בכל שמונת ימי החנוכה מוציאים ספר תורה וקוראים בפרשת נשא בסדר הקרבת קרבנות נשיאי ישראל. והטעם שקוראים קריאה זו בחנוכה מפני שאף בחנוכה היתה חנוכת המזבח על ידי החשמונאים. ועוד שאמרו חז“ל: אמר רבי חנינא, בכ"ה בכסלו נגמרה מלאכת המשכן ועשה מקופל עד אחד בניסן, ומעתה הפסיד כסלו שנגמרה בו המלאכה. אמר הקדוש ברוך הוא עלי לשלם לכסלו. ומה שילם לו הקדוש ברוך הוא? חנוכת חשמונאי.
וַיְהִ֡י בְּיוֹם֩ כַּלּ֨וֹת מֹשֶׁ֜ה לְהָקִ֣ים אֶת־הַמִּשְׁכָּ֗ן וַיִּמְשַׁ֨ח אֹת֜וֹ וַיְקַדֵּ֤שׁ אֹתוֹ֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמִּזְבֵּ֖חַ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וַיִּמְשָׁחֵ֖ם וַיְקַדֵּ֥שׁ אֹתָֽם׃
וַיַּקְרִ֙יבוּ֙ נְשִׂיאֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל רָאשֵׁ֖י בֵּ֣ית אֲבֹתָ֑ם הֵ֚ם נְשִׂיאֵ֣י הַמַּטֹּ֔ת הֵ֥ם הָעֹמְדִ֖ים עַל־הַפְּקֻדִֽים׃
וַיָּבִ֨יאוּ אֶת־קָרְבָּנָ֜ם לִפְנֵ֣י ה' שֵׁשׁ־עֶגְלֹ֥ת צָב֙ וּשְׁנֵ֣י עָשָׂ֣ר בָּקָ֔ר עֲגָלָ֛ה עַל־שְׁנֵ֥י הַנְּשִׂאִ֖ים וְשׁ֣וֹר לְאֶחָ֑ד וַיַּקְרִ֥יבוּ אוֹתָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּשְׁכָּֽן׃
On the day that Moses finished setting up the Tabernacle, he anointed and consecrated it and all its furnishings, as well as the altar and its utensils. When he had anointed and consecrated them,
the chieftains of Israel, the heads of ancestral houses, namely, the chieftains of the tribes, those who were in charge of enrollment, drew near
and brought their offering before the LORD: six draught carts and twelve oxen, a cart for every two chieftains and an ox for each one. When they had brought them before the Tabernacle,
וַיַּקְרִ֣יבוּ הַנְּשִׂאִ֗ים אֵ֚ת חֲנֻכַּ֣ת הַמִּזְבֵּ֔חַ בְּי֖וֹם הִמָּשַׁ֣ח אֹת֑וֹ וַיַּקְרִ֧יבוּ הַנְּשִׂיאִ֛ם אֶת־קָרְבָּנָ֖ם לִפְנֵ֥י הַמִּזְבֵּֽחַ׃
וַיֹּ֥אמֶר ה' אֶל־מֹשֶׁ֑ה נָשִׂ֨יא אֶחָ֜ד לַיּ֗וֹם נָשִׂ֤יא אֶחָד֙ לַיּ֔וֹם יַקְרִ֙יבוּ֙ אֶת־קָרְבָּנָ֔ם לַחֲנֻכַּ֖ת הַמִּזְבֵּֽחַ׃ (ס)
וַיְהִ֗י הַמַּקְרִ֛יב בַּיּ֥וֹם הָרִאשׁ֖וֹן אֶת־קָרְבָּנ֑וֹ נַחְשׁ֥וֹן בֶּן־עַמִּינָדָ֖ב לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃
וְקָרְבָּנ֞וֹ קַֽעֲרַת־כֶּ֣סֶף אַחַ֗ת שְׁלֹשִׁ֣ים וּמֵאָה֮ מִשְׁקָלָהּ֒ מִזְרָ֤ק אֶחָד֙ כֶּ֔סֶף שִׁבְעִ֥ים שֶׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ שְׁנֵיהֶ֣ם ׀ מְלֵאִ֗ים סֹ֛לֶת בְּלוּלָ֥ה בַשֶּׁ֖מֶן לְמִנְחָֽה׃
כַּ֥ף אַחַ֛ת עֲשָׂרָ֥ה זָהָ֖ב מְלֵאָ֥ה קְטֹֽרֶת׃
(טו) פַּ֣ר אֶחָ֞ד בֶּן־בָּקָ֗ר אַ֧יִל אֶחָ֛ד כֶּֽבֶשׂ־אֶחָ֥ד בֶּן־שְׁנָת֖וֹ לְעֹלָֽה׃
שְׂעִיר־עִזִּ֥ים אֶחָ֖ד לְחַטָּֽאת׃
וּלְזֶ֣בַח הַשְּׁלָמִים֮ בָּקָ֣ר שְׁנַיִם֒ אֵילִ֤ם חֲמִשָּׁה֙ עַתּוּדִ֣ים חֲמִשָּׁ֔ה כְּבָשִׂ֥ים בְּנֵֽי־שָׁנָ֖ה חֲמִשָּׁ֑ה זֶ֛ה קָרְבַּ֥ן נַחְשׁ֖וֹן בֶּן־עַמִּינָדָֽב׃ (פ)
The chieftains also brought the dedication offering for the altar upon its being anointed. As the chieftains were presenting their offerings before the altar,
the LORD said to Moses: Let them present their offerings for the dedication of the altar, one chieftain each day.
The one who presented his offering on the first day was Nahshon son of Amminadab of the tribe of Judah.
His offering: one silver bowl weighing 130 shekels and one silver basin of 70 shekels by the sanctuary weight, both filled with choice flour with oil mixed in, for a meal offering;
one gold ladle of 10 shekels, filled with incense;
one bull of the herd, one ram, and one lamb in its first year, for a burnt offering;
one goat for a sin offering;
and for his sacrifice of well-being: two oxen, five rams, five he-goats, and five yearling lambs. That was the offering of Nahshon son of Amminadab.
Some questions to think about:
- Why did each Nasi bring the same exact offering?
- Why did they spread the offering out over 12 days instead of bringing them all at once?
- Why did the Torah write each Nasi's offering, even though they were all exactly the same?
לכן אמר ויאמר ה' נשיא אחד ליום. בשביל היום, ובשביל קיום העולם. שעכשיו נתבשם מכל וכל. לפי שבו ביום הוקם המשכן למעלה ולמטה.
וחזר לומר נשיא אחד ליום. להורות ג"כ שבזכות זה היום יעמוד לישראל לאותו יום הגדול והנורא. וכתיב "והיו לי ליום אשר אני עושה סגולה" לזמן משיחנו באותו יום:
נשיא אחד ליום. כדי לחלוק כבוד לנשיאים, שיהא לכל אחד יומו.
ואף פרשיותיהם נכתבו לכל אחד, שלא יתקנאו זה בזה. שהיה יכול לכתוב פרשה ראשונה, ולכתוב "כן עשה פלוני וכן פלוני":
ואמר ויקריבו הנשיאים את חנוכת המזבח. ... וכן אמר ויקריבו הנשיאים. להורות שכולם הקריבו בשוה בלי תוספת ומגרעת כדי שלא להטיל קנאה בסעודה. ולהורות שכולם היו נשיאים בלי הבדל בנדבה זו וברצונם הטוב.
יקריבו את קרבנם. יקריב מיבעי! שהרי בנשיא אחד א׳ מיירי. אלא בא ללמד דנשיא א׳ ליום יקריב בשביל כולם. וכמו שכולם מקריבים בכל יום משנים עשר יום. וכמבואר עוד לפנינו בפרשה זאת חנוכת המזבח:
ויהי המקריב ביום הראשון וגו'. סמך פרשה זו לברכת כהנים אשר חותם כל הברכות בשלום, כי אם אין שלום אין כלום, לפיכך השלום בא בגמר החתימה ואחרון חביב, כי כל הקודמים נראה כאילו עדיין הם חסרים עד ביאת הברכה שאחריה הבאה למלאות מה שחסרה הברכה הראשונה, אבל האחרונה אינה חסירה כלום כי אין צורך עוד בשום ברכה שתבא אחריה למלאת חסרונה, ע"כ המדרש משבח ואומר גדול השלום שהוא חותם כל הברכות כי זה מורה על חסרון הברכות הקודמים ועל מעלת החתימה, ויצירת האדם באחרונה יוכיח ... ואחר שהזכיר חותם כל הברכות והוא השלום, מיד התחיל בפרשה אשר בה רמוז ג"כ השלום. כי מטעם זה נאמר בראשון וקרבנו בוי"ו העיטוף כאילו קדמו אחר, שלא יהיה תפארתו לאמר אני הקרבתי ראשון. גם לא הזכיר בו שם נשיא, שלא יתנשא לאמר אני אמלוך. והגאוה סבה לכל ריב ולכל נגע ... ומטעם זה האריכה התורה בזכרון כל הקרבנות בכל י"ב נשיאים כדי שלא לעשות שום אחד טפל לחבירו וכל זה סבת השלום.