מדוע קיים הצורך במנהיגות והתכונות המאפיינות מנהיג / יובל תמים וטלי חיימוב גיל

מטרות השיעור:
במערך שיעור זה נבחן מספר מקורות העוסקים ביחד של כותבי הטקסטים לשאלה מדוע קיים הצורך במנהיג והאם יש תכונות המאפיינות מנהיג טוב?
נשאל את התלמידים מה לדעתם הן תכונות של מנהיג ומה ההתייחסות שלנו קיום לצורך במנהיג?
נעלה לדיון את השאלה איזהו המנהיג הטוב ביותר? והאם היינו רוצים מנהיג שישמר את הקיים או ישנה?
המקורות בהם השתמשנו:
שמואל א פרק י"ז, המלחמה בין דוד לגוליית.
משנה פרקי אבות פרק ב משנה ח
קישור למשימה אינטרנטית
טקסט 929 - שמואל א פרק ח לעומת שמואל ב פרק ה, סיבות לאי המלכת המלך.
מהלך השיעור:
א. תחילה נלמד את שמואל א פרק י"ז וננסה להבין מהי ההתייחסות של גוליית לדוד והאם הוא רואה אותו כמישהו בעלת תכונות להנהגת העם.
ב. כעת נקרא את המשנה מפרקי אבות ונלמד על חמשת החכמים שהמשנה מציגה והאם אנו יכולים להכריע מי עדיף והאם יש תשובה לשאלה זו?
ג. נפזר כרטיסיות על השולחן עם משפטים הקשורים למנהיגות, התלמידים ייגשו ויבחרו את הכרטיסייה שהכי דברה אליהם ויסבירו מדוע.
ד. קישור לטקסט מ 929, נעזר בהשוואה בין שמואל א ח לשמואל ב פרק ה ונדון עם התלמידים על שני המקרים ועל ההקרבה שהעם מוכן לעשות למען הווה טוב יותר, כך למשל בפניה לשמואל הקרבה של העתיד למען ההווה, לעומת זאת בפניה לדוד הקרבה של העבר למען ההווה.

שמואל א י״ז

(א) וַיַּאַסְפ֨וּ פְלִשְׁתִּ֤ים אֶת־מַֽחֲנֵיהֶם֙ לַמִּלְחָמָ֔ה וַיֵּאָ֣סְפ֔וּ שֹׂכֹ֖ה אֲשֶׁ֣ר לִיהוּדָ֑ה וַֽיַּחֲנ֛וּ בֵּין־שׂוֹכֹ֥ה וּבֵין־עֲזֵקָ֖ה בְּאֶ֥פֶס דַּמִּֽים׃ (ב) וְשָׁא֤וּל וְאִֽישׁ־יִשְׂרָאֵל֙ נֶאֶסְפ֔וּ וַֽיַּחֲנ֖וּ בְּעֵ֣מֶק הָאֵלָ֑ה וַיַּעַרְכ֥וּ מִלְחָמָ֖ה לִקְרַ֥את פְּלִשְׁתִּֽים׃ (ג) וּפְלִשְׁתִּ֞ים עֹמְדִ֤ים אֶל־הָהָר֙ מִזֶּ֔ה וְיִשְׂרָאֵ֛ל עֹמְדִ֥ים אֶל־הָהָ֖ר מִזֶּ֑ה וְהַגַּ֖יְא בֵּינֵיהֶֽם׃ (ד) וַיֵּצֵ֤א אִֽישׁ־הַבֵּנַ֙יִם֙ מִמַּחֲנ֣וֹת פְּלִשְׁתִּ֔ים גָּלְיָ֥ת שְׁמ֖וֹ מִגַּ֑ת גָּבְה֕וֹ שֵׁ֥שׁ אַמּ֖וֹת וָזָֽרֶת׃ (ה) וְכ֤וֹבַע נְחֹ֙שֶׁת֙ עַל־רֹאשׁ֔וֹ וְשִׁרְי֥וֹן קַשְׂקַשִּׂ֖ים ה֣וּא לָב֑וּשׁ וּמִשְׁקַל֙ הַשִּׁרְי֔וֹן חֲמֵשֶׁת־אֲלָפִ֥ים שְׁקָלִ֖ים נְחֹֽשֶֽׁת׃ (ו) וּמִצְחַ֥ת נְחֹ֖שֶׁת עַל־רַגְלָ֑יו וְכִיד֥וֹן נְחֹ֖שֶׁת בֵּ֥ין כְּתֵפָֽיו׃ (ז) וחץ [וְעֵ֣ץ] חֲנִית֗וֹ כִּמְנוֹר֙ אֹֽרְגִ֔ים וְלַהֶ֣בֶת חֲנִית֔וֹ שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת שְׁקָלִ֖ים בַּרְזֶ֑ל וְנֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה הֹלֵ֥ךְ לְפָנָֽיו׃ (ח) וַֽיַּעֲמֹ֗ד וַיִּקְרָא֙ אֶל־מַעַרְכֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֔ל וַיֹּ֣אמֶר לָהֶ֔ם לָ֥מָּה תֵצְא֖וּ לַעֲרֹ֣ךְ מִלְחָמָ֑ה הֲל֧וֹא אָנֹכִ֣י הַפְּלִשְׁתִּ֗י וְאַתֶּם֙ עֲבָדִ֣ים לְשָׁא֔וּל בְּרוּ־לָכֶ֥ם אִ֖ישׁ וְיֵרֵ֥ד אֵלָֽי׃ (ט) אִם־יוּכַ֞ל לְהִלָּחֵ֤ם אִתִּי֙ וְהִכָּ֔נִי וְהָיִ֥ינוּ לָכֶ֖ם לַעֲבָדִ֑ים וְאִם־אֲנִ֤י אֽוּכַל־לוֹ֙ וְהִכִּיתִ֔יו וִהְיִ֤יתֶם לָ֙נוּ֙ לַעֲבָדִ֔ים וַעֲבַדְתֶּ֖ם אֹתָֽנוּ׃ (י) וַיֹּ֙אמֶר֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י אֲנִ֗י חֵרַ֛פְתִּי אֶת־מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל הַיּ֣וֹם הַזֶּ֑ה תְּנוּ־לִ֣י אִ֔ישׁ וְנִֽלָּחֲמָ֖ה יָֽחַד׃ (יא) וַיִּשְׁמַ֤ע שָׁאוּל֙ וְכָל־יִשְׂרָאֵ֔ל אֶת־דִּבְרֵ֥י הַפְּלִשְׁתִּ֖י הָאֵ֑לֶּה וַיֵּחַ֥תּוּ וַיִּֽרְא֖וּ מְאֹֽד׃ (פ) (יב) וְדָוִד֩ בֶּן־אִ֨ישׁ אֶפְרָתִ֜י הַזֶּ֗ה מִבֵּ֥ית לֶ֙חֶם֙ יְהוּדָ֔ה וּשְׁמ֣וֹ יִשַׁ֔י וְל֖וֹ שְׁמֹנָ֣ה בָנִ֑ים וְהָאִישׁ֙ בִּימֵ֣י שָׁא֔וּל זָקֵ֖ן בָּ֥א בַאֲנָשִֽׁים׃ (יג) וַיֵּ֨לְכ֜וּ שְׁלֹ֤שֶׁת בְּנֵֽי־יִשַׁי֙ הַגְּדֹלִ֔ים הָלְכ֥וּ אַחֲרֵי־שָׁא֖וּל לַמִּלְחָמָ֑ה וְשֵׁ֣ם ׀ שְׁלֹ֣שֶׁת בָּנָ֗יו אֲשֶׁ֤ר הָלְכוּ֙ בַּמִּלְחָמָ֔ה אֱלִיאָ֣ב הַבְּכ֗וֹר וּמִשְׁנֵ֙הוּ֙ אֲבִ֣ינָדָ֔ב וְהַשְּׁלִשִׁ֖י שַׁמָּֽה׃ (יד) וְדָוִ֖ד ה֣וּא הַקָּטָ֑ן וּשְׁלֹשָׁה֙ הַגְּדֹלִ֔ים הָלְכ֖וּ אַחֲרֵ֥י שָׁאֽוּל׃ (ס) (טו) וְדָוִ֛ד הֹלֵ֥ךְ וָשָׁ֖ב מֵעַ֣ל שָׁא֑וּל לִרְע֛וֹת אֶת־צֹ֥אן אָבִ֖יו בֵּֽית־לָֽחֶם׃ (טז) וַיִּגַּ֥שׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַשְׁכֵּ֣ם וְהַעֲרֵ֑ב וַיִּתְיַצֵּ֖ב אַרְבָּעִ֥ים יֽוֹם׃ (פ) (יז) וַיֹּ֨אמֶר יִשַׁ֜י לְדָוִ֣ד בְּנ֗וֹ קַח־נָ֤א לְאַחֶ֙יךָ֙ אֵיפַ֤ת הַקָּלִיא֙ הַזֶּ֔ה וַעֲשָׂרָ֥ה לֶ֖חֶם הַזֶּ֑ה וְהָרֵ֥ץ הַֽמַּחֲנֶ֖ה לְאַחֶֽיךָ׃ (יח) וְ֠אֵת עֲשֶׂ֜רֶת חֲרִצֵ֤י הֶֽחָלָב֙ הָאֵ֔לֶּה תָּבִ֖יא לְשַׂר־הָאָ֑לֶף וְאֶת־אַחֶ֙יךָ֙ תִּפְקֹ֣ד לְשָׁל֔וֹם וְאֶת־עֲרֻבָּתָ֖ם תִּקָּֽח׃ (יט) וְשָׁא֤וּל וְהֵ֙מָּה֙ וְכָל־אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בְּעֵ֖מֶק הָֽאֵלָ֑ה נִלְחָמִ֖ים עִם־פְּלִשְׁתִּֽים׃ (כ) וַיַּשְׁכֵּ֨ם דָּוִ֜ד בַּבֹּ֗קֶר וַיִּטֹּ֤שׁ אֶת־הַצֹּאן֙ עַל־שֹׁמֵ֔ר וַיִּשָּׂ֣א וַיֵּ֔לֶךְ כַּאֲשֶׁ֥ר צִוָּ֖הוּ יִשָׁ֑י וַיָּבֹא֙ הַמַּעְגָּ֔לָה וְהַחַ֗יִל הַיֹּצֵא֙ אֶל־הַמַּ֣עֲרָכָ֔ה וְהֵרֵ֖עוּ בַּמִּלְחָמָֽה׃ (כא) וַתַּעֲרֹ֤ךְ יִשְׂרָאֵל֙ וּפְלִשְׁתִּ֔ים מַעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את מַעֲרָכָֽה׃ (כב) וַיִּטֹּשׁ֩ דָּוִ֨ד אֶת־הַכֵּלִ֜ים מֵעָלָ֗יו עַל־יַד֙ שׁוֹמֵ֣ר הַכֵּלִ֔ים וַיָּ֖רָץ הַמַּעֲרָכָ֑ה וַיָּבֹ֕א וַיִּשְׁאַ֥ל לְאֶחָ֖יו לְשָׁלֽוֹם׃ (כג) וְה֣וּא ׀ מְדַבֵּ֣ר עִמָּ֗ם וְהִנֵּ֣ה אִ֣ישׁ הַבֵּנַ֡יִם עוֹלֶ֞ה גָּלְיָת֩ הַפְּלִשְׁתִּ֨י שְׁמ֤וֹ מִגַּת֙ ממערות [מִמַּעַרְכ֣וֹת] פְּלִשְׁתִּ֔ים וַיְדַבֵּ֖ר כַּדְּבָרִ֣ים הָאֵ֑לֶּה וַיִּשְׁמַ֖ע דָּוִֽד׃ (כד) וְכֹל֙ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֔ל בִּרְאוֹתָ֖ם אֶת־הָאִ֑ישׁ וַיָּנֻ֙סוּ֙ מִפָּנָ֔יו וַיִּֽירְא֖וּ מְאֹֽד׃ (כה) וַיֹּ֣אמֶר ׀ אִ֣ישׁ יִשְׂרָאֵ֗ל הַרְּאִיתֶם֙ הָאִ֤ישׁ הָֽעֹלֶה֙ הַזֶּ֔ה כִּ֛י לְחָרֵ֥ף אֶת־יִשְׂרָאֵ֖ל עֹלֶ֑ה וְֽ֠הָיָה הָאִ֨ישׁ אֲשֶׁר־יַכֶּ֜נּוּ יַעְשְׁרֶ֥נּוּ הַמֶּ֣לֶךְ ׀ עֹ֣שֶׁר גָּד֗וֹל וְאֶת־בִּתּוֹ֙ יִתֶּן־ל֔וֹ וְאֵת֙ בֵּ֣ית אָבִ֔יו יַעֲשֶׂ֥ה חָפְשִׁ֖י בְּיִשְׂרָאֵֽל׃ (כו) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֗ד אֶֽל־הָאֲנָשִׁ֞ים הָעֹמְדִ֣ים עִמּוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַה־יֵּעָשֶׂ֗ה לָאִישׁ֙ אֲשֶׁ֤ר יַכֶּה֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַלָּ֔ז וְהֵסִ֥יר חֶרְפָּ֖ה מֵעַ֣ל יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֣י מִ֗י הַפְּלִשְׁתִּ֤י הֶֽעָרֵל֙ הַזֶּ֔ה כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכ֖וֹת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃ (כז) וַיֹּ֤אמֶר לוֹ֙ הָעָ֔ם כַּדָּבָ֥ר הַזֶּ֖ה לֵאמֹ֑ר כֹּ֣ה יֵעָשֶׂ֔ה לָאִ֖ישׁ אֲשֶׁ֥ר יַכֶּֽנּוּ׃ (כח) וַיִּשְׁמַ֤ע אֱלִיאָב֙ אָחִ֣יו הַגָּד֔וֹל בְּדַבְּר֖וֹ אֶל־הָאֲנָשִׁ֑ים וַיִּֽחַר־אַף֩ אֱלִיאָ֨ב בְּדָוִ֜ד וַיֹּ֣אמֶר ׀ לָמָּה־זֶּ֣ה יָרַ֗דְתָּ וְעַל־מִ֨י נָטַ֜שְׁתָּ מְעַ֨ט הַצֹּ֤אן הָהֵ֙נָּה֙ בַּמִּדְבָּ֔ר אֲנִ֧י יָדַ֣עְתִּי אֶת־זְדֹנְךָ֗ וְאֵת֙ רֹ֣עַ לְבָבֶ֔ךָ כִּ֗י לְמַ֛עַן רְא֥וֹת הַמִּלְחָמָ֖ה יָרָֽדְתָּ׃ (כט) וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד מֶ֥ה עָשִׂ֖יתִי עָ֑תָּה הֲל֖וֹא דָּבָ֥ר הֽוּא׃ (ל) וַיִּסֹּ֤ב מֵֽאֶצְלוֹ֙ אֶל־מ֣וּל אַחֵ֔ר וַיֹּ֖אמֶר כַּדָּבָ֣ר הַזֶּ֑ה וַיְשִׁבֻ֤הוּ הָעָם֙ דָּבָ֔ר כַּדָּבָ֖ר הָרִאשֽׁוֹן׃ (לא) וַיְּשָּֽׁמְעוּ֙ הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר דִּבֶּ֣ר דָּוִ֑ד וַיַּגִּ֥דוּ לִפְנֵֽי־שָׁא֖וּל וַיִּקָּחֵֽהוּ׃ (לב) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל אַל־יִפֹּ֥ל לֵב־אָדָ֖ם עָלָ֑יו עַבְדְּךָ֣ יֵלֵ֔ךְ וְנִלְחַ֖ם עִם־הַפְּלִשְׁתִּ֥י הַזֶּֽה׃ (לג) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֜וּל אֶל־דָּוִ֗ד לֹ֤א תוּכַל֙ לָלֶ֙כֶת֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֣י הַזֶּ֔ה לְהִלָּחֵ֖ם עִמּ֑וֹ כִּֽי־נַ֣עַר אַ֔תָּה וְה֛וּא אִ֥ישׁ מִלְחָמָ֖ה מִנְּעֻרָֽיו׃ (ס) (לד) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־שָׁא֔וּל רֹעֶ֨ה הָיָ֧ה עַבְדְּךָ֛ לְאָבִ֖יו בַּצֹּ֑אן וּבָ֤א הָֽאֲרִי֙ וְאֶת־הַדּ֔וֹב וְנָשָׂ֥א שֶׂ֖ה מֵהָעֵֽדֶר׃ (לה) וְיָצָ֧אתִי אַחֲרָ֛יו וְהִכִּתִ֖יו וְהִצַּ֣לְתִּי מִפִּ֑יו וַיָּ֣קָם עָלַ֔י וְהֶחֱזַ֙קְתִּי֙ בִּזְקָנ֔וֹ וְהִכִּתִ֖יו וַהֲמִיתִּֽיו׃ (לו) גַּ֧ם אֶֽת־הָאֲרִ֛י גַּם־הַדּ֖וֹב הִכָּ֣ה עַבְדֶּ֑ךָ וְֽ֠הָיָה הַפְּלִשְׁתִּ֨י הֶעָרֵ֤ל הַזֶּה֙ כְּאַחַ֣ד מֵהֶ֔ם כִּ֣י חֵרֵ֔ף מַעַרְכֹ֖ת אֱלֹהִ֥ים חַיִּֽים׃ (ס) (לז) וַיֹּאמֶר֮ דָּוִד֒ יְהוָ֗ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּלַ֜נִי מִיַּ֤ד הָֽאֲרִי֙ וּמִיַּ֣ד הַדֹּ֔ב ה֣וּא יַצִּילֵ֔נִי מִיַּ֥ד הַפְּלִשְׁתִּ֖י הַזֶּ֑ה (ס) וַיֹּ֨אמֶר שָׁא֤וּל אֶל־דָּוִד֙ לֵ֔ךְ וַֽיהוָ֖ה יִהְיֶ֥ה עִמָּֽךְ׃ (לח) וַיַּלְבֵּ֨שׁ שָׁא֤וּל אֶת־דָּוִד֙ מַדָּ֔יו וְנָתַ֛ן ק֥וֹבַע נְחֹ֖שֶׁת עַל־רֹאשׁ֑וֹ וַיַּלְבֵּ֥שׁ אֹת֖וֹ שִׁרְיֽוֹן׃ (לט) וַיַּחְגֹּ֣ר דָּוִ֣ד אֶת־חַ֠רְבּוֹ מֵעַ֨ל לְמַדָּ֜יו וַיֹּ֣אֶל לָלֶכֶת֮ כִּ֣י לֹֽא־נִסָּה֒ וַיֹּ֨אמֶר דָּוִ֜ד אֶל־שָׁא֗וּל לֹ֥א אוּכַ֛ל לָלֶ֥כֶת בָּאֵ֖לֶּה כִּ֣י לֹ֣א נִסִּ֑יתִי וַיְסִרֵ֥ם דָּוִ֖ד מֵעָלָֽיו׃ (מ) וַיִּקַּ֨ח מַקְל֜וֹ בְּיָד֗וֹ וַיִּבְחַר־ל֣וֹ חֲמִשָּׁ֣ה חַלֻּקֵֽי־אֲבָנִ֣ים ׀ מִן־הַנַּ֡חַל וַיָּ֣שֶׂם אֹ֠תָם בִּכְלִ֨י הָרֹעִ֧ים אֲשֶׁר־ל֛וֹ וּבַיַּלְק֖וּט וְקַלְּע֣וֹ בְיָד֑וֹ וַיִּגַּ֖שׁ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּֽי׃ (מא) וַיֵּ֙לֶךְ֙ הַפְּלִשְׁתִּ֔י הֹלֵ֥ךְ וְקָרֵ֖ב אֶל־דָּוִ֑ד וְהָאִ֛ישׁ נֹשֵׂ֥א הַצִּנָּ֖ה לְפָנָֽיו׃ (מב) וַיַּבֵּ֧ט הַפְּלִשְׁתִּ֛י וַיִּרְאֶ֥ה אֶת־דָּוִ֖ד וַיִּבְזֵ֑הוּ כִּֽי־הָיָ֣ה נַ֔עַר וְאַדְמֹנִ֖י עִם־יְפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃ (מג) וַיֹּ֤אמֶר הַפְּלִשְׁתִּי֙ אֶל־דָּוִ֔ד הֲכֶ֣לֶב אָנֹ֔כִי כִּֽי־אַתָּ֥ה בָֽא־אֵלַ֖י בַּמַּקְל֑וֹת וַיְקַלֵּ֧ל הַפְּלִשְׁתִּ֛י אֶת־דָּוִ֖ד בֵּאלֹהָֽיו׃ (מד) וַיֹּ֥אמֶר הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־דָּוִ֑ד לְכָ֣ה אֵלַ֔י וְאֶתְּנָה֙ אֶת־בְּשָׂ֣רְךָ֔ לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְבֶהֱמַ֥ת הַשָּׂדֶֽה׃ (ס) (מה) וַיֹּ֤אמֶר דָּוִד֙ אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֔י אַתָּה֙ בָּ֣א אֵלַ֔י בְּחֶ֖רֶב וּבַחֲנִ֣ית וּבְכִיד֑וֹן וְאָנֹכִ֣י בָֽא־אֵלֶ֗יךָ בְּשֵׁם֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת אֱלֹהֵ֛י מַעַרְכ֥וֹת יִשְׂרָאֵ֖ל אֲשֶׁ֥ר חֵרַֽפְתָּ׃ (מו) הַיּ֣וֹם הַזֶּ֡ה יְסַגֶּרְךָ֩ יְהוָ֨ה בְּיָדִ֜י וְהִכִּיתִ֗ךָ וַהֲסִרֹתִ֤י אֶת־רֹֽאשְׁךָ֙ מֵעָלֶ֔יךָ וְנָ֨תַתִּ֜י פֶּ֣גֶר מַחֲנֵ֤ה פְלִשְׁתִּים֙ הַיּ֣וֹם הַזֶּ֔ה לְע֥וֹף הַשָּׁמַ֖יִם וּלְחַיַּ֣ת הָאָ֑רֶץ וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הָאָ֔רֶץ כִּ֛י יֵ֥שׁ אֱלֹהִ֖ים לְיִשְׂרָאֵֽל׃ (מז) וְיֵֽדְעוּ֙ כָּל־הַקָּהָ֣ל הַזֶּ֔ה כִּֽי־לֹ֛א בְּחֶ֥רֶב וּבַחֲנִ֖ית יְהוֹשִׁ֣יעַ יְהוָ֑ה כִּ֤י לַֽיהוָה֙ הַמִּלְחָמָ֔ה וְנָתַ֥ן אֶתְכֶ֖ם בְּיָדֵֽנוּ׃ (מח) וְהָיָה֙ כִּֽי־קָ֣ם הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיֵּ֥לֶךְ וַיִּקְרַ֖ב לִקְרַ֣את דָּוִ֑ד וַיְמַהֵ֣ר דָּוִ֔ד וַיָּ֥רָץ הַמַּעֲרָכָ֖ה לִקְרַ֥את הַפְּלִשְׁתִּֽי׃ (מט) וַיִּשְׁלַח֩ דָּוִ֨ד אֶת־יָד֜וֹ אֶל־הַכֶּ֗לִי וַיִּקַּ֨ח מִשָּׁ֥ם אֶ֙בֶן֙ וַיְקַלַּ֔ע וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י אֶל־מִצְח֑וֹ וַתִּטְבַּ֤ע הָאֶ֙בֶן֙ בְּמִצְח֔וֹ וַיִּפֹּ֥ל עַל־פָּנָ֖יו אָֽרְצָה׃ (נ) וַיֶּחֱזַ֨ק דָּוִ֤ד מִן־הַפְּלִשְׁתִּי֙ בַּקֶּ֣לַע וּבָאֶ֔בֶן וַיַּ֥ךְ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֖י וַיְמִיתֵ֑הוּ וְחֶ֖רֶב אֵ֥ין בְּיַד־דָּוִֽד׃ (נא) וַיָּ֣רָץ דָּ֠וִד וַיַּעֲמֹ֨ד אֶל־הַפְּלִשְׁתִּ֜י וַיִּקַּ֣ח אֶת־חַ֠רְבּוֹ וַֽיִּשְׁלְפָ֤הּ מִתַּעְרָהּ֙ וַיְמֹ֣תְתֵ֔הוּ וַיִּכְרָת־בָּ֖הּ אֶת־רֹאשׁ֑וֹ וַיִּרְא֧וּ הַפְּלִשְׁתִּ֛ים כִּֽי־מֵ֥ת גִּבּוֹרָ֖ם וַיָּנֻֽסוּ׃ (נב) וַיָּקֻ֣מוּ אַנְשֵׁי֩ יִשְׂרָאֵ֨ל וִיהוּדָ֜ה וַיָּרִ֗עוּ וַֽיִּרְדְּפוּ֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔ים עַד־בּוֹאֲךָ֣ גַ֔יְא וְעַ֖ד שַׁעֲרֵ֣י עֶקְר֑וֹן וַֽיִּפְּל֞וּ חַֽלְלֵ֤י פְלִשְׁתִּים֙ בְּדֶ֣רֶךְ שַׁעֲרַ֔יִם וְעַד־גַּ֖ת וְעַד־עֶקְרֽוֹן׃ (נג) וַיָּשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל מִדְּלֹ֖ק אַחֲרֵ֣י פְלִשְׁתִּ֑ים וַיָּשֹׁ֖סּוּ אֶת־מַחֲנֵיהֶֽם׃ (נד) וַיִּקַּ֤ח דָּוִד֙ אֶת־רֹ֣אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיְבִאֵ֖הוּ יְרוּשָׁלִָ֑ם וְאֶת־כֵּלָ֖יו שָׂ֥ם בְּאָהֳלֽוֹ׃ (ס) (נה) וְכִרְא֨וֹת שָׁא֜וּל אֶת־דָּוִ֗ד יֹצֵא֙ לִקְרַ֣את הַפְּלִשְׁתִּ֔י אָמַ֗ר אֶל־אַבְנֵר֙ שַׂ֣ר הַצָּבָ֔א בֶּן־מִי־זֶ֥ה הַנַּ֖עַר אַבְנֵ֑ר וַיֹּ֣אמֶר אַבְנֵ֔ר חֵֽי־נַפְשְׁךָ֥ הַמֶּ֖לֶךְ אִם־יָדָֽעְתִּי׃ (נו) וַיֹּ֖אמֶר הַמֶּ֑לֶךְ שְׁאַ֣ל אַתָּ֔ה בֶּן־מִי־זֶ֖ה הָעָֽלֶם׃ (ס) (נז) וּכְשׁ֣וּב דָּוִ֗ד מֵֽהַכּוֹת֙ אֶת־הַפְּלִשְׁתִּ֔י וַיִּקַּ֤ח אֹתוֹ֙ אַבְנֵ֔ר וַיְבִאֵ֖הוּ לִפְנֵ֣י שָׁא֑וּל וְרֹ֥אשׁ הַפְּלִשְׁתִּ֖י בְּיָדֽוֹ׃ (נח) וַיֹּ֤אמֶר אֵלָיו֙ שָׁא֔וּל בֶּן־מִ֥י אַתָּ֖ה הַנָּ֑עַר וַיֹּ֣אמֶר דָּוִ֔ד בֶּֽן־עַבְדְּךָ֥ יִשַׁ֖י בֵּ֥ית הַלַּחְמִֽי׃

I Samuel 17

(1) The Philistines assembled their forces for battle; they massed at Socoh of Judah, and encamped at Ephes-dammim, between Socoh and Azekah. (2) Saul and the men of Israel massed and encamped in the valley of Elah. They drew up their line of battle against the Philistines, (3) with the Philistines stationed on one hill and Israel stationed on the opposite hill; the ravine was between them. (4) A champion of the Philistine forces stepped forward; his name was Goliath of Gath, and he was six cubits and a span tall. (5) He had a bronze helmet on his head, and wore a breastplate of scale armor, a bronze breastplate weighing five thousand shekels. (6) He had bronze greaves on his legs, and a bronze javelin [slung] from his shoulders. (7) The shaft of his spear was like a weaver’s bar, and the iron head of his spear weighed six hundred shekels; and the shield-bearer marched in front of him. (8) He stopped and called out to the ranks of Israel and he said to them, “Why should you come out to engage in battle? I am the Philistine [champion], and you are Saul’s servants. Choose one of your men and let him come down against me. (9) If he bests me in combat and kills me, we will become your slaves; but if I best him and kill him, you shall be our slaves and serve us.” (10) And the Philistine ended, “I herewith defy the ranks of Israel. Get me a man and let’s fight it out!” (11) When Saul and all Israel heard these words of the Philistine, they were dismayed and terror-stricken. (12) David was the son of a certain Ephrathite of Bethlehem in Judah whose name was Jesse. He had eight sons, and in the days of Saul the man was already old, advanced in years. (13) The three oldest sons of Jesse had left and gone with Saul to the war. The names of his three sons who had gone to the war were Eliab the first-born, the next Abinadab, and the third Shammah; (14) and David was the youngest. The three oldest had followed Saul, (15) and David would go back and forth from attending on Saul to shepherd his father’s flock at Bethlehem. (16) The Philistine stepped forward morning and evening and took his stand for forty days. (17) Jesse said to his son David, “Take an ephah of this parched corn and these ten loaves of bread for your brothers, and carry them quickly to your brothers in camp. (18) Take these ten cheeses to the captain of their thousand. Find out how your brothers are and bring some token from them.” (19) Saul and the brothers and all the men of Israel were in the valley of Elah, in the war against the Philistines. (20) Early next morning, David left someone in charge of the flock, took [the provisions], and set out, as his father Jesse had instructed him. He reached the barricade as the army was going out to the battle lines shouting the war cry. (21) Israel and the Philistines drew up their battle lines opposite each other. (22) David left his baggage with the man in charge of the baggage and ran toward the battle line and went to greet his brothers. (23) While he was talking to them, the champion, whose name was Goliath, the Philistine of Gath, stepped forward from the Philistine ranks and spoke the same words as before; and David heard him. (24) When the men of Israel saw the man, they fled in terror. (25) And the men of Israel were saying [among themselves], “Do you see that man coming out? He comes out to defy Israel! The man who kills him will be rewarded by the king with great riches; he will also give him his daughter in marriage and grant exemption to his father’s house in Israel.” (26) David asked the men standing near him, “What will be done for the man who kills that Philistine and removes the disgrace from Israel? Who is that uncircumcised Philistine that he dares defy the ranks of the living God?” (27) The troops told him in the same words what would be done for the man who killed him. (28) When Eliab, his oldest brother, heard him speaking to the men, Eliab became angry with David and said, “Why did you come down here, and with whom did you leave those few sheep in the wilderness? I know your impudence and your impertinence: you came down to watch the fighting!” (29) But David replied, “What have I done now? I was only asking!” (30) And he turned away from him toward someone else; he asked the same question, and the troops gave him the same answer as before. (31) The things David said were overheard and were reported to Saul, who had him brought over. (32) David said to Saul, “Let no man’s courage fail him. Your servant will go and fight that Philistine!” (33) But Saul said to David, “You cannot go to that Philistine and fight him; you are only a boy, and he has been a warrior from his youth!” (34) David replied to Saul, “Your servant has been tending his father’s sheep, and if a lion or a bear came and carried off an animal from the flock, (35) I would go after it and fight it and rescue it from its mouth. And if it attacked me, I would seize it by the beard and strike it down and kill it. (36) Your servant has killed both lion and bear; and that uncircumcised Philistine shall end up like one of them, for he has defied the ranks of the living God. (37) The LORD,” David went on, “who saved me from lion and bear will also save me from that Philistine.” “Then go,” Saul said to David, “and may the LORD be with you!” (38) Saul clothed David in his own garment; he placed a bronze helmet on his head and fastened a breastplate on him. (39) David girded his sword over his garment. Then he tried to walk; but he was not used to it. And David said to Saul, “I cannot walk in these, for I am not used to them.” So David took them off. (40) He took his stick, picked a few smooth stones from the wadi, put them in the pocket of his shepherd’s bag and, sling in hand, he went toward the Philistine. (41) The Philistine, meanwhile, was coming closer to David, preceded by his shield-bearer. (42) When the Philistine caught sight of David, he scorned him, for he was but a boy, ruddy and handsome. (43) And the Philistine called out to David, “Am I a dog that you come against me with sticks?” The Philistine cursed David by his gods; (44) and the Philistine said to David, “Come here, and I will give your flesh to the birds of the sky and the beasts of the field.” (45) David replied to the Philistine, “You come against me with sword and spear and javelin; but I come against you in the name of the LORD of Hosts, the God of the ranks of Israel, whom you have defied. (46) This very day the LORD will deliver you into my hands. I will kill you and cut off your head; and I will give the carcasses of the Philistine camp to the birds of the sky and the beasts of the earth. All the earth shall know that there is a God in Israel. (47) And this whole assembly shall know that the LORD can give victory without sword or spear. For the battle is the LORD’s, and He will deliver you into our hands.” (48) When the Philistine began to advance toward him again, David quickly ran up to the battle line to face the Philistine. (49) David put his hand into the bag; he took out a stone and slung it. It struck the Philistine in the forehead; the stone sank into his forehead, and he fell face down on the ground. (50) Thus David bested the Philistine with sling and stone; he struck him down and killed him. David had no sword; (51) so David ran up and stood over the Philistine, grasped his sword and pulled it from its sheath; and with it he dispatched him and cut off his head. When the Philistines saw that their warrior was dead, they ran. (52) The men of Israel and Judah rose up with a war cry and they pursued the Philistines all the way to Gai and up to the gates of Ekron; the Philistines fell mortally wounded along the road to Shaarim up to Gath and Ekron. (53) Then the Israelites returned from chasing the Philistines and looted their camp. (54) David took the head of the Philistine and brought it to Jerusalem; and he put his weapons in his own tent. (55) When Saul saw David going out to assault the Philistine, he asked his army commander Abner, “Whose son is that boy, Abner?” And Abner replied, “By your life, Your Majesty, I do not know.” (56) “Then find out whose son that young fellow is,” the king ordered. (57) So when David returned after killing the Philistine, Abner took him and brought him to Saul, with the head of the Philistine still in his hand. (58) Saul said to him, “Whose son are you, my boy?” And David answered, “The son of your servant Jesse the Bethlehemite.”

משנה פרקי אבות פרק ב משנה ח

) רַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי קִבֵּל מֵהִלֵּל וּמִשַּׁמָּאי. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם לָמַדְתָּ תוֹרָה הַרְבֵּה, אַל תַּחֲזִיק טוֹבָה לְעַצְמְךָ, כִּי לְכָךְ נוֹצָרְתָּ. חֲמִשָּׁה תַלְמִידִים הָיוּ לוֹ לְרַבָּן יוֹחָנָן בֶּן זַכַּאי, וְאֵלּוּ הֵן, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, וְרַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, וְרַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, וְרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ. הוּא הָיָה מוֹנֶה שִׁבְחָן. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס, בּוֹר סוּד שֶׁאֵינוֹ מְאַבֵּד טִפָּה. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן חֲנַנְיָה, אַשְׁרֵי יוֹלַדְתּוֹ. רַבִּי יוֹסֵי הַכֹּהֵן, חָסִיד. רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן נְתַנְאֵל, יְרֵא חֵטְא. וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ, מַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר. הוּא הָיָה אוֹמֵר, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם, וֶאֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם. אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מִשְּׁמוֹ, אִם יִהְיוּ כָל חַכְמֵי יִשְׂרָאֵל בְּכַף מֹאזְנַיִם וְרַבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן הוֹרְקְנוֹס אַף עִמָּהֶם, וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲרָךְ בְּכַף שְׁנִיָּה, מַכְרִיעַ אֶת כֻּלָּם:

טקסט 929

שמואל א' ח' לעומת שמואל ב' ה – סיבות ל-(אי) המלכת מלך/ טלי ויובל תמים
בפרק זה שמואל מסביר לעם את ההשלכות השליליות של המלוכה. מבוצעת השוואה לסיבות לפיה העם רצה את המלכת דוד.
פרק ח' בספר שמואל מתאר דילמה לא פשוטה הנוגעת לחיים ציבוריים בכל הזמנים – מהו אופן השלטון המועדף? בנושא זה כמו, כמו בנושאים רבים אחרים, ישנה ניגודיות בין הרצון להיות "עם סגולה" ונפרד מהעמים לבין הרצון להשתמש בכלים שהומצאו על ידי עמים אחרים, בבחינת "אם יאמר לך אדם: יש חכמה בגוים – תאמן" (מדרש איכה רבה פרשה ב סימן יג).
מיוחד בפרק זה הוא שהשאלה נשאלת בצורה מאוד מעשית ופרקטית, שכן לאחר ריכוז שלטון בידיו של שמואל, שהביא לתוצאות חיוביות, מתחילה תקופה בה הוא זקן בימים וכבר לא יכול להנהיג את העם ובניו לא הלכו בדרכיו ("וַיְהִי, כַּאֲשֶׁר זָקֵן שְׁמוּאֵל; וַיָּשֶׂם אֶת-בָּנָיו שֹׁפְטִים, לְיִשְׂרָאֵל. וַיְהִי שֶׁם-בְּנוֹ הַבְּכוֹר יוֹאֵל, וְשֵׁם מִשְׁנֵהוּ אֲבִיָּה--שֹׁפְטִים, בִּבְאֵר שָׁבַע. וְלֹא-הָלְכוּ בָנָיו בִּדְרָכָו, וַיִּטּוּ אַחֲרֵי הַבָּצַע; וַיִּקְחוּ-שֹׁחַד--וַיַּטּוּ, מִשְׁפָּט." (פס' 1-3). כלומר שמואל בעצמו מנסה להמשיך את צורת השלטון של מנהיג שופט שהוא נביא, לייצר שושלת, אולם הדבר לא עולה בידו.
העם החרד לגורלו, מבקש לעבור לצורת שלטון מלוכנית: "עַתָּה, שִׂימָה-לָּנוּ מֶלֶךְ לְשָׁפְטֵנוּ--כְּכָל-הַגּוֹיִם" (פס' 5).
שמואל רואה את הבקשה באור שלילי, ניתן לראות מהתשובה אותה הוא מקבל לאחר תפילתו שהוא רואה בבקשה מעין מאיסת העם בשלטונו, שכן נאמר לו "כִּי לֹא אֹתְךָ מָאָסוּ, כִּי-אֹתִי מָאֲסוּ מִמְּלֹךְ עֲלֵיהֶם" (פס' 7).
לאחר מכן שמואל מביא את הנימוקים נגד הקמת המלוכה, בניסיון לשנות את גישת העם. נראה כי מדובר במקום יחיד במקרא בו ישנה ביקורת כה נוקבת כלפי עצם מוסד המלוכה. הנימוקים של שמואל הנם - "משפט מלך"[1] – שימוש בעם לצרכי המלך (כגון לקיחת אנשים על מנת שימשו כרצי המלך לפני מרכבתו), לקיחת שטחים חקלאיים לשימושו האישי ולקיחת הצאן. כלומר 'משפט מלך' זה פירושו כי המלך יראה הן באנשים, הן בבעלי חיים והן בקרקע כשייכת לו באופן אישי ויכול לעשות איתה כרצונו.
בהקשר זה יש לציין כי האסכולה הוולהויזיאנית ראתה בנימוקים אלו של שמואל קטעים ממקור מאוחר, ששיקף את תפיסת הכהונה הירושלמית, ה"תיאוקראטית", בתקופה הבתר-גלותית, ובעת היעדר מלוכה בישראל[2]. ובדרך כלל רווחת הדעה, שהמגמה האנטי-מלוכנית משקפת את הנסיון הממושך והמר שהיה לישראל עם מלכים עריצים. יש המשווים גישה זו לכמה מנבואות הושע, כאנטי-מלוכניות, וקובעים מקור תפיסה זו בממלכת אפרים הצפונית[3].
הסכמתו של העם ככל הנראה נובעת מהמצוקה בה היה שרוי, כלומר העם מוכן 'לשלם את המחיר' אותו מציין שמואל על מנת להישמר כעם ולהינצל מאויביו.
לעומת זאת, המלכת דוד כמלך על ישראל, המתוארת בשמואל ב ה הנה שונה. במקרה זה העם מגיע בעצמו אל דוד, כלומר ישנה הודעה כי קיימת הסכמה להמליך את דוד למלך, לא למצוא מלך כלשהו, אלא העם מבצע את הבחירה.
כפי שמצויין בפוסט אחר באתר זה[4], פניית העם לדוד היא לא מקרית, אלא מדובר בתוצאה של תקופה ארוכה שבה דוד פועל בזירה הציבורית והעם למד להכיר את יכולתיו. כלומר, בעוד בפרק ח' של שמואל א' הבקשה הנה לעבר לשלטון מלוכני, כאשר בחירת המלך נתונה לשמואל[5], בשמואל ב פרק ה העם הוא זה שבוחר את דוד. הסיבה לשוני נובעת מפעילות ציבורית של דוד ומהצלחותיו. בתקופה זו אמנם קיימת מחלוקת בין שבטי הצפון לשבטי הדרום לגבי השליט, שפניית העם באה לשים סוף למחלוקת זו, אולם המצב טוב בהרבה, כאשר ישנו צבא שנלחם ומנצח את אויביו והעמים השכנים יודעים על כך .
באופן כללי ניתן להסיק כי ההבדל המהותי הנו בבשלות ומידת המוכנות של העם. כאשר המצב קשה ונדרש שלטון כלשהו כדי לייצב את המצב, העם פונה לשלטון מלוכני מבלי לגמרי לדעת כיצד זה יתקיים. אולם כאשר המצב התייצב, העם מודע לכח שיש בידו בעת השלטון המלוכני ובוחר את המלך המקובל עליו.

[1] - לגבי זה יש לציין כי קיימת מחלוקת בין הפרשנים האם זהו אופן ההנהגה של כל המלכים, או שמדובר באופן בו נהגו מלכי כנען, כלומר מלכי האזור ומלך ישראל לא ייתנהג כך.

[2] - ' וולהויזן, אקדמות לדברי ימי ישראל (תרגם י' יברכיהו), תל-אביב תרצ"ח, עמ' 77-83; XVI-XXII H.P. Smith, The books of Samuel, ICC, Edinburgh (1899) 1951, pp. XVI-XXII

[3] - גרסיאל, משה (1981). המחלוקת בין שמואל ובין העם בשאלת המלכת מלך בישראל : א בית המקרא. יולי- ספטמבר 1981 , גליון ד (פ"ז)

[4] - "המלכת דוד על כל ישראל"
https://edu.929.org.il/class/%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%9b%d7%aa-%d7%93%d7%95%d7%93-%d7%a2%d7%9c-%d7%9b%d7%9c-%d7%99%d7%a9%d7%a8%d7%90%d7%9c/

[5] - כפי שמוצג בהמשך שמואל א על העם לאשר את בחירתו, אולם הבחירה הנה של שמואל

קישור לאינטרנט
http://www.baba-mail.co.il/content.aspx?emailid=40619