אנרכיזם כאסטרטגיית מאבק - לביא איליה ירמקוב

נושא השיעור: השימוש באנרכיזם כאסטרטגיה של מאבק על הקיום האנושי.

מטרת השיעור: במהלך שיעור זה נבחן מספר מקורות העוסקים ביחס של כותבים לאסטרטגיה האנרכיסטית בקרב העם וננסה להבין האם ה' משאיר מקום לפרשנות מחודשת. תוך כדי, ננסה לנתח באיזו מידה אנרכיזם יכול לבוא לידי ביטוי במהלך לחימה או בשגרה ולבסוף נשליך את החומר הנלמד על תקופתנו תוך הבנה מעמיקה על החשיבות של השוואת טקסטים מתקופות המקרא, ימי הביניים לימינו אנו.

השאלות המרכזיות עליהן הוא בא לענות:
- האם השימוש באנרכיזם היא כרוניקה של כישלון ידועה מראש?
- האם החלטות של ה' הן אבסולוטיות או ניתנות לערעור? - מה ההבדלים המהותיים בפרשנויות השונות?
- האם לקיחת סמכות נגד רצון האל משמה עבודה זרה?
- האם אנרכיסט יכול להיחשב לגיבור?
- האם הוראותיו של ה' לא מובנות ולכן יש מין האנרכיזם בעם?

מקורות בהם השתמשתי:

-ספר שמות פרק טז', פרשת בשלח תשי"ח - תלונת ישראל, נחמה לייבוביץ.
https://www.sefaria.org.il/Exodus.16.3?lang=he&aliyot=0&p2=Sheet.161172.3&lang2=he&w2=Nechama%20Leibowitz&lang3=he

- ספר שמואל א', פרק ח', מדברי רמב"ן י"ז:טו"
https://www.sefaria.org.il/I_Samuel.8.5?lang=he&p2=Ramban_on_Deuteronomy.17.15.1&lang2=he&w2=all&lang3=he


- מרד בר כוכבא, פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ג':י"א

מרד בר כוכבא, פניני הלכה, זמנים ה':ג'
https://www.sefaria.org.il/A_New_Israeli_Commentary_on_Pirkei_Avot.3.11.9-14?vhe=Pirke_Avot,_a_New_Israeli_Commentary,_by_Avigdor_Shinan%3B_Jerusalem,_2009&lang=he-
-מרד בר כוכבא, הדף מאת: תכנית בארי / מכון שלום הרטמן
https://www.sefaria.org.il/sheets/217030.3?lang=he

מהלך השיעור:
חלק ראשון:
5-10 דק'
בתחילת השיעור ארשום על הלוח את המילה "אנרכיזם" ואצור שמש אסוציאציות למילה עצמה. לאחר מכן יתבצע דיון קצר בכיתה/ בקבוצות עבודה האם הקונוטציה היא שלילית בטבעה, לאחר מכן אשאל אם מישהו יכול לתת לי דוגמא של סיפור מקראי מוכר שהאנרכיזם הגיע מתוך מאמץ לאומי להציל את העם היהודי.
לאחר מכן אציג בפני התלמידים את נושא השיעור: השימוש באנרכיזם כאסטרטגיה של מאבק על הקיום האנושי. אסביר שהשיעור יהיה מחולק ל2 חלקים. בחלק הראשון נדון כיצד העם ניסה לעמוד בפני החלטותיו של ה', ובחלק השני נדון במרד בר כוכבא וננסה לעלות על התשובה מה ההבדל בין גיבור לאנרכיסט?
לדעתי יש לגעת בעוד נושאים שהם בעיני המלמד מספיק חשובים לדון עליהם בקצרה או בעקיפין ( כמו למשל הם העונשים של ה' הם מידתיים) והם נגזרות מהנושא המרכזי. חשוב לא להיסחף ולהישאר ממוקדים סביב נושא האנרכיזם.

חלק שני:
20-25 דק'

בחלק השני אביא לכיתה מספר דוגמאות כיצד עם ישראל מנסה את הסובלנות של ה', לאחר קריאה של כל פרק טז' מספר שמות ומספר שמואל א' פרק ח', אתייחס לשתי מפרשים שונים המתייחסים לכל פרק ולאחר מכן התלמידים יתמקדו במספר פסוקים שיסומנו להם וניצור דיון בקבוצות קטנות, כאשר חלק מהקבוצות ידונו בפרק מספר שמות והשני בפרק מספר שמואל א'. לבסוף נשווה בין הפרקים במליאה של כל הכיתה.
השאלות שהם ינסו לענות עליהם בכיתה האם מדובר באנרכיזם? האם החלטותיו של ה' אולי לא מובנות לעם? האם נכון לערער את החלטותיו של ה'? האם לקיחת יוזמה שהיא נגד רצון האל משמה עבודה זרה? האם חרטה על מעשים קודמים תביא בהכרח לעונש מקל על עם ישראל (האם העונש הוא מידתי לדעתכם)?

התייחסות למפרשים שונים משתי הספרים:
א') ספר שמות פרק טז'
מדברי המדרש, מכילתא:
ר' אלעזר המודעי אומר: עבדים היו ישראל למלכים במצרים, יצאו לשוק, נוטלין פת בשר ודגים וכל דבר, ואין כל בריה מוחה בידם. יוצאין לשדה, נוטלין ענבים ותאנים ורימונים, ואין בריה מוחה בידם.
שמות רבה ט״ז:ד׳
במצרים היו משועבדים ישראל פ' שנה, והיה המצרי הולך במדבר ותופס אייל או צבי ושוחטו ושופת את הסיר ומבשל ואוכל, וישראל רואין ולא טועמין, שנאמר "בשבתנו על סיר הבשר באכלנו לחם לשובע", לא כתיב "באכלנו מסיר הבשר", אלא "בשבתנו על סיר הבשר", שהיו אוכלין לחמם בלא בשר.
ספר חמדת הימים (על פי תורה שלמה לכשר, בשלח ט"ז י"ג בבאור):
ולמה שיקרו לומר "בשבתנו על סיר הבשר", והלא טרודים היו בלבנים? אלא שכך דרך העני לומר: "אכלתי ושתיתי יין אצל פלוני הרבה בעין יפה", ולא דיבר עמו אפילו דבר. אלא כדי לזרז לאחרים ליתן לו.

ב') ספר שמואל א', פרק ח'
מדברי רמב"ן על דברים יז":טו'
וטעם אשר יבחר ה' אלהיך בו על דעת המפרשים, שיהיה נבחר על פי נביא או במשפט האורים, יצוה הכתוב תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, כי הוא יבחר ולא אתה. ובספרי: "שום תשים עליך מלך - מת מנה אחר תחתיו, מלך - ולא מלכה, אשר יבחר ה' אלהיך - על פי נביא". אם כן, מה טעם להזהיר לא תוכל לתת עליך איש נכרי, והשם לא יבחר בנכרי? אבל לדעת רבותינו יש בכתוב הזה תנאי נסתר, יאמר שום תשים עליך המלך שיבחר השם בו אם תוכל לעשות כן שיענך השם בנביאים, אבל איש נכרי לא תוכל לתת עליך לעולם. ועל דרך הפשט אמרו: שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו, ולא אשר שנא ה' אלהיך, כי הוא בחר בישראל ולהיות המולך מבחוריו ולא מקרב העמים אשר שנא. ודעתי בדרך הפשט, כי טעם אשר יבחר שכל מולך על עמים מאת האלהים היא לו, כענין שכתוב (דניאל ד כט): "די שליט עלאה במלכות אנשא ולמאן די יצבא יתננה". וכך אמרו (ב"ב צא) אפילו ריש גרגותא מן שמיא מוקמי ליה. יאמר "שום תשים עליך מלך, כל אשר יהיה נגזר מן השמים שימלוך, ואם הוא מקטני שבטי ישראל ומשפחתו הצעירה; אבל איש נכרי לא תמליך עליך לעולם". וכן על דרך הפשט "המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו", כל שיבנו שם בית המקדש לה', הכל מרצון ה'.

וַיִּסְעוּ֙ מֵֽאֵילִ֔ם וַיָּבֹ֜אוּ כָּל־עֲדַ֤ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֙ אֶל־מִדְבַּר־סִ֔ין אֲשֶׁ֥ר בֵּין־אֵילִ֖ם וּבֵ֣ין סִינָ֑י בַּחֲמִשָּׁ֨ה עָשָׂ֥ר יוֹם֙ לַחֹ֣דֶשׁ הַשֵּׁנִ֔י לְצֵאתָ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וילינו [וַיִּלּ֜וֹנוּ] כָּל־עֲדַ֧ת בְּנֵי־יִשְׂרָאֵ֛ל עַל־מֹשֶׁ֥ה וְעַֽל־אַהֲרֹ֖ן בַּמִּדְבָּֽר׃
ג' וַיֹּאמְר֨וּ אֲלֵהֶ֜ם בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל מִֽי־יִתֵּ֨ן מוּתֵ֤נוּ בְיַד־יְהוָה֙ בְּאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּשִׁבְתֵּ֙נוּ֙ עַל־סִ֣יר הַבָּשָׂ֔ר בְּאָכְלֵ֥נוּ לֶ֖חֶם לָשֹׂ֑בַע כִּֽי־הוֹצֵאתֶ֤ם אֹתָ֙נוּ֙ אֶל־הַמִּדְבָּ֣ר הַזֶּ֔ה לְהָמִ֛ית אֶת־כָּל־הַקָּהָ֥ל הַזֶּ֖ה בָּרָעָֽב׃ (ס) (כאן אמורה להיות התייחסות לאנרכיזם מצד העם)
וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה הִנְנִ֨י מַמְטִ֥יר לָכֶ֛ם לֶ֖חֶם מִן־הַשָּׁמָ֑יִם וְיָצָ֨א הָעָ֤ם וְלָֽקְטוּ֙ דְּבַר־י֣וֹם בְּיוֹמ֔וֹ לְמַ֧עַן אֲנַסֶּ֛נּוּ הֲיֵלֵ֥ךְ בְּתוֹרָתִ֖י אִם־לֹֽא׃וְהָיָה֙ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֔י וְהֵכִ֖ינוּ אֵ֣ת אֲשֶׁר־יָבִ֑יאוּ וְהָיָ֣ה מִשְׁנֶ֔ה עַ֥ל אֲשֶֽׁר־יִלְקְט֖וּ י֥וֹם ׀ יֽוֹם׃ (ס)
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ וְאַהֲרֹ֔ן אֶֽל־כָּל־בְּנֵ֖י יִשְׂרָאֵ֑ל עֶ֕רֶב וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֧י יְהוָ֛ה הוֹצִ֥יא אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וּבֹ֗קֶר וּרְאִיתֶם֙ אֶת־כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה בְּשָׁמְע֥וֹ אֶת־תְּלֻנֹּתֵיכֶ֖ם עַל־יְהוָ֑ה וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה כִּ֥י תלונו [תַלִּ֖ינוּ] עָלֵֽינוּ׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה בְּתֵ֣ת יְהוָה֩ לָכֶ֨ם בָּעֶ֜רֶב בָּשָׂ֣ר לֶאֱכֹ֗ל וְלֶ֤חֶם בַּבֹּ֙קֶר֙ לִשְׂבֹּ֔עַ בִּשְׁמֹ֤עַ יְהוָה֙ אֶת־תְּלֻנֹּ֣תֵיכֶ֔ם אֲשֶׁר־אַתֶּ֥ם מַלִּינִ֖ם עָלָ֑יו וְנַ֣חְנוּ מָ֔ה לֹא־עָלֵ֥ינוּ תְלֻנֹּתֵיכֶ֖ם כִּ֥י עַל־יְהוָֽה׃
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֶֽל־אַהֲרֹ֔ן אֱמֹ֗ר אֶֽל־כָּל־עֲדַת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל קִרְב֖וּ לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה כִּ֣י שָׁמַ֔ע אֵ֖ת תְּלֻנֹּתֵיכֶֽם׃
וַיְהִ֗י כְּדַבֵּ֤ר אַהֲרֹן֙ אֶל־כָּל־עֲדַ֣ת בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל וַיִּפְנ֖וּ אֶל־הַמִּדְבָּ֑ר וְהִנֵּה֙ כְּב֣וֹד יְהוָ֔ה נִרְאָ֖ה בֶּעָנָֽן׃ (פ)
וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃
שָׁמַ֗עְתִּי אֶת־תְּלוּנֹּת֮ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ דַּבֵּ֨ר אֲלֵהֶ֜ם לֵאמֹ֗ר בֵּ֤ין הָֽעַרְבַּ֙יִם֙ תֹּאכְל֣וּ בָשָׂ֔ר וּבַבֹּ֖קֶר תִּשְׂבְּעוּ־לָ֑חֶם וִֽידַעְתֶּ֕ם כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה אֱלֹהֵיכֶֽם׃
וַיְהִ֣י בָעֶ֔רֶב וַתַּ֣עַל הַשְּׂלָ֔ו וַתְּכַ֖ס אֶת־הַֽמַּחֲנֶ֑ה וּבַבֹּ֗קֶר הָֽיְתָה֙ שִׁכְבַ֣ת הַטַּ֔ל סָבִ֖יב לַֽמַּחֲנֶֽה׃
וַתַּ֖עַל שִׁכְבַ֣ת הַטָּ֑ל וְהִנֵּ֞ה עַל־פְּנֵ֤י הַמִּדְבָּר֙ דַּ֣ק מְחֻסְפָּ֔ס דַּ֥ק כַּכְּפֹ֖ר עַל־הָאָֽרֶץ׃
וַיִּרְא֣וּ בְנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֗ל וַיֹּ֨אמְר֜וּ אִ֤ישׁ אֶל־אָחִיו֙ מָ֣ן ה֔וּא כִּ֛י לֹ֥א יָדְע֖וּ מַה־ה֑וּא וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אֲלֵהֶ֔ם ה֣וּא הַלֶּ֔חֶם אֲשֶׁ֨ר נָתַ֧ן יְהוָ֛ה לָכֶ֖ם לְאָכְלָֽה׃ ( כאן אמורה להיות התייחסות להחלטות של ה' שלא מובנות לעם)
זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה לִקְט֣וּ מִמֶּ֔נּוּ אִ֖ישׁ לְפִ֣י אָכְל֑וֹ עֹ֣מֶר לַגֻּלְגֹּ֗לֶת מִסְפַּר֙ נַפְשֹׁ֣תֵיכֶ֔ם אִ֛ישׁ לַאֲשֶׁ֥ר בְּאָהֳל֖וֹ תִּקָּֽחוּ׃
וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֖ן בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַֽיִּלְקְט֔וּ הַמַּרְבֶּ֖ה וְהַמַּמְעִֽיט׃
וַיָּמֹ֣דּוּ בָעֹ֔מֶר וְלֹ֤א הֶעְדִּיף֙ הַמַּרְבֶּ֔ה וְהַמַּמְעִ֖יט לֹ֣א הֶחְסִ֑יר אִ֥ישׁ לְפִֽי־אָכְל֖וֹ לָקָֽטוּ׃
וַיֹּ֥אמֶר מֹשֶׁ֖ה אֲלֵהֶ֑ם אִ֕ישׁ אַל־יוֹתֵ֥ר מִמֶּ֖נּוּ עַד־בֹּֽקֶר׃
כ' וְלֹא־שָׁמְע֣וּ אֶל־מֹשֶׁ֗ה וַיּוֹתִ֨רוּ אֲנָשִׁ֤ים מִמֶּ֙נּוּ֙ עַד־בֹּ֔קֶר וַיָּ֥רֻם תּוֹלָעִ֖ים וַיִּבְאַ֑שׁ וַיִּקְצֹ֥ף עֲלֵהֶ֖ם מֹשֶֽׁה׃
כא' וַיִּלְקְט֤וּ אֹתוֹ֙ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֔קֶר אִ֖ישׁ כְּפִ֣י אָכְל֑וֹ וְחַ֥ם הַשֶּׁ֖מֶשׁ וְנָמָֽס׃ (כאן אמורה להיות התייחסות לאנרכיזם מצד העם)
וַיְהִ֣י ׀ בַּיּ֣וֹם הַשִּׁשִּׁ֗י לָֽקְט֥וּ לֶ֙חֶם֙ מִשְׁנֶ֔ה שְׁנֵ֥י הָעֹ֖מֶר לָאֶחָ֑ד וַיָּבֹ֙אוּ֙ כָּל־נְשִׂיאֵ֣י הָֽעֵדָ֔ה וַיַּגִּ֖ידוּ לְמֹשֶֽׁה׃
וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵהֶ֗ם ה֚וּא אֲשֶׁ֣ר דִּבֶּ֣ר יְהוָ֔ה שַׁבָּת֧וֹן שַׁבַּת־קֹ֛דֶשׁ לַֽיהוָ֖ה מָחָ֑ר אֵ֣ת אֲשֶׁר־תֹּאפ֞וּ אֵפ֗וּ וְאֵ֤ת אֲשֶֽׁר־תְּבַשְּׁלוּ֙ בַּשֵּׁ֔לוּ וְאֵת֙ כָּל־הָ֣עֹדֵ֔ף הַנִּ֧יחוּ לָכֶ֛ם לְמִשְׁמֶ֖רֶת עַד־הַבֹּֽקֶר׃
כד' וַיַּנִּ֤יחוּ אֹתוֹ֙ עַד־הַבֹּ֔קֶר כַּאֲשֶׁ֖ר צִוָּ֣ה מֹשֶׁ֑ה וְלֹ֣א הִבְאִ֔ישׁ וְרִמָּ֖ה לֹא־הָ֥יְתָה בּֽוֹ׃ (כאן אמורה להיות התייחסות לחרטה שהעם חש)
וַיֹּ֤אמֶר מֹשֶׁה֙ אִכְלֻ֣הוּ הַיּ֔וֹם כִּֽי־שַׁבָּ֥ת הַיּ֖וֹם לַיהוָ֑ה הַיּ֕וֹם לֹ֥א תִמְצָאֻ֖הוּ בַּשָּׂדֶֽה׃
שֵׁ֥שֶׁת יָמִ֖ים תִּלְקְטֻ֑הוּ וּבַיּ֧וֹם הַשְּׁבִיעִ֛י שַׁבָּ֖ת לֹ֥א יִֽהְיֶה־בּֽוֹ׃
וַֽיְהִי֙ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֔י יָצְא֥וּ מִן־הָעָ֖ם לִלְקֹ֑ט וְלֹ֖א מָצָֽאוּ׃ (ס)
וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה עַד־אָ֙נָה֙ מֵֽאַנְתֶּ֔ם לִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתַ֖י וְתוֹרֹתָֽי׃
רְא֗וּ כִּֽי־יְהוָה֮ נָתַ֣ן לָכֶ֣ם הַשַּׁבָּת֒ עַל־כֵּ֠ן ה֣וּא נֹתֵ֥ן לָכֶ֛ם בַּיּ֥וֹם הַשִּׁשִּׁ֖י לֶ֣חֶם יוֹמָ֑יִם שְׁב֣וּ ׀ אִ֣ישׁ תַּחְתָּ֗יו אַל־יֵ֥צֵא אִ֛ישׁ מִמְּקֹמ֖וֹ בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִיעִֽי׃
וַיִּשְׁבְּת֥וּ הָעָ֖ם בַּיּ֥וֹם הַשְּׁבִעִֽי׃
וַיִּקְרְא֧וּ בֵֽית־יִשְׂרָאֵ֛ל אֶת־שְׁמ֖וֹ מָ֑ן וְה֗וּא כְּזֶ֤רַע גַּד֙ לָבָ֔ן וְטַעְמ֖וֹ כְּצַפִּיחִ֥ת בִּדְבָֽשׁ׃
וַיֹּ֣אמֶר מֹשֶׁ֗ה זֶ֤ה הַדָּבָר֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה יְהוָ֔ה מְלֹ֤א הָעֹ֙מֶר֙ מִמֶּ֔נּוּ לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶ֑ם לְמַ֣עַן ׀ יִרְא֣וּ אֶת־הַלֶּ֗חֶם אֲשֶׁ֨ר הֶאֱכַ֤לְתִּי אֶתְכֶם֙ בַּמִּדְבָּ֔ר בְּהוֹצִיאִ֥י אֶתְכֶ֖ם מֵאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃
וַיֹּ֨אמֶר מֹשֶׁ֜ה אֶֽל־אַהֲרֹ֗ן קַ֚ח צִנְצֶ֣נֶת אַחַ֔ת וְתֶן־שָׁ֥מָּה מְלֹֽא־הָעֹ֖מֶר מָ֑ן וְהַנַּ֤ח אֹתוֹ֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְמִשְׁמֶ֖רֶת לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃
כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיַּנִּיחֵ֧הוּ אַהֲרֹ֛ן לִפְנֵ֥י הָעֵדֻ֖ת לְמִשְׁמָֽרֶת׃
וּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל אָֽכְל֤וּ אֶת־הַמָּן֙ אַרְבָּעִ֣ים שָׁנָ֔ה עַד־בֹּאָ֖ם אֶל־אֶ֣רֶץ נוֹשָׁ֑בֶת אֶת־הַמָּן֙ אָֽכְל֔וּ עַד־בֹּאָ֕ם אֶל־קְצֵ֖ה אֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן׃ ( כאן אמורה להיות התייחסות להאם העונש הניתן על ידי יהוה מקל, מידתי?)
וְהָעֹ֕מֶר עֲשִׂרִ֥ית הָאֵיפָ֖ה הֽוּא׃ (פ)

(א) וַיְהִ֕י כַּאֲשֶׁ֥ר זָקֵ֖ן שְׁמוּאֵ֑ל וַיָּ֧שֶׂם אֶת־בָּנָ֛יו שֹׁפְטִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ (ב) וַיְהִ֞י שֶׁם־בְּנ֤וֹ הַבְּכוֹר֙ יוֹאֵ֔ל וְשֵׁ֥ם מִשְׁנֵ֖הוּ אֲבִיָּ֑ה שֹׁפְטִ֖ים בִּבְאֵ֥ר שָֽׁבַע׃ (ג) וְלֹֽא־הָלְכ֤וּ בָנָיו֙ בדרכו [בִּדְרָכָ֔יו] וַיִּטּ֖וּ אַחֲרֵ֣י הַבָּ֑צַע וַיִּ֨קְחוּ־שֹׁ֔חַד וַיַּטּ֖וּ מִשְׁפָּֽט׃ (פ) (ד) וַיִּֽתְקַבְּצ֔וּ כֹּ֖ל זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֑ל וַיָּבֹ֥אוּ אֶל־שְׁמוּאֵ֖ל הָרָמָֽתָה׃ (ה) וַיֹּאמְר֣וּ אֵלָ֗יו הִנֵּה֙ אַתָּ֣ה זָקַ֔נְתָּ וּבָנֶ֕יךָ לֹ֥א הָלְכ֖וּ בִּדְרָכֶ֑יךָ עַתָּ֗ה שִֽׂימָה־לָּ֥נוּ מֶ֛לֶךְ לְשָׁפְטֵ֖נוּ כְּכָל־הַגּוֹיִֽם׃ (כאן אמורה להיות התייחסות לאנרכיזם מצד העם) (ו) וַיֵּ֤רַע הַדָּבָר֙ בְּעֵינֵ֣י שְׁמוּאֵ֔ל כַּאֲשֶׁ֣ר אָמְר֔וּ תְּנָה־לָּ֥נוּ מֶ֖לֶךְ לְשָׁפְטֵ֑נוּ וַיִּתְפַּלֵּ֥ל שְׁמוּאֵ֖ל אֶל־יְהוָֽה׃ (פ) (ז) וַיֹּ֤אמֶר יְהוָה֙ אֶל־שְׁמוּאֵ֔ל שְׁמַע֙ בְּק֣וֹל הָעָ֔ם לְכֹ֥ל אֲשֶׁר־יֹאמְר֖וּ אֵלֶ֑יךָ כִּ֣י לֹ֤א אֹֽתְךָ֙ מָאָ֔סוּ כִּֽי־אֹתִ֥י מָאֲס֖וּ מִמְּלֹ֥ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ (ח) כְּכָֽל־הַמַּעֲשִׂ֣ים אֲשֶׁר־עָשׂ֗וּ מִיּוֹם֩ הַעֲלֹתִ֨י אֹתָ֤ם מִמִּצְרַ֙יִם֙ וְעַד־הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה וַיַּ֣עַזְבֻ֔נִי וַיַּעַבְד֖וּ אֱלֹהִ֣ים אֲחֵרִ֑ים כֵּ֛ן הֵ֥מָּה עֹשִׂ֖ים גַּם־לָֽךְ׃ (ט) וְעַתָּ֖ה שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֑ם אַ֗ךְ כִּֽי־הָעֵ֤ד תָּעִיד֙ בָּהֶ֔ם וְהִגַּדְתָּ֣ לָהֶ֔ם מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיהֶֽם׃ (כאן אמורה להיות התייחסות האם נכון לערער את החלטותיו של ה') (ס) (י) וַיֹּ֣אמֶר שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י יְהוָ֑ה אֶל־הָעָ֕ם הַשֹּׁאֲלִ֥ים מֵאִתּ֖וֹ מֶֽלֶךְ׃ (ס) (יא) וַיֹּ֕אמֶר זֶ֗ה יִֽהְיֶה֙ מִשְׁפַּ֣ט הַמֶּ֔לֶךְ אֲשֶׁ֥ר יִמְלֹ֖ךְ עֲלֵיכֶ֑ם אֶת־בְּנֵיכֶ֣ם יִקָּ֗ח וְשָׂ֥ם לוֹ֙ בְּמֶרְכַּבְתּ֣וֹ וּבְפָרָשָׁ֔יו וְרָצ֖וּ לִפְנֵ֥י מֶרְכַּבְתּֽוֹ׃ (יב) וְלָשׂ֣וּם ל֔וֹ שָׂרֵ֥י אֲלָפִ֖ים וְשָׂרֵ֣י חֲמִשִּׁ֑ים וְלַחֲרֹ֤שׁ חֲרִישׁוֹ֙ וְלִקְצֹ֣ר קְצִיר֔וֹ וְלַעֲשׂ֥וֹת כְּלֵֽי־מִלְחַמְתּ֖וֹ וּכְלֵ֥י רִכְבּֽוֹ׃ (יג) וְאֶת־בְּנוֹתֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח לְרַקָּח֥וֹת וּלְטַבָּח֖וֹת וּלְאֹפֽוֹת׃ (יד) וְאֶת־שְׂ֠דֽוֹתֵיכֶם וְאֶת־כַּרְמֵיכֶ֧ם וְזֵיתֵיכֶ֛ם הַטּוֹבִ֖ים יִקָּ֑ח וְנָתַ֖ן לַעֲבָדָֽיו׃ (טו) וְזַרְעֵיכֶ֥ם וְכַרְמֵיכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְנָתַ֥ן לְסָרִיסָ֖יו וְלַעֲבָדָֽיו׃ (טז) וְאֶת־עַבְדֵיכֶם֩ וְֽאֶת־שִׁפְח֨וֹתֵיכֶ֜ם וְאֶת־בַּחוּרֵיכֶ֧ם הַטּוֹבִ֛ים וְאֶת־חֲמוֹרֵיכֶ֖ם יִקָּ֑ח וְעָשָׂ֖ה לִמְלַאכְתּֽוֹ׃ (יז) צֹאנְכֶ֖ם יַעְשֹׂ֑ר וְאַתֶּ֖ם תִּֽהְיוּ־ל֥וֹ לַעֲבָדִֽים׃ ( כאן אמורה להיות התייחסות להאם העונש הניתן על ידי יהוה מקל, מידתי?) (יח) וּזְעַקְתֶּם֙ בַּיּ֣וֹם הַה֔וּא מִלִּפְנֵ֣י מַלְכְּכֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר בְּחַרְתֶּ֖ם לָכֶ֑ם וְלֹֽא־יַעֲנֶ֧ה יְהוָ֛ה אֶתְכֶ֖ם בַּיּ֥וֹם הַהֽוּא׃ (יט) וַיְמָאֲנ֣וּ הָעָ֔ם לִשְׁמֹ֖עַ בְּק֣וֹל שְׁמוּאֵ֑ל וַיֹּאמְר֣וּ לֹּ֔א כִּ֥י אִם־מֶ֖לֶךְ יִֽהְיֶ֥ה עָלֵֽינוּ׃ (כ) וְהָיִ֥ינוּ גַם־אֲנַ֖חְנוּ כְּכָל־הַגּוֹיִ֑ם וּשְׁפָטָ֤נוּ מַלְכֵּ֙נוּ֙ וְיָצָ֣א לְפָנֵ֔ינוּ וְנִלְחַ֖ם אֶת־מִלְחֲמֹתֵֽנוּ׃ (כאן אמורה להיות התייחסות האם לקיחת יוזמה שהיא נגד רצון האל משמה עבודה זרה?) (כא) וַיִּשְׁמַ֣ע שְׁמוּאֵ֔ל אֵ֖ת כָּל־דִּבְרֵ֣י הָעָ֑ם וַֽיְדַבְּרֵ֖ם בְּאָזְנֵ֥י יְהוָֽה׃ (פ) (ויֹּ֨אמֶר יְהוָ֤ה אֶל־שְׁמוּאֵל֙ שְׁמַ֣ע בְּקוֹלָ֔ם וְהִמְלַכְתָּ֥ לָהֶ֖ם מֶ֑לֶךְ וַיֹּ֤אמֶר שְׁמוּאֵל֙ אֶל־אַנְשֵׁ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לְכ֖וּ אִ֥ישׁ לְעִירֽוֹ׃ (פ) (כאן אמורה לבוא התייחסות האם נכון לערער את החלטותיו של ה'?/ האם ה' הקל בעונשו?)

כמו כן, ניתן להתייחס לעוד מקרים דומים שקראו במקרא, לפי שיקול דעתכם:
א) ספר במדבר יד' (דתן ואבירם – "נתנה ראש ונשוב מצרימה")
ב) ספרי מוסר: שני לוחות הברית, תורה שבכתב, שופטים, תורה אור י״א

חלק שלישי:
15-20 דק'
בחלק זה של השיעור נעסוק בדוגמא כיצד אנרכיה בקרב העם שמה לעצמה כאסטרטגיה של מאבק לקיום האנושי. בחרתי לדון בסיפור של בר כוכבא, כאשר סיפורו בפני עצמו שנוי במחלוקת, האם מדובר בגיבור או אנרכיסט? או שאולי שתיהם לא סותרים בכלל אחד את השני.
מרד בר כוכבא השאיר הרבה שאלות בקרב היסטוריונים רבים, מה באמת התחולל בקרב מול הרומאים.
האם בר כוכבא שיצא לקרב שאין לו סיכוי לנצח בו וגרם להשמדה של עמו ולגלות ממושכת, הוא האחראי הבלעדי?

תרגיל זה מיועד יותר לפתח את החוש הביקורתי של התלמידים. תינתן להם סקירה כרונולוגית קצרה על ידי על שלל האירועים שקדמו למאבק ותוצאותיה לאחר מכן.
הכיתה תתחלק לכמה קבוצות כאשר כל קבוצה תדון בקטע קריאה קצר שנותן אור למה שהוביל את בר כוכבא לשלוח את נפשו ואת נפשות חייליו להיאבק עד זוב דם. לבסוף יחזרו למליאה וכל קבוצה תידרש לענות על שאלה אחת מתוך הרשימת שאלות שהצגתי לפני.

כרונולוגיה של המאבק:
66- פרץ המרד הגדול
70- חורבן בית המקדש
73- נפילת מצדה
132- מרד בר כוכבא
132- צו להקמת עיר אלילית בשם "איליה קפיטולינה"/ צו האוסר על מילה/ אנטיוכוס מוצג כאל, דבר שהיהודים רואים כפגיעה. הכל מוביל לכך שבר כוכבא גורר את העם למרד( לא את כולו, ישנם כאלו שהתנגדו)/ 5 לגיונות רומיים נשלחים לכתר על המעוזים עד כניעתם, ב135 דוכא המועז האחרון בית"ר.
135 (סיום המרד) - יהודה שוממה, היסטוריון יווני מניח ש580000 יהודים נהרגו.

תוצאות המאבק:
גזירות נוספות של אנטיוכוס: הנחת תפילין/ קביעת מזוזה/ שמירת שבת/ תקיעת שופר/ איסור על הכשרת רבנים חדשים/ איסור על התכנסות בתי דין יהודיים.
התלמוד הבבלי מאשים את בר כוכבא בגלות יהודה ןמצביע עליו כמשיח שקר שגרר לאסון, יש שקוראים לו בר כוזבא.

מקור ראשון: - מרד בר כוכבא, פירוש ישראלי חדש על פרקי אבות ג':י"א
על ר' אלעזר המודעי
חכם ארץ ישראלי שחי בסוף המאה הראשונה לספירה ובתחילת המאה השנייה. כינויו "המודעי" מתייחס כנראה אל מקום מושבו או מוצאו, מודיעין. כל המאמרים המצויים בשמו בספרות חז"ל הם בתחום האגדה (ובמשנה הוא נזכר רק כאן), ולא פעם נאמר "עדיין אנו צריכין למודעי" (כגון בבלי, בבא בתרא י ע"ב), כאשר נזקקו בבית המדרש לביאור מלא יותר של נושא אגדי מורכב. לפי מסורת אחת היה ר' אלעזר דודו של בר כוכבא, ומותו בא לו מידו של אחיינו (אולי עדיף לומר: מרגלו). לפי מסורת זו צר הצבא הרומאי על ביתר, מעוזו האחרון של בר כוכבא, אך לא יכול היה לכבוש את העיר בזכות תפילותיו של ר' אלעזר. מידע כוזב שהגיע אל בר כוכבא, כאילו מבקש ר' אלעזר לסייע לרומאים, גרם לו להרוג את דודו בבעיטה (ירושלמי, תענית ד, ה). מותו של ר' אלעזר הביא לנפילתה של ביתר ולמותו של מנהיג המרד. לפי מסורת מאוחרת קבור ר' אלעזר ביער בירייה שליד צפת.
מודיעין שלום
כפר יהודי קדום בשפלת יהודה, הידוע גם בשם "מודיעים" או "מודיעית" (משנה, חגיגה ג, ה ועוד). בכפר זה ישבה משפחתו של מתתיהו החשמונאי, ושם פרץ מרד החשמונאים בשנת 167 לפנה"ס. לפי המסורת נקברו החשמונאים (הם המקבים) סמוך ליישוב זה, אשר נמצא לפי עדות התלמוד הבבלי במרחק של 15 מיל (כ־25 ק"מ) מירושלים (פסחים צג ע"ב). שאלת זיהויה המדויק של מודיעין העתיקה העסיקה רבות את המחקר, ויש שמוצאים אותה בתחומי העיר מודיעין של ימינו, שם נתגלו שרידי יישוב יהודי אשר נוסד במאה השנייה לפני הספירה והתקיים ברציפות עד סמוך למרד בר כוכבא (שפרץ בשנת 132 לספירה). בין היתר נמצא שם בית כנסת גדול, דבר המעיד על גודל היישוב ועל מעמדו המרכזי בין כפרי הסביבה.

מקור שני: מרד בר כוכבא, פניני הלכה, זמנים ה':ג'

ביחס לשלטון הגוים: חכמי ישראל הורו להתפלל לשלומה של מלכות, וניסו בכל יכולתם למנוע התנגשויות בין העם היהודי לאימפריות ששלטו עליו. רק כשלא נותרה ברירה, והמלכות כפתה על העם היהודי לעבור על דתו, הורו להתמרד נגדה. אבל כשלא היו גזירות שמד, ניסו למצוא דרך כיצד להסתדר עם המלכות. וכן מסופר בתלמוד במסכת שבת (לג, ב), שפעם אחת דיברו כמה חכמים על מלכות רומא. פתח רבי יהודה בר אילעאי בדברי שבח עליהם, ואמר: "כמה נאים מעשיה של אומה זו, תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות". ואף שידע רבי יהודה שהרומאים גזרו גזירות קשות על ישראל, ואף החריבו את בית המקדש השני והרגו מאות אלפי יהודים במשך המרד הגדול ומרד בר כוכבא, כדי שלא להחריף את המתח העדיף רבי יהודה לתלות את הפורענויות שהמיטו עלינו הרומאים בנסיבות שונות, ולהתבונן בצד החיובי שבמלכותם. רבי יוסי העדיף לשתוק. כפי הנראה לדברי השבח לא הסכים, ולגנות לא רצה, כדי שלא ליצור מתח שאין בו תועלת. אולם רבי שמעון בר יוחאי לא יכל לסבול את דברי השבח כלפי מלכות הרשעה, ואמר: "כל מה שתקנו לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקים להושיב בהם זונות, מרחצאות לעדן בהם עצמן, גשרים ליטול מהם מכס". נודע הדבר למלכות, וגזרו: רבי יהודה ששיבח אותנו – יתעלה. רבי יוסי ששתק – יענש בגלות. ורבי שמעון בר יוחאי שדיבר בגנותנו – יהרג. ברח רבי שמעון בר יוחאי והתחבא עם בנו בבית המדרש, והיתה אשתו מספקת להם מים ומזון. וצריך לדעת, שאחר המרידות הקשות של היהודים כנגד מלכות רומא, מרידות שהפילו ברומאים חללים רבים וזעזעו את האימפריה הרומאית, לא נטלו הרומאים יותר שום סיכון, ורדפו עד חורמה כל גילוי של התנגדות יהודית כנגדם. כפי הנראה גדודי חיילי רומא חיפשו במשך שנים אחר רבי שמעון בר יוחאי כדי להורגו. הסכנה גברה כל כך עד שלא יכל יותר רבי שמעון בר יוחאי לסמוך על אשתו, ועברו הוא ובנו למערה אחת, ונעשה להם נס וצמח שם חרוב ונבע שם מעין, ומהם התפרנסו במשך שתים עשרה שנה. עד שנודע להם שמת הקיסר ונתבטלה גזירתו. וכל כך התעלו שם במעלות הרוחניות והפרישות, עד שכשיצאו מן המערה לא יכלו לסבול את עסקי העולם הזה, וכל מקום שנתנו בו עיניהם נשרף. ונצרכו לחזור למערה לעוד שנה שלימה, כדי להעמיק יותר בתורה עד שיוכלו לעמוד על ערכו של העולם הזה, ואז יצאו (שבת לג, ב).

מקור שלישי: הדף מאת: תכנית בארי / מכון שלום הרטמן
הדף מאת: תכנית בארי / מכון שלום הרטמן
המילה סובלנות מקורה בשורש ס-ב-ל ופירושה נכונות להכיר בזכות קיומן של דעות ואמונות שונות, ואפילו זרות, של הזולת ולסבול אותן. אנו חווים לעתים קרובות קושי לקבל התנהגות חריגה או עמדה קיצונית או כוחנית. לעיתים קרובות מגיעים הדברים למתחים ואפילו לאלימות בין פרטים וקבוצות חברתיות ופוליטיות. אחד התנאים החשובים לקיומה של חברה דמוקרטית הוא הסובלנות; היכולת של קבוצות שונות לחיות זו לצד זו למרות אי-ההסכמה השוררת ביניהן. בדף הלימוד שלפניכם נברר את שורשיו ואת מהותו של רעיון הסובלנות לאור מקורות ישנים וחדשים. האם ישנם היבטים נוספים לסובלנות? האם ביהדות ישנם מוטיבים סובלניים? האם היהדות יכולה 'לסבול' אמונות אחרות לצידה? איך מתמודדת היהדות עם אמונתו של האחר? על שאלות אלו ננסה לענות בדף הלימוד הבא.
חגיגה ט״ו ב
תוך וקליפה
מצאו רבה בר שילא לאליהו.
אמר לו [רבה בר שילא לאליהו]:
"מה עושה הקדוש ברוך הוא?"
אמר לו [אליהו]: "אומר הוא הלכה מפי [בשם] כל החכמים,
ומפיו של רבי מאיר אינו אומר."
אמר לו: "מפני מה?"
[אמר לו אליהו]: "משום שלמד תורה מפי 'אחר'."
אמר לו [רבה בר שילא]: "ומה בכך?
רבי מאיר רימון מצא, תוכו אכל, קליפתו זרק!"
אמר לו [אליהו]: "עכשיו הוא [הקדוש ברוך הוא] אומר: 'מאיר בני אומר...' "

מושגים

• רבי מאיר - מגדולי התנאים בתקופה שלאחר מרד בר כוכבא (135 לספירת הנוצרים) וממניחי היסודות לסידורם של שישה סדרי משנה. רבי מאיר היה תלמידו החשוב ביותר של רבי עקיבא. כן היה תלמידו של אלישע בן אבויה, וגם לאחר שאלישע בן אבויה עזב את היהדות דבק בו ולמד ממנו תורה; הוא אף ניסה להחזירו למוטב. רבי מאיר מוזכר בין חמשת התלמידים שסמך רבי יהודה בן בבא ואשר המשיכו את שושלת החכמים על-אף גזירות הרומאים.

לסיכום כמה מילים שאפשר לסכם איתם את השיעור.
5דק'
היהדות היא "אנרכסיטית". המסגרת צריכה לנבוע מתוך המוסר האוטונומי של האדם, על פי עולמו הפנימי, באופן חופשי באופן שאין גורם זר שמפריע לו. החזון של הנביאים שיבוא יום אחד שלא ילמד את איש אחיהו שלא יהיה צורך בתורה שבעל פה– כדי להגיע למציאות העליונה. האדם יצר רע מנעוריו והנטיות האוטונומיות של עומק נשמת האדם (חשבונות רבים, החומרניות, הפרטיות, הפראיות, האמונה) הכלל אומר שהרעיון בשורשו הוא יותר עליון ואמיתי ויותר מתאים למהות כלומר שהרעיון קדוש וגבוה כך אם אתה מוציא אותו ממסגרתו,שובר אותו, יכול להביא למציאות אובדנית ומסוכנת. עצם הקדושה היא אנרכיה, אבל אם אתה יוצא מנקודת הנחה שכולם קדושים, תפתח האדמה את פיה כמו את כל בעלי הרעיונות. האנושות צריכה להתאמץ לקדושה מתוך המאמץ הלאומי, המשפחתי, האישי. כלומר על מנת להגיע לנחלה: לארץ ישראל השלמה, יישות שבה העם היהודי מקדש את אלוהיו, ביתו של העם היהודי שהגיע מהגלות וניתנה לו הישועה "הארץ ידעה את השם".
חוסר הסבלנות של העם, מזכירה לי במעט את האסטרטגיה הכושלת של האנרכיסטים הקיצוניים של סוף המאה ה19 ותחילת המאה ה-20. אי סדר פוליטי וחברתי הוביל לגל טרור אנרכיסטי, ששיאו היה רצח נשיא ארצות הברית בשנת 1901. אותו אי סדר פוליטי וחברתי התפרש בקרב העם, בפרק שלנו, בחילופים של מנהיגים שהתגלו כמושחתים וכלא ראויים לשלטון, לכן אולי ה' התעכב במציאת את האדם הראוי שירש את שמואל.

שמואל מנסה להסביר לעמו כי המחיר של הכתרת מלך יהיה נורא ושה' לא יחוס על עם ישראל: "אֶת בְּנֵיכֶם יִקָּח, וְשָׂם לוֹ בְּמֶרְכַּבְתּוֹ וּבְפָרָשָׁיו... וְאֶת בְּנוֹתֵיכֶם יִקָּח לְרַקָּחוֹת וּלְטַבָּחוֹת וּלְאֹפוֹת. וְאֶת-שְׂדוֹתֵיכֶם... יִקָּח, וְנָתַן לַעֲבָדָיו"(יד-טו), יש להדגיש ששמואל מנסה להישאר להיות נאמן לה' אך לבסוף מקבל את דרישת עמו.
מנגד, אסטרטגיית האנרכיסטים בסוף המאה ה19 ותחילת המאה 20, לפגוע נקודתית במערך השלטוני היא שגוייה מכיוון שהיא מסיתה את האש כלפיהם אותם יחידים אנרכיסטים ולא באמת משרתת את המטרה להצתת מהפכה ומנגד עמו של שמואל מסית נגדו עוד יותר את האש כאשר לא מקשיב להזהרותיו של שמואל.