר מִן הַמִּדְרָס, אֲבָל טָמֵא מַגַּע מִדְרָס. אָמַר רַבִּי יוֹסֵי, וְכִי בְאֵיזֶה מִדְרָס נָגַע זֶה. אֶלָּא אִם כֵּן נָגַע בּוֹ הַזָּב, טָמֵא מַגַּע הַזָּב:
(יא) שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה, בָּאַשְׁפּוֹת, בָּרִיא וְצוֹרֵר מֶלַח. בַּבַּיִת, אוֹ בָרִיא אוֹ צוֹרֵר מֶלַח. כַּמָּה מֶלַח יְהֵא צוֹרֵר, רֹבַע. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, בְּדַקָּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, בְּגַסָּה. אֵלּוּ וָאֵלּוּ מִתְכַּוְּנִים לְהָקֵל. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, שָׁוִים שְׁלֹשָׁה עַל שְׁלֹשָׁה בָאַשְׁפּוֹת לְשָׁלֹשׁ עַל שָׁלֹשׁ בַּבָּיִת:
(10) If a piece of cloth three [handbreadths] square was divided, it is pure from midras uncleanness but is still unclean from contact with midras uncleanness. Rabbi Yose said: but what midras uncleanness has this touched! Only if a zav had touched it is it unclean from contact with a zav.
(11) If a piece of cloth three [handbreadths] square [was found] in a rubbish heap it must be both sound and capable of wrapping up salt; But [if it was found] in the house it need only be either sound or capable of wrapping up salt. How much salt must it be capable of wrapping up? A quarter of a kav. Rabbi Judah says: this refers to fine salt, But the sages stated: it refers to coarse salt. Both intended to be lenient. Rabbi Shimon says: the law concerning a piece of cloth three [handbreadths] square found in a rubbish heap is the same as that for a piece of cloth that was three [fingerbreadths] square in a house.
(א) הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּתוֹךְ עִיר הַמֵּקֶּפֶת חוֹמָה הֲרֵי זֶה גּוֹאֲלָהּ כָּל י''ב חֹדֶשׁ מִיּוֹם שֶׁמָּכַר בְּכָל עֵת שֶׁיִּרְצֶה. וַאֲפִלּוּ בַּיּוֹם שֶׁמָּכַר. וּכְשֶׁרוֹצֶה לִפְדּוֹת נוֹתֵן כָּל הַדָּמִים שֶׁלָּקַח וְאֵינוֹ גּוֹרֵעַ לַלּוֹקֵחַ כְּלוּם:
(ב) וְאֵין הַקְּרוֹבִים פּוֹדִין אוֹתָהּ אֶלָּא הַמּוֹכֵר עַצְמוֹ אִם הִשִּׂיגָה יָדוֹ. וְיֵשׁ לוֹ לִמְכֹּר מִנְּכָסָיו וְלִפְדּוֹתוֹ. אֲבָל לֹא יַלְוֶה וְיִגְאַל. וְלֹא יִגְאַל לַחֲצָאִין:
(ג) מֵת הַלּוֹקֵחַ יִפְדֶּה מִיַּד בְּנוֹ. וְכֵן אִם מֵת הַמּוֹכֵר יֵשׁ לִבְנוֹ לִפְדּוֹתָהּ כָּל י''ב חֹדֶשׁ:
(ד) מָכַר לָרִאשׁוֹן וְרִאשׁוֹן לַשֵּׁנִי בְּתוֹךְ הַשָּׁנָה מוֹנִין לָרִאשׁוֹן. כֵּיוָן שֶׁשָּׁלְמָה שָׁנָה רִאשׁוֹנָה הֻחְלַט הַבַּיִת בְּיַד הַשֵּׁנִי. שֶׁהַמּוֹכֵר מָכַר לַשֵּׁנִי כָּל זְכוּת שֶׁתָּבוֹא לְיָדוֹ. הִגִּיעַ י''ב חֹדֶשׁ וְלֹא גְּאָלָהּ הֲרֵי זוֹ נֶחְלֶטֶת בְּיַד הַלּוֹקֵחַ. וְכֵן אִם נָתַן הַבַּיִת מַתָּנָה וְלֹא גְּאָלוֹ כָּל י''ב חֹדֶשׁ הֲרֵי זֶה נֶחְלָט בְּיַד זֶה שֶׁנָּתַן לוֹ מַתָּנָה:
(ה) הָיְתָה שָׁנָה מְעֻבֶּרֶת אֵינוֹ נֶחְלָט עַד סוֹפָהּ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ל) "עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה" לְהָבִיא חֹדֶשׁ הָעִבּוּר:
(ו) מָכַר שְׁנֵי בָּתִּים אֶחָד בַּחֲצִי אֲדָר רִאשׁוֹן וְאֶחָד בְּרֹאשׁ אֲדָר שֵׁנִי. זֶה שֶׁמָּכַר בְּרֹאשׁ אֲדָר שֵׁנִי כֵּיוָן שֶׁהִגִּיעַ אֶחָד בַּאֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה עָלְתָה לוֹ שָׁנָה. וְזֶה שֶׁמָּכַר בַּחֲצִי אֲדָר רִאשׁוֹן לֹא עָלְתָה לוֹ שָׁנָה עַד חֲצִי אֲדָר שֶׁל שָׁנָה הַבָּאָה מִפְּנֵי שֶׁיָּרַד הַלּוֹקֵחַ בְּחֹדֶשׁ הָעִבּוּר:
(ז) הִגִּיעַ יוֹם י''ב חֹדֶשׁ וְלֹא נִמְצָא הַלּוֹקֵחַ לִפְדּוֹת מִמֶּנּוּ הֲרֵי זֶה מַנִּיחַ מְעוֹתָיו בְּבֵית דִּין וְשׁוֹבֵר אֶת הַדֶּלֶת וְנִכְנָס לְבֵיתוֹ. וְאֵימָתַי שֶׁיָּבוֹא הַלּוֹקֵחַ יָבוֹא וְיִטּל מְעוֹתָיו:
(ח) הַמַּקְדִּישׁ בֵּית עִיר חוֹמָה וּגְאָלוֹ אַחֵר מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ כֵּיוָן שֶׁעָלְתָה לוֹ שָׁנָה מִשָּׁעָה שֶׁנִּגְאַל מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ וְלֹא גְּאָלוֹ בְּעָלָיו נֶחְלַט בְּיַד הַגּוֹאֵל. שֶׁאֵין הַהֶקְדֵּשׁ חוֹלֵט אֶלָּא הַלּוֹקֵחַ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ל) "לַקּוֹנֶה אוֹתוֹ לְדוֹרוֹתָיו":
(ט) מָכַר בֵּית עִיר חוֹמָה וְהִגִּיעַ יוֹבֵל בְּתוֹךְ שְׁנַת הַמֶּכֶר אֵינוֹ חוֹזֵר בְּיוֹבֵל. אֶלָּא יִהְיֶה בְּיַד הַלּוֹקֵחַ עַד שֶׁיִּרְצֶה הַמּוֹכֵר לִגְאל כָּל שְׁנַת הַמֶּכֶר אוֹ תִּמָּלֵא שָׁנָה וְיַחְלֹט:
(י) הַמּוֹכֵר בַּיִת בְּבָתֵּי חֲצֵרִים אוֹ בְּעִיר שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת חוֹמָה כָּרָאוּי הֲרֵי זֶה נִגְאָל בְּכֹחַ יָפֶה שֶׁבְּדִין הַשָּׂדֶה וְשֶׁבְּדִין הַבָּתִּים הַמֻּקָּפִין חוֹמָה. כֵּיצַד. אִם רָצָה לִגְאל מִיָּד גּוֹאֵל כְּדִין הַבָּתִּים. הִגִּיעַ י''ב חֹדֶשׁ וְלֹא גָּאַל הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל עַד שְׁנַת הַיּוֹבֵל כְּדִין הַשָּׂדוֹת. וּבְעֵת שֶׁגּוֹאֵל מְחַשֵּׁב עִם הַמּוֹכֵר וְגוֹרֵעַ לוֹ מַה שֶּׁאָכַל. הִגִּיעַ יוֹבֵל וְלֹא גָּאַל חוֹזֵר הַבַּיִת בְּלֹא דָּמִים כְּדִין הַשָּׂדוֹת:
(יא) כָּל שֶׁהוּא לְפָנִים מִן הַחוֹמָה כְּגוֹן הַגִּנּוֹת וְהַמֶּרְחֲצָאוֹת וְהַשּׁוֹבָכוֹת הֲרֵי הוּא כְּבָתִּים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ל) "אֲשֶׁר בָּעִיר". אֲבָל הַשָּׂדוֹת שֶׁבְּתוֹךְ הָעִיר נִגְאָלִין כְּדִין הַשָּׂדוֹת שֶׁחוּץ לָעִיר שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה ל) "וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר". בַּיִת וְכָל הַדּוֹמֶה לְבַיִת לֹא הַשָּׂדוֹת:
(יב) בַּיִת שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע אַמּוֹת עַל אַרְבַּע אַמּוֹת אֵינוֹ נֶחְלָט כְּבָתֵי עָרֵי חוֹמָה. וִירוּשָׁלַיִם אֵין הַבַּיִת נֶחְלָט בָּהּ. וּבַיִת הַבָּנוּי בַּחוֹמָה אֵינוֹ כְּבָתֵּי עָרֵי חוֹמָה:
(יג) עִיר שֶׁגַּגּוֹתֶיהָ חוֹמָתָהּ אוֹ שֶׁהַיָּם חוֹמָתָהּ אֵינָהּ כְּמֻקֶּפֶת חוֹמָה:
(יד) אֵין הַמָּקוֹם נִקְרָא עָרֵי חוֹמָה עַד שֶׁיִּהְיֶה בּוֹ שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת אוֹ יֶתֶר וּבְכָל חָצֵר מֵהֶן שְׁנֵי בָּתִּים אוֹ יֶתֶר וְיַקִּיפוּהָ חוֹמָה תְּחִלָּה וְאַחַר כָּךְ יִבְנוּ הַחֲצֵרוֹת בְּתוֹכוֹ. אֲבָל מָקוֹם שֶׁיָּשַׁב וְאַחַר כָּךְ הֻקַּף אוֹ שֶׁלֹּא הָיוּ בּוֹ שָׁלֹשׁ חֲצֵרוֹת שֶׁל שְׁנֵי בָּתִּים אֵינוֹ (ויקרא כה כט) "עִיר חוֹמָה" אֶלָּא בָּתִּים שֶׁבּוֹ כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים:
(טו) אֵין סוֹמְכִין אֶלָּא עַל חוֹמָה הַמֻּקֶּפֶת בִּשְׁעַת כִּבּוּשׁ הָאָרֶץ. כֵּיצַד. עִיר שֶׁלֹּא הָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בְּשָׁעָה שֶׁכָּבַשׁ יְהוֹשֻׁעַ אֶת הָאָרֶץ אַף עַל פִּי שֶׁמֻּקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּבָתֵּי הַחֲצֵרִים. וְעִיר שֶׁהָיְתָה מֻקֶּפֶת חוֹמָה בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינָהּ מֻקֶּפֶת עַתָּה הֲרֵי הִיא כְּמֻקֶּפֶת. וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ בְּחֻרְבָּן רִאשׁוֹן בָּטְלָה קְדֻשַּׁת עָרֵי חוֹמָה שֶׁהָיוּ בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. כֵּיוָן שֶׁעָלָה עֶזְרָא בַּבִּיאָה הַשְּׁנִיָּה נִתְקַדְּשׁוּ כָּל הֶעָרִים הַמֻּקָּפוֹת חוֹמָה בְּאוֹתוֹ הָעֵת מִפְּנֵי שֶׁבִּיאָתָן בִּימֵי עֶזְרָא שֶׁהִיא בִּיאָה שְׁנִיָּה כְּבִיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ. מָה בִּיאָתָן בִּימֵי יְהוֹשֻׁעַ מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר. אַף בִּיאָתָם בִּימֵי עֶזְרָא מָנוּ שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וְקִדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְנִתְחַיְּבוּ בְּמַעֲשֵׂר:
(טז) וְכֵן לֶעָתִיד לָבוֹא בְּבִיאָה שְׁלִישִׁית בְּעֵת שֶׁיִּכָּנְסוּ לָאָרֶץ יַתְחִילוּ לִמְנוֹת שְׁמִטִּין וְיוֹבְלוֹת וִיקַדְּשׁוּ בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה וְיִתְחַיֵּב כָּל מָקוֹם שֶׁיִּכְבְּשׁוּהוּ בְּמַעַשְׂרוֹת שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ל ה) "וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ". מַקִּישׁ יְרֻשָּׁתְךָ לִירֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ. מָה יְרֻשַּׁת אֲבוֹתֶיךָ אַתָּה נוֹהֵג [בָּהּ] בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ אַף יְרֻשָּׁתְךָ אַתָּה נוֹהֵג בָּהּ בְּחִדּוּשׁ כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלּוּ:
(א) שֵׁבֶט לֵוִי אַף עַל פִּי שֶׁאֵין לָהֶם חֵלֶק בָּאָרֶץ כְּבָר נִצְטַוּוּ יִשְׂרָאֵל לִתֵּן לָהֶם עָרִים לָשֶׁבֶת וּמִגְרְשֵׁיהֶם. וְהֶעָרִים הֵם שֵׁשׁ עָרֵי מִקְלָט וַעֲלֵיהֶן שְׁתַּיִם וְאַרְבָּעִים עִיר. וּכְשֶׁמּוֹסִיפִין עָרֵי מִקְלָט אֲחֵרוֹת בִּימֵי הַמָּשִׁיחַ הַכּל לַלְוִיִּם:
(ב) מִגְרְשֵׁי הֶעָרִים כְּבָר נִתְפָּרְשׁוּ בַּתּוֹרָה שֶׁהֵם שְׁלֹשֶׁת אֲלָפִים אַמָּה לְכָל רוּחַ מִקִּיר הָעִיר וְחוּצָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ד) "מִקִּיר הָעִיר וָחוּצָה אֶלֶף אַמָּה סָבִיב". וּלְהַלָּן הוּא אוֹמֵר (במדבר לה ה) "וּמַדֹּתֶם מִחוּץ לָעִיר אֶת פְּאַת קֵדְמָה אַלְפַּיִם בָּאַמָּה" וְגוֹ'. אֶלֶף הָרִאשׁוֹנִים מִגְרַשׁ וְאַלְפַּיִם שֶׁמּוֹדְדִין חוּץ לַמִּגְרָשׁ לְשָׂדוֹת וּכְרָמִים:
(ג) וְנוֹתְנִין לְכָל עִיר בֵּית הַקְּבָרוֹת חוּץ לִתְחוּם זֶה. שֶׁאֵין קוֹבְרִין מֵתֵיהֶם לִתְחוּם עָרֵיהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר לה ג) "וּמִגְרְשֵׁיהֶם יִהְיוּ לִבְהֶמְתָּם וְלִרְכֻשָׁם וּלְכל חַיָּתָם" לְחַיִּים נִתְּנוּ וְלֹא לִקְבוּרָה:
(ד) אֵין עוֹשִׂין בְּעָרֵי הַלְוִיִּם עִיר מִגְרָשׁ וְלֹא מִגְרָשׁ עִיר וְלֹא מִגְרָשׁ שָׂדֶה וְלֹא שָׂדֶה מִגְרָשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לד) "וּשְׂדֵה מִגְרַשׁ עָרֵיהֶם לֹא יִמָּכֵר":
(ה) ומִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁזֶּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לד) "לֹא יִמָּכֵר" לֹא יְשׁוּנֶה אֶלָּא הַשָּׂדֶה וְהַמִּגְרָשׁ וְהָעִיר כָּל אֶחָד מִשְּׁלָשְׁתָּן כְּמוֹת שֶׁהוּא לְעוֹלָם. וְכֵן בִּשְׁאָר עָרֵי יִשְׂרָאֵל:
(ו) לֹא יִסְתֹּר אָדָם אֶת בֵּיתוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ גִּנָּה וְלֹא יִטַּע חֻרְבָּתוֹ גִּנָּה שֶׁלֹּא יַחֲרִיבוּ אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל:
(ז) כֹּהֲנִים וּלְוִיִּם שֶׁמָּכְרוּ שָׂדֶה מִשְּׂדֵה עָרֵיהֶם אוֹ בַּיִת מִבָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה שֶׁלָּהֶן אֵין גּוֹאֲלִין כַּסֵּדֶר הַזֶּה. אֶלָּא מוֹכְרִין הַשָּׂדוֹת וַאֲפִלּוּ סָמוּךְ לַיּוֹבֵל וְגוֹאֲלִין מִיָּד. וְאִם הִקְדִּישׁוּ שָׂדֶה גּוֹאֲלִים מִיַּד הַהֶקְדֵּשׁ לְאַחַר הַיּוֹבֵל. וְגוֹאֲלִים בָּתֵּי עָרֵי חוֹמָה כָּל זְמַן שֶׁיִּרְצוּ אֲפִלּוּ אַחַר כַּמָּה שָׁנִים שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כה לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם":
(ח) יִשְׂרָאֵל שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ לֵוִי הֲרֵי זֶה גּוֹאֵל כִּלְוִיִּם אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ לֵוִי הוֹאִיל וְהֶעָרִים אוֹ הַשָּׂדוֹת שֶׁל לְוִיִּם גּוֹאֵל לְעוֹלָם. שֶׁדִּין זֶה תָּלוּי בִּמְקוֹמוֹת אֵלּוּ וְלֹא בַּבְּעָלִים:
(ט) וְלֵוִי שֶׁיָּרַשׁ אֶת אֲבִי אִמּוֹ יִשְׂרָאֵל גּוֹאֵל כְּיִשְׂרָאֵל וְלֹא כִּלְוִיִּם שֶׁלֹּא נֶאֱמַר (ויקרא כה לב) "גְּאֻלַּת עוֹלָם תִּהְיֶה לַלְוִיִּם" אֶלָּא בְּעָרֵי הַלְוִיִּם:
(י) כָּל שֵׁבֶט לֵוִי מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִנְחֲלוּ בְּאֶרֶץ כְּנַעַן. וְכֵן הֵן מֻזְהָרִין שֶׁלֹּא יִטְּלוּ חֵלֶק בַּבִּזָּהּ בְּשָׁעָה שֶׁכּוֹבְשִׁין אֶת הֶעָרִים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח א) "לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל". חֵלֶק בַּבִּזָּה וְנַחֲלָה בָּאָרֶץ. וְכֵן הוּא אוֹמֵר (במדבר יח כ) "בְּאַרְצָם לֹא תִנְחָל וְחֵלֶק לֹא יִהְיֶה לְךָ בְּתוֹכָם" בַּבִּזָּה. וּבֶן לֵוִי אוֹ כֹּהֵן שֶׁנָּטַל חֵלֶק בַּבִּזָּה לוֹקֶה. וְאִם נָטַל נַחֲלָה בָּאָרֶץ מַעֲבִירִין אוֹתָהּ מִמֶּנּוּ:
(יא) יֵרָאֶה לִי שֶׁאֵין הַדְּבָרִים אֲמוּרִים אֶלָּא בָּאָרֶץ שֶׁנִּכְרְתָה עָלֶיהָ בְּרִית לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וִירָשׁוּהָ בְּנֵיהֶם וְנִתְחַלְּקָה לָהֶם. אֲבָל שְׁאָר כָּל הָאֲרָצוֹת שֶׁכּוֹבֵשׁ מֶלֶךְ מִמַּלְכֵי יִשְׂרָאֵל הֲרֵי הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם בְּאוֹתָן הָאֲרָצוֹת וּבְבִזָּתָן כְּכָל יִשְׂרָאֵל:
(יב) וְלָמָּה לֹא זָכָה לֵוִי בְּנַחֲלַת אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וּבְבִזָּתָהּ עִם אֶחָיו מִפְּנֵי שֶׁהֻבְדַּל לַעֲבֹד אֶת ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְהוֹרוֹת דְּרָכָיו הַיְשָׁרִים וּמִשְׁפָּטָיו הַצַּדִּיקִים לָרַבִּים שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג י) "יוֹרוּ מִשְׁפָּטֶיךָ לְיַעֲקֹב וְתוֹרָתְךָ לְיִשְׂרָאֵל". לְפִיכָךְ הֻבְדְּלוּ מִדַּרְכֵי הָעוֹלָם לֹא עוֹרְכִין מִלְחָמָה כִּשְׁאָר יִשְׂרָאֵל וְלֹא נוֹחֲלִין וְלֹא זוֹכִין לְעַצְמָן בְּכֹחַ גּוּפָן. אֶלָּא הֵם חֵיל הַשֵּׁם שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג יא) "בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ". וְהוּא בָּרוּךְ הוּא זוֹכֶה לָהֶם שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר יח כ) "אֲנִי חֶלְקְךָ וְנַחֲלָתְךָ":
(יג) וְלֹא שֵׁבֶט לֵוִי בִּלְבַד אֶלָּא כָּל אִישׁ וְאִישׁ מִכָּל בָּאֵי הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אוֹתוֹ וֶהֱבִינוֹ מַדָּעוֹ לְהִבָּדֵל לַעֲמֹד לִפְנֵי ה' לְשָׁרְתוֹ וּלְעָבְדוֹ לְדֵעָה אֶת ה' וְהָלַךְ יָשָׁר כְּמוֹ שֶׁעֲשָׂהוּ הָאֱלֹהִים וּפָרַק מֵעַל צַוָּארוֹ עַל הַחֶשְׁבּוֹנוֹת הָרַבִּים אֲשֶׁר בִּקְּשׁוּ בְּנֵי הָאָדָם הֲרֵי זֶה נִתְקַדֵּשׁ קֹדֶשׁ קָדָשִׁים וְיִהְיֶה ה' חֶלְקוֹ וְנַחֲלָתוֹ לְעוֹלָם וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים וְיִזְכֶּה לוֹ בָּעוֹלָם הַזֶּה דָּבָר הַמַּסְפִּיק לוֹ כְּמוֹ שֶׁזָּכָה לַכֹּהֲנִים לַלְוִיִּם. הֲרֵי דָּוִד עָלָיו הַשָּׁלוֹם אוֹמֵר (תהילים טז ה) "ה' מְנָת חֶלְקִי וְכוֹסִי אַתָּה תּוֹמִיךְ גּוֹרָלִי":
(1) If a man sold a house within a walled city, he may redeem it at any time he pleases within the twelve months of the sale, even on the day he made the sale. If he desires to redeem it, he must repay the entire price he took and cannot deduct anything at the expense of the purchaser.
(7) If the day ending the twelve-month period arrived and the purchaser was not available to redeem from him, the man may deposit his money at the court, break the door and enter his house; and when the purchaser arrives, he can appear at the court and collect his money.
(9) If anyone sold a house in a walled city and jubilee arrived within the year of the sale, it does not revert because of the jubilee, but remains with the purchaser until the seller is willing to redeem it throughout the year of the sale; or else, it is sold irredeemably if the year is completed.
(10) If anyone sold a house in a village, or in a city that is not adequately encircled by a wall, it is redeemable by the legal right applied to the sale of fields, and of houses within a walled city. If, for example, the seller wished to redeem it immediately, he can do so in accord with the law governing the sale of houses. If twelve months passed and he failed to redeem it, he can do so until the year of jubilee, in accord with the law governing the sale of fields.
(15) Only an encircling wall existing at the time of the conquest of Eretz Yisrael is to be relied upon [in connection with the law of redemption]. If, for example, a city that was unwalled at the time Joshua conquered the land is walled at present, it is nevertheless counted as a village as to the sale of its houses. On the other hand, a city that was walled in the time of Joshua, even though it is not walled at present, has the legal status of a walled city. When the people were exiled after the destruction of the First Temple, the sanctity of the walled towns during the period of Joshua ceased to exist. But as soon as Ezra came up with the second migration, all the walled towns of that time were consecrated, because their arrival at the time of Ezra, called the second arrival, was comparable to that of the time of Joshua: on both historic occasions, they began counting shemittoth and jubilees, having consecrated the walled towns and obligated themselves to observe the laws of tithing.
(16) So too, in the future, during the third coming of Israel: when they will enter the land, they will begin counting the shemittoth and the jubilees; they will consecrate the houses of the walled cities, and every place they will occupy will be required to maintain the system of tithing.— —
(1) Although the tribe of Levi was not allotted a share in the land, the Israelites had already been commanded to assign to them special towns to dwell in, and pasture lands surrounding them. Those towns included the six cities of refuge as well as forty-two additional localities.— —
(12) Why were the Levites not allotted land in Eretz Yisrael or a share in its booty along with their brethren? Because they were singled out to serve the Lord and minister to him, to teach his upright ways and just laws to many people, as it is written: "They shall teach thy laws to Jacob, and thy instruction to Israel" (Deuteronomy 33:10). For this reason, they were separated from worldly affairs: they fought no battles like the rest of Israel; they inherited no land; they won nothing by means of their physical ability. They are indeed the Lord's army, as it is written: "Bless, O Lord, his substance" (11). He, blessed be he, has won them for himself, as it is written: "I am your portion and your share" (Numbers 18:20).
(13) Not only the tribe of Levi, but each well-informed thinking person whose spirit moves him to devote himself to the service of the Lord, to know the Lord, and has walked uprightly after casting off his neck the yoke of many a cunning wile that men contrived, is indeed divinely consecrated, and the Lord will forever and ever be his portion. God will provide sufficiently for his needs, as he did for the priests and the Levites. David, may he rest in peace, declared: "The Lord is my allotted portion and my cup; thou holdest my lot" (Psalm 16:5).
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לַעֲשׂוֹת בַּיִת לַה' מוּכָן לִהְיוֹת מַקְרִיבִים בּוֹ הַקָּרְבָּנוֹת. וְחוֹגְגִין אֵלָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כה ח) "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ". וּכְבָר נִתְפָּרֵשׁ בַּתּוֹרָה מִשְׁכָּן שֶׁעָשָׂה משֶׁה רַבֵּנוּ. וְהָיָה לְפִי שָׁעָה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ט) "כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה" וְגוֹ':
(ב) כֵּיוָן שֶׁנִּכְנְסוּ לָאָרֶץ הֶעֱמִידוּ הַמִּשְׁכָּן בַּגִּלְגָּל אַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה שֶׁכָּבְשׁוּ וְשֶׁחִלְּקוּ. וּמִשָּׁם בָּאוּ לְשִׁילֹה וּבָנוּ שָׁם בַּיִת שֶׁל אֲבָנִים וּפָרְשׂוּ יְרִיעוֹת הַמִּשְׁכָּן עָלָיו וְלֹא הָיְתָה שָׁם תִּקְרָה. וְשס''ט שָׁנָה עָמַד מִשְׁכַּן שִׁילֹה וּכְשֶׁמֵּת עֵלִי חָרַב וּבָאוּ לְנֹב וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּכְשֶׁמֵּת שְׁמוּאֵל חָרַב וּבָאוּ לְגִבְעוֹן וּבָנוּ שָׁם מִקְדָּשׁ. וּמִגִּבְעוֹן בָּאוּ לְבֵית הָעוֹלָמִים. וִימֵי נֹב וְגִבְעוֹן שֶׁבַע וַחֲמִשִּׁים שָׁנָה:
(ג) כֵּיוָן שֶׁנִּבְנָה הַמִּקְדָּשׁ בִּירוּשָׁלַיִם נֶאֶסְרוּ כָּל הַמְּקוֹמוֹת כֻּלָּן לִבְנוֹת בָּהֶן בַּיִת לַה' וּלְהַקְרִיב בָּהֶן קָרְבָּן. וְאֵין שָׁם בַּיִת לְדוֹרֵי הַדּוֹרוֹת אֶלָּא בִּירוּשָׁלַיִם בִּלְבַד וּבְהַר הַמּוֹרִיָּה שֶׁבָּהּ נֶאֱמַר (דברי הימים א כב א) "וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית ה' הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעלָה לְיִשְׂרָאֵל" וְאוֹמֵר (תהילים קלב יד) "זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד":
(ד) בִּנְיָן שֶׁבָּנָה שְׁלֹמֹה כְּבָר מְפֹרָשׁ בִּמְלָכִים. וְכֵן בִּנְיָן הֶעָתִיד לְהִבָּנוֹת אַף עַל פִּי שֶׁהוּא כָּתוּב בִּיחֶזְקֵאל אֵינוֹ מְפֹרָשׁ וּמְבֹאָר. וְאַנְשֵׁי בַּיִת שֵׁנִי כְּשֶׁבָּנוּ בִּימֵי עֶזְרָא בָּנוּהוּ כְּבִנְיַן שְׁלֹמֹה וּמֵעֵין דְּבָרִים הַמְפֹרָשִׁים בִּיחֶזְקֵאל:
(ה) וְאֵלּוּ הֵן הַדְּבָרִים שֶׁהֵן עִקָּר בְּבִנְיַן הַבַּיִת. עוֹשִׂין בּוֹ קֹדֶשׁ וְקֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים וְיִהְיֶה לִפְנֵי הַקֹּדֶשׁ מָקוֹם אֶחָד וְהוּא הַנִּקְרָא אוּלָם. וּשְלָשְתָּן נִקְרָאִין הֵיכָל. וְעוֹשִין מְחִצָּה אַחֶרֶת סָבִיב לַהֵיכָל רְחוֹקָה מִמֶּנּוּ כְּעֵין קַלְעֵי הֶחָצֵר שֶׁהָיוּ בַּמִּדְבָּר. וְכָל הַמֻּקָּף בִּמְחִיצָה זוֹ שֶׁהוּא כְּעֵין חֲצַר אֹהֶל מוֹעֵד הוּא הַנִּקְרָא עֲזָרָה וְהַכּל נִקְרָא מִקְדָּשׁ:
(ו) וְעוֹשִׂין בַּמִּקְדָּשׁ כֵּלִים. מִזְבֵּחַ לָעוֹלָה וְלִשְׁאָר הַקָּרְבָּנוֹת. וְכֶבֶשׁ שֶׁעוֹלִים בּוֹ לַמִּזְבֵּחַ. וּמְקוֹמוֹ לִפְנֵי הָאוּלָם מָשׁוּךְ לְדָרוֹם. וְכִיּוֹר וְכַנּוֹ לְקַדֵּשׁ מִמֶּנּוּ הַכֹּהֲנִים יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם לָעֲבוֹדָה. וּמְקוֹמוֹ בֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ מָשׁוּךְ לְדָרוֹם שֶׁהוּא שְׂמֹאל הַנִּכְנָס לַמִּקְדָּשׁ. וּמִזְבֵּחַ לַקְּטֹרֶת וּמְנוֹרָה וְשֻׁלְחָן וּשְׁלָשְׁתָּן בְּתוֹךְ הַקֹּדֶשׁ לִפְנֵי קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים:
(ז) הַמְּנוֹרָה בַּדָּרוֹם מִשְּׂמֹאל הַנִּכְנָס וְשֻׁלְחָן מִיָּמִין שֶׁעָלָיו לֶחֶם הַפָּנִים. וּשְׁנֵיהֶם בְּצַד קֹדֶשׁ הַקָּדָשִׁים מִבַּחוּץ וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת מָשׁוּךְ מִבֵּין שְׁנֵיהֶם לַחוּץ. וְעוֹשִׂין בְּתוֹךְ הָעֲזָרָה גְּבוּלִין עַד כָּאן לְיִשְׂרָאֵל עַד כָּאן לַכֹּהֲנִים. וּבוֹנִים בָּהּ בָּתִּים לִשְׁאָר צָרְכֵי הַמִּקְדָּשׁ כָּל בַּיִת מֵהֶם נִקְרָא לִשְׁכָּה:
(ח) כְּשֶׁבּוֹנִין הַהֵיכָל וְהָעֲזָרָה בּוֹנִין בַּאֲבָנִים גְּדוֹלוֹת. וְאִם לֹא מָצְאוּ אֲבָנִים בּוֹנִין בִּלְבֵנִים. וְאֵין מְפַצְּלִין אֶת אַבְנֵי הַבִּנְיָן בְּהַר הַבַּיִת אֶלָּא מְפַצְּלִין אוֹתָן וּמְסַתְּתִין אוֹתָן מִבַּחוּץ וְאַחַר כָּךְ מַכְנִיסִין אוֹתָן לַבִּנְיָן. שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א ה לא) "אֲבָנִים גְּדלוֹת אֲבָנִים יְקָרוֹת לְיַסֵּד הַבָּיִת אַבְנֵי גָזִית". וְאוֹמֵר (מלכים א ו ז) "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ":
(ט) וְאֵין בּוֹנִין בּוֹ עֵץ בּוֹלֵט כְּלָל אֶלָּא אוֹ בַּאֲבָנִים אוֹ בִּלְבֵנִים וְסִיד. וְאֵין עוֹשִׂין אַכְסַדְרוֹת שֶׁל עֵץ בְּכָל הָעֲזָרָה אֶלָּא שֶׁל אֲבָנִים אוֹ לְבֵנִים:
(י) וּמְרַצְּפִין אֶת כָּל הָעֲזָרָה בַּאֲבָנִים יְקָרוֹת. וְאִם נֶעֶקְרָה אֶבֶן אַף עַל פִּי שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בִּמְקוֹמָהּ. הוֹאִיל וְנִתְקַלְקְלָה פְּסוּלָה וְאָסוּר לַכֹּהֵן הָעוֹבֵד לַעֲמֹד עָלֶיהָ בִּשְׁעַת הָעֲבוֹדָה עַד שֶׁתִּקָּבַע בָּאָרֶץ:
(יא) וּמִצְוָה מִן הַמֻּבְחָר לְחַזֵּק אֶת הַבִּנְיָן וּלְהַגְבִּיהוֹ כְּפִי כֹּחַ הַצִּבּוּר שֶׁנֶּאֱמַר (עזרא ט ט) "וּלְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ". וּמְפָאֲרִין אוֹתוֹ וּמְיַפִּין כְּפִי כֹּחָן אִם יְכוֹלִין לָטוּחַ אוֹתוֹ בְּזָהָב וּלְהַגְדִּיל בְּמַעֲשָׂיו הֲרֵי זֶה מִצְוָה:
(יב) אֵין בּוֹנִין אֶת הַמִּקְדָּשׁ בַּלַּיְלָה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ט טו) "וּבְיוֹם הָקִים אֶת הַמִּשְׁכָּן" בַּיּוֹם מְקִימִין לֹא בַּלַּיְלָה. וְעוֹסְקִין בַּבִּנְיָן מֵעֲלוֹת הַשַּׁחַר עַד צֵאת הַכּוֹכָבִים. וְהַכּל חַיָּבִין לִבְנוֹת וּלְסָעֵד בְּעַצְמָן וּבְמָמוֹנָם אֲנָשִׁים וְנָשִׁים כְּמִקְדַּשׁ הַמִּדְבָּר. וְאֵין מְבַטְּלִין תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן לַבִּנְיָן. וְאֵין בִּנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ דּוֹחֶה יוֹם טוֹב:
(יג) הַמִּזְבֵּחַ אֵין עוֹשִׂין אוֹתוֹ אֶלָּא בִּנְיַן אֲבָנִים (גָּזִית) וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר בַּתּוֹרָה (שמות כ כא) "מִזְבַּח אֲדָמָה תַּעֲשֶׂה לִּי" שֶׁיִּהְיֶה מְחֻבָּר בָּאֲדָמָה שֶׁלֹּא יִבְנוּהוּ לֹא עַל גַּבֵּי כֵּפִין וְלֹא עַל גַּבֵּי מְחִלּוֹת. וְזֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "וְאִם מִזְבַּח אֲבָנִים" מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ שֶׁאֵינוֹ רְשׁוּת אֶלָּא חוֹבָה:
(יד) כָּל אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה כְּדֵי שֶׁתַּחְגֹּר בָּהּ הַצִּפֹּרֶן כְּסַכִּין שֶׁל שְׁחִיטָה הֲרֵי זוֹ פְּסוּלָה לַכֶּבֶשׁ וְלַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (דברים כז ו) "אֲבָנִים שְׁלֵמוֹת תִּבְנֶה אֶת מִזְבַּח ה'". וּמֵהֵיכָן הָיוּ מְבִיאִין אַבְנֵי מִזְבֵּחַ מִן בְּתוּלַת הַקַּרְקַע חוֹפְרִין עַד שֶׁמַּגִּיעִין לְמָקוֹם הַנִּכָּר שֶׁאֵינוֹ מְקוֹם עֲבוֹדָה וּבִנְיָן וּמוֹצִיאִין מִמֶּנּוּ הָאֲבָנִים. אוֹ מִן הַיָּם הַגָּדוֹל. וּבוֹנִין מֵהֶן. וְכֵן אַבְנֵי הַהֵיכָל וְהָעֲזָרוֹת שְׁלֵמוֹת הָיוּ:
(טו) אַבְנֵי הֵיכָל וַעֲזָרוֹת שֶׁנִּפְגְּמוּ אוֹ שֶׁנִּגְמְמוּ פְּסוּלִין וְאֵין לָהֶן פִּדְיוֹן אֶלָּא נִגְנָזִים. כָּל אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ הַבַּרְזֶל אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִפְגְּמָה פְּסוּלָה לְבִנְיַן הַמִּזְבֵּחַ וּבִנְיַן הַכֶּבֶשׁ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "כִּי חַרְבְּךָ הֵנַפְתָּ עָלֶיהָ וַתְּחַלְלֶהָ". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כב) "לֹא תִבְנֶה אֶתְהֶן גָּזִית". וְהַבּוֹנֶה אֶבֶן פָּגוּם עוֹבֵר בַּעֲשֵׂה:
(טז) אֶבֶן שֶׁנִּפְגְּמָה אוֹ שֶׁנָּגַע בָּהּ בַּרְזֶל אַחַר שֶׁנִּבְנֵית בַּמִּזְבֵּחַ אוֹ בַּכֶּבֶשׁ אוֹתָהּ הָאֶבֶן פְּסוּלָה וְהַשְּׁאָר כְּשֵׁרוֹת. וּמְלַבְּנִין אֶת הַמִּזְבֵּחַ פַּעֲמַיִם בְּשָׁנָה בַּפֶּסַח וּבֶחָג. וּכְשֶׁמְּלַבְּנִין אוֹתָן מְלַבְּנִין בְּמַפָּה. אֲבָל לֹא בְּכָפִיס שֶׁל בַּרְזֶל שֶׁמָּא יִגַּע בָּאֶבֶן וְיִפְסל:
(יז) אֵין עוֹשִׂין מַדְרֵגוֹת לַמִּזְבֵּחַ שֶׁנֶּאֱמַר (שמות כ כג) "לֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי". אֶלָּא בּוֹנִין כְּמוֹ תֵּל בִּדְרוֹמוֹ שֶׁל מִזְבֵּחַ מִתְמַעֵט וְיוֹרֵד מֵרֹאשׁ הַמִּזְבֵּחַ עַד הָאָרֶץ וְהוּא הַנִּקְרָא כֶּבֶשׁ. וְהָעוֹלֶה בְּמַעֲלוֹת עַל הַמִּזְבֵּחַ לוֹקֶה. וְכֵן הַנּוֹתֵץ אֶבֶן אַחַת מִן הַמִּזְבֵּחַ אוֹ מִכָּל הַהֵיכָל אוֹ מִבֵּין הָאוּלָם וְלַמִּזְבֵּחַ דֶּרֶךְ הַשְׁחָתָה לוֹקֶה שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יב ג) "וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם" וְגוֹ' (דברים יב ד) "לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם":
(יח) הַמְּנוֹרָה וְכֵלֶיהָ וְהַשֻּׁלְחָן וְכֵלָיו וּמִזְבַּח הַקְּטֹרֶת וְכָל כְּלֵי שָׁרֵת אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן אֶלָּא מִן הַמַּתֶּכֶת בִּלְבַד. וְאִם עֲשָׂאוּם שֶׁל עֵץ אוֹ עֶצֶם אוֹ אֶבֶן אוֹ שֶׁל זְכוּכִית פְּסוּלִין:
(יט) הָיוּ הַקָּהָל עֲנִיִּים עוֹשִׂין אוֹתָן אֲפִלּוּ שֶׁל בְּדִיל וְאִם הֶעֱשִׁירוּ עוֹשִׂין אוֹתָן זָהָב אֲפִלּוּ הַמִּזְרָקוֹת וְהַשִּׁפּוּדִין וְהַמַּגְּרֵפוֹת שֶׁל מִזְבַּח הָעוֹלָה וְהַמִּדּוֹת אִם יֵשׁ כֹּחַ בַּצִּבּוּר עוֹשִׂין אוֹתָן שֶׁל זָהָב אֲפִלּוּ שַׁעֲרֵי הָעֲזָרָה מְחַפִּין אוֹתָן זָהָב אִם מָצְאָה יָדָם:
(כ) אֵין עוֹשִׂין כָּל הַכֵּלִים מִתְּחִלָּתָן אֶלָּא לְשֵׁם הַקֹּדֶשׁ. וְאִם נַעֲשׂוּ מִתְּחִלָּתָן לְהֶדְיוֹט אֵין עוֹשִׂין אוֹתָן לְגָבוֹהַּ. וּכְלִי גָּבוֹהַּ עַד שֶׁלֹּא נִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ רַשַּׁאי לְהִשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן הֶדְיוֹט. וּמִשֶּׁנִּשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶן גָּבוֹהַּ אֲסוּרִין לְהֶדְיוֹט. אֲבָנִים וְקוֹרוֹת שֶׁחֲצָבָן מִתְּחִלָּה לְבֵית הַכְּנֶסֶת אֵין בּוֹנִין אוֹתָן לְהַר הַבַּיִת:
(1) It is a positive obligation to build a house for God where offerings may be brought and to make pilgrimage to it three times a year as it says "and they shall make Me a sanctuary." The tabernacle which Moses made in the desert has already been described in the Torah, but it was a temporary measure, as it says "for you have not yet reached, etc."
(2) As soon as the Israelites entered Eretz Yisrael, they set up the portable sanctuary (Mishkan) in Gilgal for the fourteen years during which they occupied and divided the land. From there they came to Shiloh and built a sanctuary of stones, over which they spread the curtains of the Mishkan, since it had no ceiling. The sanctuary of Shiloh lasted three hundred and sixty-nine years. It was destroyed when Eli died, so they came to Nov and built a sanctuary there. It was destroyed when Samuel died, so they came to Gibeon and built a sanctuary there. From Gibeon they came to Jerusalem to build the permanent sanctuary. Nov and Gibeon lasted fifty-seven years.
(3) As soon as the Temple was built in Jerusalem, it was prohibited to build a sanctuary for the Lord or to offer a sacrifice in any other place. Only the Temple in Jerusalem, on Mount Moriah, was intended for all generations.— —
(4) The building which Solomon built has already been described in I Kings. Similarly, the Temple which will be built in the future which is mentioned in Ezekiel, is not described clearly or completely. The people of the Second commonwealth built their Temple like Solomon's with some of the features described explicitly in Ezekiel.
(5) The following are the major requirements for the Temple: It must have a sanctuary and an inner sanctum. There must be a space in front of the sanctuary called the Hall (אולם) and the three together are called "Heichal" (היכל). Another wall must be built around the Heichal away from the building itself, like the curtains around the courtyard of the tabernacle in the desert. Everything enclosed by this wall representing the yard of the tabernacle is called the Court (עזרה) and the whole compound is called "Temple" (מקדש)
(6) Vessels must be made for the Temple: An altar for burnt offerings and other sacrifices, and a ramp to access the altar; these are placed in front of the Hall slightly southward (of center). The basin and its base, which the priests use to wash their hands and feet for the service, are both placed between the altar and the Hall towards the south, on your left as you enter the sanctuary. A table, a (smaller) altar for incense, and a Menorah [are also necessary] and all three go in the sanctuary in front of the inner sanctum.
(7) The Menorah belongs on the south side, on your left as you enter, and the table --which holds the show-bread -- on the right. Both of them are just outside the inner sanctum. The incense altar goes between them, but further out from the inner sanctum. The court is divided into sections for priests and Israelites, and rooms are built there for the various needs of the Temple. Each room is called an office (לשכה)
(8) The Temple is to be built with large stones or bricks if large stones are not available. The stones are not carved on site, rather they are carved and dressed away from the Temple Mount and brought in afterwards, as it says "Large, expensive stones for the foundation of the House, hewn stones" and it [also] says "the sound of the axe, nor any other metal tool was heard in the Temple while it was being built."
(9) There is to be no visible wood structure in any part of the Temple compound, only stones or bricks and mortar. Even [temporary] wooden walkways in the Court are not allowed.
(10) The floor of the Court is paved with expensive stones. If one of the stones was detached, even if it is still in place it is invalid [as part of the Temple] and a Priest cannot perform Temple services while standing on it until it is reattached.
(11) The appropriate way to perform the Mitzvah is to [continuously] strengthen and expand the building as much as the community can afford as it says "and to glorify the house of our God." It is also a mitzvah to renovate, and beautify the building. If [the community] can plate the whole thing in gold and to make [the architecture] famous, that too is a mitzvah.
(12) The Temple is not to be built at night as it says "and on the day the Tabernacle was erected," i.e. we erect it during the day but not at night. We may work on the construction from dawn until the stars come out, and everyone is obligated to build helping physically and financially both men and women just like the sanctuary in the desert. However, we do not close the schools in order [for the children] to build the Temple nor does building the Temple override Shabbat or the festivals.
(13) The altar is made out of stones only. When the Torah says "build Me an altar of earth" it means that the altar should be part of the earth and not built over domes or arches. When it says "and if you make Me a stone altar" the oral tradition teaches that it is not permission but an obligation.
(14) Any stone that was chipped enough to catch the fingernail [to the same exacting standards] as with a shechita knife, in unfit for the ramp and for the altar as it says "With whole stones build the altar of God." Where did they get the stones? From virgin ground. They would dig down to where it was obvious that this soil is not for cultivating or building and take out whole stones, or they would take rocks from the Mediterranean Sea and build with those. Similarly, the stones of the Temple and the Courtyards were also whole.
(15) Stones of the Sanctuary or the courtyard which were chipped or scraped cannot be repaired, rather they must be hid away. Any stone which was touched by iron may not be used for the Altar or the ramp because it says "for you have lifted your sword against it and desecrated it." One who built the ramp or the altar with stones touched by iron is flogged because it says (as a prohibition) "do not build them of hewn stones" but if one built with a chipped stone he has (only) transgressed a positive commandment.
(16) A stone which was chipped or touched by iron after it was built into the altar or the ramp is invalid, but the rest [remain] valid. The alter was whitewashed twice a year at Passover and Sukkot and when they whitewashed it they used a cloth rather than a trowel to prevent iron from touching the stones.
(17) It is forbidden to make steps up to the altar as it says "thou shalt not go up on steps to My altar" rather we build a sort of mound at the southern end of the altar which gets shorter and shorter until it reaches the ground and this is called a 'ramp.' One who ascends the altar on stairs is flogged, as is one who removes a stone from the altar, or from the entire Temple building or from the [area of courtyard] between the Temple and the altar as a destructive measure as it says "thou shalt break up their altars etc." and it says "thou shalt not do so to the LORD thy God."
(18) The Menorah, its vessels, the Table, its vessels, the Incense-Altar, and all vessels of the Divine Service may only be made out of metal; they are invalid if made out of wood, bone, stone or glass.
(19) If the Community is poor they may even make [the vessels] out of lead. If they are rich, they [should] make them out of gold, even the pitchforks, skewers, and shovels of the Sacrificial Altar [which tend to get dirty]. [The community] should even plate the gates of the courtyard with gold if they can afford it.
(20) The vessels must be originally made with the intent [to use them] for the Divine Service. If they were already made for mundane purposes they may not be used for sacred ones. Things that were made for sacred purposes but were not yet used may be used for mundane purposes but once they were used for a sacred purpose they become forbidden for the mundane. Stones and boards which were originally cut for a synagogue may not be built with on the Temple Mount.
(א) היא שצונו לבנות בית הבחירה לעבודה, בו יהיה ההקרבה והבערת האש תמיד ואליו תהיה ההליכה והעליה לרגל והקבוץ בכל שנה. והוא אמרו יתעלה ועשו לי מקדש. ולשון ספרי שלש מצות נצטוו ישראל בעת כניסתן לארץ למנות להם מלך ולבנות להם בית הבחירה ולהכרית זרעו של עמלק. הנה התבאר שבנין בית הבחירה מצוה בפני עצמה. וכבר בארנו שזה הכלל כולל מינים רבים שהם המנורה והשלחן והמזבח וזולתם כלם מחלקי המקדש והכל יקרא מקדש, וכבר ייחד הצווי בכל חלק וחלק. אמנם אמרו במזבח מזבח אדמה תעשה לי שיחשב בזה שהיא מצוה בפני עצמה חוץ ממצות מקדש. הענין בו כמו שאספר לך אמנם פשטיה דקרא הנה הוא מבואר כי הוא מדבר בשעת היתר הבמות שהיה מותר לנו בזמן ההוא שנעשה מזבח אדמה בכל מקום ונקריב בו. וכבר אמרו כי ענין זה הוא שצוה לבנות מזבח שיהא מחובר בארץ ושלא יהיה נעתק ומטלטל כמו שהיה במדבר. והוא אמרם במכילתא דרבי ישמעאל בפירוש זה הפסוק כשתכנס לארץ עשה לי מזבח מחובר באדמה. וכאשר היה הדבר כן הנה זה הצווי נוהג לדורות ויהיה מחלקי המקדש, רוצה לומר שיבנה מזבח אבנים בהכרח. ובמכילתא אמרו בפירוש ואם מזבח אבנים תעשה לי רבי ישמעאל אומר כל אם ואם שבתורה רשות חוץ משלשה האחד מהם ואם מזבח אבנים, אמרו ואם מזבח אבנים חובה אתה אומר חובה או אינו אלא רשות תלמוד לומר אבנים שלמות תבנה וגו'. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בכללה כלומר בנין בית המקדש ותארו ובנין המזבח והיא מבכת מחוברת לזו והיא מסכת מדות. וכן התבאר תבנית המנורה והשלחן ומזבח הזהב ומקום הנחתם מן ההיכל בגמרא מנחות ויומא. (תרומה, עבודה, בית הבחירה פ"א):
(1) The twentieth commandment is that we're commanded to build a Beit Ha-Behira for [Divine] service, in it will be sacrifices and an eternal burning of fire and to it will be the travel and pilgrimage on the festivals and gatherings every year. This is what the Torah said "make for me a Temple."
(א) היא שצונו לתת ללוים ערים לשבת כי אין להם חלק ונחלה בארץ. והוא אמרו יתברך ונתנו ללוים ערים לשבת, ואלו ערי הלוים הם ערי מקלט הקולטות על תאר מיוחד, במסכת מכות. (אלה מסעי, הלכות שמטה ויובל פי"ג):
(א) הזהיר שלא יקח כל שבט לוי חלק בארץ. והוא אמרו לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה עם אחיו ה' הוא נחלתו. (שופטים ושוטרים, הלכות שמטה פי"ג):
(א) היא האזהרה שהוזהר כל שבט לוי גם כן מלקחת חלק בבזה כשכבשו את הארץ. והוא אמרו יתעלה לא יהיה לכהנים הלוים כל שבט לוי חלק ונחלה. ולשון ספרי חלק בבזה ונחלה בארץ. ויש לך שתקשה ותאמר מפני מה מנית ענינים אלו שתי מצות, והם אזהרה מקחת חלק בבזה ונחלה בארץ, ושניהם בלאו אחד. דע אתה המקשה שכבר נחלק זה הלאו באומרו לא יהיה לכהנים הלוים חלק, והיא אזהרה מקחת חלק משלל העיר, והשני ונחלה לא יהיה לו, והיא אזהרה מקחת חלק בארץ. וכבר נכפלה האזהרה משני ענינים אלו בעצמן לכחנים, והוא אמרו לאהרן בארצם לא תנחל בשעת חלוק הארץ וחלק לא יהיה לך בבזה. ואולי אתה תחשוב שאלו שני לאוין הנזכרים בתורת כהנים שתי מצות ולפיכך ראוי למנותם. דע כשבאה האזהרה על כל שבט לוי הנה כבר נכנסו הכהנים בכלל, ואמנם נכפלה בכהנים לחזוק וכל מה שדומה לזה מן הכללים והפרטים, ואמנם יכפל לחזוק או להשלים הדין כשלא יהיה שלם מן האזהרה אחת, ואילו מנינו אמרו לאהרן בארצם לא תנחל תוספת על שאמר לא יהיה לכהנים הלוים הנה מתחייב גם כן לפי זה ההיקש בעצמו שנמנה הגרושה וחללה והזונה על כהן גדול בשלשה לאוין חוץ מהשלשה לאוין שבאו בכלל כהן בין גדול בין הדיוט, ואם יאמר אומר שגם כן היה ראוי שימנו, הנה נאמר לו בהכרח יהיה כהן גדול (אסור) בגרושה חייב שתים אחת משום כהן והגרושה אסורה לו, ושנית משום כהן גדול והיא גם כן אסורה לו בלאו אחר, וכבר התבאר בקדושין שאינו חייב אלא אחת. הנה התאמת כי אזהרה שהיא בכלל לבד היא שתמנה, ומה שיבא באותו הענין בעצמו אזהרה אחרת על היחוד אמנם היא לבד ללמד משפט מן המשפטים או להשלים הדין כמו שבארתי במצוה קס"ה מאלו המצות. ומזה המין בעצמו האזהרה שהזהיר הכהנים לא יקרחו קרחה בראשם, ואלו שלשה לאוין כבר קדמו כל ישראל בכלל ואמר לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשימו קרחה בין עיניכם ושרט לנפש, ואולי נכפלו בכהנים להשלים הדין לבד כמו שהתבאר בסוף מכות (דף כ') כשבארו משפטי אלו השלש מצות, ואילו היו לאוין מיוחדים לכהנים ולא יהיו להשלים הדין אבל מצות בעצמן היה כהן בכל מעשה מהן חייב שתי מלקיות מצד שהוא ישראל ומצד שהוא כהן, ואין הענין כן אבל מלקות אחת כשאר ישראל כמו שהתבאר במקומו, והבן זה. (שופטים ושוטרים, הלכות שמטה פי"ג):
(א) הזהירנו משנות מגרשי הלוים. והוא אמרו ושדה מגרש עריהם וגו', ואתה יודע לשון התורה שינתן ללוים ערים ומגרשים כלומר אלף אמה מגרש ואלפים אמה מהם חוץ לשדות וכרמים כמו שהתבאר בסוטה (דף כ"ז:) ובאה האזהרה ללוים שלא לשנות אלו הגדרים שלא ישיבו העיר מגרש ולא המגרש עיר ולא השדה מגרש ולא המגרש שדה. והוא אמרו לא ימכר ובאה הקבלה שענינו לא ישונה. וכבר התבארו משפטי מצוה זו בעירובין. (בהר, הלכות שמיטה פרק י"ג):
(א) מִצְוַת עֲשֵׂה לִשְׁבֹּת מִמְּלָאכָה בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן הוּא לָכֶם". וְכָל הָעוֹשֶׂה בּוֹ מְלָאכָה בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר כט ז) "וּבֶעָשׂוֹר" וְגוֹ' (במדבר כט ז) "כָּל מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ". וּמַה הוּא חַיָּב עַל עֲשִׂיַּת מְלָאכָה בְּיוֹם זֶה. אִם עָשָׂה בִּרְצוֹנוֹ בְּזָדוֹן חַיָּב כָּרֵת. וְאִם עָשָׂה בִּשְׁגָגָה חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
(ב) כָּל מְלָאכָה שֶׁחַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בְּשַׁבָּת סְקִילָה חַיָּבִין עַל זְדוֹנָהּ בֶּעָשׂוֹר כָּרֵת. וְכָל שֶׁחַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּשַׁבָּת חַיָּבִין עָלָיו קָרְבַּן חַטָּאת בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל דָּבָר שֶׁאָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּשַׁבָּת אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ מְלָאכָה אָסוּר לַעֲשׂוֹתוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְאִם עָשָׂה מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת כְּדֶרֶךְ שֶׁמַּכִּין אוֹתוֹ עַל הַשַּׁבָּת. וְכָל שֶׁאָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּשַׁבָּת אָסוּר לְטַלְטְלוֹ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. וְכָל שֶׁאָסוּר לְאָמְרוֹ אוֹ לַעֲשׂוֹתוֹ לְכַתְּחִלָּה בְּשַׁבָּת כָּךְ אָסוּר בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים. כְּלָלוֹ שֶׁל דָּבָר אֵין בֵּין שַׁבָּת לְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּעִנְיָנִים אֵלּוּ אֶלָּא שֶׁזְּדוֹן מְלָאכָה בְּשַׁבָּת בִּסְקִילָה וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים בְּכָרֵת:
(ג) וּמֻתָּר לְקַנֵּב אֶת הָיָּרָק בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה. וּמַהוּ הַקִּינוּב שֶׁיָּסִיר אֶת הֶעָלִים הַמְעֻפָּשׁוֹת וִיקַצֵּץ הַשְּׁאָר וִיתַקֵּן אוֹתוֹ לַאֲכִילָה. וְכֵן מְפַצְּעִין בֶּאֱגוֹזִין וּמְפָרְכִין בְּרִמּוֹנִים מִן הַמִּנְחָה וּלְמַעְלָה מִפְּנֵי עָגְמַת נֶפֶשׁ. וְיוֹם הַכִּפּוּרִים שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת אָסוּר בִּקְנִיבַת יָרָק וּבִפְצִיעַת אֱגוֹזִים וּבִפְרִיכַת רִמּוֹנִים כָּל הַיּוֹם. וּכְבָר נָהֲגוּ הָעָם בְּשִׁנְעָר וּבַמַּעֲרָב שֶׁלֹּא יַעֲשׂוּ אַחַת מִכָּל אֵלּוּ בְּיוֹם הַצּוֹם אֶלָּא הֲרֵי הוּא כְּשַׁבָּת לְכָל דְּבָרָיו:
(ד) מִצְוַת עֲשֵׂה אַחֶרֶת יֵשׁ בְּיוֹם הַכִּפּוּרִים וְהִיא לִשְׁבֹּת בּוֹ מֵאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז כט) "תְּעַנּוּ אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם". מִפִּי הַשְּׁמוּעָה לָמְדוּ אֵי זֶה הוּא עִנּוּי שֶׁהוּא לַנֶּפֶשׁ זֶה הַצּוֹם. וְכָל הַצָּם בּוֹ קִיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה. וְכָל הָאוֹכֵל וְשׁוֹתֶה בּוֹ בִּטֵּל מִצְוַת עֲשֵׂה וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג כט) "כִּי כָל הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר לֹא תְעֻנֶּה בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה וְנִכְרְתָה". מֵאַחַר שֶׁעָנַשׁ הַכָּתוּב כָּרֵת לְמִי שֶׁלֹּא נִתְעַנָּה לָמַדְנוּ שֶׁמֻּזְהָרִין אָנוּ בּוֹ עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. וְכָל הָאוֹכֵל אוֹ הַשּׁוֹתֶה בּוֹ בְּשׁוֹגֵג חַיָּב קָרְבַּן חַטָּאת קְבוּעָה:
(ה) וְכֵן לָמַדְנוּ מִפִּי הַשְּׁמוּעָה שֶׁאָסוּר לִרְחֹץ בּוֹ אוֹ לָסוּךְ אוֹ לִנְעל אֶת הַסַּנְדָּל אוֹ לִבְעל. וּמִצְוָה לִשְׁבֹּת מִכָּל אֵלּוּ כְּדֶרֶךְ שֶׁשּׁוֹבֵת מַאֲכִילָה וּשְׁתִיָּה שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא טז לא) (ויקרא כג לב) שַׁבַּת שַׁבָּתוֹן שַׁבָּת לְעִנְיַן (אֲכִילָה) וְשַׁבָּתוֹן לְעִנְיָנִים אֵלּוּ. וְאֵין חַיָּבִין כָּרֵת אוֹ קָרְבָּן אֶלָּא עַל אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה. אֲבָל אִם רָחַץ אוֹ סָךְ אוֹ נָעַל אוֹ בָּעַל מַכִּין אוֹתוֹ מַכַּת מַרְדּוּת:
(ו) כְּשֵׁם שֶׁשְּׁבוּת מְלָאכָה בּוֹ בֵּין בַּיּוֹם וּבֵין בַּלַּיְלָה כָּךְ שְׁבוּת לְעִנּוּי בֵּין בַּיּוֹם בֵּין בַּלַּיְלָה. וְצָרִיךְ לְהוֹסִיף מֵחל עַל הַקֹּדֶשׁ בִּכְנִיסָתוֹ וּבִיצִיאָתוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא כג לב) "וְעִנִּיתֶם אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם בְּתִשְׁעָה לַחֹדֶשׁ בָּעֶרֶב". כְּלוֹמַר הַתְחֵיל לָצוּם וּלְהִתְעַנּוֹת מֵעֶרֶב תִּשְׁעָה הַסָּמוּךְ לַעֲשִׂירִי. וְכֵן בַּיְצִיאָה שׁוֹהָה בְּעִנּוּיוֹ מְעַט מִלֵּיל אַחַד עָשָׂר סָמוּךְ לַעֲשִׂירִי שֶׁנֶּאֱמַר מֵעֶרֶב וְעַד עֶרֶב (ויקרא כג לב) "תִּשְׁבְּתוּ שַׁבַּתְּכֶם":
(ז) נָשִׁים שֶׁאוֹכְלוֹת וְשׁוֹתוֹת עַד שֶׁחֲשֵׁכָה וְהֵן אֵינָן יוֹדְעוֹת שֶׁמִּצְוָה לְהוֹסִיף מֵחל עַל הַקֹּדֶשׁ אֵין מְמַחִין בְּיָדָן שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לַעֲשׂוֹת בְּזָדוֹן. שֶׁהֲרֵי אִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹטֵר בְּבֵית כָּל אֶחָד וְאֶחָד לְהַזְהִיר נָשָׁיו. וְהָנַח לָהֶן שֶׁיְּהוּ שׁוֹגְגִין וְאַל יְהוּ מְזִידִין. וְכֵן כָּל הַדּוֹמֶה לָזֶה:
(1) There is a positive commandment to rest from labor on the tenth of the seventh month [Tishrei], as it is stated (Leviticus 23:32), "It shall be a Shabbat of rest for you." And anyone who does labor on it has negated a positive commandment and violated a negative commandment, as it is stated (Numbers 29:7), "And on the tenth. etc. you shall not do any labor." And what is he liable for doing labor on this day? If he did it willingly and volitionally, he is liable for excision. But if he did it inadvertently, he is liable a fixed sin-offering .
(2) Whenever the penalty for work done willfully on the Sabbath is stoning, the penalty for doing it willfully on Yom Kippur is kareth; whenever the penalty on the Sabbath is a sin-offering, the penalty on Yom Kippur is equally a sin-offering. Anything that must not be done on the Sabbath, though it is not actual work, must not be done on Yom Kippur; if one nevertheless performs it, he receives punishment for disobedience, the same as he would for a similar act on the Sabbath. And whatever is forbidden to move on Shabbat is forbidden to move on Shabbat. And whatever is forbidden to say or do at the outset on Shabbat, so is [it] forbidden on Yom Kippur. In brief: The only difference between the Sabbath and Yom Kippur in this respect is that the punishment for deliberate work on the Sabbath is stoning, while on Yom Kippur it is kareth.
(3) It is permitted to trim a vegetable on Yom Kippur from the afternoon prayer and on. And what is trimming? That he removes the rotten leaves, chops the rest and prepares it for eating. And likewise is it permitted to crack open nuts and break open pomegranates from the afternoon prayer and on because of the anguish of the soul (i.e. so one won't have to do it after the fast when he is very hungry). And Yom Kippur that come out to be on Shabbat is forbidden for trimming a vegetable, cracking nuts and opening pomegranates the whole day. But the people of Shin'ar (Babylonia) and the West (the Maghreb) have already accepted not to do any of these [activities] on the day of the fast; but rather it is surely like the Sabbath in all of its matters.
(4) Another positive command concerning Yom Kippur requires us to abstain from eating or drinking on that day, as it is written: "You shall afflict yourselves" (Leviticus 16:29). According to tradition, self-affliction signifies fasting. Whoever fasts on Yom Kippur fulfills a positive command, and whoever eats or drinks on it breaks a positive command and transgresses a negative command, as it is written: "Whoever will not abstain and fast on that day shall be cut off" (Leviticus 23:29). Since the verse [explicitly] punished one who did not afflict himself [with] the punishment of excision, we have [also] learned that we are warned about eating and drinking on it. And anyone who eats or drinks on it inadvertently must bring a fixed sin-offering.
(5) We have also learned from the oral tradition that it is forbidden to wash [one's body], anoint oneself, wear shoes, or have sexual relations on it. And it is a commandment to refrain from all of these [activities] in the same manner that one refrains from eating and drinking, as it is stated (Leviticus 16:31), "a Sabbath of rest" — "a Sabbath" for the matter of (eating); "rest" for these [other] matters. But one is only liable for excision or an offering for eating and drinking. However, if one washed, anointed, put on shoes, or had sexual relations, he is given (rabbinic) lashes for rebellion.
(6) The same as the rabbinically forbidden occupations on Yom Kippur apply to both day and night, so the rabbinical interpretation of affliction applies to both day and night. One must add to Yom Kippur parts of the preceding and following weekdays, as it is written: "You shall abstain and fast from the sunset of the ninth day" (Leviticus 23:32), which means: you shall begin fasting and afflicting yourselves from the sunset of the ninth day bordering on the tenth day. So too, at the termination of Yom Kippur, one should prolong the fasting somewhat into the night of the eleventh day of Tishri, as it is written: "From sunset of the ninth day to sunset of the tenth day you shall keep your Sabbath."
(7) If women continue eating and drinking until nightfall, because they fail to know the rule about adding part of the weekday to the holyday, we should not protest against their action, lest they come to do so willfully; for it is impossible to assign a policeman to each homestead in order to caution its womenfolk. Hence, leave them alone. It is better to let them act unwittingly rather than willfully. The same applies to all similar cases.
(ד) אין שיעור להשתין מים כי אפילו לטפה אחת חייב לברך שאם יסתם הנקב מלהוציא הטפה ההיא היה קשה לו וחייב להודות:
(א) הלכות ציצית ועטיפתו. ובו יז סעיפים:
יתעטף בציצית ויברך מעומד:
(ב) סדר עטיפתו כדרך בני אדם שמתכסים בכסותן ועוסקים במלאכתם פעמים בכיסוי הראש פעמים בגלוי הראש ונכון שיכסה ראשו בטלית:
(4) There is no specific amount of urinating required, because even if one urinates a single drop one must bless ["who created man/Asher Yatzar"], because one's opening may have been blocked from urinating that drop and so it may have been difficult for him, and so he is required to give thanks.
(1) He shall wrap himself in a fringed garment and make the blessing over it while standing up.
(2) The order of wrapping is like the way that a person covers his head for work. Sometimes his head is covered and sometimes his head is exposed. And it is correct to cover the head with the fringed garment.
(א) הנה לא טובה השמועה שמעתי ותרגז בטני אשר עם ה' מעבירים מלפני התיבה האיש החפץ בחיים ואריכות ימים של כל אנ"ש שבמקדש מעט הזה של אנ"ש כמארז"ל שלשה דברים מאריכים ימיו של אדם ואחד מהם המאריך בתפלתו. ואף גם מי שהשעה דחוקה לו ביותר וא"א לו בשום אופן להמתין עד אחר עניית קדושה של חזרת הש"ץ הזה הלא טוב טוב לו שלא לשמוע קדושה וברכו. מלירד לחייהם של החפצים בחיים ואונס רחמנא פטריה. והש"ץ מוציאו ידי חובתו אף שלא שמע כאילו שמע שהוא כעונה ממש וכדאיתא בגמרא גבי עם שבשדות דאניסי ויוצאים ידי חובת תפלת שמו"ע עצמה בחזרת הש"ץ כאלו שמעו ממש וגם קדושה וברכו בכלל. והנה זאת חקרנוה כן הוא אף גם בדורות הראשונים של חכמי המשנה והגמרא שהיתה תורתם קבע ועיקר עבודתם ולא תפלתם. ומכש"כ עתה הפעם בעקבות משיחא שאין תורתינו קבע מצוק העתים. ועיקר העבודה בעקבות משיחא היא התפלה כמ"ש הרח"ו ז"ל בע"ח ופע"ח. מכש"כ וק"ו שראוי ונכון ליתן נפשינו ממש עליה והיא חובה של תורה ממש למביני מדע תועלת ההתבוננות ועומק הדעת קצת כל חד לפום שיעורא דיליה בסדור שבחו של מקום ב"ה בפסוקי דזמרה ושתי ברכות שלפני ק"ש יוצר ואהבה לעורר בהן האהבה המסותרת בלב כל ישראל לבא לבחי' גילוי בהתגלות הלב בשעת ק"ש עצמה שזאת היא מצות האהבה שבפסוק ואהבת כו' בכל לבבך כו' הנמנית ראשונה בתרי"ג מצות כמ"ש הרמב"ם ז"ל שהיא מיסודי התורה ושרשה ומקור לכל רמ"ח מ"ע כי על אהבה המסתורת בלב כל ישראל בתולדתם וטבעם לא שייך ציווי כלל ודעת לנבון נקל כי כשהאהבה היא מסותרת היא עודינה בנפש האלקית לבדה וכשבאה לבחי' גילוי לנפש החיונית אזי היא התגלות הלב בחלל שמאלי מקום משכן נפש החיונית וזהו ענין בירור ניצוצות המוזכר שם בע"ח ופע"ח גבי תפלה שלכן היא עיקר העבודה בעקבות משיחא לברר ניצוצות כו' שהוא בחי' אתהפכא או אתכפי' של נפש החיונית לנפש האלקית כנודע כי הדם הוא הנפש כו' והדם מתחדש בכל יום מאוכלין ומשקין וגם מתפעל ונתקן ממלבושים ודירה כו'. משא"כ בדורות הראשונים שהיו נשמות האלקית גדולי הערך היה הבירור נעשה כרגע בק"ש לבד וברכות שלפניה ופסד"ז בקצרה וכו' וד"ל:
