לימוד זה מתמקד ברעיון שמקורו בתורת הסוד והוא בא לידי ביטוי ברבדים השונים של חג החנוכה.
סביב חג החנוכה נקראות פרשיות יוסף ואחיו.
מפרשים רבים עומדים על הזיקה בין דמותו של יוסף הצדיק לחנוכה.
נקרא את דבריו של רבי נפתלי מרופשיץ, אדמו"ר ומייסד חסידות רופשיץ:
והנה קליפת מלכות יון היתה בקליפה נגד מדת יוסף, כמו שכתב בספר מגלה עמוקות (אופן רנב) שמלך יון גימטריא יוסף... ולכן גזרו היונים לבטל המילה שהוא בחינת יוסף... כי רצו להגביר קליפת ערות הארץ, היפוך יוסף שגדר עצמו מן הערוה ועמד בניסיון, הגם שהיה במצרים ערות הארץ שהיו כולם שטופי זימה.
הגלות השלישית היא גלות יון כנגד החושך.
וכך במדרש: "חושך זה גלות יון, שהחשיכה עיניהם של ישראל בגזירותיהן, שהיתה אומרת להם, כתבו על קרן השור שאין לכם חלק באלקי ישראל"
מהי קרן השור? זהו יוסף עליו נאמר "בכור שורו הדר לו".
"אין לכם חלק באלוקי ישראל", כלומר שכדי להפריד את ישראל מקדושת היסוד של יוסף הצדיק, היוונים אסרו על ברית המילה שהיא הנותנת כוח ליהודי לשמור על ברית קודש.
רבי נפתלי מרופשיץ מכנה את קליפת יון בתור "מלך יון" או "מלכות יון". לכאורה היה יכול לומר "קליפת יון", מדוע יש לציין דווקא שמלך יון עמד עלינו לכלותינו בגזירותיו הקשות?
תשובה לשאלה זו נמצא בסיפור מופלא המובא בספר "תורת אלף" שהוא קובץ מכתבים של הרב שמעון ישראל פוזן זצ"ל.
הרב שמעון ישראל פוזן גדל במשפחת רבנים בפרנקפורט. הוא למד פילוסופיה באקדמיה ולאחר מכן לחם בצבא גרמניה במלחה"ע הראשונה. בימי המלחמה הגיע עד לקייב ושם פגש את אדמו"רי החסידות והפך לחסיד.
הרב שמעון ישראל פוזן היה חסיד מונקאטש לפני השואה, ולאחריה התקרב לסאטמר והיה ראש הישיבה של סאטמר בשכונת ווילאמסבורג בניו יורק.
הנה אנו אומרים הנוסח ב'על הניסים' "כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". ולהבין זה נקדים סיפור אחד אשר שמעתי: כאשר בא הגה"ק בעל בני יששכר זי"ע לאונגארן ... שאל מאיש אחד אשר היה אצל הגה"ק מו"ה איציק מקאלאוו זי"ע שיספר לו דבר אחד מה שראה שם וסיפר שהיה פעם אחת שם אצל הדלקת נרות של חנוכה וקודם ההדלקה סיפר הה"ק מקאלאוו זי"ע מעשה אחת (והמספר אמר אין אני מבין אפי' מה שייכות היה של סיפור זה לחנוכה, אבל באשר הייתי שם אספר):
אשר בכפר אחד היה דר איש אחד אשר שמו "לוי" והיה עם הארץ גדול אבל הצליח מאד במסחריו עד שנעשה עושר גדול. על כן לקח לבתו הראשונה בן תורה. ואחר כך נתעשר עד שנעשה גביר עצום וכבר היה לו השגה ליקח לבתו השניה עילוי מפורסם. לכן נסע עם חתנו הראשון לעיר אשר היתה שם ישיבה גדולה וביקש מהראש הישיבה שיתן לו את המובחר שבתלמידי הישיבה. וכן עשה שנתן לו, אך כאשר רצו לכתוב תנאים נפל בדעתו שאינו יודע לכתוב, והמנהג שאבות חתן כלה חותמים את שטר תנאים. אבל חתנו הראשון אמר לו "אל תדאג כי אני אלמד אותך האיך לכתוב ולא יכירו שאתה אינך יודע". ואמר לו חתנו הלא שמך הוא לוי ואם כן תכתוב כך ראשונה "א לאנגען שטריך" (קו ארוך - אות ל' שעולה למעלה), ואחר כך "א מיטטעל שטריך" (קו בינוני - אות ו) ולבסוף כתוב "א פינטעלע" (נקודה). אך כאשר הגיע עת כתיבת התנאים החליף העם הארץ את הענין וכתב תחלה "א פינטעלע" ואחר כך "א מיטטעל שטריך" ואחר כך "א לאנגען שטריך". כך סיפר האיש להגה"ק בעל בני יששכר זי"ע אשר מעשה זו סיפר הגה"ק מקאלאוו זי"ע קודם הדלקת נר חנוכה, אבל הוא לא הבין מה הוא השייכות לסיפור זה עם נרות חנוכה. וענה לו הבני יששכר זי"ע אשר בסיפור זה טמונים כל עניני חנוכה - כי האיש היה נקרא לוי והחליף ענין של כתיבת שמו עד שנעשה בהיפוך האותיות יון.
דברי הרבי מקאליב בסיפור מבוססים על מדרש בראשית רבה המדגיש את הפלת מלכות יון דווקא על ידי בני שבט לוי (החשמונאים).
היוונים שביקשו "להשכיחם תורתך", ניסו לקחת את אותו כח של שבט לוי ולהפוך אותו לשלושה קווים של מלך יון.
החשמונאים משבט לוי ביטלו את מלך יון והחזירו את בחינת "עוסקי תורתך" כנגד מלך יון.
אַנְתְּה מַלְכָּא חָזֵה הֲוַיְתָ וַאֲלוּ צְלֵם חַד שַׂגִּיא צַלְמָא דִּכֵּן רַב וְזִיוֵהּ יַתִּיר קָאֵם לְקָבְלָךְ וְרֵוֵהּ דְּחִיל׃ הוּא צַלְמָא רֵאשֵׁהּ דִּי־דְהַב טָב חֲדוֹהִי וּדְרָעוֹהִי דִּי כְסַף מְעוֹהִי וְיַרְכָתֵהּ דִּי נְחָשׁ׃ שָׁקוֹהִי דִּי פַרְזֶל רַגְלוֹהִי מנהון [מִנְּהֵין] דִּי פַרְזֶל ומנהון [וּמִנְּהֵין] דִּי חֲסַף׃
תרגום שטיינזלץ
אתה המלך רואה היית והנה צלם אחד כביר. הצלם ההוא גדול ואורו מרובה ניצב למולך ומראהו מפחיד. הצלם ההוא ראשו עשוי מזהב טוב, חזהו וזרועותיו - כסף, מעיו קרביו וירכיו - נחושת. שוקיו - ברזל כפות רגליו - חלק מהן מברזל וחלק מהן מחרס.
על כך מבאר המהר"ל בספרו על חנוכה "נר מצוה":
כי בודאי מה שראה ד' מלכיות בצלם אדם, כי אלו ד' מלכיות הם כמו ד' כוחות שהם באדם. האחד, הוא כח גופני. השני, כח נפשי. וכח זה, אף כי הוא גם כן הוא כגוף של אדם, אינו מוטבע כח בגופו, כמו שהוא הכח שלפני זה. הג' הוא שכלי, שהוא נבדל לגמרי מן הגוף, כמו שהוא ענין השכל שהוא נבדל...
גלות זו איננה גלות בפני עצמה אלא היא כוללת את כל שלושת המלכויות.
גלות ראשונה כנגד הגוף, שניה כנגד הנפש, שלישית כנגד השכל והרביעית כנגד הכל.
לפי זה מסביר הבני יששכר (מאמרי כסלו מאמר ב אות כה) שזה עניין משחק הסביבון שעליו חקוקות אותיות ג.ש.נ.ה (נס גדול היה שם).
כי ג.ש.נ.ה הם ראשי התיבות: גוף (כנגד גלות בבל), נפש (כנגד גלות מדי), שכל (כנגד גלות יון) והכל (כנגד גלות אדום).
גלות שלישית - גלות יון - כנגד קליפת השכל
הגלות השלישית היא כנגד קליפת השכל, כנגד האות ש' מאותיות הסביבון (גם האות ש' עצמה מורכבת משלושה קוים ישרים).
מלכות יון התנגדה לחכמת ישראל. המהר"ל מסביר שלמלכות יון לא היתה התנגדות למלכות ישראל עצמה, אלא רק לתורת ישראל, בהיותה תורה אלוקית למעלה מהשכל. היוונים התייחסו לתורה כעוד חכמה שכדאי ללמוד אותה ולכן תלמי מלך יון ציווה על תרגום התורה ליוונית (בבלי מגילה דף ט').
התורה בהיותה חמדה גנוזה ופנימית אצל הקב"ה היא איננה מהות שכלית, היא למעלה מזה. הרואה בתורה מהות שכלית בלבד לא יכול לראות את פני המלך "ולא יראו פני ריקם".
בהמשך מאמרו, המהר"ל מסביר שאכן יש מלכות בגויים, אבל אין בהם תורה.
ונראה זאת בדבריו:
כי מלכות זה הוא כנגד חלק הג' שבאדם, כי חלק הג' הוא השכל. שהמלכות הזה היה בו החכמה והתבונה, וכמו שיתבאר זה באריכות. כי כל ענין המלכות זה שהיו מבקשים החכמה, וכמו שהוא מבואר מן היונים, וכמו שיתבאר. ולכך היו נותנים דעתם על התורה ולבטל אותה מישראל, כי לא היו רוצים שתהיה החכמה, בפרט שהיא יותר חכמה והיא יותר עליונה מן החכמה האנושית שהיה להם, כמו שהיא התורה שהיא החכמה על הכל. והחכמה הזאת שהיא על הכל לא שייך אל האומות, כמו שהוא מבואר במדרש. וכך אמרו במדרש (איכ"ר ב, יג) "מלכה ושריה בגוים אין תורה" (איכה ב, ט), אם יאמר לך אדם יש חכמה בגוים, תאמין, שנאמר (עובדיה א, ח) "והאבדתי חכמים מאדום ותבונה מהר עשו". אם יאמרו יש תורה בגוים אל תאמין, דכתיב "מלכה ושריה בגוים אין תורה". ולכך המלכות, הם היונים, לא היו מתנגדים לישראל כי אם בתורתם.
המילה מלך היא ראשי תיבות: מוח-לב-כבד.
השלטת המוח על הרגש והרצון ומשם כלי המעשה גומרים.
לפי דברי הגמרא כוח קללתו של בלעם נבע מיכולתו לכוון את הרגע המדויק בו הקב"ה היה כועס.
על כך מקשים בעלי התוספות – כיצד ניתן לקלל בזמן כה מועט.
רגע כמימרא - ואם תאמר מה היה יכול לומר בשעה מועטת כזאת, ויש לומר היה אומר כלם והקב"ה הפכו ואמר מלך כדכתיב (במדבר כ״ג:כ״א) ותרועת מלך בו. ורבי אליהו היה מפרש שאין צריך רק להתחיל קללתו באותו רגע תדע שהיה רוצה להאריך בקללתו כדאיתא בחלק (סנהדרין דף קה:) מברכותיו של אותו רשע אתה למד מה היה בלבו:
וזו היתה התכנית הזדונית של מלך יון.
י' האות הראשונה של יון כנגד החכמה – הארת המוח.
וכאשר יורדת המחשבה להשפיע על הרצון והרגש אז נקודת האות י' מתארכת ונעשית אות ו'.
וכאשר הרצון בלב יורד להשפיע לכבד על מנת להוציא לפועל את המחשבה והרצון, אז מתארך קו האות ו' עוד יותר לכדי צורת האות ן' סופית.
ואת זה רצה מלך יון לקלקל באמצעות אותיות שמו י.ו.ן.
אולם צאצאי שבט לוי סיכלו את מזימתו, ואכן לוי הוא כנגד יון.
בשניהם שלוש אותיות כאשר האותיות י' ו-ו' משותפות, ואילו האותיות ל' ו-ן' סופית מבטאות את השוני ביניהם.
ן' יורדת לשאול תחתית של המציאות הגשמית, ואילו האות ל' היא היחידה העולה אל על.
ישנה בחינה בה דווקא האופן של כל"ם עליון יותר מהבחינה של עבודת מל"ך.
כאשר האדם מתבטל לקב"ה בתכלית ושומר תורתו ומצוותיו גם ללא הבנה,
כאשר הוא מקיים מצוות התורה גם כשהוא איננו מבין את הסיבה והטעם שלהם.
לכן עיקר הכעס של היוונים וההתנגדות שלהם היתה דווקא כלפי החוקים בתורה, אלו המצוות שטעמן אינו מובן.
על כך כתב ה"שם משמואל" בפרשת מקץ:
בימי מתתיהו וכו' כשעמדה מלכות יון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחקי רצונך, וכ"ק אבי אדומו"ר זצללה"ה דקדק מלשון "מחקי" שביותר היו היוונים מתנגדים לחקים, שהם בלי טעם אלא למעלה מהטעם. והרשעים הללו שהיה בהם חכמת הפלסופים וכמו שכתב הרמב"ן 'שחשב הוא (=אנטיוכוס) ותלמידיו הרשעים שכל שאיננו משיג בשכלו איננו אמת', על כן היו מתנגדים ביותר לחקים
בחינה זו היא שמנצחת את בחינת שלושת הקווים של יון שרצו להשתלט על החכמה, הרצון והמעשה של היהודים.